לוי אשכול: המנהיג שאהב קפיטליסטים והוביל לניצחון

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, לא חדל לשאול את עצמו איך תצטייר דמותו בהיסטוריוגרפיה: הוא הקפיד לכתוב יומן, שמר העתק מכל מכתב שכתב או קיבל וכתב אוטוביוגרפיה (חלקית). גם משה שרת, ראש הממשלה השני, היה מוטרד מאוד מהשאלה כיצד ייראה בעיני היסטוריוני העתידי. הוא כתב יומן אישי פרטני בתקווה שימדדו את פועליו מזווית ראייתו.

לעומת בן גוריון ושרת, לוי אשכול, שר האוצר השני (1963-1952) וראש הממשלה השלישי, שכיהן בין השנים 1969-1963, לא ניהל יומן, לא כתב אוטוביוגרפיה ולא עסק בציור דמותו העתידית. ארנון למפרום, איש ארכיון המדינה, בספרו החשוב 'לוי אשכול, ביוגרפיה פוליטית, 1969-1964',  עשה את המלאכה עבורו.

הוא קרא אלפי מסמכים, אסף פרט אחר פרט ובנה עבורנו את דמותו של אשכול – בנייה מעניינת ומאלפת. ספרו הוא פרויקט המשך לעבודתו על הכנת ספר הנצחה לאשכול בהוצאת גנזך המדינה (שהוא חלק מסידרה שחשיבותה גדולה ביותר), שבאה בעקבות עבודת הדוקטוראט שלו על אשכול בהדרכת פרופסור יחיעם וייץ. לעניות דעתי, הוא עשה עבודת מופת, המעידה הן על מאמץ אינטלקטואלי רב והן על אובייקטיביות. צריך לשים לב להערתו המוסרית הראויה, כי הוא לא עשה שימוש במסמכים חסויים, שנפתחו בפניו בתוקף מקום עבודתו, כיוון שהם עדיין סגורים בפני כלל החוקרים.

אמן הפשרות

אשכול זכור לנו כרב-אמן פוליטי וכאמן הפשרות. הוא נודע כמנהיג שהצליח יותר מכל מנהיג אחר למתן בין יריבים, לחבר בין מפלגות ולבנות קואליציות. בראשית דרכו, כשעדיין לא היה בשורת ההנהגה הבכירה, צידד בהתמזגות של הפועל הצעיר עם אחדות העבודה (1919). ב-1930 תמך בהקמת מפא"י ובימי מלחמת העולם השנייה ניסה למנוע את פרישת סיעה ב'  ממפלגה זו (1944).

בשנת 1963, כשנבחר לראשות הממשלה, עשה אשכול מאמצים עילאיים לשמור על אחדות מפלגתו – אך נכשל. תחילה פרשו לבון וחבריו ('מן היסוד') וב-1965 — בן גוריון ואנשיו החליטו על הקמת רפ"י. בשנים האחרונות של חייו  הקים את המערך בין מפא"י ואחדות העבודה (1965), בנה את מפלגת העבודה והשיב לחיקה את רוב הנהגת רפ"י, מלבד בן גוריון וכמה בודדים נוספים. ב-1969, שנת חייו האחרונה, הצליח אשכול לכונן מערך שני עם מפ"ם והביא להקמת סיעה פועלית גדולה בת 63 חברי כנסת, כשלצידם ארבעה חברי כנסת ערבים, שבניגוד להיום, היו לויאליים לחלוטין.

למרות זאת, המערך איבדה את אמון הציבור, וב'מהפך' של 77' איבדה גם את השלטון. הסיבות להפסד לבגין והליכוד היו רבות: סיאוב ושחיתות בהנהגה, המתחים הפנימיים הבלתי נסבלים, ההתמקדות בכלכלה על חשבון נושאים חברתיים, בדגש על המזרחים וישראל השנייה; ההתפוררות האידיאולוגית אחרי מלחמת ששת הימים, ולבסוף – אחרי פטירת אשכול – מלחמת יום הכיפורים ואי-הנכונות להודות באחריות לה. אשכול כבר לא היה בחיים במאי 1977 כאשר השלטון עבר מהשמאל לימין. אף על פי כן, כמה מהסיבות שהזכרתי – נבטו בזמנו. למפרום בספרו מרחיב ומצביע על רובן.

