V15: לשמאל אין מונופול על "התקווה"

מהרגע הראשון שהופיעו, אני עוקב אחרי התגובות של V15 לטוקבקים ומרגיש מכונת תעמולה המנוהלת על-ידי אח גדול. ניתן להבחין באחדות הפיקוד, אחדות המסר, ואלפי חיילים צייתנים. והמסר  פשטני, חוזר על עצמו, שטיפת מוח במיטבה. המכאניות, השטנץ הקבוע, ההצעה להצביע לכולם – רק לא ל"הוא", היאלמות הדום כשחכמולוג תורן שואל אם להצביע למרזל זה בסדר.

מדובר בגדול הקמפיינים הנגטיביים, שנעשו כאן אי פעם, כולו שטוף זימת הנכלוליות של מסר אפל המוצג לך באמצעות נעורים, ואנשים צעירים ומחייכים. "מי מממן אתכם?" שאלתי את נציגת הארגון ליד הכניסה לסטימצקי ברחובות – "כסף מארצות-הברית?". "מה פתאום", היא ענתה באותו חיוך מכני. על דניאל לובצקי שמעת? "מי זה?" היא עונה. ואז זה נגמר משהבינה שאני לא מועמד ל״פשוט להחליף״, וניתקה ממני מגע.

אי אפשר לפספס את המשמעת הכמו-צבאית שבה מדקלם צבא החיילים הצייתני את המסר האחד – "פשוט מחליפים". איש אינו חורג מהטון המפויס, מדיניות התגובות נשמרת במשמעת ברזל, ודבר אינו פורץ את המצג הרובוטי המשתקף בדיאלוג עם המגיבים הקנטרנים בפייסבוק, משל נכתבו על ידי תוכנה אוטומאטית. והטרמינולוגיה – צבאית למהדרין: "פקודת ניצחון", "שטחי הכינוס", "המפקדות", "אישור ההתייצבות", "בסיסי הפעילות".

קשה שלא להבחין בהדגשה המוגזמת עד גיחוך של סממני הפטריוטיות – פשוט אנשים עם אהבה אדירה למדינה. המדינה קוראת לך למילואים בצו 8. פשוט תגיע, פשוט תחליף. הצד השני של המסר הנבוב מתבטא בחטא המרגלים, גירסת V15. אלו הפכו ישראלים – "הפנים של הניצחון" – למוציאי דיבתה של המדינה רעה, בנפנופי ידיים ובקווים כלליים – משהו לא בסדר, אין כסף, משהו לא עובד, הלכה התקווה.

היש והאין

אלא שבאחד הימים האחרונים דווקא יצא לי לנסוע במרחבי הלבן ורוד של עמק האלה בדרך לפגישה עם יזמים צעירים. אלה מתברר, אנשים נהדרים, בלתי מיואשים בעליל. פעם בכתה ב' היו שרים: "ארץ ישראל שלי, יפה וגם פורחת / מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד". נכון שהדמוקרטיה היא שיטה לא משהו – אך טובה יותר מהאלטרנטיבות, וניתן לתקן את השלטון. אפשר לצעוק וגם למחות ואפשר גם להתבטא, למרות שהתקשורת לא ממש חופשית ומערכת המשפט הכי אקטיביסטית במערב. אבל סך הכל מתקדמים.

והנה, השחקן משה אבגי (אין קשר משפחתי) מצטלם לסרט חטא המרגלים שלו כשבנייני רכבת מדכאים ברקע. בבניינים כאלו, ברחוב הפלמ"ח שבאיזור ג' באשדוד  גדלתי. משם יצאנו, שישה אחים בדירת 72 מטרים, נורינו משם כמו קפיץ דרוך של מוטיבציה ואפס גרם של מרמור ומסכנות, אל העשייה, אל היזמות, אל ההתערבבות בכור ההיתוך, אל הצבא, האקדמיה, הקשיים, החיים, אל הבחירה בחיים. אם אני לא טועה, התקדמנו בסדר גם כשברק או פרס היו בשלטון, לא הכל תלוי בשלטון.

צריך להתחיל כנראה את העשור החמישי כדי להבין את גודל הנס, את ההתקדמות, את חלקה השני והמרשים לא פחות של המהפכה הציונית שממשיכה במלוא עוזה גם כעת, תחת חרפות ונאקות ייאוש ויללות תפנוקים הפועלים כמסך עשן בין היש והאין. בין בעלי היש לאנשי האין. מי שמציג את הייאוש הקולנועי הזה ותולה הכל בשלטון מתעלם אולי מהעובדה שאגב כך הוא מעליב את כל העושים והיוצרים, העוסקים והמחנכים, וגם הנוטעים והשותלים. הרי השלטון לא אחראי לכל הטוב הזה, ממש כמו שאי אפשר לומר שהוא אחראי לכל הרע הפרטי והלאומי שבוודאי קיימים. ומכאן תחושת הדיבה. דיבת הארץ והעם.

אם אתה בן 42 אתה יודע שפעם חיכינו תשע שנים להעברת קו טלפון רק כי העזנו לשנות כתובת במסגרת שיפור הדיור, שהיה ערוץ אחד בשחור לבן, שמכונית אחת עם חמישה מקומות למשפחה בת שמונה  נפשות זה היה משהו. ושהייתה מלחמת יום הכיפורים.

