"הכיבוש" ממרק את חטאי אושוויץ

50 שנה עברו מאז כוננו קשרים דיפלומטיים בין גרמניה לישראל • עתה ספר חדש יוצא לאור, בעברית ובגרמנית, ומבקש לבחון: האם החשבון נסגר והעבר התפוגג? • מבין השורות שמציגות סיכויי קיום-יחד עליז מפציע הנושא הפלסטיני, שמשרת את הרצון הגרמני להתנקות מתחושת האשם והחרטה כלפי היהודים

ביקורת ספר: נורברט קרון, עמיחי שלו (עורכים), "לא נשכח, נצא לרקוד", אפיק, 2015 

באוגוסט 1942 קיבלו בני הזוג מנדלסון בברלין גלויה מארץ ישראל, ובה התבשרו שבִּתם מצפה ללדת. ב-25 המילים המותרות לכתיבה בגלויות "הצלב האדום" (כולל תאריך וחתימה), הביעו הסבים-לעתיד את שמחתם על הבשורה. ימים מספר אחר כך הם נלקחו מביתם שב"שדרת הקיסר" לטרזין. ב-5 באוקטובר 1942, אחרי שבועות קשים של השפלה, רעב ומחלות, הובלו הזוג מנדלסון ברכבת מטרזין  למוות בטרבלינקה. חודש אחר כך נולדה נכדתם החדשה בירושלים.

בראשית האביב 1943, בערב פסח, החל חיסול גטו ורשה ופרץ המרד. לא חלף זמן רב והמורדים הובסו – אחרוני השורדים נשלחו אל מותם, והגטו הוחרב. עשרים שנה לאחר כניעתה של גרמניה הנאצית לצבאות הברית, במאי 1965 כוננו קשרים דיפלומטיים בין מדינת הרוצחים שהפכה לרפובליקה המערב-גרמנית, למדינת הנרצחים. וב-2015, 70 שנה אחרי סיום המלחמה ולרגל חגיגות 50 שנות יחסים דיפלומטיים, מוציאה הוצאת "אפיק" לאור אנתולוגיה חדשה. תחת כותרת המשנה "סופרים ישראלים וגרמנים כותבים על הארץ האחרת" ליקטו נורברט קרון ועמיחי שלו 19 סיפורים פרי עטם של 11 ישראליים ו-8 גרמנים, שעוסקים בדרכים שונות ב"ארץ האחרת".

ב"פתח דבר" לספר מתארים העורכים תמונת מצב עכשווית: "בחיי הלילה של תל אביב איש כבר לא יופתע למצוא גרמנים צעירים בתוך ההמון… בסצינה הברלינאית אנשים מדברים עברית… ישראלים וגרמנים שותים ביחד, חוגגים ביחד, רוקדים ביחד. אי אפשר לחשוב על ביטוי חיוני יותר לשינוי החוצה גבולות שחולל הדור השלישי, אשר במובן מסויים התנתק מהעבר האפל". מציאות זו מעלה שורה של שאלות הראויות לבירור: "מה טיבו האמיתי של הקשר בין הישראלים לגרמנים בני הדור השלישי? האם באמת התרחשה החזרה… לחיים "נורמליים"? האם… החשבון נסגר והעבר התפוגג?".

סיפורי הקובץ אמורים לענות על כך, לפרש ולהבהיר את טיבו של ה"ביחד" החדש שנוצר. הסיפורים שונים זה מזה בתוכן ואיכות, אבל כולם מתנקזים לשתי זוויות-ראייה ומבטים אופייניים משני צידי המפגש: אכן ישראלים וגרמנים בני הדור השלישי מבלים, עובדים ושותים ביחד – ואפילו שוכבים זה עם זו וזה עם זה. זהו לכאורה "שינוי חוצה גבולות" שמעיד על "התנתקות מהעבר האפל". אלא שבחינה מעמיקה של הסיפורים מביאה למסקנה אחרת: הקשרים בין הישראלים לגרמנים המתוארים בסיפורים מתרחשים ברבדים החיצוניים, השטחיים, של חייהם. ואילו ברובד האמת, בשכבות העמוקות של נפשם, המציאות שונה. אם זה היא-והוא, הוא-והוא או משולש של שני גברים ואשה, הבילויים המשותפים בסדר, המין בסדר ואף יותר מכך – אבל עדיין התהום פעורה ולא ניתנת לגישור.

אשמה כבושה ואשמת הכיבוש

יש אחידות די רבה בתיאורים שפורשים הסופרים הישראלים והגרמנים את הלוך רוחם של הגרמנים (והאוסטרים, שותפיהם) כלפי היהודים: מצד אחד, רגשי בושה ואשם חריפים כלפי היהודים – עד כדי כך שהם מתקשים להתייחס אליהם כאלה 'סתם' בני אדם; מצד שני, הסטריאוטיפים הישנים: "האף היהודי", "היהודי האדוק", ה"אאוט-סיידר". וכאן מפציע לפתע צד שלישי – "הכיבוש".

