פוטש במחנה השמאל

"על מה הבחירות האלו?" – שאלת השאלות בחודשים האחרונים – מחביאה בתוכה שאלה נוספת ומהותית יותר – מה מפריד כיום בין ימין ושמאל. יש שיגידו שזו סוגיית הדיור ויוקר המחיה, אחרים יטענו שמדובר בפרויקט הגרעין האיראני, ומעטים עוד יסמנו את הסכסוך עם הפלסטינים כנושא הליבה של הבחירות. למעשה, מי שיתבונן לעומקן של המחלוקות בין מחנות הימין והשמאל בשנים האחרונות, ובפרט במערכת הבחירות הנוכחית, יגלה כי הסוגיה העיקרית העומדת על הפרק היא לא פחות משאלת עצמאותה של מדינת ישראל.

הבידוד כדמון מאיים

מהי עצמאות? במדע המדינה, עצמאות הוא מצב בו מדינה אינה תלויה בגורם חיצוני לצורך קיומה הפיזי והכלכלי, מסוגלת להגן על גבולותיה ולשמור בתוכם על הסדר הציבורי ושלטון החוק. עצמאות, כמובן, היא הגדרה יחסית, משום שאף מדינה אינה עצמאית לחלוטין לעשות ככל העולה על רוחה, אך ניתן להשוות בין מדינות בהתבסס על מידת עצמאותן. האם מדינה איקס היא עצמאית יותר או פחות; האם היא יכולה וצריכה להתחשב במדינות אחרות, או שלחלופין היא כפופה לאחת מהן ומשרתת את האינטרסים שלה.

כשדנים במעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, שאלת העצמאות מקבלת משנה תוקף. ישראל אמנם מדינה קטנה בקנה מידה עולמי, אך בד בבד היא גם מהווה מעצמה אזורית. מעבר לכך, נדמה כי אין מדינה בעולם שמעוררת יותר אמוציות של אהבה או שנאה בינלאומית מאשר ישראל.

אם נשתמש בתיאורית 'התנגשות הציוויליזציות' של סמואל הנטינגטון, הרי שישראל נמצאת בחזית המאבק בין המערב והמדינות המוסלמיות. ניתן לומר באופן גס למדי, כי המערב מתחלק בין המדינות שרואות בישראל את הגורם הבעייתי שאחראי לתסיסה זו, המשפיעה כמובן גם עליהן, ובין אלו שמבינות כי ישראל היא נציגתם המוסרית בחזית המאבק.

בשתי הקדנציות האחרונות, הוויכוח הפוליטי בסוגיות הליבה המדיניות והביטחוניות של ישראל התמקד יותר ויותר בשאלת טיב יחסי החוץ שלה. אם בעבר מטרת המשא-ומתן עם הפלסטינים הייתה להביא לשלום בין העמים, או להיפרדות, הרי שההצדקה העיקרית שניתנה לניהול המו"מ עם הפלסטינים בקדנציה האחרונה של ממשלת נתניהו הייתה למנוע בידודה הבינלאומי של ישראל.

מרבית נציגי מפלגות השמאל לא האמינו גם הם כי המו"מ עם הפלסטינים יבשיל לכדי הסכם כלשהו, אך הסכם לא היה המטרה, אלא עצם התהליך, שכאמור נועד לרצות שחקנים בזירה הבינלאומית. אינספור פעמים איימו נציגי השמאל והתריעו כי ישראל עומדת בפני בידוד בינלאומי, סנקציות וחרמות; 'צונאמי מדיני' התרגש עלינו כל אימת שאבו מאזן ניגש למוסדות האו"ם.

גם אתמול, מיד לאחר הפגנת הימין בכיכר רבין אתמול בערב, מיהר עמוס ידלין, מועמד המחנה הציוני לתפקיד שר הבטחון, להכריז כי "ראינו בכיכר מדינה חשוכה ומבודדת". למותר לציין כי עד היום איומי הבידוד התבררו כאיומי סרק. כל המדדים האובייקטיביים מלמדים על שיפור היחסים עם מדינות רבות, כולל באירופה, באסיה ואף עם חלק ממדינות ערב, ובייחוד מצרים. אולי דווקא משום שמדיניות החוץ העצמאית של ישראל מצליחה, השמאל מאיים בחורבן המחכה מעבר לפינה.

נסיגות תמורת תשואות

החידוש במערכת הבחירות הנוכחית נמצא בהעתקת שיח הבידוד של השמאל מהסוגיה הפלסטינית לסוגיית הגרעין האיראני. נדמה כי אין אף אחד מבין המפלגות הציוניות  שיחלוק על חומרת התרחיש של איראן חמושה בפצצת אטום. עיקר המחלוקת בין הימין לשמאל נסב, שוב, על עניין יחסי החוץ, או על איום הבידוד, הפעם בהקשר היחסים עם ארצות הברית.

במחנה השמאל, כמו גם יאיר לפיד, נקטו קו של התנגדות תקיפה לנאומו של נתניהו בקונגרס בטענה שהוא חותר תחת יחסיה הטובים של ישראל עם ארצות הברית, ובייחוד עם הממשל האמריקני. הרצוג הגדיל לעשות ופרסם מספר מאמרים קשים נגד נתניהו בכלי תקשורת מרכזיים בארה"ב, כל זאת בעוד הוא מודה כי אין לו מושג ירוק לגבי ההסכם הנרקם בין הממשל לאיראן. הרצוג וחבריו במחנה השמאל שמו, למעשה, את טיב היחסים עם הממשל האמריקני בראש סדר העדיפויות, לפני מניעת ההסכם עם איראן – שאת סכנתו כלל לא טרחו לנסות להבין.

