ספרו החדש של מועמד 'המחנה הציוני' יוסי יונה מזקק את הרעות החולות בשמאל הכלכלי. האיש שמאחורי בוז'י מתמוגג ממדינת הרווחה שקרסה ביוון וספרד.
ספרו החדש של יוסי יונה ('סדקים בחומה', הוצאת כתר 2015), מספר 23 ב'מחנה הציוני', מצליח לזקק את כל הרעות החולות בשמאל הכלכלי • דיקטטורת הפרוליטריון של מרכס התחלפה בספר בכמיהה לשלטון מעמד הביניים • יונה רוצה לייבא לישראל את אוטופוזים מדינת הרווחה שהובילה לקריסת יוון וספרד • בוז'י, מאחוריך
הבחירות הקרובות, שייערכו בדיוק בעוד שבוע, לא יוכרעו בזכות כוכבים אינטלקטואלים בצד זה או אחר של המפה הפוליטית. וטוב שכך. פעם אחר פעם אנו עדים לתופעה בה פורץ לשדה הציבורי אמן או אינטלקטואל רב השפעה, בעיקר בעיני עצמו, וזורע אחריו חורבן. יאיר גרבוז וגירבוזיו הגזעניים במוצאי שבת האחרון הוא דוגמא לכך.
פרופ' יוסי יונה, מספר 23 ברשימת המחנה הציוני לכנסת מהווה, להבדיל אלף אלפי הבדלות מגרבוז, דוגמא נוספת. לפני יונה, ניצב במקום ה-11 ברשימת המחנ"צ יריב אינטלקטואלי בשיעור קומתו של פרופ' מנואל טרכטנברג. יונה וטרכטנברג, במידה מסוימת, הם תוצרים של 'המחאה החברתית' שפרצה ביולי 2011. לאור זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהתסיסה המחשבתית והרעיונית נמצאת עכשיו כמעט כולה בצד השמאלי של המפה. זו היתה התחושה הראשונית שלי כשהתחלתי לקרוא את סיפרו של יוסי יונה 'סדקים בחומה – המחאה החברתית ושובם של הברונים השודדים', שיצא ממש בימים אלה, ערב הבחירות.
יונה העורף של הרצוג
טוב שספרו של יונה יצא לפני הבחירות. הספר מהווה חובת קריאה עבור מי שרוצה להבין את האידאולוגיה של הכוחות הנושפים בעורפו של הרצוג. 'סדקים בחומה' אמנם עוסק בעיקר בהבטים חברתיים-כלכליים אך יונה בהחלט קושר סוגיות אלו לנושאים הלאומיים המדיניים, אם כי הוא פוטר את כל הבעיות הלאומיות-מדיניות של ישראל בכמה שורות שטחיות.
החשש הוא כי יסי הגומלין בין הרצוג ליונה יהיו דומים לאלו של ראש הממשלה יצחק רבין ב-1992 לבין העורף האינטלקטואלי שלו באותה תקופה. אז, הוביל רבין את העבודה לניצחון סוחף בבחירות על תקן איש הביטחון, גיבור לאומי, שרכש את אמונם של חלק מאנשי הימין; אבל בסופו של דבר נכנע ליוסי ביילין, רון פונדק, יאיר הירשפלד וכמובן שמעון פרס שכבר היו נעולים על הסדר שלום עם אש"ף שלימים יהפוך להסכם אוסלו. העורף אז הוביל את המנהיג.
כיום, מפלגת העבודה בראשות הרצוג עשויה להצטייר כמאוזנת מבחינה כלכלית, הנוטה לשוק חופשי עם תיקונים 'סוציאליסטים', אך בסופו של הדבר יוסי יונה, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, איציק שמולי ואחרים ישתלטו וייאלצו את ההנהגה ללכת בדרכם השמאלית יותר.