אשכול ובן גוריון, תה וקפה

אשכול הוצע לכהן כראש הממשלה על ידי בן גוריון כבר בדצמבר 53', כשה'זקן' פרש בפעם הראשונה לשדה בוקר. אשכול, כפי שכותב למפרום בספרו, סירב לקבל על עצמו את התפקיד משום שהבין כי מנהלי המפלגה "מעדיפים את שרת כיורש לבן גוריון". החלטתו זו של אשכול – בדומה להחלטות אחרות שלו – מעידה היטב על אישיותו: אדם זהיר בד"כ, המנסה לחמוק מעימותים, אם כי הדבר לא מנע ממנו לרכוש לעצמו יריבים. מבקריו טענו כי אשכול נהג לשתות "חצי תה וחצי קפה".

בעוד בן גוריון היה איש של קפיצות גדולות, אשכול בנה את דרכו – וממילא גם את דרכה של המדינה – צעד אחר צעד. ההיסטוריון יוסף גורני כינה את בן גוריון "אוטופיסט פרגמטי", כשהאוטופיזם משך אותו לא-פעם לקפיצות למרחק. לצד מבטו ארוך-הטווח של בן גוריון, אשכול ניחן באישיות לוחמנית, שתמיד התאמצה להגשים את החלום האוטופי במציאות המשתנה.

אישיות זו של בן גוריון באה לידי ביטוי באין ספור דוגמאות: תכנית בילטמור שסימנה את תחילת המאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (1942); ההכנות להקמת המדינה, בדגש על התוקפנות הערבית הצפויה (החל מ-1945); ההחלטה על הכרזת המדינה (מאי 1948); ההתמקדות בלחימה על ירושלים ועל הנגב (1949-1948); הקמת צבא ממלכתי: פירוק הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י ושלילת הקמתן של יחידות דתיות נפרדות (1948); ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל (1949); קליטת העלייה הגדולה  (1951-1948); המאבק הבלתי-נלאה בסטליניזם (1953-1951); היוזמה להקמת עיירות הפיתוח (מ-1950); ההחלטה להקים כור האטומי (באמצע שנות ה-50) ועוד. אשכול, לעומתו, היה ההיפוך הגמור. הוא היה, "אבי אבות הקונצנזוס" והסתכל ללא הרף לצדדים. הוא תמיד שאל את עצמו מה חושבים סביבו ועשה צעדים טקטיים – לא אסטרטגים – בהתאם.

אשכול צורף לשורה הראשונה של מנהיגות מפא"י והפך לשר בממשלות ישראל רק בממשלה הנבחרת השנייה. הוא לא היה חלק מהממשלה הזמנית, שכיהנה בין מאי 1948 למרס 1949, וגם לא היה חבר הממשלה הנבחרת הראשונה, שהורכבה אחרי הבחירות הראשונות בינואר 1949.

באוקטובר 1951, כשבן גוריון ביקש למנות את אשכול לשר החקלאות והפיתוח, יצא עורך מעריב, עזריאל קרליבך, נגד המינוי, והצביע על דו"ח מבקר הסוכנות היהודית, אמיל שמורק, כי בזמן שאשכול שימש כגזבר הסוכנות, הוא נתן ידו לחריגות מכללי מינהל תקינים. למפרום מציין כי אשכול, בתשובה לביקורת,  לא רק שלא התנצל על החריגות, אלא גם השיב בזעם למבקר: "אל תחסום שור בדישו". אין זה פלא שמעריב ביקר ו'ידיעות אחרונות' שתק, לנוכח הבעלות החלקית של מפא"י על 'ידיעות', כפי שכותב למפרום בספרו.

