ממשלת החלומות של מידה

ממשלת הימין-מרכז שבנימין נתניהו עומד להרכיב תוכל להתמודד עם סדר היום הלאומי האמיתי ברוב התחומים, תוך ניהול משרדי הממשלה, באחריות ובמתינות. הדומיננטיות הבלתי מעורערת של הליכוד בתוך הקואליציה העתידית מאפשרת למנות הרכב שרים יחסית טוב לצורך התמודדות עם הבעיות בתחומים החשובים, בלי צורך להשלים עם מינוי אישים שלחלוטין אינם מתאימים לתיקים שלהם.

בתוך סערת הרכבת הקואליציה, נרתמנו גם אנחנו לבדיקת האפשרויות, לאור האתגרים המרכזיים העומדים לדעתנו בפני כל אחד ממשרדי הממשלה.

ממשלת החלומות שלנו היא כמובן לא מושלמת: מכיוון שאדם סמית', קרל פון קלאוזביץ' וג'יימס מדיסון כנראה לא ישבו בקואליציה הקרובה, בחרנו מבין היצע המועמדים הקיים את אלו שיש למינויים היתכנות פוליטית סבירה.

ביטחון

לטעמנו, המשימה המרכזית של משרד הביטחון בשנים הקרובות הוא רענון תורת ההפעלה של צה"ל, והחזרתה ליסודות הישנים והטובים של כיבוש והכרעה. לצורך כך יש לשנות את מערכי ההכשרה של הקצונה הבכירה, ולבנות כוח קרקעי קונבנציונאלי גדול ואפקטיבי, הכולל הצטיידות מחודשת בטנקים ונגמ"שים חדישים, והחזרת יכולת התמרון והתחבולה לכוחות היבשה.

המועמד המוביל לתפקיד, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון הוא אחד האשמים המרכזיים במצבה של המערכת. כפי שתארנו בהרחבה ב'מידה', כאלוף פיקוד וכרמטכ"ל עמד יעלון בראשו של מהלך שהחדיר לצבא רעיונות חדשים השוללים את ההכרעה כיעד צבאי, ומטיפים ל"הכלה", "הוגעה" ו"צריבת התודעה". כרמטכ"ל הוא הוביל תכנית קיצוצים מסיבית בכוח הלוחם (שכללה בין היתר את סגירת חטיבה 500 המשוריינת), ושילב בתכנון האופרטיבי צורות חשיבה פוסט מודרניות, שהביטוי שלהן נודע לציבור בכישלון הצורב של מלחמת לבנון השניה.

בתפקידיו כשר ביטחון בקדנציה האחרונה, נמשכה מגמה זו: שוב, הונהגה תכנית קיצוצים – ולא רק מאילוצי תקציב; שוב חזרתה של תפיסה הקלוקלת למסדורנות המטכ"ל (ושמעון נווה חזר ללמד בקורס תא"לים); ושוב ניהל צה"ל מערכה צבאית של הכלה, הוגעה והתשה שהסתיימה ללא הכרעה ברורה.

מועמד נוסף, אם כי ריאלי פחות, הוא יואב גלנט ששימש כאלוף פיקוד דרום במהלך מבצע 'עפרת יצוקה' ואף מונה לרמטכ"ל, עד שמינויו טורפד בידי חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין.

תפיסתו הצבאית של גנלט בהחלט הולמת את צרכי השעה: ההיבטים הצבאיים של מבצע 'עפרת יצוקה' נוהלו על-פי הדוקטרינה הקלאסית של העברת המלחמה לשטח האויב וביצוע תמרונים קרקעיים. הוא שאף לחדור לעומק הרצועה, אף רצה לכתר את רפיח כדי לחסום את נתיבי המנהרות לסיני, וכשנשאל על כך הבהיר כי "בכוחו של צה"ל" לכבוש את רצועת עזה ("מעריב", 30 בספטמבר 2008). בניגוד ל'צוק איתן', מבצע 'עפרת יצוקה' נקטע באיבו בשל שיקולי הדרג המדיני, ולא בשל אזלת-יד צבאית.