יונה בספרו מתחבר למיתוס המחאה העולמית חוצת הגבולות – מסנטיאגו דרך מדריד וקהיר עד לתל אביב. המחאה החברתית של 2011, מבחינתו, מהווה חלק אינטגרלי מהמרי העולמי נגד 'הניאו-ליברליזם' – המשטר הכלכלי ששולט בעולם היום. 'ניאו-ליברליזם' הוא למעשה הביטוי ה'ניאו-קומוניסטי' לקפיטליזם של השוק החופשי. לפי יונה, אותו ניאו-ליברליזם "מודרך על ידי חמדנות חסרת רסן, שאינו יודע התחשבות סוציאלית מהי'". החמדנות, לדברי יונה, עוטה על עצמה מסיכה אידיאולוגית, אך גילוייה של החמדנות הניאו-ליברלית הפכו בעשורים האחרונים לגלויים ובוטים עד שלא ניתן עוד להסוותם.
העיוורון המדיני גולש לעיוורון כלכלי
בדומה להתנהלותם בנושאים המדיניים האסטרטגיים, מסתבר שגם בכלכלה, היכולת של אינטלקטואלים ואף מנהיגים פוליטיים מהשמאל להתעלם מהמציאות העכשווית הסובבת אותם, על גילוייה "הבוטים", היא עוצרת נשימה. כפי שהאידיאולוגים המדיניים של השמאל ממשיכים לפטפט עצמם לדעת בנושא השלום עם הפלסטינים, בשעה שהגבולות הסובבים אותנו מתמוטטים בזה אחר זה, כך האידיאולוגים של אוטופיית מדינת הרווחה וחלוקת ההון מחדש מתעלמים לחלוטין מקריסת רעיון מדינת רווחה באירופה.
יוסי יונה מצדד בהתלהבות באוהלים שהוקמו ברוטשילד ובאלפי מפגיני תנועת 'כיבוש וול סטריט', ועוצם עיניו מגורלן המר של יוון, ספרד, פורטוגל, איטליה ואפילו צרפת, שכלכלותיהם נשענות במידה רבה על העקרונות בהם תומך יונה.
מן המפורסמות שבאמירות היא שהתעלמות מהעובדות זו אחת מדרישות המקצוע אם אתה רוצה להתקבל לאחוות האינטלקטואלים של השמאל. למרות זאת, הכתיבה והפיתוח המחשבתי של יונה מרשימים. הוא עוסק בניתוח המצב הכלכלי הגלובלי, תוך שילוב סיפרו האחרון והפופולארי של הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי ('מחשבות חדשות על ההון במאה ה-21), המתכתב עם הקפיטאל של קרל מרקס. יונה מתאר את הקשר בין המצב המשברי הגלובלי ותנועת המחאה בישראל, ומנסה להעניק הסבר לכשלון, אך גם להישגים היחסיים המוגבלים של המחאה.
התעלמותו של יונה מההתפתחויות שהתרחשו מאז 2011 זועקת מדפי הספר. להבדיל מאירועים דומים בהיסטוריה, הזרם ההיולי בימינו נע במהירות כה גבוהה עד שהניסיון לנתחו במסגרת של ספר נראית איטית ואנכרוניסטית. יונה, למשל, מתאר רוממות הנפש שחש בעת שהותו בימי ההתקוממות בכיכר תחריר בינואר 2011. "אשה צעירה", כתב יונה, "סיפרה לי כי הם ידעו 'שאם כוחות הביטחון יאבדו את העשתונות ויירו עלינו, הדבר הזה יביא לסופו של מובארכ. היינו זקוקים לשאהיד". המצרים אכן קיבלו את השהיד שלהם ומובארכ אכן נפל.
"האירועים במצרים עוררו בי קנאה", מתוודה יונה, אך שוכח לציין את התוהו ובוהו האיסלאמיסטי שהתרחש מאוחר יותר במצרים, ודוכא על ידי דיקטטורה צבאית וכלכלה מקרטעת. משאלתו של יונה נענתה, וכעבור חודשים ספורים מהמהפכה במצרים, פרצה מחאת רוטשילד ההמונית. "אינכם יודעים איזה נס אתם מחוללים!" מצטט יונה את הסופר סמי מיכאל בנאום שנשא בפני מפגינים במהלך המחאה. שוב ושוב חוזרים בספר ביטויים המדברים על "חלום", "נס" וכדומה. "אחרי 40 שנה החזון שלי מתגשם", אמר צ'רלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, לאנשי המחאה. "אני בשר מבשרכם, אתם אנשים יקרים, פרחים מלבלבים".
