השד הדמוגרפי והתרמית הפלסטינית הגדולה

הטענה כי "הערבים מתרבים בקצב כפול מהישראלים" נשענת על נתונים מסולפים, אך עדיין מתקבלת כקונצנזוס • יחד עם תרמית הפליטות הפלסטינית ואיומים מהיום שבו הרש"פ תקרוס, מצטיירת בפנינו מציאות של אין-מוצא • ספרה החדש של קרולין גליק 'סיפוח עכשיו' (סלע-מאיר, 2015) מנתץ בשיטתיות את מסכת השקרים ומציע אלטרנטיבה מעניינת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני

על-פי כל קנה מידה, הבעיה הפלסטינית נשענת על הקריטריונים המשונים ביותר בהיסטוריה האנושית. פליטים מוגדרים כפרטים שאולצו לעזוב את ארץ מוצאם, אולם לא כך המצב אצל הפלסטינים: עבורם הומצאה הגדרה חדשה של מעמד פליטות ובו נכללים גם צאצאיהם, עד למספר בלתי-מוגדר של דורות.

בנוסף, כל פליטי העולם מצויים באחריותה של "נציבות האו"ם לפליטים" (UNHCR) – מלבד הפלסטינים. להם יש סוכנות פליטים משלהם המכונה 'סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם' (UNRWA). בין כל חילופי-האוכלוסין במאה העשרים – יוונים וטורקים לאחר מלחמת העולם הראשונה; הינדים ומוסלמים לאחר היפרדות הודו ופקיסטן אחרי מלחמת העולם השנייה; סרבים וקרואטים אחרי התפרקות יוגוסלביה במהלך שנות ה-80 – הפלסטינים לבדם נותרו קפואים בזמן, מאובן חי של סכסוכים שהוכרעו זה מכבר.

כ-700,000 יהודים גורשו ממדינות מוסלמיות, בהן חיו במקרים רבים למעלה מאלף שנה לפני הופעת האסלאם, ורובם נקלטו במדינת ישראל החדשה ששטחה כזה של ניו-ג'רזי; כ-700,000 ערבים עזבו את חלקה היהודי של ישראל במהלך מלחמת העצמאות ב-1948, רובם בהוראת מנהיגיהם, אך רק מעטים מהם נקלטו בארצות המוסלמיות העצומות המקיפות את ישראל. במקום זאת, אלה המכונים "פליטים" נאספו ושוכנו במחנות (כיום רובם הם עיירות שבהן רמת החיים גבוהה מאשר במדינות הערביות הסמוכות, הודות לסיוע זר) ונשמרו ככלי ניגוח נגד ישראל, שאת קיומה המדינות המוסלמיות מתקשות לקבל.

כ-10 מיליון גרמנים שחיו במשך דורות ברוסיה, פולין וצ'כיה של היום אולצו לעזוב את בתיהם עם סיום מלחמת העולם השנייה (יותר מחצי מיליון מתו במהלך העקירה הגדולה). שערו בנפשכם שגרמניה הייתה משאירה את עשרת המיליונים האלה במחנות במשך 70 שנה – צאצאיהם היו מונים כעת 40 מיליון – ושגרמניה הייתה דורשת כפיצוי על סבלה במלחמה את כל השטח שבין חבל הסודטים לקלינינגרד (קניגסברג לשעבר). זוהי אנלוגיה הוגנת לעמדה הפלסטינית.

מדובר בלא פחות מתרמית, הונאה, העמדת פנים, מופע אימים עם 5 מיליון ניצבים. מאחר שבעלי ההשקפה המנומסת מרכינים את ראשה בפני רגישותם של 1.4 מיליארד מוסלמים, היא זוכה ליחס רציני לגמרי.

כמה פלסטינים חיים ביהודה ושומרון?

למען הגילוי הנאות, אני רוצה להבהיר את עמדתי האישית: העמדה המקובלת היא לא פחות מגילוי צביעות דוחה ומעוות, הראוי לעונש החמור ביותר שיכולים להמציא אלוהי הצדק.

