מאוכזבי נתניהו צריכים לזכור את לקח אוסלו

ביום חמישי האחרון תיאר כאן עקיבא ביגמן את מנגנון ההרס העצמי של הימין הישראלי. השורה התחתונה של המאמר מוכיחה כי פינוק של מפלגות ימין קטנות, כמו 'התחייה' ו'מולדת', הפילה פעם אחר פעם את שלטון הליכוד, והביאה עלינו את הסכמי אוסלו, כמעט-קמפ דייויד 2 והנסיגה החד-צדדית מלבנון.

במערכת הבחירות הנוכחיות, טהרנות מחנה הימין היא רק צד אחד של הסיפור. מבט מעמיק בהיסטוריה הקצרה של סקרי בחירות 2015 מגלה כי הבעיה העיקרית של הימין אינה פיצול פנימי בתוך הגוש, אלא זליגה המונית של בעלי עמדות ימניות לגוש המרכז.

ביבי ובנט רבים, לפיד לוקח

בשבעת הסקרים שנערכו רק לפני חודש, בין ה-15-10 בפברואר, רגע לפני דו"ח המבקר על ההתנהלות במעון ראש הממשלה וסרטון התדמית של משה גלאמין, הליכוד עמד על ממוצע של קצת יותר מ-25 מנדטים. בשניים מהסקרים באותו שבוע מפלגת השלטון אף נסקה ל-27 מנדטים. בתרחיש הפסימי, על-פי אותם סקרים, גוש הימין (ליכוד, הבית היהודי, יחד) היה עומד על 40 מנדטים, ובזה האופטימי אף מדגדג את ה-45. גוש המרכז, לפיד את כחלון, רשם באותה תקופה רק 16 מנדטים משותפים בממוצע, בעוד השמאל (המחנה הציוני ומרצ) עמדו על 29 מנדטים משותפים.

תאורטית, אדם שהיה מנותק לחלוטין מהנעשה בישראל בחודש האחרון, וניזון אך ורק מסקרי הבחירות, היה עוד יכול לחשוב שה-BDS ניצח, ישראל חווה קריסה כלכלית ומיטב אזרחיה יושבים מובטלים בקרנות רחוב. אחרת, קשה להסביר את הסקרים האחרונים, המצביעים על צניחה חופשית של הליכוד לאזור ה-20 מנדטים, ולהצטמצמותו של גוש הימין ל-38 מנדטים בלבד, בתרחיש הטוב ביותר.

המעניין הוא כי צניחת הימין לא מתרגמת לנסיקת השמאל, שגם היום עומד על 30 מנדטים (המחנה הציוני 25, מרצ 5). השינוי העיקרי התרחש בקרב מפלגות המרכז, שבחודש האחרון הגדילו כוחן בלא פחות מחמישה מנדטים – 12 ללפיד ו-9 לכחלון.

בתחילתה של מערכת הבחירות נשמעו הערכות כי הליכוד והבית היהודי יתאחדו לכדי סיעה אחת, בדומה לאיחוד בין נתניהו לליברמן בבחירות הקודמות. רעיון האיחוד נפסל כבר בחיתוליו, בטענה כי כל מפלגה תוכל למצות את פוטנציאל המנדטים שלה טוב יותר אם תרוץ בנפרד. בפועל, כשהן בשפל האלקטורלי שלהן מאז תחילת הקמפיין, הליכוד והבית היהודי רושמות ביחד 32 מנדטים. גם אם המצב היה גרוע יותר, ושתי מפלגות הימין היו מדרדרות ל-30 מנדטים — עדיין היה להן יתרון של 4-5 מנדטים על פני המחנה הציוני, ולריבלין לא היתה נותרת ברירה אלא להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה.

אתמול במוצ"ש ניסה בנט למזער נזקים והודיע כי רגע לאחר הבחירות יעמיד את המנדטים של הבית היהודי לרשות הליכוד לשם הקמת "בלוק טכני" שלדברי בנט, "יהפוך אותנו למפלגת אחת מבחינת הנשיא". רק חבל שהמונח 'בלוק טכני' לא באמת קיים, וגם אם היה קיים, מרצ היתה נוקטת ככל הנראה במהלך דומה, ובין המחנות היה נוצר תיקו סביב ה-30 מנדטים. במצב כזה, ידיו של ריבלין להחליט על מי להטיל את משימת הרכבת הקואליציה היו נשארות משוחררות.