זו היתה אופוריה מהפכנית. אני זוכר שבמחשבותיי באותם ימים עלה תדיר החשש כי מציתי המחאה בישראל שואבים השראה ממקביליהם במדינות ערב, ומחפשים שאהידים משלהם בדרך להפלת השלטון. כעבור כשנה, החשש אכן התאמת, כשמשה סילמן שרף עצמו למוות במרכז תל אביב. אך בעוד הלהבות אפפו את גופו של סילמן, להבות האש החברתית בציבור הישראלי דעכו, ולא הצליחו לחולל תנופה מהפכנית. התסכולים והאכזבות של משתתפי המחאה המשכרת הלכו וגברו.
ההיפים הצליחו היכן שהמוחים נכשלו
יונה משווה במספר מקומות בספרו את תנועת המחאה בישראל למרד הסטודנטים שפרץ בפריז, בארה"ב ובמדינות נוספות במערב ב-1968. יונה תוהה מדוע מהפכת 68' זכתה להצלחה, בעוד זו של 2011, גם אם אינה עקרה לחלוטין, סובלת מחד-ממדיות, המתמקדת כמעט אך ורק בקעקוע היזמים העסקיים הגדולים במקביל להחלת ממשל ריכוזי שיחלק מחדש את המשאבים.
האמת היא כי תהום פעורה בין המחאה של שנות השישים לזו של המאה ה-21. תנועת המחאה בסיקסטיז סימנה מהפיכה תרבותית, עם מוזיקה ואפנה משלה, שגם מצאה ביטויה בקולנוע והספרות של התקופה. מדובר בהשפעות מרחיקות לכת הרבה יותר מהתיאוריות המרקסיסטיות שהנחו את מנהיגי המחאה הנוכחית. יוסי יונה לא מרחיק לכת בחשיבה בכיוון הזה, אלא נשאר תחום רוב הזמן בספירה של התיאוריה. המחאה של 2011 לא נאחזה באופנות התרבותיות של החברה הישראלית, ונדמה כי קריקטורת מחאת המילקי משנה שעברה מסמלת באופן הטוב ביותר את מהותה של מחאת 2011.
אם המחאה החברתית באמת היתה מחוברת לשורשים תרבותיים ארץ-ישראליים, יתכן והיינו אכן חוזים באירוע מהפכני שהיה נגמר בקריסת המשטר במדינת ישראל. חיבור זה לא התרחש, וניתן לקבוע מפורשות כי כשלונה היחסי של מחאת 2011 הוא הצלחתה של מדינת ישראל.
המחאה אמנם היתה מנותקת מהתרבות הפוליטית בישראל, אך היא הצליחה לשנות את השיח הציבורי והיה לה גם אפקט משמעותי על הכלכלה. 'צדק חברתי' המחאה אמנם לא השיגה, אך היא הצליחה לשים מעצורים על קצב הצמיחה בישראל, דווקא כשהמשק המקומי הפגין את חיוניותו, וצמח על אף השקיעה הכלכלית-חברתית באירופה באותם ימים. ישראל של אחרי המחאה הפכה להרבה פחות ידידותית ליזמים עסקיים.
לחצים תקשורתיים ופוליטיים מכבידים על הכלכלה, ומעניקים רוח גבית לרגולטורים שמחבלים בצמיחה. יוסי יונה, לדוגמא, מונה את המעצורים ששם הממונה על ההגבלים העסקיים במשרד האוצר, דוד גילה, על משק הגז, בעלות של מיליארדי שקלים ופגיעה במוניטין של מדינת ישראל, כאחד מהישגי מהמחאה.
ההגות של יוסי יונה מסמלת מעבר של מרכז הכובד המהפכני מהימין לשמאל. מאז המחאה ברור לגמרי שהימין בישראל, כולל הימין הדתי, הפך לשמרני. הימין חותר לסטטוס-קוו ומפתח כלי חשיבה שנושאים את דגל השמרנות בתחומי הכלכלה והחברה. מבחינה אינטלקטואלית, הימין מצוי בסטגנציה. בשמאל, לעומת זאת, מתרחשת תסיסה אינטלקטואלית עם ברק בעיניים, אך הטרגדיה כי היא שגויה מן היסוד. השמאל שב לתיאוריות נגועות באוטופיזם, כאשר במקום דיקטטורת הפרולטריון עליה חלמו הוגי השמאל המוקדמים, התיאורטיקנים של המחנה מעניקים כעת את הבכורה למעמד הביניים.
