מעשה אבות סימן לבנים: עלייתו של ישו לירושלים בפסח

"בניסן עתידין ליגאל": סביב חג הפסח בנו חסידיו של ישו את מיתוס הצליבה – ולא במקרה • עיון במקורות היהדות מגלה כי רעיון ניתוק הגאולה מן התשובה נמשך בשרשרת המסורת, ומגיע עד הנביא יחזקאל 

א.

על-פי המתואר בברית החדשה עלה ישו בחג הפסח לירושלים כדי להיצלב ולקום לתחייה: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּעֲלוֹתָם יְרוּשָׁלַיִם וְיֵשׁוּעַ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהֵמָּה נִבְהָלִים וְהוֹלְכִים אַחֲרָיו בַּחֲרָדָה וַיּוֹסֶף לָקַחַת אֵלָיו אֶת־שְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיָּחֶל לְהַגִּיד לָהֶם אֶת־אֲשֶׁר יִקְרֵהוּ לֵאמֹר. הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹלִים יְרוּשָׁלָיְמָה וּבֶן־הָאָדָם יִמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַסּוֹפְרִים וְיַרְשִׁיעֻהוּ לָמוּת וְיִמְסְרוּ אֹתוֹ לַגּוֹיִם. וִיהָתֵלּוּ בוֹ וְיַכֻּהוּ בַשׂוֹטִים וְיָרֹקּוּ בְּפָנָיו וִימִיתֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי קוֹם יָקוּם (מרקוס י, 32-34 ובמקבילות). השקפה זאת היא מיסודות הנצרות, אבל כבר עמדו על כך שהיא אינה מוסרת נאמנה את השקפת החסידים בזמן המאורעות אלא היא השקפה מאוחרת, מעובדת, שנוצרה בחוג המאמינים לאחר הצליבה. היא ניסיון המאמינים להסביר את המאורעות בדיעבד לאחר שהתרחשו.

אמונת חסידי ישו וההמון שנלווה אליהם הייתה הפוכה. הם האמינו שישו עולה לירושלים כמשיח כדי לקומם את מלכות דוד: "וְהַהֹלְכִים לְפָנָיו וְאַחֲרָיו צָעֲקוּ לֵאמֹר הוֹשַׁע־נָא בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוֹה. בְּרוּכָה מַלְכוּת דָּוִד אָבִינוּ הַבָּאָה" (מרקוס י"א, 10-9). בכל המקורות המקבילים בברית החדשה נשתמרה הידיעה שעל צלבו של ישו היה כתוב "מלך היהודים". כך הופיע בפני אנשי דורו. אמונת החסידים נכזבה, וכדרכם של חסידים בשעות משבר השקיעו בעבר כנבואה את ההפתעה הגמורה של ההווה. ממילא עולה כאן המקבילה של חסידי שבתי צבי.

ב.

הנחת יסוד בספרו היפה והנשכח של קבק "במשעול הצר" היא שהפער הזה בין אמונת החסידים והשבר האיום נובע מאי-הבנתם של החסידים את תורת רבם. הסבר מעין זה כבר מופיע בברית החדשה (לוקס י"ח, 34), אבל ראיות רבות מלמדות שאין הבדל בין אמונת החסידים ובין אמונת ישו עצמו. סממנים של גאולה לאומית לא נעדרו מתורתו. מעידה על כך בבהירות הנבואה היפה על קיבוץ הגלויות שנשתמרה בדרך נס בברית החדשה: יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם הַהֹרֶגֶת אֶת־הַנְּבִיאִים וְהַסֹּקֶלֶת אֶת הַשְׁלוּחִים אֵלֶיהָ כַּמַּה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת־בָּנַיִךְ כַּתַּרְנְגֹלֶת הַמְּקַבֶּצֶת אֶת־אֶפְרֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא אֲבִיתֶם (מתי כג, 37) .