למפרום מיעט, יחסית, לכתוב בספרו על הנשים הרבות בחיי אשכול. יוסי גולדשטיין, שכתב את הספר 'אשכול, ביוגרפיה', עסק בכך יותר. גולדשטיין מזכיר אינספור "פלירטים מזדמנים" שלו, אחד הסבוכים שבהם היה הקשר שלו דליה כרמל, מזכירתו הראשית במשרד האוצר שהיתה צעירה מאשכול בארבים שנה, ועימה הוא ניהל יחסים אינטימיים משלהי שנות החמישים.

מחבר הספר פורש שורה של מעשי שחיתות בהם אשכול היה מעורב, לכאורה, אם כי חלקם היו מקובלים באותם ימים. אשכול, למשל, המשיך לאחוז בתפקידים מרכזיים רבים, במקביל לכהונתו כשר, כדי להפיק יכולת השפעה מ'מעיינות' רבים.  למפרום מספר שאשכול "סייע מבחינה כלכלית למפא"י" והעביר כספים לזאב און, מזכיר המפלגה. לדבריו, כאשר נטען כלפי אשכול שעבר על החוק ו"תיגמל" עובדים בסוכנות היהודית במטבע זר, הוא השיב כי ראוי להוקיר את העובדים העושים "עבודה קשה וחיונית". פרשה אחרת, סבוכה יותר, קשורה לחלוקת נחלאות של 30-20 דונם לעובדים בכירים.

שתיקתו המתמשכת ביחס לסטאלין

בשנות המדינה הראשונות, אשכול כלל לא עסק בשאלת היחס לנשיא ברית המועצות דאז, יוזף סטלין, ולדב הרוסי בכלל, על אף שהשאלה העסיקה רבות את תנועת הפועלים. סטלין לא מוזכר אפילו פעם אחת בספרו של למפרום, והוא אינו מספר לנו מה היו עמדותיו של אשכול כלפי הסטליניזם. ייתכן והשמטה זו קשורה למגמה רחבה יותר של הצנעת ההיסטוריונים, מטעמים אידאולוגיים, את המתקפות האנטישמיות הרצחנית של הקומוניסטים באותה תקופה: רצח ההנהגה היהודית בברית-המועצות, משפטי פראג, רצח הסופרים היהודים עלילת הרופאים, ותוכניתו המזעזעת של סטלין להתנכל ליהודים ולהרוג בהם.

המחבר מזכיר, כי בשלהי 1951 – בשיא הסטליניזם של מפ"ם – אשכול לא העלה בדעתו לצרף לקואליציה את מפ"ם, שזכתה אז ל-15 מנדטים, "שכן מפ"ם חלקה על המדיניות הכלכלית והבינלאומית של מפא"י". למפרום לא מפרט מה הייתה התכנית הכלכלית הסמי-קומוניסטית של מפ"ם (במצעה נכתב: "יולאמו ענפי היסוד של המשק, כגון מקורות המים, חשמל, אוצרות טבע, תעשיית נשק, בתי זיקוק, רכבת, תעופה, תחבורה ימית… המדינה תשחרר את צורות המשק השיתופיות והקואופרטיביות בעיר ובכפר מן העומס של מסים" – ועוד) ומה הייתה תוכניתה בשאלות הבינלאומיות (במצעה נכתב: "להשתחרר מכל תלות במעצמות האימפריאליסטיות… להדק את יחסי הידידות עם ברית-המועצות והדמוקרטיות העממיות… להגן יחד עם כל הגורמים הדמוקרטים בעולם נגד האימפריאליזם ומשרתיו").

בן גוריון – תחת שם העט "סבא של יריב"– ראה בשאלה של סטלין והסטליניזם, וממילא שאלת הזיקה למערב הדמוקרטי או הזיקה למזרח הקומוניסטי — שאלת מפתח בדרכה של מדינת ישראל. עד אמצע שנות החמישים שלל בן גוריון את הצטרפות מפ"ם לממשלות הראשונות משום שכרעה ברך בפני "שמש העמים". בשל כך הוא גם הוליך לפילוג בתנועה הקיבוצית, ותמך בפירוק זרם העובדים בחינוך, כפי שכתבתי בספרי 'על גשר צר'.לעומת בן גוריון שעמד בחזית המאבקים בין מפא"י למפ"ם, אשכול היה במידה רבה "פרווה", כשהנייטרליות האידיאולוגית-ערכית שהפגין מעוררת תהייה.

