45 שנה למכתב השמיניסטים: היהודי שהמציא את הבידוד של ישראל

זה קרה בדיוק לפני 45 שנה, ועוד יום. ב-5 באפריל 1970 הודיעה ממשלת ישראל שהיא לא מאשרת לד"ר נחום גולדמן לנסוע לקהיר להיפגש לשיחות עם הרודן המצרי גמאל עבד אל-נאצר. הידיעה התפרסמה במהדורת חדשות מאוחרת מאוד, ב-11 בלילה, אך למחרת החל מחול שדים ציבורי. התמונה שהצטיירה לכאורה הייתה, שראש הממשלה גולדה מאיר ושריה בולמים מגעי שלום. גולדמן היה אישיות יהודית בינלאומית, מזה שנים כיהן כיו"ר הקונגרס היהודי העולמי, אבל הוא כבר היה דמות בשקיעה. בתפקידו האחרון היה יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית. ידיעות על המפגש גולדמן-נאצר המתוכנן החלו לדלוף לעיתונות בימים שקדמו לדיווח ב'קול ישראל'.

בעקבות הסערה הציבורית אירעו עוד שתי התרחשויות שלא תמיד מזהים אותן כחלק משרשרת אירועים אחת. ב-8 באפריל נשלח לראש הממשלה גולדה מאיר מה שזכור כ"מכתב השמיניסטים", חתום בידי כחמישים תלמידי שמינית מבתי ספר תיכוניים בירושלים, בעיקר מבית ספר אחד – גימנסיה רחביה. מעט יותר משבוע אחרי פרסום המכתב עלתה לראשונה ההצגה הסאטירית הפרועה של חנוך לוין 'מלכת אמבטיה'. שוב, קשה היה שלא לזהות את הביטוי הזה עם דמותה של גולדה כמלכת הביצה הפוליטית המקומית, שהשמאל באותה תקופה פיתח כלפיה התנגדות שגבלה בסלידה. זאת למרות ואולי משום שהנהיגה את ישראל כצ'רצ'יל ממין נקבה במערכה צבאית-מדינית כבדה ביותר. היא הייתה נוקשה בתביעותיה להשגת שלום – כפי שישראל דרשה באותה עת: משא-ומתן ישיר עם כל צד ערבי בסכסוך במטרה להגיע להכרה מלאה ולשלום מלא הכולל את כל הפרוטוקול של יחסים דיפלומטיים וכמובן סידורי הביטחון בתמורה לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת, אם כי תוך התנגדות לשיבה לקווי 67'.

התשה וקיפאון

הרקע ליוזמת גולדמן הוא אותה מלחמת התשה שניהלה ישראל מאז סוף יוני 67', וביתר שאת מאז הכריז נאצר במארס 1969 על מלחמת ההתשה מצדו. היום, כשהחברה הישראלית נכנסת לסף התמוטטות עצבים כשפרחח עבריין חשוד כחטוף באזור חברון, קצת קשה להתחבר לימים שבהם מדי יום הייתה מופיעה מסגרת שחורה בעמודי השער של העיתונים עם שמו של החיל ההרוג מאתמול. חיל האוויר לא נהנה מעליונות מוחלטת כפי שזה היום. האויב המצרי, הסורי או הירדני לא היה כזה שקורבנותו אמנותו, כפי שאנחנו מכירים מעזה החמאסית. אלא התנהלה בשמי תעלת סואץ מלחמה סימטרית – ללא הכרעה. באביב 1970, החלו ליפול מטוסי פאנטום (4-F) בתדירות מעוררת חרדות. עזר ויצמן, האב הקדמון של חיל האוויר ובאותם ימים שר מטעם גח"ל – לפני הקמת הליכוד – כינה זאת: "הטיל שכופף את כנף המטוס".

כמה חודשים קודם לכן, ישראל הייתה קרובה להכרעתה של מצרים כאשר בעצת השגריר בוושינגטון יצחק רבין פתחה בהפצצות עומק אסטרטגיות בבטן התעשייתית הרכה באזור קהיר. הסובייטים החליטו להתערב על-ידי הכנסת יחידות הגנה אווירית של הצבא הרוסי כמו גם טייסות של מיג 21 ו-23 עם טייסים סובייטים.

באווירה הזאת החלה להתרקם יוזמת גולדמן. ד"ר מאיר חזן, חוקר הפרשה, מעריך במאמר שכתב, כי "גולדמן העריך מלכתחילה שהוא לא יסע למצרים. מנקודת מוצא זו נגזרה פעולתו בחודשים מארס-אפריל 1970". השאלה, אם כך, בשביל מה הופקה כל היוזמה הזאת? ובכל מקרה, אם המפגש עם נאצר היה מתקיים – מה הייתה התוצאה? האם זה היה מקדם את השלום? צריך להזכיר כאן, כי בימים ההם מפגש של אישיות יהודית בכירה או ישראלית היה מתקבלת כסנסציה, משום שהאיבה הערבית כלפי ישראל הייתה הרמטית.