לראייתם, מעמד הביניים יהיה הגורם המהפכני שישתלט על משאבי הכלכלה ובאמצעות ממשלה ריכוזית יעשה סדר חדש בחברה. רעיון עיוועים זה, שנכשל באירופה וכיום עומד על חורבותיו ברוב ארצות האיחוד, פשטני ביותר, אך לצערנו מצליח להקסים את ההמון. הפשטנות המובנית שלו גורמת למנהיגים רבים לעשות עליו סיבוב.
מלאכת החדרת רעיונות החופש הכלכלי לשיח הציבורי בישראל, תוך שימוש ברטוריקה מקומית אהודה, אמנם קשה במיוחד, אך בהחלט אפשרית.
איך הגיעו למצב שלהגיד את השם מילטון פרידמן זה כמעט כמו להגיד המן הרשע?
הבן אדם גאון, צודק בכל מילה…
בעיניי, ההבדל בין סוציאליזם לקפיטליזם זו העובדה שבסוציאליזם כולם רע באותה מידה ואילו בקפיטליזם יש אנשים שרע להם, אבל בממוצע, הרבה יותר טוב לרוב האנשים. השאלה היא האם להקריב את הטוב של רוב האנשים כדי שלקצת מאד יהיה קצת יותר טוב.
מי שמשתכר שכר שלא מאפשר קיום סביר, ומשלם שכר דירה מעיק, כי למדינה "אסור" להתערב במשק, איש זה, במידה ואינו "אידיוט שימושי" של הימין, יודע שמילטון פרידמן "נביא השווק החופשי משלטון זר",גרם לו לחיות כצמית עלוב. כמובן שתמיד יישנם אידיוטים שיימושיים שגרים בפרפיריה ומצביעים למפלגות הימין כי "כידוע" המצב הכלכלי נוצר בגלל שלי יחימוביץ' הקומוניסטית. לחילופין, "ידוע" שאין הבדל בין המפלגות. מי ייגל עפר מעיניך לנין, ותראה לאן הגיעו האידיוטים השימושיים, שמוכנים להצביע למי שמתעמר בהם, ושמחים בניצחון האדון המכה בהם.
אמנון שלום , עמית שלך למקצוע -ארי שביט פרסם כתבה בהקשר הזה:
המחאה החברתית היתה הפרויקט האסטרטגי הסודי של חד"ש. את מה שהוכחש בעבר אין מכחישים עוד: החברות והחברים של חנין הם אלה שעמדו מאחורי הכמעט-מהפיכה שטילטלה את ישראל לפני שנה וחצי. הם היו החושבים והם היו המארגנים והם היו המבוגרים האחראים שעמדו מאחורי דפני ליף וסתיו שפיר והרבבות שאותם הן לכאורה הובילו. אבל כיוון שקומוניסטים הם אנשים רציניים, הם מעולם לא גזרו קופון ולא רצו לתקשורת ולא עשו הון פוליטי מהיר מהמהלך החתרני ההמוני שאותו הוליכו. רק כעת, כשאנחנו יושבים בבניין המפלגה הישן ורב הקסם שברחוב אחד העם בתל אביב, סיפור רודף סיפור. דב (חנין) ושרון (שחף) ואלון (לי-גרין) מספרים לי כיצד הם עשו את אשר עשו כדי שהעם שהממשלה נגדו, יקום נגד ממשלתו.
http://www.haaretz.co.il/news/elections/eretz/1.1909619
משתמע מכך שהמחאה הזו לא הייתה ספונטית כלל ואורגנה טרם עת על ידי גורמים שיודעים לעשות מניפולציות על התודעה הקולקטיבית של לא מעט אדיוטים שימושים על מנת להפיל ממשלה נבחרת. אותם נציגים מנסים וחלקם הצליחו כנראה להתברג למערכת הפוליטית תחת הכותרת של המחנה הציוני.