אך בעולם המראות הזה של צביעות והונאה, התרמית הראויה ביותר לציון היא עצם קיומם של הפלסטינים: ביהודה ושומרון חיים אולי כמחצית ממספר הערבים שנמנו במפקד האוכלוסין של הרשות הפלסטינית, ומן המספר בו מכירה הקהילה הבינלאומית. כפי שכתבת הג'רוזלם פוסט קרולין גליק מדווחת בספרה החדש 'סיפוח עכשיו', חוקרים ישראלים הוכיחו כי –

מפקד האוכלוסין הפלסטיני משנת 1997 היה תרמית. הלמ"ס הפלסטיני הציב נתונים מופרזים לאוכלוסייה הפלסטינית בשיעור של כמעט 50 אחוז, או 1.34 מיליון… השלב הראשון היה ניפוח בסיס האוכלוסייה הפלסטינית הנוכחית. במפקד 1997 כלל הלמ"ס הפלסטיני 325,000 פלסטינים שחיו בחו"ל. הוא גם כלל את 210,000 התושבים הערבים בירושלים, שכבר נכללו במניין האוכלוסין בישראל.

המפקד הפלסטיני גם כלל עוד 113,000 איש שקיומם לא נרשם בסקר האוכלוסין שבוצע על־ידי המנהל האזרחי הישראלי. כשהנתונים הושוו למספר המצביעים שננקב על־ידי ועדת הבחירות המרכזית הפלסטינית (PCEC) בשנת 1996 ו-2005 אישרו הנתונים של ועדת הבחירות את הנתונים הישראליים. כלומר, אותם 113,000 איש לא היו ולא נבראו.

שלושת המהלכים האלו, במשולב, הגדילו את בסיס האוכלוסייה הפלסטינית ב-648,000 איש, המייצגים גידול של כ-27 אחוז. דמיינו לשם השוואה מצב בו הלמ"ס הישראלי מציין כי בישראל יהיו בשנת 2014 10.5 מיליון אזרחים, במקום 8.2 מיליון שהיו בישראל בשנה זו בפועל. השלב השני בניפוח האוכלוסייה היה קשור בניפוח הצמיחה העתידית. ראשית, הלמ"ס הפלסטיני חזה את הצמיחה העתידית באוכלוסייה על בסיס אוכלוסייה שהיה מנופח להפליא, כפי שראינו. כל הערכת גידול שנתי המבוססת על מספר מנופח תניב בהכרח נתונים שקריים ומנופחים.

בעיה בסיסית זו הוחרפה על־ידי גורמים אחרים, ובעיקר שיעורי הלידה המנופחים של הלמ"ס הפלסטיני ושיעורי הגירה מנופחים במידה ניכרת. יתר על־כן, הנתונים גם התעלמו מהמספר הגדול של פלסטינים שהיגרו לישראל באמצעות נישואים לאזרחים ישראליים.  בסיכום כולל, מפקד הלמ"ס הפלסטיני טען כי שיעור הצמיחה השנתי המצרפי של הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה היה 4.75 אחוז לשנה — שיעור צמיחת האוכלוסין הגבוה בעולם. ראוי לציין כי במקביל לטענה הפלסטינית לקצב צמיחת האוכלוסין הגבוה בעולם, העולם הערבי, והעולם המוסלמי בכללו, נכנסו לתקופה של התכווצות דמוגרפית ללא תקדים, הגובלת בקריסה.

הברירה הפחות גרועה

הנתונים ידועים היטב ונידונים כבר זמן רב; הצגתי עמדה זהה לזו של גליק במאמר מ-2011 לכתב-העת היהודי המקוון טאבלט. אבל גליק, שהיגרה לישראל מארצות-הברית והייתה סרן בצה"ל, מגיעה למסקנה נועזת: על ישראל לספח את יהודה ושומרון כפי שסיפחה את ירושלים. ליהודים יהיה רוב גדול בהרבה מ-60% בין נהר הירדן לים התיכון. בעוד שהפלסטינים מוסיפים להגר לחו"ל והעלייה היהודית מתעצמת, היא מוסיפה, "יש החוזים כי בזכות ההגירה היהודית כמעט לבדה, עשויים היהודים להגיע לרוב של 80 אחוז באוכלוסייה בגבולות שביתת־הנשק של 1949 ויהודה ושומרון עד לשנת 2035".

על-פי תכניתה של גליק, תיתן ישראל לערביי הגדה המערבית אפשרות לבקש אזרחות ישראלית; כולם יהינו מזכויות אזרחיות מלאות, ולבעלי האזרחות הישראלית תהיינה גם זכויות הצבעה. אין ספק שישראל תזכה לגינוי חריף מצד הקהילה הבינלאומית אם תספח את יהודה ושומרון, אך מנקודת מבטה של גליק אין הרבה מה להפסיד.

