כשציפי בכתה

1973: "הימין יהרוס את היחסים עם אמריקה"

ב-31 בדצמבר 1973 ניגשו אזרחי ואזרחיות ישראל לקלפיות בבחירות לכנסת השמינית של ישראל. במקור, הבחירות היו אמורות להיערך חודשיים קודם לכן, אך מלחמת יום הכיפורים שהסתיימה ב-24 באוקטובר הביאה לדחייתן. מלחמת יום כיפור זכורה בתודעה הציבורית כארוע הטראומתי ביותר שחוותה מדינת ישראל. ההיגיון אומר שממשלת המערך, בראשות גולדה מאיר, שהיתה אחראית למה שיכונה לימים 'המחדל' לא תישאר דקה אחת נוספת בשלטון.

אך בסוף אוקטובר 73' עם ישראל היה שרוי בהלם קרב. כאב 2,222 ההרוגים אמנם היה מוחשי, אך מנגד, העם גם חש הקלה עצומה לנוכח החשש בתחילת המלחמה מחורבן בית שלישי. "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", היתה סיסמת הבחירות של המערך לפני המלחמה, שנזנחה כמובן אחריה. ראש הממשלה גולדה מאיר, ששקלה לא להתמודד עקב מחלת הסרטן בה לקתה, עוד זכתה באותם ימים לאהדה ציבורית גדולה, והחליטה לרוץ בכל זאת. היריבה הגדולה של מאיר היתה מפלגה טריה בשם 'הליכוד', שהיוותה איחוד בין גח"ל, הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל. בראש התנועה עמד כמובן מנחם בגין, שבתום אותה מערכת בחירות רשם הפסדו השמיני ברציפות.

מבט בכרזות של מפא"י והליכוד, המופיעות בצד שמאל של הטקסט, מלמד עד כמה מעט השתנה כאן ב-42 השנים האחרונות. השמאל היה בשלטון בעת מלחמת יום כיפור אך זה לא הפריע לו להזהיר כי עליית הימין תוביל "למלחמה בלתי פוסקת". ב-1973, בנימין נתניהו בן ה-24 היה סטודנט צעיר לאדריכלות ב-MIT וברק אובמה בן ה-12 התגורר עם סבו וסבתו בהוואי, אך מסתבר כי כבר אז למפלגת העבודה היתה אובססיה למערכת הקשרים בין הליכוד לבית הלבן.  "הבחירה", נכתב בכרזת העבודה, "היא בין המשך מדיניות ידידות הדוקה עם ארה"ב לבין דרך הרפתקנית המסכנת ידידות זו".

בליכוד בחרו לא לרקוד על הדם הטרי של חללי צה"ל ממלחמת יום כיפור והסתפקו בביקורת מאופקת על ממשלת המערך. "הממשלה קיבלה מידע על הכנות הערבים למלחמה, אך לא הורתה על גיוס מילואים", כתבו בליכוד, "מחדליה הנוראים של הממשלה הביאו לתוצאות קשות". באזהרה שנשמעת כאילו נאמרה אתמול מפיו של נתניהו, התרה הליכוד בראשות בגין, כי "מדיניות המערך עלולה להעמיד את מרכזי האוכלוסיה האזרחית בטווח האש של רקטות האויב".

חודש לפני הבחירות הקימה ראש הממשלה מאיר את ועדת אגרנט לבחינת לחקר הנסיבות המיידיות לפרוץ המלחמה, ועשרה ימים לפני הבחירות נפתחה ועידת השלום בז'נבה בין ישראל, מצרים וסוריה שהובילה להסכמי הפרדת הכוחות. לא פחות מ-78 אחוז מבעלי ההצבעה באותם ימים מימשו את זכותם הדמוקרטית, ובחרו במערך עם 51 מנדטים לעומת 39 לליכוד.

השמאל אמנם ניצח, אך רשם חמישה מנדטים פחות מבחירות 69'. ארבעה חודשים לאחר הבחירות, עם פרסום החלק הראשון בדו"ח אגרנט, פרשה מאיר מהפוליטיקה, ויצחק רבין, השגריר בוושינגטון בתקופה המלחמה, הרכיב ממשלה חדשה של המערך.

כעבור שלוש שנים, התחולל 'המהפך', ולראשונה בתולדות המדינה, הובס המערך, בראשות שמעון פרס, ולשלטון עלה הליכוד של מנחם בגין.

1981: "מה יהיה עם הנשיקה של מר רבין?"