המחאה החברתית לכאורה לא מתה היא שינתה צורה ונעשתה ארסית וחמקנית יותר בצורה של עשרות עמותות שצצות להם כפטריות לפני הבחירות .
שמענו פה טיעון מעניין – המחאה נכשלה וטוב שכך. אבל משום מה, כותב הסקירה הנכבד, לא נתן את ליבו שהדברים מתפרסמים בעיצומו של יום שבו הסקרים מנדנדים את כסאו של האדון. העניין הוא לא רק שכסאו של ביבי קינג מתנדנד לראשונה מזה שנים רבות, אלא שהאיש נחשב מאוס, ברבדים גדולים בחברה, כולל בוחריו הוא. יתכן שלבסוף הוא יצליח להקים ממשלה צרה, אבל כבר עתה ברור שמספר המנדטים שלו שוב יורד לעומת הקדנציה הקודמת. מלבד זאת, ניכר מבין ריסי עיניו של כותב הסקירה הנכבד, שאין הוא בקיא גדול במתמטיקה מורכבת. בעת המחאה לליכוד בראשות האדון, היו 27 מנדטים, ולליברמן היו 15 מנדטים. הווה אומר סך הכל 42 מנדטים לשתי מפלגות אשר קרובות מאוד זו לזו. קשה לראות בכך הישג גדול למר נתניהו, ומצד שני 42 מנדטים במקומותינו זה לא רע. המחאה לדברי כותב הסקירה נכשלה משום שלא הצליחה להפיל את הממשלה. אולם בדמוקרטיה אין הפגנות מפילות את הממשלה, אלא בית הנבחרים. וכל עוד אין בחירות לא ניתן לדעת האם ההפגנות השיגו את מטרתן הפוליטית. כאשר התקיימו בחירות לפני שנתיים, מ 42 מנדטים דלעיל, נותרו רק 31, דהיינו ירידה של 11 מנדטים. אז נכון שלא כל אחד בקיא כמוני במתמטיקה ולא כל אחד שם לב לירידה של 11 מנדטים, אולם המציאות היא כמוני. אחרי בחירות 2013, מר נתניהו הקים ממשלה, אבל נאלץ לוותר על תיקים רבים, ולבסוף נאלץ להקדים הבחירות כעבור שנתיים, וכאמור לעיל, בבחירות אלו יירד שוב סך המנדטים של ליברמן והליכוד. אם כן, המחאה לא רק שהצליחה, אלא שהצליחה מעל המשוער.
מר שדה הנכבד,
מתברר שלליכוד יש 22, לבית היהודי יש 11, לכולנו יש 9, וישראל ביתנו 6. ס"ה 48 מנדטים. גם אם תוריד 4-6 מנדטים לצורכי "מפד"ל", לא ברור מהיכן אתה שואב את דעתך כי הליכוד, או ליתר דיוק הימין בראשות הליכוד יורד בכוחו. מתמטיקה פשוטה זו עדין לא מתייחסת להשגה המקובלת שהעם נע ימינה הן במישור החברתי כלכלי, והן במישור המדיני בטחוני.
מר יונתן, הסביר שהמחאה היתה יזומה. אז נכון שהיא היתה ממומנת ע"י גופים שחפצו בהפלת האדון, אבל קשה להגיד שהיא לא היתה ספונטנית. נסביר זאת כך – ללא מימון וסיוע של גופים פוליטיים, המחאה היתה גוועת מהר, ויחד עם זאת אותם 20 אנשים שיצאו להפגין, לא היו בהכרח מזוהים פוליטית עם גב' לבני. ולמה אמרתי 20 אנשים, כי אצל הקפיטליסטים החזיריים כל אותם מפגינים לא נחשבים לבני אדם חושבים או ראויים להתייחסות, אלא מתי מעט מתוכם. אז יבושם לכם, ועוד כמה ימים תראו שלאותו המון מוסת יש פתקים בקלפי. ולמי שהתעלם מאותם מפגינים, ושוב התעלם מתוצאות הבחירות, צפויה הפעם אולי שעת חסד נדירה – הפעם האדון לא יוכל להבין סוף סוף מה רוצה אותו ערב רב שדורש דיור ושכר הוגן, והאדון יאלץ להקים ממשלה, עם אותו המון מוסת . ואולי האדון בכלל ייאלץ לחתום על הסכם רוטציה, ומי יודע אולי האדון ישוב להרצות ברחבי העולם ולמלאת כיסיו באגוזי זהב לכבוד חג החירות.