הוגה המעברות

אשכול היה ראש המחלקה להתיישבות וגזבר הסוכנות בימי העלייה הגדולה, שהביאה להכפלת היישוב היהודי בארץ תוך שלוש וחצי שנים. ל-650 אלף היהודים ב-48' נוספו עד סוף 51' עוד 680 אלף. לאשכול היתה לו תרומה ניכרת בקליטת העלייה, אם כי, בסתירה למדיניות שהתווה בן גוריון – הוא גם ניסה לעוצרה.

אשכול חש כבר ב-1949 כי התנועה הקיבוצית אינה קולטת את העולים החדשים, ודאג לכך שעולים – גם ללא הכשרה חקלאית וללא "חינוך חלוצי" – יאומצו על ידי תנועת המושבים, יקימו מושבים משלהם ויתמקמו בכפרים ערבים נטושים. ב-1950 הוא יזם את חיסול "מחנות העולים" — במסגרתם הוקפו העולם בגדרות ואף נאסר עליהם לצאת ולעבוד מחוץ לגבולות המחנה — ו"המציא" צורת התיישבות חדשה: "מעברות" – בה עודדו את העולים לצאת לעבודה בסביבתם הקרובה.

למפרום מדווח כי אשכול ביקש להגביל את מספר העולים. חבל שהוא אינו מביא את אחת השיחות הידועות שלו ממרס 1950 עם שלמה הלל – מפעילי העלייה היהודית מעיראק – ואת העובדה שאמר להלל: "יונגרמן [איש צעיר]… תאמר ליהודים הטובים שלך שאנחנו נשמח מאוד שכולם יבואו, אבל שלא ימהרו. אין לנו כרגע אפשרויות קליטה". את אותה שיחה הלל סיכם אחרי שנים בסיפרו 'רוח קדים': "אשכול ובן גוריון… מי בעצם צדק?… זהירותו [של אשכול] כגזבר הסוכנות, האחראי למצוא את המקורות הכספיים, הייתה לא רק לגיטימית, אלא גם כזאת שהיה הכרח להשמיעה. אך תשובתו של בן גוריון הייתה תשובה ציונית כזאת המתבקשת מראש ממשלת ישראל בימי הרת עולם, כאשר נפתחים פתאום שערי הגאולה, ואין יודעים כמה זמן יישארו פתוחים". סיכומו של הלל, חוזר ומעיד על הפער שבין שני המנהיגים.

שר אוצר שהתנגד למפעל הבונדס

אשכול מונה לשר האוצר ביוני 1952, כיהן בתפקיד למשך 11 שנים, וללא ספק, היה אחד האחראים המרכזיים לצמיחת המשק הישראלי בשנות המדינה הראשונות. לפי למפרום, מהמחצית השנייה של שנות החמישים היו רבים שראו בו "'ראש הממשלה לענייני פנים' – שני בחשיבותו לבן גוריון".

אבל, גם בתחום האוצר, אשכול לא תמיד ראה למרחוק. למפרום מגלה שהוא שלל את מפעל ה'בונדס', ולא נטל חלק בדיונים על השילומים מגרמניה. כידוע, ללא ה'בונדס' והשילומים, הזינוק הכלכלי של המדינה בשנות ה-50 וה-60 לא היה אפשרי. מפתיע לגלות, שאשכול גם התנגד להקמת נמל באילת, אך בניגוד לדעתו, הוחלט להקימו. במקום אחר מביא למפרום ציטוט ממכתב של בן גוריון ב-1954, זמן רב לפני הריב בינו ובין אשכול, כי אשכול "אינו מאמין בפיתוח הנגב".

