השביתה בדרום: זעקת הסחטנים

מערכת הבחירות מתקרבת לישורת האחרונה, וכדי להעיר את הציבור המפקפק והמנמנם מתרדמתו נשלפים כלי הנשק הכבדים. אחד הבולטים בהם הוא השביתה המסורתית של ההסתדרות, הנערכת בכל פעם בה מפלגת השלטון אינה מפלגת העבודה. ועדי עובדים, כמו גם ההסתדרות, מבינים היטב כי זוהי התקופה הרגישה ביותר מבחינה יחצ"נית עבור ממשלה מכהנת, ומנסים למצות את כוח הלחץ שלהן. כך חווינו שביתה של ההסתדרות ערב בחירות 2001, החרפה בשביתות ערב בחירות 2003, שביתת אחיות ערב בחירות 2013, וכן הלאה.

הפעם, ברוח אינטגרטיבית ובהזדהות עם שאיפת העם לגשר בסוף השבוע, זוהי "זעקת תושבי הדרום". ליתר דיוק – זעקת הסחטנים.

לפיד האב והתפתלויות לפיד הבן

למעשה, השימוש בכלי השביתה לצורכי מאבק פוליטי כה שגור ושגרתי בישראל, עד שבשנת 2001 ביקשו אנשי מפלגת שינוי בראשות יוסף (טומי) לפיד להעביר תיקון לחוק שימנע שביתות כאלו ב-30 היום הקודמים לבחירות. לפיד האב ביטא את השקפתו בדיון בכנסת במלים ברורות: "אני לא מכיר בקדושתה של שביתה בכלל, ודאי שלא בקדושה של שביתה סחטנית, שחוזרת בכל מערכת בחירות… זה אנטי דמוקרטי בעליל בשל הניסיון להפעיל לחץ על ממשלה על ידי הכרזת שביתה כדי לשנות את מדיניותה ערב בחירות… [זו] מערכת סחטנית ערב בחירות להכניס ממשלות למצב בלתי-אפשרי".

שורש שביתת ההסתדרות הנוכחית בניסיונה של כי"ל (כימיקלים לישראל) לפטר חלק מהעובדים במפעל הברום המפסיד שלה. המהלך הוא חלק משינוי עסקי מהותי בכי"ל, שהביא לביטול השקעות נוספות בישראל ועלול להניב צמצומים נוספים ולסגירת מפעלים. לפי אנשי כי"ל, ובעקבותיהם גם ההסתדרות, מהלכה של כי"ל הוא נקמתו של עידן עופר, בעל השליטה בכי"ל, על העלאת המסים הניכרת המתוכננת ביחס למפעלי ים המלח בעקבות ועדת ששינסקי 2. או, כפי שנוסחו הדברים על שלטי ההפגנות של כי"ל: "ביבי, משפחת עופר מתנקמת בך על ששינסקי".

הקשר של ביבי לפרשה עקיף בלבד. כאשר שימש כשר האוצר, יצא יאיר לפיד – בנו של אויב השביתות הסחטניות יוסף לפיד – נגד מכירת כי"ל לפוטאש הקנדית. לפיד התייצב אז נגד נתניהו שתמך במכירה ולצד העובדים (וההסתדרות), שהתנגדו לעסקת המכירה. התנגדות זו עמדה בתוקף אף שבמצגת של הנהלת פוטאש התחייבה החברה לא לפטר אף עובד בכי"ל. במקום מכירה הציע לפיד להקים ועדה לבחינת זכויות המדינה במשאבי הטבע – הלא היא ועדת ששינסקי 2, המככבת על שלטי המחאה של עובדי כי"ל.

מאוחר יותר, כאשר התברר כי טרפוד עסקת המכירה וששינסקי 2 הם כישלון אולימפי, התכחש לפיד לאחריותו וטען כי "הדרג המקצועי אמר שהעסקה מסוכנת לישראל. הדרגים המקצועיים היו נגד העסקה". הוא הוסיף כי כל העניין הוא "מיחזור לצורכי בחירות". כדי להטעים נקודה זו נפגש לפיד עם עובדי כי"ל כדי "לחזק ולתמוך במאבקם הצודק מול כוונת בעלי המפעלים לפטר עובדים".

מייצגיו של הפועל העמל?