יצחק היקר, כל עוד אינך דורש מעובדי כי"ל והנמלים לוותר על משכורות הענק שלהם, אל תדבר אתי על "שכר הוגן".
יצחק לא הבנת, הפעילו אתכם, ניצלו את התמימות שלכם על מנת להשיג מטרות שונות ממה שהמחאה החברתית היתה אמורה להשיג. הייתם אידיוטים שימושים- כלי שרת לאגנדה שאינכם מודעים למטרתה.
היפה בעניין שמבחינתך ועוד 400000 אלף איש היא אכן היתה ספונטית ואתם עדיין מאמינים שהייתה כנגד הקפיטליזים וכו.
זה מוכיח עד כמה יעילים אותם גורמים מארגנים שמשחקים לנו במוח.
האדון? קפיטליזים חזירי? .ראה מה ההון העצמי של בוזי' של יאיר לפיד וחלק מ חברי מפלגתו שהיו קרובים לכל המוסדות שהם לכאורה מתכוונים לטפל בהם. מי פרסם את בנק הפועלים ? מי היה מנכ"ל של בנק גדול??
אותם חברה מארגנים משתמשים במכנה הנמוך ביותר : מחירי קוטג , אי אפשר לכנות דירה ? חרדים לצבא ועוד סיסמאות,אבל מטרתם אחרת לא הקוטג ולא הדירות מענינים אותם, כשתבין את זה אולי כבר יהיה מאוחר מידי.
תגובה לאיציק – אכן יש בעיה עם הנמלים, אבל למיטב ידעתי כמנהל חשבונות ויועץ מס, עלות של כ1,500 ש"ח ליבואן עבור מכולה 20 רגל ששוויה הכספי הינו 55 אלף אירו משמעותו תוספת של כמה פרומילים לעלות המוצר הסופי. הווה אומר, למרות שאיני מסכים עם ההתנהלות הברוטלית של עובדי הנמלים, השפעתם על עלות המוצר לצרכן זניחה עד אפסית.
תגובה ליונתן – בא ננסה לעשות סדר בדברים. כבודו טוען שאני והעדר שהפגין נגד האדון, הרי אנו בבחינת "אידיוטיים שמושיים". אינני מכיר את כבודו , ולכן אוכל רק לשער מי הוא זה ואיזהו מר יונתן אשר עמו אנכי מתדיין. למיטב הבנתי,יונתן הינו בעל ממון, אשר משכיר דירות למי מבני ישראל הדר בארץ הקודש תכון ותבנה, לחילופין יתכן שמר יונתן הינו יורש של בעל ממון כדלעיל, והדברים בעצם זהים. ניתן לשער בסבירות גבוהה שמר יונתן מרוויח היטב מהמצב הנוכחי שבו השוכרים משלמים טבין ותקלין מדי חודש בחדשו, וככל שעלות שכר הדירה יגדל, כך יתרבה ממונו של יונתן הנ"ל. במקרה דנן, ברור שמר יונתן לא ייצא להפגין ברחובות עיר נגד האדון, אשר מדיניותו יוצרת מצוקה אצל השוכרים אשר נאנקים תחת שכר הדירה המשולם ליונתן או מורישו. יתכן גם שמר יונתן מעסיק עובדים בשכר זול או זול יחסית,והמצב הנוכחי די מיטיב עמו, משום שהעובדים אינם בעמדת מיקוח מול יונתן. ובכן – אני לא במצב הזה, אז אני מפגין נגד האדון כמו שכתוב " והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו… ופנה למעלה". מי מממן את ההפגנה זה פשוט לא מעניין אותי, אני מפגין ומצביע נגד האדון, ואם מי שיחליף את האדון, ימשיך באותה מדיניות, אזי אפיל גם את המחליף.
ליצחק היקר – לצערי אתה טועה אינני בעל ממון ,רחוק מזה.
