קללת 1992: האיוולת הסדרתית של מצביעי הימין

אם היה צריך לבחור תכונה אחת שמאפיינת את הימין הישראלי, נדמה שחוסר שביעות רצון פוליטי הייתה הבולטת שבהם. לימנים יש סיבות רבות לחוש כך: מזה שנות דור, שמנהיגיהם הנבחרים מתקשים במימוש מדיניות שעבור ימנים רבים נראית מתבקשת כל-כך.

למנהיגי הציבור יש, כמובן, סיבות טובות: ההתמודדות בשדה המדיניות היא סבוכה ביותר, ורוויה מערכות מורכבות של אילוצים, סיכונים וסיכויים, המקשים על נבחרי הציבור פשוט לעשות את "הדבר הנכון". מכיוון שכך, למרות שורה ארוכה של הישגים, עדיין אין כמעט אגף אידאולוגי בימין שבא על סיפוקו: השוק לא חופשי מספיק; מערכת המשפט לא מאותגרת כהלכה; מדיניות החוץ מתנצלת מידי; ההתיישבות לא גדלה בקצב המצופה; והמלחמות מסתיימות אחרת ממה שרצינו.

באוהל הרחב של המחנה הלאומי יש הרבה כוסות חצי ריקות, ולאנשים טובים ואידאולוגיים (וכותב שורות אלו בכללם) יש תחביב להתבונן בהם באובססיביות.

שום דבר מזה כמובן לא חדש. כבר בשנים הראשונות ל"מהפך" של בגין רבים משותפיו לאצ"ל ולתנועת חירות פרשו באכזבה, כשהידוע שבהם הוא שמואל כץ שכבר בשנת 1981 פרס את אכזבותיו המרות בספר ביקורתי בשם "לא עוז ולא הדר".

כל זה אך טבעי הוא. המציאות רחוקה מלהיות מושלמת, ומכיוון שמאז המהפכה הצרפתית האינרציה הפוליטית נוטה שמאלה, לימנים יש הרבה מאוד עבודה.

לא הייתה סיבה לציין כל זאת, בוודאי שלא ערב בחירות, אלמלא העובדה שתחושות אלו מולידות נטייה פוליטת הרסנית. במשך קרוב לשלושה עשורים פועל הימין האידאולוגי באובססיביות נגד המחנה הלאומי, גורם לו נזקים אלקטורליים והביא כבר פעמיים לעלייתן של ממשלות שמאל מהקשות שידעה ישראל.

הטהרנות האידאולוגית, וחוסר יכולת להפריד בין שדה הרעיונות לפרקטיקה הפוליטית, גרמו להפלתו של שמיר ולעלייתו רבין בשנת 1992 ולהפלתו של נתניהו ועלייתו של ברק בשנת 1999. התוצאה הייתה הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון ומשא ומתן על גבולות 67' ביהודה ושומרון וברמת הגולן שבזכות הסרבנות הערבית הסתיים רק באינתיפאדה רצחנית ולא באסון מדיני חסר תקנה. הימין מעדיף לפתור את מצוקת חצי הכוס הריקה באמצעות ניתוצה על הקרקע.

עם הכנס מערכת הבחירות של 2015 לישורת האחרונה, ראוי להזכר בהיסטוריה עקובת הדם של הימין הטהרני, בתקווה שלקחיה יופנמו כהלכה.

מהפך אל הפחת

מאז המהפך ההיסטורי של שנת 1977, זכה הימין לשנות שלטון ארוכות ויציבות למדי. במשך כ-13 שנים הימין שלט ברציפות, למעט הפוגה בת שנתיים בהם היה שמעון פרס ראש הממשלה, וגם זה במסגרת ממשלת אחדות לאומית. אך הנשיאה בנטל השלטון וההתמודדות עם אילוצים כלכליים, בטחוניים ומדיניים נתנה את אותותיה בליכוד, שלא הצליח להגשים את האידאולוגיה הימנית במלואה. מנחם בגין, למרות היותו נץ מובהק ביותר, חתם על הסכמי השלום עם מצריים – בהם גלומה גם ההכרה בזכויותיהם של הפלסטינים – ונמנע באופן עקבי מביצוע רפורמות גורפות במנגנונים הממשלתיים ובמערכת המשפט.