שלא במכוון מאיירת התפתלותו של לפיד הבן את הקושי המובנה של המערכת הפוליטית להתמודד עם לחצים שמפעילים איגודי עובדים בכלל, וערב הבחירות בפרט. לפי נתוני ארגון המדינות המפותחות (OECD) שיעור העובדים המאוגדים צונח בהדרגה. משנת 1999 ועד 2013 הוא ירד בכ-19% במדינות החברות ב-OECD ובשיעור דומה בישראל (19.6%). על אף זאת, לפוליטיקאים קשה לעמוד בפני הטיעון הרגשי שמייצגים איגודי העובדים, הנתפשים כמיצגיו של הפועל העמל אל מול בעלי-ההון המרושעים. הטיעון הזה עובד. הוא מתקבל על דעתם של אנשים, גם כאשר העובדים העמלים משתכרים היטב.

כוחם של איגודי העובדים בנוי על שני מרכיבים: ייצוג ומונופול. לפי חוקי מדינת ישראל – חוקים דומים שוררים גם בעולם – די בחתימותיהם של פחות משליש מהעובדים (30%) כדי להפוך את האיגוד המוקם לנציגם של כל העובדים. כאשר מוקם איגוד, מחויבים כל העובדים לשלם 0.95% מהשכר החודשי שלהם לאיגוד ולהסתדרות. במלים אחרות, הייצוג הבלעדי של העובדים הוא עסק המכניס לאיגודי העובדים ולהסתדרות מאות מיליוני שקלים.

ייצוג העובדים מעניק לאיגוד העובדים גם כוח מונופול. כלומר, הוא מחזיק ביכולת אפקטיבית לחייב כל עובד חדש להצטרף לאיגוד העובדים, ביכולת להשבית את העבודה כשדרישותיו אינן נענות, ולמנוע מהמעסיק להעסיק עובדים לא מאוגדים, שיבואו על מקומם של עובדים שובתים. כוח המונופול מזמן לאיגוד העובדים עמדת מינוף טובה אל מול המעסיק, להטבת תנאי העובדים.

איגוד עובדים: על חשבון עובדים אחרים

כאשר איגוד עובדים פועל באופן יעיל להטבת תנאי העובדים במקום העבודה, התוצאה המתבקשת היא, כמובן, עלייה בשכרם של העובדים המאוגדים. זו תוצאה טובה מאוד מבחינתם, אך טובה קצת פחות מבחינתם של שאר אזרחי המדינה. עליית שכר של העובדים המאוגדים מובילה לגידול בעלויות המעסיק, וכתוצאה מכך גם לעלייה במחירים. לדוגמה, אם שכר העובדים מהווה כ-50 אחוז מהוצאות מפעל, עלייה של 20 אחוז בשכר העובדים תוביל לעלייה של כ-10 אחוז במחירי המוצרים של המפעל.

התוצאה הסופית של עלייה בשכר העובדים המאוגדים היא גידול באבטלה ופגיעה בכל העובדים שאינם מאוגדים. לדוגמה, אם שכרם של עובדי הממשלה עולה, עולים גם המסים שנועדו לממן את שכרם וקטנה ההכנסה הפנויה של שאר אזרחי ישראל. במטבע דומה, אם עולה שכר העובדים המאוגדים בנסטלה-אסם או טנא-נגה, אותן חברות שהיו אמורות לשבות מחר, יעלה גם מחיר מוצרי המזון שהן מוכרות, ואזרחים יידרשו להשקיע נתח גדול יותר מהכנסותיהם בקניית המוצרים, ותקטן ההכנסה הפנויה שלהם.

ההשפעה הישירה והמובהקת של קיטון בהכנסה הפנויה היא פגיעה בשכרם של עובדים אחרים ואבטלה. למשל, אם מחירי המזון עולים ב-10 אחוז, לציבור יש פחות כסף להשקיע בצרכים אחרים ולכן קטנה הצריכה של מוצרי טקסטיל, הנעלה, מחשבים, טלפונים, וכדומה. כתוצאה מכך, המעסיקים של עובדים בתחומים אלו נדרשים, בין השאר, לצמצם את היקף כוח האדם שלהם או להפחית בשכרם של עובדים. אם לפשט את הדברים, כל שקל נוסף לכיסו של העובד המאוגד הוא שקל שנגרע מכיסו של עובד לא מאוגד.