הפעלה זו של הכוח נובעת לדידו "מתפיסת הפעלה ומגישה שלנו, שאנחנו צריכים להגיע לכל מקום שניתן" (ערוץ 2, 8 בנובמבר 2006); ומכך ש"אם חדלים מלתקוף את היריב הוא לבסוף מפתיע אותך". שר הביטחון דאז, עמיר פרץ העיד כי גלנט "כל הזמן ראה צורך לבצע מבצע יבשתי גדול". ומיוחסת לו הטענה ש"אין דבר כזה שאי אפשר למגר את הקסאמים".

מבחינה פוליטית מקומו של יעלון במשרד הביטחון ככל הנראה מובטח. הוא שייך למפלגת השלטון, ומכיוון שראש מפלגתו של גלנט יזכה כנראה בתיק האוצר, סיכוייו לקבל תיק בכיר נוסף הם למעשה אפסיים. אין לכחד כי לצידו של יעלון עומדים יתרונות אחרים: יש לו ניסיון רב יותר, הן במערכת הצבאית והן בשלטון; והעובדה שעברו יותר מ-10 שנים מאז לבש מדים מקנים לו את הריחוק הנדרש מהפוליטיקה הצבאית. איך אומרים בצבא? זה מה יש, ועם זה ננצח.

חוץ

מכיוון שראש הממשלה נתניהו ינהל ככל הנראה את החלקים העיקריים של מדיניות החוץ, בעיקר מול ארצות הברית ואירופה, תפקידו של שר החוץ בממשלה הבאה יהיה מניסטריאלי בעיקרו, והאתגר העומד לפתחו הוא ביצוע שדרוג מערכות בשירות החוץ ובסגל המשרד. יש להגביל את כוחו של ועד העובדים במשרד בקביעת המינויים, לשפר את רמתו של הסגל הדיפלומטי ולהגדיר מחדש את יעדיו של שירות החוץ ושיטות הפעולה שלו.

מה שצריך היום במשרד החוץ הוא אדם חרוץ בעל ניסיון מניסטריאלי, עם נאמנות ברורה למדיניות הממשלה ורצון להוביל שינויים מבניים הכוללים חיכוכים עם סגל המשרד. בביצוע המשימה תוטח בשר גם ביקורת תקשורתית רבה, כך שנדרשת גם יכולת עמידה איתנה.

מבחינה פוליטית, המועמדים הרלוונטיים הם נפתלי בנט, גלעד ארדן, יובל שטייניץ וסילבן שלום.

לנפתלי בנט יתרונות רבים. הוא בעל אישיות עצמאית ונמרצת. הוא מבין את הטעון תיקון בשירות החוץ ויש לו יכולת לנער את התשתית. העובדה שהדימוי שלו בנוי על מאבק באליטות הישנות, יכול לשמש עבורו יתרון בעמידה בלחצים והכפשות תקשורתיות.

מנגד, המחויבות האידיאולוגית שלו עלולה להקשות על יכולת התמרון הדרושה בתפקיד. וחמור מכך: הוא עלול להתנגש עם ראש הממשלה שנתפס בעיניו כ"שמאלני" ו"מתנצל". התנהלותו הלא-ממלכתית במהלך מבצע 'צוק איתן' מציבות סימן שאלה גדול על יכולתו לגלות לויאליות למדיניות ממשלה שאינה לרוחו. ובתפקיד הרגיש של שר החוץ, תכונות אלו עלולות להיות הרסניות.

גלעד ארדן עשוי להיות מינוי טוב. הרקורד המיניסטריאלי שלו מוכיח כי הוא מסוגל להוביל שינויים במערכות גדולות וסבוכות, ואף לעמוד בלחצים פופוליסטיים ותקשורתיים, כפי שהופעלו נגדו במהלך ביצוע הרפורמה ברשות השידור. בהיותו איש ליכוד הנאמן לראש הממשלה, ארדן יפעל בתיאום מלא עם מדיניות הממשלה.

חסרונו המובהק הוא בהעדר ניסיון בטיפול בנושאים מדיניים. אך, לצידו של נתניהו חסרון זה הוא בר השלמה.