בשנות ה-80 ספג שלטון הימין גם מכות ביטחוניות: מלחמת לבנון שהסתיימה בנסיגה ל'רצועת הביטחון', לא הגשימה את המטרה של כינון מדינה מארונית פרו-ישראלית בלבנון, והפכה למערכת התשה ממושכת; עסקת ג'יבריל, במסגרתה שוחררו  1,150 מחבלים, בוצעה בתמיכתם של שרי הליכוד והובילה לביקורת ציבורית נוקבת מצדם של אחדים ממנהיגי המחנה; ובשלהי התקופה פרצה האינתיפאדה הראשונה, שגררה ביקורת קשה על ממשלת הימין שלא השכילה לדכאה כראוי.

על רקע זה, הגיע מחנה הימין לבחירות 1988 כאשר הוא רווי ביקורת מבית ומחוץ. אישים כמו שמואל תמיר ושמואל כץ – מראשיו המיתולוגיים של האצ"ל והחירות – הפכו ברבות השנים למבקרים חריפים של שלטון הליכוד, והציבור האידאולוגי הנאמן תר נואשות אחר "ימין אמיתי" וקשוח.

כבר בבחירות אלו ניכרה מגמה של פיצול ומריבה בתוך הימין: המחנה התמודד במסגרת 5 מפלגות ימין שונות (ליכוד, תחיה, צומת, מולדת ומפד"ל), ואנרגיה רבה הושקעה בקמפיין בתוך הבית. אפייני, למשל, הוא קמפיין התחייה שתקף באופן ישיר את הליכוד: "בארבע השנים האחרונות הליכוד רצה ולא היה יכול. רק תחייה חזקה תסחב את המחנה הלאומי לחידוש תנופת ההתיישבות, לשבירת האינתיפאדה, ליוזמות חדשות לפיתוח הנגב והגליל, וגם להגברת עלייה. רק עם תחייה חזקה – הליכוד יכול". וקינח בטענה כי "את הממשלה הבאה ירכיב מי שיציג בפני הנשיא רוב קואליציוני ולא ראש המפלגה הגדולה ביותר", כך שאין חשש להצביע גם למפלגות ימין קטנות.

הבחירות הסתיימו בתוצאות צמודות למדי: 52 מנדטים לימין; 49 לשמאל. במצב זה כוח המיקוח של המפלגות החרדיות התחזק, ושמיר העדיף להקים שוב ממשלת אחדות לאומית, הפעם ללא רוטציה, בה שמיר כיהן כראש הממשלה, רבין כשר הביטחון ופרס כשר האוצר.

בחירות 1992: טהרנות שהושלכה לפח

הממשלה החדשה שקמה התמודדה מול קשיים ואתגרים רבים, והייתה רחוקה אף יותר מקודמתה בהגשמת חזון הימין. האינתיפאדה התגברה והגיעה לשיאה, ואווירת "קץ ההיסטוריה" ששרתה עם נפילתו של הקומוניזם יצרה מערכת לחצים בינלאומית מאסיבית. ממשלה זו סבלה גם מחתרנות מבית, שהגיעה לשיאה ב"תרגיל המסריח" של שנת 1990, שנעשה בתיאום עם האמריקנים.

כשלונו של "התרגיל המסריח" הביא להקמתה של ממשלת חלומות ימנית: את המערך החליפו החרדים, והימין זכה סוף-סוף להגשמתה של הפנטזיה: ממשלת ימין צרה ואידאולוגית. בלי פיינשמייקרים ובלי מתנצלים.

אך גם כעת הימין האידאולוגי לא ראה עדנה. כבר בתחילת הדרך הקים הגרעין הקשה בליכוד, בראשות אריאל שרון, יצחק מודעי ודוד לוי, התארגנות פנימית במפלגה, שנועדה לקבוע קווים אדומים ולהטיל מגבלות על מדיניות החוץ של שמיר, בטקטיקה שהם כינו "חישוקים".

הביקורת מבית גאתה כאשר שמיר נאלץ, לנוכח לחצים כבדים, לשתף פעולה עם שיחות שלום אזוריות שיזמו האמריקנים – שהגיעו לשיאן ב"ועידת מדריד" באוקטובר 1991. הניסיונות "לשמור על הליכוד מימין" נכשלו, התחיה, צומת ומולדת פרשו, וממשלת שמיר נפלה.

הבחירות הבאות עמדו בסימן קריסתו הפנימית של הימין. הפעם, לא פחות מ-7 מפלגות ימין שונות התמודדות בבחירות: הליכוד, מולדת, צומת, מפד"ל, תחיה, גאולת ישראל והתורה והארץ. שוב נסחף הימין למאבק פנימי ולתחרות גוברת על הקול הימני, תוך ביקורת על הליכוד והשוואת עמדותיו לאלו של השמאל.