ההסתדרות ואיגודי העובדים אינם חותרים לאגד את כל העובדים. איגוד עובדים אינו מבנה מוצלח, לדוגמה, במקום בו מקום העבודה נדרש להתחרות בתחום הייצוא (החריג היחיד, במידת מה, הוא ייצוא משאבי טבע). כך, לדוגמה, הביאו איגודי העובדים במפעלי המכוניות בארצות-הברית לפשיטת רגל של כל יצרניות הרכב בארצות-הברית. ג'נרל-מוטורס, פורד וקרייזלר שורדות היום בזכות העברת הייצור למדינות אחרות, בהן העובדים אינם מאוגדים. איגודי עובדים גם פוגעים במידה ניכרת בתחרותיות של מפעל המייצר לשוק המקומי – מצב המסביר מדוע מבקשת ההסתדרות לאגד את כל העובדים בחברות הסלולריות, ומנסה לאגד את העובדים בכל רשתות המזון המהיר; וכן מדוע מנסים בארצות-הברית להביא לאיגוד עובדי וולמארט, כנהוג ברשתות אחרות: כאשר רק חלק מהעובדים בענף מאוגדים, המפעלים בהם יש איגודי עובדים ניצבים בעמדה נחותה מול מתחריהם.

הצלחות: רק עם מונופול

איגודי עובדים מצליחים במיוחד בשני מקרים עיקריים: ראשית, הם מצליחים במקום בו יש מונופול שלציבור אין דרך לחמוק ממנו. איש אינו יכול להימנע מלהידרש לשירותי משרד הפנים או הביטוח הלאומי. איש אינו יכול להפסיק לצרוך חשמל או מים. איש אינו יכול שלא לצרוך מוצאי יבוא העוברים בנמלים. איש אינו יכול להימנע מנסיעה בכבישים. רבים חייבים לנסוע ברכבת או באוטובוס. זה גם המצב בענף הבנקאות, שבו האיסור דה-פקטו על כניסת מתחרים לשוק מאפשר לעובדי הבנקים המאוגדים לתבוע שכר גבוה על חשבון הציבור. שנית, הם נוחלים הצלחה משמעותית במקום בו אין תחרות, כמו במפעלים מפסידים בבעלות ממשלתית.

גם במקרים האלו, מדובר בהצלחה חלקית. חברות ממשלתיות מפסידות כמו רכבת ישראל, חברת החשמל, בנק החקלאות או תע"ש וכמוהן גם משרדי ממשלה נתונים – כולם בסד תקציבי כזה או אחר. כדי להמשיך ולהתקיים הן נדרשות להעסיק, במקביל לעובדים המיוחסים, גם עובדים בתנאים הרבה פחות מיוחסים. בחברת החשמל, למשל, מועסקים כ-13 אלף עובדים – כרבע מהם בתקנים ארעיים, בהם ההכנסה נמוכה בהרבה. תופעה דומה אובחנה באזורים 'מאוגדים' יחסית, כמו סביב מפעלי המכוניות האמריקניים בדטרויט: סביב איי הרווחה של העובדים המאוגדים נוצרו ימות של מצוקה, אבטלה ושכר נמוך יותר.

יא, ברעכען!

הציבור אינו טיפש והוא יודע את כל הדברים האלו. לכן הוא אינו מזדהה עם מצוקתם של עובדים שעלות שכרם היא 35 אלף שקל ויותר (כמו עובדי מפעלי הברום של כי"ל, חברת החשמל, או הנמלים). הוא גם לא מאמין להם. הציבור גם רחוק מלבטוח בהסתדרות, ובוודאי שאינו משתכנע מכנות כוונותיהם של פוליטיקאים ערב בחירות. למעשה, אם בכלל, ניתן להבחין בסנטימנט מהופך. כאשר שר התחבורה ישראל כץ התעמת עם עובדי הרכבת העדיף הציבור באופן בולט כי השר ייאבק עד הסוף, גם אם הדבר יהיה כרוך בהשבתת הרכבת לזמן מה. לא הציבור זעק 'די לשביתה' – השר כץ הוא שנבהל.

דמיינו לעצמכם, כתרגיל בחשיבה יוצרת, מה היה קורה אילו היה פוליטיקאי אמיץ דיו, אמיץ כטומי לפיד, לקום ולומר "די!". מה הייתה תגובת הציבור לו עם פרוץ מחאות כי"ל היה ראש הממשלה מזמן מסיבת עיתונאים חגיגית ומכריז: "שביתת כי"ל אינה מעניינה של ממשלת ישראל, ואין בכוונתה להתערב בנושא שבין מעסיק לעובדים. אחרי 66 שנים, הגיע הזמן לשים קץ להתנהלות זו, הלובשת אופי של סחיטה באיומים. אנחנו אומרים די".