דיסאינפורמציה ותעמולה

הטענה הבסיסית היא, שנחום גולדמן רצה קודם כל לעורר ויכוח נמרץ בציבוריות הישראלית בנושא דרכה המדינית של ישראל. אך על רקע הניסיון שצברנו ב-45 השנים שחלפו נראה שגולדמן נידב את עצמו לככב במבצע דיסאינפורמציה קלאסי. מטרתו של מבצע כזה היא תעמולתית – להציג את ישראל ואת ממשלתה כסרבנית שלום בזירה הבינלאומית; לערער את אמון הציבור מבית בהנהגה המדינית הנבחרת; ולחולל ספקות ודמורליזציה בעיצומה של מערכה צבאית קשה.

כך כתב שר החוץ אבא אבן במכתב סודי ביותר לראש הממשלה, ב-27 במארס 70', כשגולדמן כבר שהה בישראל לצורך ההפקה הדיפלומטית מבית מדרשו: "גולדה יקרה, אני מניח כי יזדמן לנו לשוחח על מה שהביא נחום גולדמן לפני שתיפול הכרעה, אך הנה כמה הרהורים למחשבה: 1. אין לי שום ספק כי הצד היוזם בפרשה היה נחום עצמו. הוא מקיים מגעים עם כל מיני יריבים שלנו, כמו אריק רולו, טיטו, פולברייט וחוגים קומוניסטיים ו'שמאל חדש' בפריס. הללו מתרשמים כי יש כאן מנהיג יהודי המוכן להחליש (UNDERCUT) את העמדות הרשמיות של ישראל. לכן יש להם עניין ברור לעודד את נ.ג.".

כאן דרושה הפסקה מתודית כדי להציג את הדמויות הללו, שכבר די נשכחו: אריק רולו היה הכתב הבכיר של 'לה-מונד' הצרפתי במזרח-התיכון, מאוד מפורסם. הוא גם היה קומוניסט יהודי שמוצאו מצרי, והיה מאוד מקורב לנאצר. כשנאצר עלה לשלטון בעקבות מהפיכת הקצינים ב-1952, מי שהעניק לו את חותמת הכשרות האידיאולוגית כמנהיג "מתקדם" ו"אנטי-אימפריאליסטי" היה אריק רולו. הוא גם היה מיודד עם גורמי שמאל ישראליים כמו אורי אבנרי ואחרים. טיטו היה הרודן היוגוסלבי הקומוניסטי באותה תקופה. ויליאם פולברייט היה סנטור אמריקני דמוקרטי רב השפעה, יו"ר הוועדה ליחסי חוץ בסנאט, ואנטי-ישראלי.

אבן המשיך במכתבו: "2. היחסים בין גולדמן ורולו הדוקים במיוחד. כאשר סירבתי לקבל את רולו, היה נחום נרגז ועצבני ביותר. ברור לי כי רולו הוא האדריכל המרכזי של המבצע. 3. מאידך, לא פשוט לנו להופיע כמסרבים לקיים מגע עם הגורם הערבי הראשון במעלה. יתכן כי נאצר טיטו ורולו סבורים כי נאסור את המגע ואז יצאו בתרועה ויאמרו כי ישראל מסרבת מגעים אפשריים. יש לנו בעיה טקטית מסובכת. לגופו של העניין ברור כי אין לנו שום עניין חיובי בפגישה".

אבא אבן שלט בחומר והבין את כל הטריקים והשטיקים שקיימים בספר בנושאי לוחמה פוליטית, מודיעינית, תעמולתית וכו'. הוא כינה את הנושא "מבצע". הוא זיהה תכנון, הוא זיהה כוונות, הוא זיהה מלכודת. כלומר, הכל חוץ מכוונות ישרות וטובות.

הקומוניסטים מגלגלים את הכדור

ואכן, כשרואים את הגורמים המעורבים התמונה מתבהרת. במחקרו מונה מאיר חזן גם "גורמים רוסים" כמעורבים בפרשה ומזכיר את רוז'ה גארודי, מלבד אלה שהוזכרו במכתב אבן. רוז'ה גארודי כנראה החל לגלגל את "המבצע". זה היה בפגישה שקיים עם נאצר בקהיר בסוף נובמבר 69' בנוכחות עורך 'אל-אהראם' האגדי מוחמד חסנין הייכל. מסתבר שנאצר והייכל שיבחו את גולדמן וגארודי השיב להם, שלעמדת גולדמן בנושאי יחסי ישראל-ערב יש תמיכה בחוגים יהודיים וישראליים. מי היה גארודי? כמו רולו, גם הוא היה שייך לאליטה האינטלקטואלית הצרפתית שנשלטה על-ידי קומוניסטים. והוא היה אחד הבכירים שבהם. כקומוניסט צרפתי הוא היה אנטי-ישראלי מאז שברית-המועצות פנתה נגד ישראל בתחילת שנות ה-50'. לימים התאסלם ופתח קריירה חדשה כמכחיש שואה.