אשכול העדיף את אנשי המעמד הבינוני והמעמד הגבוה והביע ענין פחות באנשי שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח. החל מאמצע שנות החמישים ועד למחצית השנייה של שנות השישים, היה מאלו שיצאו נגד תשלום דמי אבטלה למובטלים, עוד בטרם אלו שולמו מידי הביטוח הלאומי. למפרום מספר כי הוא תמך בהקלת מיסים על רווחי הון ושלל את מס הירושה, הנהוג בארצות רבות. "אני רואה את עצמי", אמר אשכול, "כחלוץ העם לעשות הכל כדי להביא אלינו את כל העם הקפיטליסטי ואת הקפיטליסטים הגדולים ביותר שבעולם ולאפשר להם לעשות ולהרוויח".

למפרום מספר כי אשכול תבע "לרכך ביטויים סוציאליסטיים" במצע מפא"י, כדי למשוך קולותיהם של בעלי הון. הפערים בין עניים לעשירים – שעל פי רוב היו גם פערים בין מזרחים לאשכנזים – לא הטרידו אותו יתר על המידה. ב-1964 הוא נמנע להיכנס לעומקו של "המשקל האלקטוראלי של 'ישראל השנייה'". ב-1966 יצא נגד הגדלת תקציב החינוך ונגד תביעת סיעת המערך בהסתדרות המורים להקטין את הצפיפות בכיתות בפרברים למקסימום של 35 תלמידים.  בדיונים במפא"י אף תבע לקצץ בטיפול "בבעיית הילדים הפרובלמטים".

לא לתלות את אייכמן, להביא את עצמות ז'בוטינסקי

מעטים יודעים כי אשכול, ושר נוסף, היו שני השרים היחידים בממשלת ישראל שקראו לנשיא המדינה דאז יצחק בן צבי לחון את אדולף אייכמן, לאחר שבית המשפט העליון גזר עונש מוות על הפושע הנאצי. קיימות שלוש גירסאות לגבי זהותו של השר השני. למפרום טוען, שהיה זה אחד משני שרי המפד"ל – או יוסף בורג או משה חיים שפירא. חנה יבלונקה בסיפרה 'מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן' קובעת כי השר השני היה כנראה אבא אבן.

יותר מההתנגדות להוצאתו להורג של אייכמן, אשכול זכור יותר כמי שקיבל שתי החלטות פופולאריות בעת כהונתו כראש ממשלה: העלאת עצמותיו של היריב האידאולוגי זאב ז'בוטינסקי לישראל ביולי 1964, וקבורתו של המנהיג הרוויזיוניסט בטקס ממלכתי; וביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל ב-1966. למפרום מספק פרט פיקנטי מענין בהקשר להעלאת עצמות ז'בוטינסקי: אשכול, מסתבר, האריך בכוונה את ביקורו בצרפת, "כדי שיימנע ממנו להשתתף בטקס בהר הרצל".

בהקשר לערביי ישראל, ובניגוד לרוח ההחלטה שקיבל על ביטול הממשל הצבאי, למפרום מספק עדויות לפיהם אשכול הסתייג ב-1960 מהגדלת התקציבים לכפרים הערביים וכי באותה שנה התנגד גם כי הערבים יצטרפו לשורות מפא"י. זאת ועוד: הוא מספר כי אשכול סירב להתבטא בעניין תנועת 'אל ארד' שב-1965 ביקשה להתמודד בבחירות לכנסת ונפסלה על ידי בית המשפט העליון.

אשכול, שהיה אנושי ומלא הומור ובדרך כלל השתדל לא להסתכסך, מצא עצמו לא פעם ביריבות מרה עם כמה אישים מרכזיים במפלגתו. הבולטים שבהם היו דב יוסף, פנחס לבון, משה דיין, שמעון פרס ומרגע פרוץ 'הפרשה', ולאורך כל שנות השישים, גם דוד בן גוריון, שאף סירב לכבד את הלוויתו של אשכול בנוכחותו.

ה'פרשה',  שפרצה לתודעת הציבור בסתיו 1960, הביאה להתפטרותו הראשונה של בן גוריון מראשות הממשלה בינואר 1961 ולהתפטרותו הסופית ביוני 1963. לא אפרט את צעדיו של אשכול באותן שנים – שלמפרום בספרו מקדיש להם עשרות עמודים – רק אציין כי אשכול עמד ב'פרשה' בצומת מורכבת שהיו בה לפחות שלושה כוחות שמשכו לכיוונים שונים: ממשלת ישראל ורוב הנהגת מפא"י הוותיקה; בן גוריון ותומכיו הצעירים;  ולבון ותומכיו.