כידיד אמריקני של מדינת ישראל, איני מייעץ לישראלים באילו מן האפשרויות הבלתי-נעימות העומדות בפניהם עליהם לבחור. אבל תכנית המדינה-האחת של קרולין גליק מדברת בשם עצמה. כפי שהיא מדווחת, מאז מלחמת ששת-הימים היה ברור שישראל זקוקה למרבית הגדה המערבית בכדי להגן על עצמה: שבועות ספורים לאחר סיום המלחמה, הנשיא לינדון ג'ונסון הורה לראשי המטות המשולבים של צבא ארצות-הברית להכין מפה של השטחים שלדעתם יידרשו לישראל באופן תמידי, כדי להבטיח את יכולתה להגן על עצמה. כמה שבועות לאחר מכן, הגנרל ארל ווילר, ראש המטות המשולבים, הציג לג'ונסון מפה שכללה את מרבית שטחי יהודה ושומרון, חלקים של רמת הגולן, את רצועת עזה ומזרח סיני, וכן את שארם א-שייח' בקצה הדרומי של סיני.

אם תקראו רק ספר אחד על המזרח-התיכון השנה, כדאי שיהיה זה ספרה של קרולין גליק. בין אם תסכימו עם מסקנותיה ובין אם לא, היא מהווה נקודת אור בנוף המעוות, בכך שהיא מצביעה על פתרון נועז. רק כשאנו שוקלים חלופות אנו מבינים את הנסיבות העומדות בפנינו, וגליק מסייעת לרכז את מחשבותינו באופן נפלא.

ביום שהרשות הפלסטינית תקרוס

מהם הסיכויים שהמשטר הפלסטיני יקרוס וייכפה על ישראל לפעול? הרשות הפלסטינית, שנוסדה לפני שני עשורים מתוקף הסכמי אוסלו, מצויה באי-סדר חמור. ראשה, מחמוד עבאס, נמצא כעת בשנה השביעית של כהונה בת ארבע שנים, וממאן להכריז על בחירות חדשות, שכן הוא עשוי להפסיד לסרבנים של חמאס, הנתמכים בידי איראן ושולטים בעזה מאז 2007. בשנה שעברה פיטר עבאס את הבכיר הפלסטיני היחיד שניתן לראותו כמתון, סלאם פיאד. כתב הניו-יורק טיימס רוג'ר כהן, מבקר שמאלי מר של ישראל, ביכה בשעתה את פרישתו של פיאד ואמר שהיא "משקפת את השיתוק והאנדרלמוסיה הפלסטיניים. מחמוד עבאס, הנשיא הפלסטיני עמו הסתכסך פיאד, יודע שהוא זקוק ליכולת הביצוע העקבית של ראש ממשלתו היוצא. הוא זקוק למעמדו של פיאד בארצות הברית ובאירופה, שהם מקורות מימון משמעותיים עבור הראשות הפלסטינית ששרויה בצרות. הוא זקוק לשליטתו של פיאד בענייני ביטחון. אבל הגוורדיה הוותיקה של פת"ח, שנהנית מתנאים נוחים, רוצה בסילוקו של פיאד; חמאס מתעב אותו ורואה בו בובה של האמריקנים, ועבאס עייף מהפקיד הפעלתן, שרכש את השכלתו בארצות-הברית."

לכאורה, ישראל יכולה לשמר לתועלתה את הסטטוס-קוו הסבוך לזמן בלתי-מוגבל, לאחר ששיחות השלום בתיווכה של ארצות הברית קרסו, כפי שנגזר עליהן מראש. בשעה שסוריה מצויה במלחמת אזרחים כוללת, ומצרים ועיראק במלחמות אזרחים בעוצמה פחותה, ובזמן שטורקיה שרויה במשבר פנימי חמור, כל האזור המקיף את ישראל מצוי באי-סדר, למעט ממלכת ירדן הקטנה.

ההנחה שהקלפטוקרטיה הפלסטינית על מחלוקותיה המרות עשויה ליצור אי של יציבות בתוך הכאוס הסובב נשמעת כבדיחה. אף ממשלה פלסטינית לא תסכים לסיומו הרשמי של הסכסוך עם ישראל בתנאים כלשהם מבלי שתעורר התנגדות אלימה מציבור הבוחרים הסרבן שלה, ובוודאי שלא תכיר בישראל כמדינה יהודית. כך שאפילו לא תתקיים מראית עין של הסכם שלום.