בחירות 1981 היו היצריות ביותר שידעה מדינת ישראל, אפילו יותר מאלו הנוכחיות. הימין רצה לשמור על המומנטום בשלטון אחרי המהפך, השמאל כמה להחזיר עטרה ליושנה. אם בשבועיים האחרונים חוותה כיכר רבין שתי עצרות פוליטיות של שני הגושים הגדולים, לפני 34 שנים החיכוך בכיכר, שנקראה אז כיכר מלכי ישראל, היה אינטנסיבי יותר: יום לאחר 'נאום הצ'חצ'חים' של דודו טופז בעצרת השמאל ויומיים בלבד לפני הבחירות, הפליא ראש הממשלה בגין עם נאום ה'כולנו אחים', בדיוק באותו מקום במרכז תל אביב.

השד העדתי לא היה קו הדמיון היחיד בין מערכת בחירות 81' לזו הנוכחית. אם המחנה הציוני טוען היום כי נאומו של נתניהו בקונגרס נבע אך ורק מסיבות פוליטיות, ב-81' היתה זו הפצצת הכור הגרעיני בעיראק שגרמה לשמעון פרס לצאת מגדרו. "למה צריך לדבר על זה?", תהה פרס, "זה רק בגלל הבחירות". על הדרך, באותו נאום, הודה פרס כי היה אחראי להקמת שני כורים גרעיניים, בניגוד לקו הרשמי של ישראל שעד היום מסרבת לאשר כי היא מחזיקה בכורים כאלו.

הבחירות עצמן היו צמודות ומורטות עצבים. כפי שתוכלו לראות בקטע הראשון המצורף, המערך כבר חגג ניצחונו עם פרסום תוצאות המדגם, ושמעון פרס הגדיל לעשות כשטען כי ממשלתו תרכיב את הממשלה הבאה. בקטע השני, מציע בגין לפרס, בסגנונו השנון והמושחז, להמתין עם הכרזת הניצחון, ולא שוכח לעקוץ את המערך על היחסים הרעועים בין שני מנהיגיו. "אם המערך לא ינצח", אמר בגין, "מה יהיה על הנשיקה של מר רבין (לפרס)? הוא צריך להחזיר את הנשיקה".

בתום ספירת הקולות, התברר כי ההצעה של בגין היתה במקום, ולאחר שהליכוד ניצח בהפרש זעום של קצת יותר מ-20 אלף קולות, בגין שוב הרכיב את הממשלה.

 1996: "אני לוזר?"

אם בחירות 1973 התנהלו תחת עננת מלחמת יום הכיפורים, הבחירות במאי 1996 התרחשו בצילו הענק של רצח רבין, שאירע רק כחצי שנה קודם לכן. המועד המקורי של הבחירות יועד לאוקטובר 96', אך בעקבות הרצח הן הוקדמו ל-29 במאי אותה שנה. בדיעבד, בשמאל טוענים עד היום כי שמעון פרס, כן שוב הוא, היה צריך להקדים את הבחירות לתאריך אף יותר מוקדם כדי לנצל את הטינה הציבורית כלפי הימין בעקבות רצח רבין. אורי אבנרי, שלא נחשב מאוהדיו של פרס, טוען כי הנשיא בדימוס סירב להקדים את הבחירות מכיוון שרצה לנצח בזכות עצמו, ולא בזכות אפקט רבין, יריבו הפוליטי המר.

אי-הקדמת הבחירות אכן היתה בעוכריו של פרס. לאחר חיסולו של 'המהנדס' יחיא עייאש בינואר 95', החל לשטוף את ישראל גל פיגועי התאבדות מחרידים. אוטובוסים בירושלים התפוצצו מדי שבוע, ובפורים התפוצץ מחבל מתאבד באזור הדיזנגוף סנטר בתל אביב.  קרוב למאה ישראלים נרצחו באותם פיגועי טרור. באפריל יצאה ישראל בראשות פרס למבצע 'ענבי זעם' בדרום לבנון, אך טיל תועה שפגע בכפר-קנא הלבנונית הרג מעל מאה אזרחים וחתם את המבצע ככישלון חרוץ.

בדומה להיום, נשיא ארה"ב הדמוקרטי, ביל קלינטון, ניסה בכל דרך לסייע למועמד השמאל פרס, בדמות ביקור בישראל והשתתפות בועידת פסגה בשארם א-שייח' שנועדה לחזק את מעמדו האלקטורלי. שלושה ימים לפני הבחירות, הראשונות שנערכו בשיטת הבחירה הישירה בראש ממשלה במקביל לבחירת הרשימות לכנסת, גבר נתניהו על פרס בעימות טלוויזיוני, אך סקרי סוף השבוע לפני הבחירות הצביעו על ניצחון קטן למועמד השמאל.