רולו גלגל את הכדור הלאה בתחילת פברואר 70' בפגישתו עם נאצר. ממנו זה עבר למישור דיפלומטי במגעים בין שר החוץ היוגוסלבי ושר החוץ המצרי דאז. שגריר יוגוסלביה בפריז מסר על ההתפתחויות למנהל הלשכה הצרפתית של הקונגרס היהודי העולמי ארמאן קפלן וזה העביר את הסיכום לנחום גולדמן. גולדמן סגר את הפרטים עם שליחו של נאצר בפריז אחמד חמרוש, וב-23 במרס המריא לישראל.

גולדמן מאיים

היה ברור שהצלחת "המבצע" – אם הכוונה באמת להגיע למפגש בקהיר – הייתה מותנית במידה של סודיות. אך גולדמן פטפט עצמו לדעת. וכנראה לא במקרה. הוא שוחח עם שר הביטחון משה דיין, שהיה משום מה מיודד איתו; הוא דיבר עם השרים אבא אבן, ישראל ברזילי (ממפ"ם) ובסך הכל כעשרה אנשים בטרם עלה הנושא על שולחן הממשלה. בתור איום על גולדה הוא הניח כעין פצצות זמן מתקתקות בדמותן של סדרות מאמרים בעתון 'הארץ' ובכתב העת 'פוריין אפיירס', שבהן איים לקעקע את מדיניות החוץ של ישראל ולפגוע באמינות הממשלה. הוא תבע אישור ממשלתי למסעו והבטיח כי אם זה ינתן לו, יגנוז את מאמריו. העולם מחכה לפצצות הז'ורנליסטיות של גולדמן.

הממשלה החליטה ב-31 במארס לא לאשר לו לנסוע, וגולדמן פרסם כעבור יומיים את השקפתו המדינית ב'הארץ': על ישראל לוותר על התביעה למשא-ומתן ישיר; עליה להסתפק בהסדר חוזי על קץ מצב הלוחמה, במקום חוזה שלום מלא. שני היסודות האלה תואמים למעשה את שלושת הלאווים של חארטום – לא משא-ומתן ישיר, לא הכרה בישראל ולא שלום. בתמורה לאי-לוחמה גולדמן דורש מישראל לסגת מכל סיני, ירושלים מאוחדת אבל לא מסופחת לישראל, תיקוני גבול זעירים בלטרון, הפלסטינים יחליטו בעצמם על עתידם המדיני. בהמשך היו כאלה שזיהו אצלו גם ויתור על מידה מסוימת של ריבונות בכך שישראל תתקיים תחת ערבויות אמריקניות-סובייטיות לבטחונה אך למעשה לא תוכל להגן על עצמה בכוחות עצמה. הוא כינה את ישראל "מעצמת כיבוש" ושלל את הלך הרוח של "אין-ברירה".

גולדמן השיג את מטרתו במלואה. הניו-יורק טיימס הקדיש לפרשה מאמר מערכת שבו נזף במנהיגי ישראל: "מנהיגים ישראלים אמרו לא פעם שהם רק מחכים שהטלפון יצלצל כדי להיכנס למשא-ומתן. עכשיו, כשהטלפון של ד"ר גולדמן צלצל, ממשלת ישראל סירבה לאפשר לו לענות".

סקר סודי שערכה הממשלה ב-6 באפריל העלה, כי 34 אחוז מהציבור הישראלי שינו את דעתם ונתקפו באופטימיות לגבי סיכויי השלום בעקבות הגילויים על המפגש שהוצע כביכול לגולדמן. נאצר כמובן הכחיש שנתן הזמנה לגולדמן לבוא לקהיר. למרות שהרוב תמכו בהחלטת הממשלה, בכל זאת אחוז ניכר, 35 אחוז, התנגדו להחלטת הממשלה שלא לאפשר לגולדמן לצאת לפגישה. הכל היה בנוי על זה שהעניין ידלוף ובכך יטורפד.