השד הדמוגרפי

קשה להאמין שישראל תוציא לפועל את הגישה של גליק, אלא אם כן תקרוס הרשות הפלסטינית ותותיר אחריה מצב כאוטי. ציבור בוחרים משמעותי בישראל, שנתמך על-ידי מרבית ההנהגה של יהודי ארצות-הברית, ממשיך לקבל ללא עוררין את מניין האוכלוסייה הפלסטיני. הפרופסור סרג'יו דלה-פרגולה מן האוניברסיטה העברית, מי שבדרך כלל מתואר כדמוגרף הבכיר בישראל, מוסיף להזהיר מפני אסון דמוגרפי (בהישענו על מספרים שגליק ומבקרים אחרים הציגו כמוטלים בספק לכל הפחות, אם לא כבדיות מוחלטות).

פרופ' דלה-פרגולה אמר בראיון:

הדמוגרפיה משתנה במהירות. הערבים מתרבים בקצב כפול מהישראלים. הרוב הישראלי בכל השטח שבין הים התיכון לנהר הירדן מתכווץ, כך שכרגע יש להם רוב של 52%, אבל הם לא יכולים למשול בצורה יעילה עם רוב זעום כל-כך. היה זה כאילו הדמוקרטים היו מנסים למשול בארצות-הברית עם רוב של 52% בקונגרס. אם אנחנו מגבילים את השטח לישראל בתוספת הגדה המערבית – לאחר שעזה פונתה באופן מעשי בשנת 2005 – הרוב היהודי בישראל עדיין יהווה מעט יותר מ-60%. אין אפשרות שישראל תקרא לעצמה מדינה יהודית עם מיעוט פלסטיני של 40%. אבל אם אנחנו מתייחסים לישראל שבתוך גבולות 1967, יחד עם מזרח ירושלים ורמת הגולן, הרוב הישראלי יהיה פחות מ-79%, הבדל משמעותי.

השאלה הדמוגרפית מוסיפה לרחף ממעל, ורק ויתור טריטוריאלי כלשהו מצד ישראל (שראשיתו השכונות הערביות של ירושלים) יבטיח שישראל תישאר יהודית ודמוקרטית. שלילת זכות ההצבעה מפלסטינים החיים בשליטת ישראל עלולה בסופו של דבר ליצור לחץ בינלאומי בלתי-נסבל על ישראל, ולהזיק הן לתדמיתה והן לכלכלתה.

הטענה כי "הערבים מתרבים בקצב כפול מהישראלים" נשענת על ההנחה שמספר הנשים הערביות בגיל ילודה כפול ממספר הישראליות, וזו בתורה נשענת על המפקד הפלסטיני המזויף. יחד עם זאת, לדעתו של דלה-פרגולה עדיין יש השפעה רבה.

יושב הראש של אחד הארגונים היהודיים הגדולים בארצות-הברית אישר בפניי לאחרונה כי הוא מוסיף להאמין לגרסתו של דלה-פרגולה בדבר הדמוגרפיה הפלסטינית. אני לא מסוגל להעלות בזיכרוני אירוע אחר בהיסטוריה בו שאלת ההגדרה העצמית של עם נסובה סביב השאלה העובדתית האם האנשים היו קיימים או לא. העניין יגיע לפתרונו בסופו של דבר על בסיס העובדות, אבל הבהרת העובדות לא תעשה את יהודי אמריקה למאושרים יותר.

הקבוצה המכונה "הקהילה הבינלאומית" תביע ללא ספק שאט-נפש אל מול הסיפוח שמציעה גליק. אין ספק שהקהילה האירופית עשויה לנסות להעניש את ישראל באמצעות סנקציות כלכליות, אבל הסכנה של בידוד ישראל קטנה בהרבה מכפי שמדמיינות נפשות חרדות. יעילותו של המשפט הבינלאומי התדלדלה עקב ההשפעה המכלה של רחצה בצביעות, שנמשכת זה דורות. לזכויות היסטוריות מן הסוג שישראל עשויה לתבוע על יהודה ושומרון יש הד מסויים: חישבו על סין בטאיוואן ובטיבט, או על רוסיה בקרים.

__________

סיפוח עכשיו יצא בפברואר 2015 בהוצאת סלע מאיר, לרכישה ופרטים נוספים ניתן למצוא באתר המהדורה העברית: www.6748.co.il

דייויד גולדמן הוא עמית בכיר במרכז לחקר מדיניות בלונדון ועמית חבר בפורום המזרח התיכון. המהדורה העברית של ספרו "ציביליזציות גוועות: מדוע אירופה והאיסלאם נעלמים?" ראתה אור בשנת 2013 בהוצאת סלע-מאיר ועמותת אל־הפרט. קובץ מאמריו על תרבות, דת וכלכלה " It's Not the End of the World – It's Just the End of You" יצא לאור בסתיו 2011.