על ביטחונו של ישו בשליחותו ובהצלחתה אנו למדים מתשובתו לכהן הגדול שחפץ, באמת ובתמים, לדעת אם הוא המשיח: "וַיּוֹסֶף עוֹד הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לִשְׁאֹל אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הַמְבֹרָךְ. וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֲנִי הוּא וְאַתֶּם תִּרְאוּ אֶת־בֶּן־הָאָדָם… ּבָא עִם־עַנֲנֵי הַשָּׁמָים" (מרקוס י"ד, 62-61). אין אמונת המשיח שונה אפוא מאמונתם של אלה שהלכו אחריו. באמונתו זו החזיק ישו עד הצלב ממש. עד הרגע האחרון האמין בהצלתו בידי אביו שבשמים. רק בהיותו מוקע על הצלב התפכח כפי שמעידה קריאת השבר: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי".

ג.

לגאול ולהיגאל שאפו ישו וחסידיו, ולשם כך עלו לירושלים בפסח. הם האמינו בכל לבם שבניסן ייגאלו. השקפה זו, שהגאולה תתרחש בניסן, ידועה לנו גם ממקורות יהודיים הקרובים מאד בזמנם לראשית הנצרות, מדברי ר' יהושע במחלוקתו עם ר' אליעזר (שניהם בני המחצית השנייה של המאה הראשונה). ר' אליעזר אמר: "בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל", אבל ר' יהושע אמר: "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה י"א, ע"א).

כבר ראו חכמי ישראל שמחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר במועד הגאולה כרוכה במחלוקת נוספת בין שני החכמים האלה, אם נקבע מועד לקץ או שהקץ תלוי בתשובה. ר' יהושע סבר שאין הקץ תלוי בתשובה, ור' אליעזר סבר: "אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין" (סנהדרין צ"ז, ע"ב).

ופשוט שמחלוקת זאת קשורה במחלוקתם מתי ייגאלו. ר' אליעזר הסבור שהגאולה תלויה בתשובה קבע את מועד הגאולה בתשרי – חודש התשובה. ר' יהושע המנתק את הגאולה מן התשובה קבע את מועדה בפסח על-פי הדוגמה המקראית העתיקה של הגאולה במצרים. לגאולה ממצרים נקבע מראש זמן: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה … וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית ט"ו, 16-13). היא לא הותנתה בתשובה, ואין זכר בתיאור הגאולה בשמות לתשובה הקודמת לגאולה.

ד.

שווה אפוא ר' יהושע למשיח הנוצרי ולחסידיו בהשקפתו כי בניסן ייגאלו. והנה מפליא שגם היסוד השני בהשקפת ר' יהושע, שאין הגאולה תלויה בתשובה מצוי בברית החדשה ועוד ביתר עוז. גם אמונת ישו וחסידיו מנתקת את הגאולה מן התשובה. מלכות השמים עתידה לבוא. היא עומדת בפתח. ישו ויוחנן המטביל לפניו קוראים: שובו כי קרובה מלכות השמים, ולא: שובו כדי שתופיע מלכות השמים או אם לא תשובו לא תבוא מלכות השמים: "מָלְאָה הָעֵת וְקָרְבָה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים שׁוּבוּ וְהַאֲמִינוּ בַבְּשׂוֹרָה" (מרקוס א, 15). ולכשתבוא המלכות, מי ששב יינצל, ומי שדחה את הבשורה יאבד במוראים גדולים: "יֵקַל לְאֶרֶץ־סְדוֹם וַעֲמֹרָה בְּיוֹם הַדִּין" מאשר לאלה שהתמידו בחטאם (מתי י, 15).

ההנחה שאין כאן, בעליית ישו כמשיח גואל בפסח, קשר מקרי בין שני היסודות: זמן הגאולה בפסח וביטול התניית בואה בתשובה, אלא שבדומה להשקפת ר' יהושע שני היסודות האלה מזקיקים זה את זה, מתחזקת בשעה שאנו בוחנים מקור נוסף, את דברי הנביא יחזקאל, הקודם לשני המקורות הקודמים במאות רבות של שנים .