הפעם, לנוכח איחוד השורות ושיתוף הפעולה של השמאל, הפרגמנטציה של האלקטורט הימני גרמה לכך ש-3 מהמפלגות הקטנות (תחיה, גאולת ישראל, התורה והארץ) לא עברו את אחוז החסימה ולבזבוז של כ-48,500 קולות.

תוצאות הבחירות היו צמודות ביותר: הימין והחרדים זכו ל-59 מנדטים, ואילו השמאל ל-56. השמאל אמנם לא השיג רוב בבחירות אלו, אך הפער הקטן בין הגושים אפשר לרבין לכונן "גוש חוסם" יחד עם המפלגות הערביות, ולהקים ממשלת שמאל צרה, אליה הצטרפה מאוחר יותר ש"ס.

בשל התוצאות הצמודות, אבדן הקולות בימין היה הרסני. על פי החישובים, אם המפלגות הקטנות היו חוברות אחת לשניה או למפלגות הימין הגדולות יותר, תמונת המנדטים הייתה שונה לחלוטין, והימין היא יכול ליצור גוש יציב המבוסס על 60-61 מנדטים. בתסריט כזה, שמיר היה נותר ראש ממשלה וההיסטוריה הישראלית שנקודת האפס שלה הוא הסכמי אוסלו, הייתה נראית אחרת לגמרי.

בחכמה שלאחר מעשה, הודתה גאולה כהן, מראשי התחיה, בטעות. בראיון לנדב שרגאי ב'ישראל היום', אמרה כהן: "טעינו בכך שהבאנו להפלתו. הפלת שמיר העלתה את יצחק רבין וגלגלה אלינו את הסכמי אוסלו האסוניים".

1998, הימין מתאבד בשנית

אך לחכמה שלאחר מעשה יש חיי מדף קצרים. ותוך פחות מעשור חזר הימין על אותה טעות בשנית, שהובילה לתוצאות הרסניות: החלפתו של נתניהו באהוד ברק, שנסוג מלבנון בבהלה, ואשר אלמלא עקשנותם של יאסר ערפאת ואסד האב, היה מחזיר את ישראל לגבולות 67' במלואם.

ממשלת נתניהו הראשונה הופלה בתרחיש כמעט זהה לזה של הפלת שמיר. נתניהו, שנבחר כשלוש שנים לאחר הסכם אוסלו, ירש את השלטון כשאשר הרשות הפלסטינית בשטח, הסכם אוסלו הוא הסכם בינלאומי מחייב וכשבארצות הברית מכהן הנשיא ביל קלינטון, האיש שתחתיו נחתם הסכם אוסלו.

למן הרגע הראשון נאלץ נתניהו הצעיר להתמודד אל מול לחצים קשים מבית ומחוץ. השמאל האשים אותו באחריות לרצח רבין ובמסמוס הסכם אוסלו, והתקשורת החלה במהלכי הדמוניזציה האינטנסיביים של נתניהו שהפכו מאז לנורמה במקצוע. בתוך מערכת הלחצים הזאת, נאלץ נתניהו להשתתף בועידת וואי בארצות הברית, בה נקבע מתווה להגשמתו של תהליך אוסלו. על-פי פרטי הסכם, ישראל תיסוג מכ-30% משטחי יהודה ושומרון שיהפכו לשטחי A  ו-B, זאת בתמורה לצעדים פלסטיניים למאבק בטרור והפסקת ההסתה.

התנאים הקשים שהציב ההסכם על מימושן של נסיגות גרם לכך שלאחר ביצוע הפעימה הראשונה, שכללה נסיגה מכ-8% מהשטח, מימוש ההסכמים נבלם כליל, והחלטת ממשלה מדצמבר 1998, קבעה כי ישראל לא תבצע נסיגות נוספות בלי שהפלסטינים יפסיקו את האלימות וההסתה, יאספו את הנשק הבלתי חוקי וישתפו פעולה בלחימה בטרור.

אך עבור הימין די היה בכך. העובדה שנתניהו לא "קרע את הסכמי אוסלו" ולא הודיע קבל עם ועדה כי הם מבוטלים לחלוטין, גרמה לפרישתם של שותפיו מהימין ולהפלת הממשלה.

בבחירות שהתקיימו לאחר מכן כבר זכה השמאל לרוב ברור, כאשר בבחירה הישירה שנהגה אז זכה אהוד ברק ל56% מקולות הבוחרים.