כך, גיבורת "הכחשתו של זמן שאול" של ליאת אלקיים נוסעת לברלין אל ידידה פאול, שאותו פגשה בתל אביב כשהתנדב לעבוד בבית אבות. בביתו – הפתעה: "המדפים המכוסים בסדין… מתחתיו שלל ספרים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המחברים – ערבים ברובם…". לפאול היה מספיק טקט כדי להסתיר את הספרים מעיני האורחת. אבל לחברו אין מעצורים כאלה, והוא מטיח בה ישירות: "את מבינה שאתם פושעי מלחמה?". גם מוריץ רינקה, בסיפור "כשהאוטובוס של מכבי חיפה נסע מלפני", חש אשם או  בושה: "סבא שלי היה קצין נשק, ואם בזמנו הייתה לו סמכות לתת פקודות, אני כמעט בטוח שאלה לא היו הפקודות הנכונות…". אבל: "פתאום היה לי ברור שבארנבוים (מייסד התזמורת 'דיוואן מזרח-מערב' שמורכבת מישראלים ופלשתינאים) מוכרח לעזור לי לייסד קבוצת כדורגל פלסטינית, ואז אתקשר לישראלים ואזמין אותם לשחק כדורגל איתנו ועם הפלסטינים ובארנבוים ינצח".

ביטוי הומוריסטי-פנטסטי לאובססיה הפלסטינית של הגרמנים מתגלה גם בסיפור של נורברט קרון "One state solution". הגיבור הגרמני מגיע למסקנה ש"יותר ויותר ישראלים צעירים נסעו לברלין… בתחושת רדיפה בגלל הסכסוך המתמשך… הייתה לי הרגשה… שיש צורך בגישה חדשה לחלוטין אחרי שפתרון שתי המדינות נכשל". את הפתרון מספקת גרמניה, "הכוח המניע השלישי": מדינה אחת שמאגדת את ישראל, פלסטין ו… גרמניה לישות משותפת.

ממצאים דומים אודות הנושא הפלסטיני שמשמש כ"אקונומיקה" לדור הגרמני השלישי, חומר ניקוי נגד תחושות הבושה והאשם כלפי היהודים, מתפרסמים באתר "שפיץ". 70 שנה לאחר השואה, ו-50 שנה לאחר כינון קשרים דיפלומטיים עם גרמניה החדשה-לכאורה, יש לא רק חגיגות ונאום של הנשיא ריבלין בשגרירות גרמניה בתל אביב. יש אפילו "מגזין (אינטרנטי) עברי בברלין" ש"נטוע בקהילה הישראלית, אך מטרתו אינה רק להיות 'אי' ישראלי, אלא בראש ובראשונה לשמש כ'גשר' לדוברי עברית… עם המרחב הברלינאי והגרמני". המייסדת והעורכת שלו היא עיתונאית לשעבר בידיעות אחרונות ובמעריב, המתגוררת בברלין עם משפחתה.

המחקר של קרן ברטלסמן הגרמנית שמתפרסם ב"שפיץ" מתהדר בשם המוזר למדי – "גרמניה וישראל היום – מחוברות דרך העבר, חלוקות לגבי ההווה?". הוא מבוסס על סקרים בקרב מדגמים מייצגים של גרמנים בגרמניה ויהודים-ישראלים בישראל בינואר 2013 ואוקטובר 2014 (אלף נשאלים בכל מדינה). בין השאר נבדקה ההתייחסות העכשווית של גרמנים וישראלים להיסטוריה ולשואה.81%  מהנשאלים הגרמנים הסכימו עם האמירה "עלינו להתרכז בבעיות העכשוויות ולא בפשעים שבוצעו על-ידי הגרמנים נגד היהודים לפני יותר משבעים שנה". לדברי החוקרים, רדיפת היהודים נתפשת על-ידי הגרמנים כפרק אפל בהיסטוריה שלהם, אבל לא כחלק מהותי מזהותם; והרצון לסגור את פרק השואה חזק במיוחד אצל בני הדור השלישי, שנולדו אחרי 1970 ושהוריהם לא היו בדרך כלל מעורבים ישירות בפשעי המשטר הנאצי. 79% מקבוצת הגיל 29-18 מסכימים גם עם ההצהרה "מכעיס אותי שפשעים שבוצעו נגד היהודים עדיין מוחזקים כנגד גרמנים היום". גם בקרב בני השישים פלוס שיעור ההסכמה עם האמירה הזו גבוה ועומד על 58%.

ממשלת ישראל – כמו הנאצים

לעומתם, בקרב המשתתפים הישראלים, 64% אמנם הסכימו עם האמירה הכללית, שיש להתרכז בבעיות העכשוויות ולא בפשעים שבוצעו על-ידי הגרמנים נגד היהודים לפני יותר משבעים שנה, אבל 77% התנגדו לאמירה ספציפית יותר, שלפי "הגיע הזמן להפסיק לדבר כל כך הרבה על רדיפת היהודים ולשים את העבר מאחורינו". ועוד: בזמן שלא פחות מ-68% מהישראלים, ואפילו בני 18 עד 29 שאצלם האחוז נמוך יותר (53%), הביעו רגשות חיוביים כלפי גרמניה (80% בקרב בני 60 ומעלה), המשיבים הגרמנים חלוקים בין דעות חיוביות (46%) ולא חיוביות (42%) כלפי ישראל ול-62% יש דעה שלילית על ממשלת ישראל. 41% מהמשיבים נוטים להסכים או מסכימים לגמרי עם האמירה ש"מדיניות הממשלה הישראלית כלפי הפלסטינים דומה למדיניות הנאצים כלפי היהודים"(!).

50 שנה אחרי כינון הקשרים הדיפלומטיים עם גרמניה, נראה שסיכויי הקיום-יחד העליז שמתואר ב"לא נשכח נצא לרקוד" הולכים ופוחתים, ככל שהנושא הפלסטיני משרת את הרצון הגרמני להתנקות מתחושת האשם והחרטה כלפי היהודים. מה שמחזיר את השאלה: מה החגיגה הזאת לנו?

_______

חבצלת פרבר היא סופרת ומבקרת ספרות. מחברת הרומן ההיסטורי "אהבתה של ברניקי".