ה.

ביטול התניית הגאולה, הצפויה בעתיד, בהתרחשות תשובה לפניה מופיע לראשונה בנבואת יחזקאל וכרוך בתפיסת ההיסטוריה המיוחדת שלו. הביטוי הבהיר ביותר להשקפתו ניתן בפרק כ'. יחזקאל, בן דור החורבן (586 לפנה"ס), שואף להסביר לעצמו ולשומעיו בגולה את מה שאירע ולברר על יסוד העבר את סוד העתיד. והנה כשיחזקאל בוחן את העבר הזה הוא חושף בו תבנית קבועה, השונה מהתבנית הנבואית השגורה של חטא – עונש – תשובה – גאולה, או לחילופין תשובה הבאה לאחר תוכחה ומבטלת את העונש וקורעת את הנבואה. בשיטת יחזקאל אין חזרה בתשובה כלל. ישראל הוא גוי חוטא מתחילתו, עוד בשבתו במצרים (כ, 7-8).

עונש ישראל נדחה לא בגלל תשובתו אלא "למען שמי". כלומר, כדי שחורבן ישראל, עם ה', לא יביא לחילול שם ה'. בחורבן ובגלות התבצע מה שהיה צריך להתרחש הרבה לפני כן. וגם עכשיו בזמן החורבן השלם מתמיד ישראל בחטאו: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" (32). השקפה זו, הכופרת לחלוטין בהתרחשות תשובה בתולדות ישראל, בין לאחר תוכחה, לפני העונש, ובין לאחריו, מסבירה מחד  מדוע יחזקאל בניגוד לירמיהו רואה את החורבן כבלתי נמנע ואינו דורש תשובה כדי למנוע אותו, אבל מאידך מתחייב מן השיטה ייאוש מן הגאולה בכלל גם אחרי החורבן. אין סיבה להניח שהחוקיות העתיקה של חטא מתמיד עתידה להשתנות. הנוקט שיטת יחזקאל חייב להניח שתולדות ישראל הגיעו לקיצם.

על רקע זה בא החידוש הנועז של יחזקאל. תולדות ישראל לא תמו! הקץ בא יבוא! אבל הוא אינו תלוי בתשובה. הוא יקדים את החזרה בתשובה. זאת גאולה אלימה, בעל כורחם של הנגאלים. אף היא בדומה לברית החדשה מלווה באימים. גם כאן כמו בברית החדשה אין הגאולה תלויה בתשובה, אבל בבא הגאולה יישפטו הצדיקים והרשעים: "וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית. וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי" (37-38). והנה כשבא יחזקאל לתאר את הגאולה הזאת הוא בוחר במטבעות לשון שהוא דולה אותם מן המוכן מתיאור הגאולה העתיקה במצרים: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה (34-36).

ו.

בשלושה מקורות מצאנו את ניתוק הגאולה מן התשובה: לראשונה ביחזקאל, ואחר כך בברית החדשה ובדברי ר' יהושע. בשלושה מקורות אלה, כל אחד על-פי דרכו, מופיע צירוף היסודות האלה על רקע הגאולה הראשונה, יציאת מצרים במועד הפסח. אין ביכולתנו לקבוע בביטחון אם יצרה כל חוליה את הקשר באופן עצמאי על-פי הדוגמה העתיקה של דפוס הגאולה העתיק ביציאת מצרים, או מה שנראה יותר שיש כאן שיטה אחת, ידועה, העוברת מדור לדור. בין כך ובין כך על-פי שלושת המקורות: הקץ נקבע, אין הוא תלוי בתשובה והוא יצוק, מעשה אבות סימן לבנים, בתבנית גאולת פסח העתיקה.

_______

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.