ספר שמות: רעיון הנבואה

ספר בראשית התעלם מיסוד הנבואה, אך בשמות היא מופיעה במלוא הדרה • ישו ומוחמד נוצרו מתוך היהדות, אך על פי תפיסת המקרא הנבואה היא נחלת ישראל בלבד  • ומהיכן שאבו השראה לסיפור הנחש וחציית ים סוף?

השבוע אנחנו מסיימים את קריאת ספר שמות, עם פרשות ויקהל ופקודי. רשימתנו תוקדש הפעם למספר הערות כלליות על ספר זה.

רוב המאורעות העיקריים המסופרים בספר שמות כבר הופיעו בדברי ה' אל אברם בבראשית ט"ו, 14-16: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.ו ְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן האֱמֹרִי עַד-הֵנָּה."

הופעת דבר ה' לפני המאורעות מעצבת את המסופר בשמות במבנה המקראי הטיפולוגי- דבר ה' והתגשמותו. ובדין אמרו שהרצון לספר כיצד מתגשם דבר ה' הוא הדחף היסודי לכתיבת ההיסטוריה המקראית. מרבית המאורעות מספר שמות אמנם מוזכרים בספר בראשית, אך דווקא המאורע הכביר ביותר בחשיבותו, מעמד הר סיני, נפקד מהספר הראשון בספרי המקרא.

ייחודו של הנביא הישראלי

ברשימה האחרונה על ספר בראשית (פרשת ויחי), ציינתי כי הספר אינו מכיר את היסוד המובהק ביותר של האמונה הישראלית – הנבואה. בספר שמות, לעומת זאת, הנבואה מופיעה במלוא הדרה ועוצמתה. משה הוא האיש שמביא את דבר ה' לעם, בדומה לנביאים שעתידים לבוא אחריו, והוא גם המנהיג העומד בראש העם. על תפקיד ההנהגה נאלצה הנבואה לוותר ברבות הימים למלוכה. 

הנבואה, בדומה ליסודות ומושגים אחרים באמונת ישראל – דוגמת הכהן, הקרבן, ההבחנה בין טהור וטמא, מקדש וכו' – קודמת לאמונת הייחוד, אבל היא נבראה בריאה מחודשת בשעה שנגעה בה האידיאה המונותיאיסטית. באפיון הנבואה וקביעת עיקריה עסקו דורות של חוקרים וביניהם יחזקאל קויפמן, גם כאן בדומה למה שכתבתי ב"מידה" על ספרו "גולה ונכר" מתנשא עיונו אל על.

באלילות הנביא הוא בעיקר מנטיקן, המגלה את העתיד הנסתר. באמונה הישראלית נשמר היסוד הזה. בצדק נאמר שהנוטל מן הנביא הישראלי את היסוד של חשיפת העתיד הופך אותו מנביא למטיף, אבל באמונה הישראלית חשיפת העתיד היא רק אחת מתכונות הנביא. להלן נמנה כמה מיסודות הנבואה המופיעים בשמות:

הפלא-אות: דבר ה' נמסר למשה לראשונה במעמד הסנה. התגלות זו וההתגלויות הבאות אחריה שונות מן ההתגלויות בספר בראשית. לדפוס ההתגלויות בספר בראשית יש מקבילות בספרות העמים ולעומת זאת למעמד הסנה ולהתגלויות הבאות אחריו אין כל מקבילה. כאן יוצרת האמונה הישראלית דפוס חדש להתגלות אלהים לאדם. ההתגלות מלווה בפלא, אך הוא איננו העיקר. תפקיד הפלא לשמש כאות, כמופת לאמת הנבואה– "לְמַעַן יַאֲמִינוּ" (ד, 5).

והמופתים רבים: הסנה הבוער באש, המטה ההופך לנחש, מכות מצרים, בקיעת ים סוף, הענן היורד על אהל מועד ועוד. מאלף שהמופתים הראשונים מעוצבים ב"סגנון מצרי". האגדה המצרית (ניתן לקוראה בספרו של גריניץ, מספרות מצרים העתיקה, המלך חופו והחרטומים) סיפרה אף היא על תנין שעווה שנהפך לנחש בידי חרטום, על המים הנבקעים במצוותו. אבל באגדה המצרית הנפלאות הן המחשה של כוחו של החרטום לעשות להטים וחסר בהן היסוד המקראי של ראיה לאמת השליחות.