בסופו של דבר אשכול כיוון את מפא"י – וממילא גם את הממשלה – לשלוש החלטות מכריעות: אי הקמת ועדת חקירה משפטית ( כפי שתבע בן גוריון); זיכוי לבון ממתן ההוראה ל'עסק הביש' (למרות שבן גוריון שוכנע שלבון נתן את ההוראה ועד היום לא ברור אם אכן היה זכאי); והדחתו של לבון מכהונת מזכיר ההסתדרות (פברואר 1961).

בן גוריון – שהתעקש כי 'הפרשה' חייבת להיחקר על ידי רשויות המשפט – נאלץ לבלוע את "תבשיליו" של אשכול, אולם, כאמור, בקיץ 1963 הוא התפטר סופית מראשות הממשלה ולקראת הבחירות של 1965 הקים את רפ"י כמפלגה אלטרנטיבית למפא"י. רפ"י איכזבה בסופו של דבר וקיבלה 10 מנדטים בלבד. ובעקבות מלחמת ששת הימים רוב אנשיה חברו מחדש למפא"י. היום רבים מסכימים כי מלחמתו של בן גוריון נגד מריחת 'הפרשה' והתעקשותו על בדיקה משפטית היו חסרי הגיון פוליטי, אולם היה בהן הגיון מוסרי-ערכי רב.

אשם באי-המשילות, אשף בינלאומי

אחד הנושאים שהיו בבת עינו של בן גוריון היה שינוי שיטת הבחירות מבחירות יחסיות לבחירות אזוריות. ראש הממשלה הראשון חזה היטב את המציאות, שהיום, בחלוף 67 שנים, רבים מודעים לה: התלות הבלתי נסבלת של המפלגה הדומיננטית במערכת מפוררת של מפלגות קטנות. בהמלצתו של בן גוריון, נקבע במצע מפא"י כי יש להמיר את שיטת הבחירות היחסיות בשיטת בחירות אזוריות, בהתאמות מסוימות מהשיטה הבריטית, שעל פי דעת כל המומחים הייתה עתידה להוליד הכרעה דמוקרטית ברורה יותר.

אשכול, בהחלטה היסטורית שמשליכה עד היום על חיינו, התעלם מן המצע ולא הכיר בחיוניות של שינוי שיטת הבחירות. ב-1964, בעת המגעים בין מפא"י ואחדות העבודה על הקמת 'מערך' פוליטי, הוא הסתיר מבן גוריון את העובדה שקיבל את דרישת אחדות העבודה על ויתור שינוי שיטת הבחירות. לפי למפרום, חמישה ממנהיגי מפא"י, באו לביתו של בן גוריון כדי לבשר לו על הקמת המערך, ורק לאחר עזיבת המשלחת, התברר לבן גוריון "מקריאה בעיתון 'מעריב'" כי מפא"י הסכימה לדחות  בשמונה שנים את שינוי שיטת הבחירות.

בפברואר 1965, בעת שאשכול נשא את הנאום המרכזי בוועידת מפא"י,  הוא הכחיש שקיבל תכתיב מאחדות העבודה בעניין שיטת הבחירות. זעמו של בן גוריון בנושא שיטת הבחירות – שהצטרף לכעסיו על אשכול בעניין 'הפרשה' ובנושאים אחרים – הביא את בן גוריון להתפלג ממפא"י ולהקים את רפ"י.

אשכול היה מודע לכך שבניינה הכלכלי של מדינת ישראל תלוי לא במעט בקשריה הבינלאומיים, ולכן פעל רבות בתחום זה. בשנות החמישים הוא דאג לטפח את היחסים עם צרפת ועם מדינות אירופיות אחרות, וגם ניסה ליצור קשרים עם מדינות העולם השלישי, מאסיה ומאפריקה. בשנות השישים היה מפורצי הדרך המרכזיים ביחסים עם ארצות הברית.