מבין ארבעת המועמדים, ליובל שטייניץ ולסילבן שלום עומד יתרון הניסיון באופן מובהק. שלום כבר כיהן כשר חוץ, הוא מוכר יחסית בזירה הבינלאומית והוא מסוגל לעטות ארשת מתונה על ממשלה ניצית. גם שטייניץ רכש ניסיון רלוונטי רב הן בתפקידיו באוצר והן כשר לעניינים אסטרטגיים. הוא בקיא היטב בבעיות הביטחון של ישראל ונחשב כמנתח מבוקש בתחומים אלו במכוני מחקר בינלאומיים. בתפקידו באוצר הוא ניהל מגעים ברמה הבינלאומית בדרך להתקבלותה של ישראל ל-OECD, וכן בנושאים פיננסיים בארצות הברית. שטייניץ גם מכיר על בוריו את הנושא האיראני מתוקף תפקידו כשליח ראש הממשלה לנושא.

יחד עם זאת, לשלום ושטייניץ חסרה היכולת להוביל שינוי מעמיק במשרד. הם יהיו משרתים נאמנים של הממשלה, וכישוריהם יכולים להביא תועלת רבה לקידום מדיניות החוץ של ישראל. אך טיפול השורש בשירות החוץ, דבר שהוא לדידנו אתגר מרכזי, אינה משימה ההולמת את מידותיהם.

אוצר

המשימה המרכזית של שר האוצר היא הנהגת מדיניות מוטת-צמיחה. להסיר רגולציות וחסמים, להקל על הייבוא ועל התחרות ולהפוך את ישראל לסביבה ידידותית לתחרות. למרות שהקטנת ההוצאה הממשלתית היא יעד חשוב, חשובה יותר הקטנת המעורבות הממשלתית.

בהקשר זה, המועמדים הפעם טובים למדי. ליבו של משה כחלון, המועמד המוביל, נמצא במקום הנכון. הוא מבין את יתרונות השוק החופשי, מכיר בנטל של מונופולים ממשלתיים מסוגם של הנמלים וחברת חשמל, ומודע לנזקים שגורמת אחיזת הצבת של ההסתדרות על שוק העבודה. הרפורמה שהוא מתכנן במנהל מקרקעי ישראל היא בהחלט דבר בעיתו.

יחד עם זאת, לכחלון נטייה לפופוליזם סוציאליסטי. במהלך מערכת הבחירות הוא הצהיר על "קטסטרופה כלכלית שאנחנו בדרך אליה", ונקט בעמדות פופוליסטיות ביחס למפוטרי כי"ל ולמאבקי עובדים שונים. רצונו להיאבק במונופולים מלאכותיים גובל לעיתים בשנאת טייקונים והתבטאויות אומללות ביחס לצבירת הון והתעשרות של יחידים. אווירה זו כשלעצמה יכולה לפגוע ביזמות ובהשקעות בישראל, ובמידה והיא תיהפך למדיניות עשוייה להיווצר גם בעיה אסטרטגית. כאשר מוסיפים לכך את עובדת היותו לשון המאזניים של הקואליציה, עמדה המעניקה לו כוח רב, החשש מפופוליזם הופך לסכנה אמיתית. כך או כך, במידה וכחלון יהיה שר האוצר הבא, חשוב להשאיר את ועדת הכספים בידי גורמים ממפלגת השלטון, שיוכלו לאזן את יוזמות האוצר.

מועמד רלוונטי נוסף, אם כי בעל סיכויים פחותים, הוא ישראל כץ מהליכוד. לכץ אין אמנם ניסיון כלכלי מובהק, אך בשל היותו הביצועיסט המרכזי של הליכוד בתחום פיתוח התשתיות ובהתמודדות עם מונופולים ציבוריים סחטניים, הוא יכול לשמש כשר מבצע טוב, מטעמו של ראש הממשלה כשר-על כלכלי. הנאמנות הפוליטית שלו מבטיחה יציבות עם אופק תקציבי של ארבע שנים.

משפטים

האתגר המרכזי העומד בפני מערכת המשפט הוא הגבלת האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון וכוחם של המשפטנים בגופי השלטון. זוהי משימה קשה ומאתגרת, הדורשת הבנה מעמיקה של החומרים המשפטיים, ויכולת עמידה מול לחצים כבדים. יחד עם זאת, לא דרושה בהכרח רפורמה רהבתנית, ומותר להסתפק גם בכמה צעדים קטנים שישפרו את המצב בהדרגה.