ההבדל הזה מתואר לפי תומו בסיפור המאבק בין החרטומים ובין משה ואהרון. החרטומים עושים בלהטיהם ואילו משה ואהרן אינם מכשפים והפלא הוא פעולת האל. גם החרטומים מודים בכך לבסוף: "אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" (ח, 15). המקרא ניתק את הפלא משורשו המגי-כישופי והפך אותו לאות לכוחו הכל יכול של ה'.

הנביא-השליח: האות קשור קשר פנימי עם המוטיב היסודי בנבואה המקראית – השליחות. הנביא המקראי הוא שליח אלהים והפלא-אותנועד עד להוכיח שאמת דיבר השליח. משה הוא ראשון בשורה של נביאים הבאים אחריו, דור אחר דור, עד היעלמות הנבואה בימי בית שני. אין מקבילה בדתות העמים לתופעה מעין זאת.

התוכחה: הנביא השליח תובע מישראל לקיים את דבר האל, ומפני שטבע האדם חסר, ואין האדם, ועל אחת וכמה עם שלם, יכול לקיים את התביעה הקיצונית של אלהים – "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט, 6) – מלווה התוכחה את הנבואה מתחילתה. התוכחות של נביאי ישראל אינן פחותות בחשיבותן מנבואות העתיד שלהם.

הנבואה: נחלת ישראל בלבד

הצירוף הזה של נבואה, תוכחה, פלא-אות, שליחות, שרשרת בלתי פוסקת של שליחים ונביאים, דור אחר דור, הוא תופעה חדשה בתולדות הדת. תופעה זו השפיעה השפעה עצומה על העולם באמצעות שתי הדתות המונותאיסטיות שיצאו מחיק היהדות, הנצרות ובמיוחד האסלאם. כך מהדהד היסוד העיקרי של הנביא המקראי, השליח, בכינוי היסודי של מוחמד, "רסול-אללה" – שליח האל, הנשמע בדורנו מסוף העולם ועד סופו.

על פי תפיסת המקרא הנבואה היא נחלת ישראל בלבד. רק מישראל הקים אלהים נביאים ורק אליהם שלח אותם (היוצא מן הכלל הוא יונה. שליחות אליהו ואלישע לחזאל מלך ארם אינה שליחות אל ארם). השקפה זאת היא הדומיננטית במקרא והדה נשמע עדיין בדברי ישו לתלמידיו: "אֶל־דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תֵּלֵכוּ וְאֶל־עִיר הַשֹׁמְרוֹנִים אַל־תָּבֹאוּ. לְכוּ אֶל־הַצֹּאן הָאֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית־יִשְׂרָאֵל."

ברשימתי על פרשת ויחי שבה התבוננו בספר בראשית ציינתי שאין ספר בראשית מכיר את הנבואה, וממילא אינו מכיר את היסודות הנלווים לה: אזהרה, תוכחה, חזרה בתשובה וביטול נבואת הפורענות בזכות החזרה בתשובה. כמאמר רבותינו "גדולה תשובה שהיא קורעת נבואה". בספר שמות כבר מופיעה הנבואה אבל התבוננות מדויקת מראה לנו שחזרה בתשובה במובן הנבואי הקלסי עדיין אינה מופיעה. הנבואה הקלסית מבוססת על ההנחה והתקוה שהתוכחה תביא לחרטה ולעזיבת החטא ושבעקבות ביטול החטא יסלח אלהים ויבטל את העונש. "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל-יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ". דורות רבים היו צריכים לעבור עד שרעיון התשובה, שהוא מהפכה בתולדות המוסר והדת, יבקע מתוך הנחות היסוד של אמונת היחוד ויוציא מן הכח אל הפועל את מה שהיה גנוז בה.