תוצאות הללו אפשרו לברק לפעול להגשמתה של מדיניות שמאל מובהקת, שכללה את הנסיגה הבהולה מלבנון, וסדרת משאים ומתנים אינטנסיביים עם סוריה שכמעט הביאו לאבדן הגולן, ועם עראפת בקמפ דיוויד, שבו הוצעה לפלסטינים נסיגה לגבולות 1967.

בחירות 2015. האם הלקח נלמד?

מאז המפץ הפוליטי של אריק שרון והקמתה של מפלגת קדימה, הפך המרכז הפוליטי לגורם המכריע בפוליטיקה הישראלית. מעתה, מעבר קולות מהימין לשמאל נעשה מחזה נדיר, בעוד שמעברים משני הגושים אל מפלגות המרכז ובחזרה תפסו את הבכורה. מזה כעשור מונה המרכז באופן עקבי כ-30 מנדטים, המתחלקים בין מספר מפלגות שהמפתח להרכבת הממשלה מונח אצלם.

זו גם אחת הסיבות להשתלטותו של סדר היום החברתי על מערכות הבחירות: בוחרי המרכז אדישים מטבעם לשאלות המדיניות, והדרך לפנות אל לבם עוברת בשאלות יוקר המחיה ואיכות החיים. במובנים רבים הייתה המחאה החברתית של קיץ 2011, ניסיון לרתום אל השמאל את ההמונים שבמרכז. לחברי הכנסת שפיר ושמולי, ממנהיגי המחאה, זה הצליח לא רע.

במצב זה, פגיעתו של מאבק פנימי בימין קשה יותר מבעבר. אם בעבר הטעות של המחנה מימין לליכוד הייתה להפילו מן השלטון; כיום המצב הוא שהליכוד לא באמת יכול להקים ממשלת ימין, ומימינו יש מעט מדי כוח פוליטי. כדי להתפנות לאתגר הנוכחי, יש לאפשר לליכוד להציג סדר יום כלכלי-חברתי אטרקטיבי, מדיניות חוץ ראליסטית ומתונה ולהתחרות בהצלחה על קולות המרכז. רק כך ניתן לזכות היום בשלטון. זה אולי דורש ויתור על כמה מעקרונות הימין, אבל שם העם נמצא, ובדמוקרטיה, כך מקובל, העם הוא זה שקובע.

פריצתו של נפתלי בנט לפוליטיקה, הפכה את הבית היהודי למפלגה בעלת יומרות לאומיות והציב אותה – מעצם הגדרתה – כמתחרה בליכוד על קולות הימין.

דבר זה נכון בלי קשר לאסטרטגיות הקמפיין ולהתנהלותן של המפלגות. מהרגע בו ניצבת בתוך המחנה פנימה מפלגה נוספת הטוענת לכתר, המחנה כולו לוקה בתסמונת 1992: המאבקים הפנמיים הופכים חזות הכל ומשתלטים על הקמפיין והאנרגיות מופנות לחידוד ההבדלים בין מפלגות הימין ולתחרות פנימית על נאמנות לדרך.

הבית היהודי טוענת שהליכוד היא שמאלנית, במפלגת יחד טוענים שהבית היהודי אינה נאמנה דיה, והליכוד נאלץ לחזור ולהבהיר את עמדותיו המדיניות שוב ושוב כדי לא לאבד את הבסיס האלקטורלי שלו למפלגות אחרות.

התוצאה הבלתי נמנעת של התהליך היא סחף ימינה של הליכוד, המאבד את היכולת להיות אטרקטיבי עבור הבוחרים מהמרכז. למרות הישגים רבים גם בתחום הכלכלי, בשדה הזה קולו של הליכוד כמעט ואינו נשמע. איראן, חמאס, התנחלויות ואובמה הם חומרים מהם עשויים פרקים צעקניים של "פגוש את העיתונות", אך לבוחרי המרכז קשה ללכת איתם למכולת.

עדיין אין לדעת מה יוליד יום ולאן ייטו בסופו של דבר תוצאות הבחירות הקרובות. מהסקרים האחרונים מתקבל הרושם כי מדובר במירוץ צמוד למדי: לאף גוש אין רוב ברור, והמפתחות כרגיל בידי מפלגות המרכז, השומרות על עמימות עד לרגע האחרון.

האם הימין למד את לקחי 1992? האם טעויות 1998 הופנמו כראוי? בפרוס בוקרו של ה-18 במרץ, נדע את התשובה.