קמפיין 'נתניהו טוב ליהודים' של חב"ד ביום הבחירות וסיסמת 'פרס יחלק את ירושלים' האפקטיבית מבית היוצר של ארתור פינקלשטיין הפיחה תקווה בליכוד, אך מדגמי הטלוויזיה עם סגירת הקלפיות הצביעו על ניצחון של שישה אחוזים לפרס. בעבודה לא למדו לקח מ-1981 וחגגו, ומנגד, במטה הליכוד, המועמדת מספר 36 ברשימה, ציפי לבני, מיררה בבכי תמרורים על הפסדו של מנהיגה האהוב, בנימין נתניהו.

ככל שנקפו השעות, הפער מהמדגם הלך והצטמצם, ובבוקר ה-30 במאי הדמעות של לבני התחלפו בשמחה בלתי מרוסנת. פרס שוב הפסיד בפער זעום, של 30 אלף קולות בלבד, ונתניהו מונה לראש ממשלת ישראל. ההפסד של פרס, רביעי ואחרון בקריירה הפוליטית שלו, הכתיר אותו למפסידן הגדול של הפוליטיקה הישראלית. זכור במיוד נאום ההפסד שלו בועידת מפלגת העבודה בו שאל "אני הפסדתי?" כשהקהל משיב לו ב"כן" צורם.

 2006: שבעת הקשישים המופלאים

לא תאמינו, אבל גם בחירות 2006 לא נערכו במועדן המקורי. אריאל שרון, שאחרי ההתנתקות יצר את 'המפץ הגדול', פרש מהליכוד והקים את קדימה, לקה בשבץ מוחי בינואר 2006, וממלא מקומו, אהוד אולמרט, הפך לראש ממשלה. אולמרט, נישא על גלי האהדה של שרון, הוביל את קדימה לניצחון מוחץ בבחירות עם 29 מנדטים, לעומת 12 בלבד לליכוד של נתניהו.

הסיפור הגדול של הבחירות לא היה מי ינצח בהן, אלא מי יפתיע. בסקרים שנערכו לפני הבחירות, מפלגת הגמלאים בראשות איש המוסד לשעבר, רפי איתן, נעה בין 0-2 מנדטים, ונחשבה לעוד מפלגת קוריוז חסרת חשיבות. ביום הבחירות, נפוצו שמועות כי צעירים רבים מצביעים לגמלאים כ"הצבעת מחאה" על החידלון בפוליטיקה הישראלית, אך גם שמועות אלו לא ריככו את ההלם של הסוקרים עם פרסום תוצאות המדגמים של ערוצי הטלוויזיה השונים: בין 5-8 מנדטים לגמלאים.

בסופו של יום, הכניסה מפלגת הגמלאים לא פחות משבעה חברי רשימה לכנסת. במהלך הקדנציה התפצלה המפלגה בעקבות סכסוכים פנימיים, ובבחירות 2009 הודיע איתן כי לא יעמוד בראשות המפלגה. הצבעת המחאה חלפה עברה לה, גם גדעון רייכר לא עזר ומפלגת הגמלאים הפכה להיסטוריה.

 2013: בא לשכונה לפיד חדש

שבע שנים חלפו, והסוקרים שוב מצאו עצמם נבוכים ומבולבלים. אם ב-2006 היה ברור לכולם כי קדימה הולכת לנצח, אז ב-2013 לאף אחד לא היה ספק שהליכוד-ביתנו בראשות בנימין נתניהו ועם אביגדור ליברמן כמספר 2, יגברו על שלי יחימוביץ' והעבודה. כשהאליפות מוכרעת, הקרב המענין עובר למקום השני.

סקרי השבוע האחרון לפני הבחירות הצביעו על הבית היהודי של נפתלי בנט כמי שמאיימת ליטול ממפלגת העבודה את הסגנות. יש עתיד של יאיר לפיד זכתה ל-11 מנדטים בלבד וחלקה יחד עם ש"ס את המקום השלישי. מנגנון השטח המשומן של לפיד, אשף תקשורת בדימוס ובהווה, פעל שעות נוספות בשלושת הימים שלפני הבחירות, במטרה להוסיף למפלגה עוד מנדט או שניים. אך תוצאות המדגם הצליחו להכות בתדהמה גם את לפיד, כשיש עתיד גורפת לא פחות מ-19 מנדטים, ומשתלטת על תואר המפלגה השניה בגודלה.

לפיד מונה לשר אוצר בממשלת נתניהו, שי פירון העביר כל יום רפורמה חדשה במשרד החינוך אך מה שנראה בתחילה כידידות מופלאה בין נתניהו ללפיד, הסתיים במפח נפש  והתפרקות הקואליציה, אפילו ללא מע"מ 0. בחירות 2015, Here We Come.