חטא המרגלים 2015; משה איבגי בסרטון התעמולה של המחנ"צ

היה רע לתפארת

אם אתה זוכר את שנות ה-80', אתה יודע שפעם כשאמרו הערוץ השלישי בטלוויזיה שלך התכוונו לטלטקסט, ושרוב המשק היה בשליטה ממשלתית, וכמה השתאיתי בפעם הראשונה שהגענו למלון על גדות הכנרת: היה רדיו בראש המיטה וצמחי פילדנדרון מלאכותיים תלויים מכל קומותיו. והייתה מלחמת לבנון הראשונה.

אם אתה זוכר את שנות ה-90' אתה יודע שבעשור אחד קיבלנו לקרביים את התקווה, השלום, ההסכמים, ואת הפיצוצים המחרידים בלב ישראל, בפורים, בדיזינגוף, באוטובוס. כל זה בעשור אחד. אני לוקח סיפור קטן ולא ממש מרכזי או חשוב מאותו עשור, אבל עם סמליות למצב הישראלי:  מסדר הורדת הדגל שערכתי במאחז האחרון שהחזיק צה"ל בעיר חברון – בצומת ח'אוז. השעה 04:00 בבוקר ואני מוביל שיירה שקטה ומוזרה בראש חייליי ומסמן את יציאת צה"ל מן העיר במסגרת מה שכונה הפעימה השנייה. מדוע השעה המוזרה? כי בערים הקודמות זה בוצע בצהרי היום והפלסטינים זינבו בצה"ל – זה יצא לא מכובד. זיכרון קטן מעשור סוער, שסיפר אולי יותר מכל על התנפצות התקווה הישראלית לשלום אל מצחו הנחושה של המזרח-התיכון.

אם אתה זוכר את העשור הקודם, אתה יודע שהייתה הנסיגה מלבנון, והתקווה, ומפח הנפש שאחריה, והחטיפה, ופיגועי ההתאבדות הנוראיים ביותר שהוטלו אי פעם לליבה של חברה מערבית כלשהי, ואת חודש מארס הנורא ההוא בשנת 2002, רווי הדם, וההתנתקות, ומלחמת לבנון השניה ועוד ועוד.

אבל אתה גם זוכר שלא הייתה פעם אחת שבשוך האש לא קם שוב עוף החול שזנבו ייאוש ומקורו תקווה והחל את פעולתו במלוא הכוח. זה טוב, כי האופטימיות חונקת כל מלחמה והכלכלה מנצחת כל משבר ומזנקת שוב אחרי כל מבצע. וזה רע לתפארת – כי אותה תקווה היא נשק יום הדין של מחפשי שינוי ופתרון סדרתיים, לעתים בלי תקשורת עם הסביבה, המציאות ומצב העניינים.

ישראלי שיש לו מעט יושרה ופרספקטיבה היסטורית, שגם חווה חלק מהאירועים האלו ממש על בשרו – כן גם את 'צוק איתן', ומנהרת הכותל וכל מה שהיה ביניהם – יודע  שהכיוון של ישראל הוא קדימה. ושבסך הכל הולך לנו בכלל לא רע בשכונה בה הכל מסביב מתפרק. ישראלי שיש בו מעט מהאופטימיות של חלוץ – תחמושת הכרחית במדינה הזו – יודע בתוכו שזבלולי המוח על כמה שרע כאן הם לא יותר מהוצאת דיבה על הארץ הטובה. לא על השלטון, אלא על הארץ והעם היושב בה – גם אם חלקנו משתף עם זה פעולה עם או בלי משים.

כש"התקווה" הפכה לסלוגן

אפשר להחליף את השלטון, אופוזיציה אינה אסון, ואני לא באמת מאמין שבוז'י וציפי יוכלו לעולל כל כך הרבה נזק בזמן הקצר שיהיה להם למשול – הם לא עד כדי כך מוכשרים כמלאכי חבלה להשחית. אבל משהו בנפש זוהם עד לבלי הכר בהתערבות בלתי-שקופה, מניפולטיבית להחריד. מעבר לים ניעור הסנאט האמריקני לחקירה לה שותפים סנאטורים משתי המפלגות, אבל כאן התקשורת נחלקת לאלו הישנים שנת ישרים ולאלו השרים לנו שיר ערש.

אולי לא רחוק היום ויבוא מישהו שימחק את חרפת העיתונות החוקרת בימים האלו ויעלה על הכתב את הסיפור שיענה על שאלה כמו – מאיפה הכסף? אולי יבוא יום שבו נבין את מחירה האמיתי של "התקווה" – לא זו הנשגבת מההמנון של העם שנרדף ונשחט 100 דורות – אלא של אחותו הצולעת: תקוות הבולשביזם בן זמננו. יש לה פייסבוק, וקליפים מאגניבים ומסר אטרקטיבי שלא צריך כלום בראש כדי לעכל וליפול לרגליו כמו זומבים חסרי רצון ושיקול. הוא מדבר בהדקוורטרס אנגלית שוטפת ויש בבנק שלו מיליונים ממיטב פירות הקפיטליזם אבל זהו בולשביזם לכל דבר ועניין. מנגנון טוטליטרי שמשכנע אותך שרע כאן מאוד, ושלו יש את פתרון הקסם הפשוט כל כך – תקווה. שינוי. והבדיחה חברים, היא לגמרי עליכם. אז תנו בכפיים למוכרי התקווה, ונשקו לשלום לחירות המחשבה.