שוכר דירה ב3000 שח,יליד אחד משכונות המצוקה בירושלים.את שכר הלימוד לאוניברסיטה ממנתי בעצמי ומעט ממלגות הצטינות שקיבלתי . באוניברסיטה העברית נחשפתי לראשונה לשטיפת המוח שמבצעים אירגוני השמאל במוחם של סטודנטים (אתה מוזמן לאוניברסיטה העברית שלעיתים נראית יותר כמו סניף של אש"ף מאשר אוניברסיטה עברית.
קצין מילואים לשעבר ואזרח שמממלא את כל חובותיו למדינה.
לצערי אתה מאלה שרואים את העולם כולל אותי דרך משקפים של אדונים ומשרתים קפיטליזים מול סוצילזים קומניסטים.
אני קורא גם שאתה מצטט מהתנ"ך – אז להזיכרך בסיפור יציאת מצרים שמהווה את האתוס המרכזי בזהותו של עם ישראל גם שם התבכיינו העבדים שזה עתה השתחררו מעול העבדות על סיר הבשר ומיני המזונות שהיו להם במצרים , כך אנחנו עם של בכיינים. אני שומע על זוגות שמרוויחים 20000 ש"ח בחודש ולא מצליחים לסגור את החודש ואתה בתור מנהל חשבונות ויועץ מס הסבר לי איך זה יתכן שבן אדם שמרוויח סכומי כסף כאלה לא מסתדר? יתכן שאין לכם הבנה בסיסית בכלכלה ואינכם לוקחים אחריות על חייכם ומצפים שהמדינה תדאג ותדחף את אפה לכל פרט בחייכם.
אני רואה יתרון גדול בזה שאין לי בעלות על 4 קירות בטון שמשעבדות אותי למשכנתא של מעל מליון ש"ח והחזר של יותר מכפול מזה לאורך עשרים שנה ,למזלי יש בעלי הון שמאפשרים בזכות הונם הקמה של דירות, שלי אין אפשרות לקנות ותמורת סכום של 3000 ש"ח שזהו סכום סביר יש לי קורת גג. אין לי צורך ברכב- רוכב על אופנים , קונה רק מה שצריך לא מחזיק טלויזה ובשכר של פחות מהממוצע אני עדיין מצליח לחסוך.
עכשיו צא וראה מי רובם של אותם מפגינים בני המעמד הבינוני, רובם מרווחים יותר ממני אך גם מוציאים הרבה יותר אין להם מושג בסיסי בניהול כלכלי. מחזיקים רכב משתעבדים למשכנתא רוכשים ערוצי צפיה מיותרים ומחזיקים ניידים מיותרים גם כן, צורכים מזון שעולה להם מלא כסף אך לא יכול להקרא בכלל מזון וכמובן מתחתנים די צעירים ומיד מביאים עוד צאצאים בלי לחשוב רגע ולהתבסס קצת לפני. ואכן זה קשה אפילו בלתי אפשרי אז את מי נאשים את עצמנו ? לא אנחנו מעדיפים את סיר הבשר והעבדות ואם אפשר שאחרים ישלטו בחיינו .
תגובה ליצחק שדה: ברור שאתה תומך במטרות המחאה החברתית, וסובר שהיא צודקת. אבל איך אתה יכול לומר שהיא הצליחה? למרות הפגנות רבות, עד 400 אלף בשיא, מפלגת השלטון נבחרה שוב, וראש הממשלה המשיך לקדנציה נוספת. מה שהשתנה הוא שלפיד נוסף למערכת. למה בחרו בלפיד ולא בשלי? בגלל שלא רצו להפיל את ביבי, ולא רצו את רעיונות המחאה בצורה חריפה, אלא מרוככת יותר. זה גם מה שקיבלו – הממשלה לא ביצעה צעדים סוציאליים חריפים.
ההשערה שלי היא שביבי היה דועך גם בלי המחאה החברתית – הוא פשוט ראש ממשלה הרבה זמן, ורכש לו מתנגדים רבים מבית – בנט, כחלון, סער, ועוד. אפילו בן גוריון, שקומתו גבוהה מזו של ביבי, סבל מכך.