הטעות השניה של הימין, המתכתבת עם סוגיית הבלוק הטכני, היתה, ומסתבר שעודנה, מערכת ההשמצות ההדדיות בין שלוש מפלגות הגוש, בעיקר בין נתניהו לבנט ובין בנט לאלי ישי. נתניהו יצא מגדרו כדי לשכנע מצביעי ימין כי רק אם הליכוד יהיה הסיעה הגדולה ביותר הוא יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה. ראש הממשלה צודק, אך גם הוא יודע כי עידן ה-40 מנדטים ומעלה למפלגה מסוימת, והמלחמה העיקרית היא היכולת למשוך אליך מצביעי מרכז כדי להגדיל את הגוש.

הקמפיין של נתניהו התמקד בבנט מצד ימין ובהרצוג מצד שמאל, ורק בימים האחרונים הוא עבר למגרש של מפלגות המרכז, כדי למנוע זליגת ליכודניקים לכחלון או ללפיד. נתניהו אמנם נואם בחסד, אך בניהול קמפיינים, יש לו מה ללמוד מלפיד. יו"ר 'יש עתיד' נקט באסטרטגיה מנצחת בת שלושה ראשים: קמפיין חיובי, בו הוא מקפיד להחמיא גם לגדולי משמיציו; הודאה מעורפלת וכוללנית בטעויות, שנעלמת באחת כשנכנסים לפרטים; והבטחה לעתיד טוב יותר אם יוענק לו צ'אנס נוסף. נתניהו, מנגד, דיבר מעל הראש של בוחריו, ובמקום להסביר איך יסייע לזוגות צעירים לרכוש דירה או יתמוך בבעלי העסקים הקטנים מציפורני הבנקים, שם את כל הביצים בסל האיראני, שנתפס ציבורית כאיום אמורפי ורחוק-טווח.

הכל תלוי בלפיד והחרדים

הלחץ השורר בימין מוצדק בחלקו. מתמטית, תרחיש של ממשלת שמאל צרה בראשות הרצוג (עם מרצ, המרכז והחרדים) שתמנה 64 מנדטים אפשרי, אך ידרוש לוליינות אידאולוגית מרשימה במיוחד מצד לפיד והמפלגות החרדיות. לכאורה, חיבור בין יש עתיד לבין ש"ס ויהדות התורה נשמע הזוי, אך כשריח השלטון באוויר, האידאולוגיה יודעת להוריד את ראשה.

ברמה הפרקטית, נדמה כי ישיבה משותפת כזו אינה אפשרית. לפיד חש כי נתניהו והרצוג מוכנים לעשות כל שיידרש כדי להכניס את ש"ס ויהדות התורה לממשלתם, ולכן הוא מפמפם בימים האחרונים כי רק יש עתיד תוכל למנוע את ביטול חוק השוויון בנטל. במקביל, דרעי מדגיש כי הסיכוי לישיבה משותפת עם לפיד "אפסי"; ויעקב ליצמן מיהדות התורה כבר פסל שותפות עם לפיד.

מצד שני, החרדים צמאים להיות חלק מהקואליציה אחרי שנתיים בגלות; ולפיד להוט להוריד את נתניהו, כמעט כמו שהוא נחוש להוכיח כי לא נס ליחו הפוליטי. דרעי ולפיד שבים ומדגישים כי למרות השתלחויות ההדדיות, הם לא פוסלים אף אחד, ובשיחה עם 'מידה' בשבוע שעבר הודה משה גפני כי עם כל הכבוד לליצמן, הסמכות להכריע עם מי יהדות התורה תשב או לא תשב, נתונה בלעדית בידי מועצת גדולי התורה של המפלגה.