בקיץ 1964 נחל הצלחה רבה בעת ביקורו הרשמי הראשון בארה"ב כראש ממשלה ובחורף 1965 חתם על מזכר אמנה רשמי (וחשאי) עם ארצות הברית,  בו התיר לנציג אמריקני לבקר בכור האטומי בדימונה – מהלך שסייע לכך שארה"ב החליטה למכור לישראל בתנאים נוחים נשק התקפי איכותי בכמויות משמעותיות. באותם ימים עמד אשכול גם מאחורי כינון היחסים הדיפלומטיים המלאים עם גרמניה המערבית (שגם היא סיפקה נשק לישראל).

מאי 67': מאחד ירושלים ומיישבה

ב-1966, בימי המיתון שחווה הציבור ערב מלחמת ששת הימים,  החלה התדרדרותו של אשכול בסקרי שביעות הרצון של הציבור. החוקר ד"ר מיכאל אורן מתאר בכישרון רב את תדמיתו של אשכול באותה עת. "באפרוריותו", כותב אורן בסיפרו 'שישה ימים של מלחמה', "בפניו החתומים, במשקפי הראייה הפשוטים שלו ובדיבורו המונוטוני הצטייר אשכול כביורוקרט קלאסי – דמות מתוך ספרו של קפקא 'הטירה'… בתחום הצבאי יצאו לו מוניטין גרועים ביותר… [הוא נחשב] כהדיוט בענייני ביטחון".

חמישה ימים לפני פרוץ הקרבות, אשכול – בלחץ הציבור, בלחצו של בן גוריון ובלחץ שרים בממשלה – התפטר מתפקידו כשר הביטחון, ובמקומו מונה משה דיין שבמהלך המלחמה החליט לבצע פעולות שונות על דעת עצמו. למפרום מגלה פרט מדהים, לפיו דיין נשבע אמונים לכהונתו בממשלה רק יומיים אחרי תום המלחמה.

אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין, שהכינו היטב את צה"ל ערב מלחמת ששת הימים, היו ללא ספק אדריכלי הניצחון במלחמה. אך סרט שהוכן אחרי המלחמה על חיל האויר לא הזכיר כלל את שמו של אשכול. דיין, עוד בימי הקרבות, ניסה לגרוף את תהילת הניצחון. אשכול כאב על כך במיוחד ואמר על דיין ברמז: "לא יימצא היום שום בר-דעת שיגיד כי איזה שהוא אשף יחיד היה מסוגל לעשות את המלאכה ולהשיג את התוצאות שהושגו, לולא הכל היה מוכן ומזומן".

כניעתו של אשכול למינוי דיין כשר הביטחון ערב המלחמה העידה על חולשתו הפוליטית, על חולשתו הציבורית וגם על חולשתו הפיזית (דבר שהועלם מעיני הציבור). הוא סבל לכל אורך התקופה האחרונה של חייו מבריאות לקויה. בחודשיו האחרונים לחייו הוכה בסרטן, עבר כמה התקפי לב ונעדר מפורומים רבים – מפלגתיים וממשלתיים. מצבו הבריאותי לא הוסיף להחלטיותו, שהרי הוא, כאמור, שאל עצמו תמיד לאן נושבת הרוח.

אחרי המלחמה אשכול היסס בין עמדות 'יוניות' ובין עמדות 'נציות' ולא פעם תהה מה עליו להחליט ולאן עליו לחתור. לא הייתה לו עמדה ברורה באשר לגורל שטחי יהודה, שומרון ועזה שישראל כבשה במלחמה. לעומת זאת, היה משוכנע כי ירושלים, גוש עציון ורמת הגולן צריכות להישאר בידי ישראל.

אשכול, למרות מצבו הבריאותי הרעוע, ביצע מהלכים מניפולטיביים כדי להכריח את הממשלה להחליט על איחודה של ירושלים, ולאחר מכן על ישובה של מזרח העיר ביהודים. למפרום סבור כי אשכול נטה כנראה לעבר תוכנית אלון, אך מדהים לספר כי כשאשכול נשאל על ידי מזכיר המדינה האמריקני בינואר 1968, "איזו מין ישראל רוצה ישראל" – הוא לא ידע לענות.