בניגוד לטענות כלפי הימין,  גישה ריאליסטית לסוגיית יחסי החוץ של ישראל איננה מתבטאת ב-"עם לבדד ישכון" או "או"ם שמום". יחסיה של ישראל עם מדינות אחרות מהווים אמצעי לקידום האינטרסים שלה, ולא מהווים מטרה בפני עצמה. קחו לדוגמא את סוגיית הנסיגה מהגולן. אין ספק כי אם אחד מראשי הממשלה בעבר היה מחליט למסור את הרמה לסורים, ישראל היתה קוצרת אינספור שבחים, בטווח הקצר לפחות, באו"ם ובעולם כולו. אך בדיעבד, האם תרחיש לפיו מטורפי דאע"ש משכשכים רגליהם בכנרת ומצויים מרחק סכין קהה מתושבי הגליל נשמע כמו אסטרטגית נבונה?

המסקנה היא כי השמאל התבלבל בין סיבה למסובב. לראיית הרצוג ודומיו, יחסי החוץ של ישראל מהווים אינטרס אסטרטגי בפני עצמו, המנותק משיקוליה הביטחוניים של ישראל. גישה זו מהווה אובדן עצמאות דה פקטו. כאשר השמאל מוכן לוותר על חלקי מולדת ולהכניס את רוב אוכלוסיית ישראל ונכסיה האסטרטגיים תחת איום הטילים רק כדי למנוע 'בידוד בינלאומי', הוא מוסר בפועל את ריבונותנו בידי חורשי רעתנו. כאשר הרצוג סומך בעיניים עצומות על הממשל האמריקני, שבימים אלו ממש הוציא את איראן וחיזבאללה מרשימת ארגוני הטרור, כי הוא זה שיפעל בשמנו נגד הגרעין האיראני, הוא מפקיר את ביטחוננו בידי זרים. וזה, בדיוק ההפך ממה ששאפה הציונות להשיג.

"הקיצונים חטפו לנו את השמאל"

מה גרם לשמאל להתרכז באובססיביות בריצוי שחקנים מהזירה הבינלאומית? האם זהו הכסף הזר שזורם ממדינות שונות ומהאיחוד האירופי אל עמותות השמאל? בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות בתוך השמאל ליצור הבחנה בין המחנה הציוני למחנה הפוסט-ציוני. רבים הרגישו שאג'נדות קיצוניות מבית מדרשה של הקרן החדשה לישראל ובנותיה קיבלו מקום נרחב מידי בייצוג השמאל, ושיש צורך להעמיד מחנה ציוני בתוך השמאל שיתנער מהן.

ראשונים להיכשל במשימה זו היו אלדד יניב ושמואל הספרי שניסחו בקיץ 2009 את 'המניפסט של השמאל הלאומי', שמעבר להיותו כתב פלסתר כנגד הימין והמתנחלים, כלל גם ביקורת קשה על נהיית השמאל אחר עמדות פוסט- ציוניות כגון השתמטות מהצבא וירידה מהארץ. בקיץ האחרון התארגנה קבוצה נוספת עם מטרות דומות שנקראה 'שמאלה'. בספטמבר האחרון פרסם מקים התנועה, ערן חרמוני, מאמר ב'הארץ' עם הכותרת: "הקיצונים חטפו לנו את השמאל". בין השאר נכתב שם כך:

"איננו מוכנים לשתוק עוד. יחד עם חברי לשמאל הקמתי לפני כמה חודשים את תנועת ״שמאלה״,  אשר שמה לה למטרה להוציא לפועל 'תוכנית התנתקות' מהזרם הפוסט-ציוני. איננו מסכימים שימשיכו למקם אותנו תחת אותה מטרייה עם ארגונים כמו 'בצלם'  ותעאיוש… מי שמרכז עולמו הוא פיזור ביקורת ארסית על ישראל,  שלאחריה הוא מגלגל עיניים וטוען שהוא עושה זאת מתוך אהבה כלפיה,  איננו שמאלני ואיננו ציוני…".

המילים היו יפות ומרשימות, אך עקבותיה של תנועת "שמאלה" אבדו, ובמקום זאת בחרו הרצוג ולבני לקרוא למפלגתם 'המחנה הציוני', בניסיון להגדיר מחדש את הציונות. מניעת בידודה של ישראל, אליבא דהמחנה הציוני הפכה למטרה העליונה של הציונות, ויישור קו עם ממשל אובמה בנוגע לעתיד המזרח-התיכון מהווה לכאורה המשך ישיר לחזונם של אבות הציונות והמדינה.

אלקטורלית, המהלך השתלם אמנם ל'מחנה הציוני', אך לא לגוש השמאל. במרצ לא יודו בכך, אך קשה להם לבדל את עצמם מבחינה אידיאולוגית מהמחנה הציוני, ולכן הם מדשדשים על גבול אחוז החסימה. המסקנה היא כי השמאל הקיצוני מכרסם במהירות בכוחו של השמאל הותיק, ולא פלא שקיים סימן שאלה גדול בנוגע מידת הזדהותם של בכירים במחנה הציוני (סתיו שפיר, מרב מיכאלי, יוסי יונה) עם הערכים הבסיסיים של הציונות: עצמאות מדינית, ביצור ביטחונה של ישראל ועמידה נחושה ובלתי מתפשרת כנגד כל קריאת תיגר על עצם קיומה של המדינה.

וכן, ערכים אלו גוברים, לעיתים, גם על טיב יחסי החוץ של ישראל. אז אם חיפשתם תשובה לשאלה 'על מה הבחירות?', הרי לכם תשובה.