המועמדים הרלונטיים ביותר לתפקיד הם ככל הנראה יריב לוין ואיילת שקד.

ליריב לוין ייתרונות ברורים: הוא בעל השכלה משפטית, מכיר היטב את המערכת, יש לו ניסיון פרלמנטרי עשיר וניסיון בפוליטיקה של המינויים במערכת המשפט. הוא מבין ובקי בבעיות שמציב בג"ץ בפני הפרדת הרשויות והמשילות בישראל. יחד עם זאת, על אף השכלתו ונסיונו, הוא חסר את המשקל הציבורי והמקצועי שהביאו עמהם שרי משפטים בעבר. במשימות העומדות בפני המערכת, למשקל ציבורי מסוג זה עשוי להיות תפקיד מכריע.

מועמדת נוספת היא איילת שקד, שתשאף למלא את תפקיד החלומות של 'הבית היהודי'. העובדה שמערכת המשפט נתפסת בעיני הימין האידאולוגי כחסם מרכזי במימוש השקפת עולמו, תעניק לשקד ולמפלגתה אנרגיה רבה ורצון לחולל בה שינוי מעמיק. יחד עם זאת, למרות שהיא נשענת על גופי מחקר מקצועיים בימין שישמחו לספק לה ליווי צמוד, העובדה שהיא חסרה ניסיון וידע רלוונטי יכולה לשמש לה כרועץ.

קיימת כמובן אפשרות נוספת: מינוי שר משפטים מקצועי חיצוני, מהלך שהוא מקובל למדי בתפקיד זה. נתניהו עצמו מינה כבר פעמיים את עו"ד יעקב נאמן לתפקיד, וגם לפרופ' דניאל פרידמן יש עבודה לא גמורה בבניינים שברחוב צלאח א-דין. השבתו של פרידמן למשרד המשפטים יכולה להיות מהלך ראוי, שתעניק יוקרה ועומק למדיניות המשפטית של הממשלה, ותאפשר להוביל את השינויים הנדרשים בנחישות וברגישות.

ישנם משרדים ממשלתיים נוספים העומדים בפני אתגרים אסטרטגיים:

בחינוך יש צורך דחוף בהשבת הדחיפה למצוינות ופתיחת הדלת בפני תחרות וחינוך פרטי; משימה שאדם כמו זאב אלקין, שבראיון ל'מידה' הביע תמיכה באליטיזם אינטלקטואלי ובהישגיות בחינוך, יכול למלא היטב.

גם איילת שקד עשויה תיאורטית להצליח במלאכה, אך החיבור שלה למפלגה מגזרית הצמאה לתקציבים יכול לעמוד בדרכה. גם האובססיה של חלקים במפלגה לתכניות ממשלתיות לחיזוק ה"ערכים" ו"הזהות יהודית" לא עולים בקנה אחד עם צרכיה הדחופים של המערכת.

בביטחון הפנים, דרוש שר נחוש ורציני המסוגל לנער את השטח ולגבש את מערכת אכיפת החוק הישראלית לכדי כלי אפקטיבי ויעיל. תפקיד זה עשוי להלום את כישוריהם של נפתלי בנט ויואב גלנט ואולי גם אבי דיכטר.

איננו יודעים מה יהיה גודלה של הממשלה, וייתכן כי יחולקו עוד כיבודים רבים ונדיבים עד שיהיה מספיק לכולם. אם שואלים אותנו, היינו ממליצים על סגירה או צמצום של חלק ממשרדי הממשלה, בעיקר אלה האחראים על תשלומי העברה (רווחה ובריאות) והאינטרסים הסקטוריאליים (תמ"ת, חקלאות). בנוסף, כלל לא בטוח שצריך משרדים עצמאיים לטיפול בתשתיות לאומיות, אנרגיה ושיכון. בינתיים, היות ועדיין לא שואלים אותנו, נוכל רק לקוות שחלוקת התיקים הזוטרים והמגזריים תתבצע בחכמה ותועיל ליציבות המשלה.

בשורה התחתונה, בכל התחומים יש מועמדים ראויים למדי, ונדמה שהפעם ראש הממשלה יוכל להרכיב נבחרת מכובדת וראויה. לנו לא נותר אלא לאחל בהצלחה.