למפרום טועה כשהוא מזכיר את ועידת חרטום הדרמטית מאוגוסט-ספטמבר 1967 – שבה כל מדינות ערב הסכימו על 'שלושת הלאווים': לא לשלום עם ישראל; לא להכרה במדינת ישראל ולא לעריכת משא ומתן עם ישראל – כלאחר יד. נראה שוועידת חרטום השפיעה מאד על עמדותיו של אשכול, שזמן קצר מתום סיומה של מלחמת ששת הימים הניח כי השלום עם הערבים אינו בהישג יד.

באותה העת הטרידה אותו בעיקר השאלת המדיניות הכלכלית בשטחים והוא התנגד לקו שהוליך דיין של מיזוג כלכלי של השטחים בישראל. אולם, התנגדותו של ראש הממשלה לחלוטין לא השפיעה על שר הביטחון בממשלתו.

בראיון האחרון בחייו, אותו העניק אשכול לניוזוויק ב-3 בפברואר 1969, הצהיר אשכול כי הוא מוכן לסגת מכל השטחים לבד מירושלים, מרמת הגולן ומשארם א-שייח'. באותו ראיון הוא שלל התיישבות יהודית באזורים מאוכלסים בצפיפות על ידי ערבים, ואמר שהוא נכון להדיין עם ארגון הפתח "אם זה יבקש זאת". הראיון הוליד מבוכה בממשלתו, אך אחרי הראיון לקה אשכול בהתקף לב קשה ושלושה שבועות אחר-כך – ב-26 בפברואר 1969 – הלך לעולמו.

אשכול כמנהיג

בספרו של למפרום נקבע כי אשכול חשש כבר בסוף שנות החמישים, שצרפת תיטוש את ישראל ולכן יזם – בהצלחה מרובה – את הברית המדינית והצבאית עם ארצות-הברית. יחד עם זאת, מן הראוי להזכיר, כי אחת הסיבות להידרדרות היחסים עם צרפת קשורה במעורבות השירותים החשאיים של מדינת ישראל, תחת הנהגתו של אשכול, בצפון אפריקה, שנשלטה בחלקה ע"י הצרפתים. המקרה המפורסם ביותר נוגע לחלקו של 'המוסד' בפרשת רצח מהדי בן ברקה, מנהיג האופוזיציה במרוקו באוקטובר 1965. למפרום מדלג על בן ברקה ולא מזכיר כלל את הפרשה.

המחבר מסכם את השקפתו על דמותו של אשכול בקביעה כי היה דמות רב תחומית שהוכיחה את עצמה בהתיישבות, פיתוח משק המים, ולבד מכך ב"ענייני פועלים, ביטחון, כספים, והפוליטיקה הפנים מפלגתית". הוא מצטט את החוקר מרטין ון קרפלד שטען, כי "שנותיו של אשכול כשר ביטחון מ-1963 עד 1967, היו כנראה הטובות ביותר עבור צה"ל ומדינת ישראל".

למפרום מדגיש את השפעתו הגדולה של אשכול על עיצוב המדינה ואת תרומתו רבת הפעלים בייצוב הכלכלה ובהכוונתה לשגשוג. הוא בוודאי צודק, אכן היו לו יתרונות רבים. הוא מוסיף: "כאשר החברה הפכה יותר ממוסדת ופחות וולונטרית, יתרונותיו היחסיים של אשכול הפכו יותר משמעותיים, ואילו חסרונותיו היחסיים – היעדר כריזמה, היעדר יכולת רטורית מזהירה והיעדר כושר כתיבה מבריק – הפכו כעת פחות משמעותיים". אלא שהיו לו חסרונות נוספים שאותם מניתי. החסרון הגדול ביותר: טווח ראייה מוגבל שאיננו צופה מעבר לאופק.

_____
ד"ר צבי צמרת, הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל ציבורי, לשעבר מנכ"ל יד בן צבי ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.