התרחיש בו מאיימים נתניהו והליכוד, של ממשלת שמאל הנשענת על קולות הרשימה הערבית, יתאפשר רק אם החרדים ו/או כחלון ייקחו בה חלק. לכאורה, הסיכויים להקמת ממשלה כזו נמוכים, אך בפוליטיקה אסור לפסול דבר, גם לא ישיבה משותפת של ליברמן ומרצ.

ממשלת ימין צרה בראשות נתניהו ריאלית יותר, אפילו אם תוצאות הבחירות יהיו זהות לממוצע הסקרים הנוכחי. ממשלה כזו תמנה 65 חברים, ומלבד הליכוד תכלול גם את הבית היהודי, יחד (כולל מרזל), כחלון, ליברמן, ש"ס ויהדות התורה.

כל התרחישים עשויים או עלולים להתפוגג במידה ואחת או יותר משלוש המפלגות המתנדנדות – ישראל ביתנו, מרצ ויחד – לא יעברו את אחוז החסימה. במידה וזו תהיה מרצ, יחוסלו כנראה הסיכויים לממשלת שמאל, מכיוון שחלק ממתלבטי מרצ יצביעו לרשימה המשותפת שגם כך לא תהיה חברה בקואליציה; אם יחד או ליברמן לא יהיו בכנסת, נתניהו צריך לקוות כי קולותיהם יעברו אליו. אחרת, הוא יהיה חייב למחול על כבודו ולהפציר בלפיד להצטרף אליו, תוך כדי שיצטרך גם לתמרן את החרדים.

בניגוד לטענת בנט, אין חוק במדינת ישראל המחייב את הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על הגוש הגדול ביותר. מעבר לכך, אם בקרב ראש בראש, המחנה הציוני ינצח את הליכוד בפער של 4 מנדטים ומעלה, הנשיא ריבלין לא יוכל להתעלם מהניצחון הברור, וכנראה יטיל על הרצוג את מלאכת הרכבת הממשלה. אם לפיד והחרדים יצליחו לרבע את המעגל, הרצוג יהיה ראש ממשלה, והימין יילך לאופוזיציה. אם לא, ישראל תלך לממשלת אחדות, עם או בלי רוטציה, למרות ההצהרות החד-משמעיות של נתניהו בנושא.

השמאל קובע עובדות בשטח

"יאללה", אומרים לא מעט אנשי ימין מאוכזבי נתניהו, "אחרי 6 שנים עם ביבי, ניתן צ'אנס לשמאל, נראה מה הוא שווה". אותם אנשי ימין, ששוקלים להצביע לאחת ממפלגות המרכז, שוכחים כי כשהשמאל בשלטון, הוא מחולל תהליכים בלתי-הפיכים, המשנים לעד את מצבה הגיאו-אסטרטגי של ישראל.

ב-1996, כשנתניהו נבחר לראש ממשלה הוא יכול היה רק לנסות ולמזער את נזקי הסכם אוסלו, עליו חתמו רבין ופרס עם ערפאת שלוש שנים קודם לכן; ב-2001, כשאריק שרון גבר על אהוד ברק ונבחר לראש ממשלה, צה"ל כבר נסוג באופן מבוהל וחפוז מלבנון; ב-2009 נתניהו הפך לראש ממשלה לאחר שישראל כבר יצאה מעזה, לאחר ששרון הפך עורו ויישם מדיניות שמאל, וחמאס היה בשלטון.

הרצוג ולבני, מועמדי השמאל, מדברים על "פתרון מדיני" עם הפלסטינים, מתנגדים לבנייה יהודית במזרח-ירושלים ("העיתוי"), לא פוסלים נסיגה חד-צדדית מיהודה ושומרון וגם חושבים שניתן לוותר על בקעת הירדן במקרה של הסכם. בנושא האיראני, הביע הרצוג בטחון בהסכם שרוקם ברק אובמה עם רוחאני. עובדות אלו צריכות להדהד בראשו של כל איש ימין. הבחירות הנוכחיות מעניקות הזדמנות להיות חכמים לא רק אחרי מעשה, אלא גם לפניו. פעם אחת כבר נתנו להם רובים.