השמיניסטים מצטרפים

ב-8 באפריל נכנס מבצע הדיסאינפורמציה של גולדמן לסחרור עם פרסום מכתב השמיניסטים. המכתב שהיה חתום בידי כ-50 שמיניסטים תאם את הקו של גולדמן בכך, שניסה לשבור לראשונה את ליבת האידיאולוגיה הישראלית של מלחמת אין-ברירה. וכך נאמר במכתב: "כבוד ראש הממשלה – אנו קבוצת תלמידי תיכון העומדים בפני גיוסנו לצה"ל, מוחים על מדיניות הממשלה בפרשת השיחות גולדמן-נאצר. עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת משך שלוש שנים כיוון ש'אין ברירה'. לאחר פרשה זו הוכח שגם כשיש ברירה, ולו הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה. לאור זאת אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים. אנו קוראים לממשלה לנצל כל הזדמנות וכל סיכוי לשלום. תנו סיכוי לגולדמן!".

בתקופה ההיא, ערב פירוק להקת הביטלס, התפרסם שירו של ג'ון לנון 'תנו צ'אנס לשלום' והחבר'ה הגימנזיסטים מירושלים, רבים מהם חניכי השומר הצעיר, בחרו לסיים בסיסמא הלניניסטית בעלת הצליל המגוחך כשמדובר בדיפלומט קשיש המרחף בחלוק המשי שלו ממלון מהודר אחד למשנהו. זה היה הרמז הראשון לתחילתן של רוחות סרבנות בשמאל הישראלי. היה למכתב הזה אפקט של זעזוע. גלי ההלם חדרו לתוככי הממשלה. בין ראשי החותמים היה שמוליק שם-טוב, בנו של ויקטור שם-טוב, שר הבריאות מטעם מפ"ם. חותם אחר היה ארן פטנקין, בנו של פרופ' דן פטנקין מבכירי הכלכלנים בישראל. והיו עוד בני דור שני של האליטה של אז. יגאל אלון, שר החינוך בממשלת גולדה, נפגש עם השמיניסטים. למרות שזו הייתה לכאורה תופעה חד פעמית, חדרו ספקות לממשלה עצמה.

פטנקין האבא יחד עם עוד כמה פרופסורים מהאוניברסיטה העברית החלו להתראיין לכלי תקשורת בינלאומיים בנושא יוזמת גולדמן המוחמצת. בלט מקומם של הכלכלנים כמו מיכאל ברונו ויורם בן-פורת אבל גם ההיסטוריון יעקב טלמון ניעור לפעולה. זו הייתה מעין ריצת חימום לפני שדור הפרופסורים הזה הצטרף ל'שלום עכשיו' – אגב, עם עוד כלכלנים בכירים מהאוניברסיטה – בסוף העשור.

מחאה באמבטיה

המכה הנוספת שניחתה בהמשך למאורע גולדמן הייתה ההצגה הסאטירית של 'מלכת אמבטיה', שעלתה לראשונה על הבמה ב-17 באפריל, קצת יותר משבוע אחרי מכתב השמיניסטים. בין השאר היה שם פזמון שעשה פארודיה על מלותיו המיתולוגיות של צ'רצ'יל: "אני מבטיח לכם דם ודמעות / ומלה שלי זו מלה…" הפעם כוונו החצים אל שר הביטחון דיין.

עד היום לא נמצא קשר בין פרשת גולדמן ל'מלכת אמבטיה' אלא רק סמיכות אירועים והקשר פוליטי. אבל במחקרו על הפרשה כותב ד"ר מאיר חזן, כי איש הקשר של גולדמן לעניינים פוליטיים בארץ היה שייקה ויינברג. ויינברג היה בעברו הסטליניסטי מאנשי הפלג הקיצוני של מפ"ם. בשנת 70' הוא היה מנכ"ל תיאטרון 'הקאמרי'. הוא היה בעמדה אידיאלית לכוון את עליית ההצגה הסאטירית למועד הפיצוץ הציבורי עד כדי יצירת "סערה מושלמת". זו הייתה הצגה ששברה את כל הטאבואים של חברה דמוקרטית במלחמה; היא לא חסה על ההנהגה ולא הציבור. היו קטע או שניים שנתפסו כפוגעניים מדי והצנזורה שפעלה אז פסלה אותם. משה דיין עצמו נכח באחת ההצגות כסוג של התרסה נגד יוצריה. המחאה הציבורית שפרצה גרמה להורדת ההצגה כעבור כמה שבועות.

מממשלת גולדה ההיא נשאר שריד אחד ושמו שמעון פרס, שהפך ברבות השנים ליורשו הטבעי של נחום גולדמן ביצירת ספינים מדיניים. פרס סיכם את הפרשה אז מתוך ראיית הנולד: "יש כוח לאגדות… אני יודע שמזה תהיה אגדה, אני יודע כמה אגדות המתהלכות בקרבנו שאין להן שום יסוד… יש בהיסטוריה הקצרה של ישראל כמה אגדות מסוכנות של משא-ומתן. ואתמול נולדה המסוכנת שבהן".

השמאל הישראלי קיבע את האגדה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אפשר לתמצת אותה בנוסחה: "אילו רק נתנה גולדה לגולדמן להיפגש עם נאצר…" הכל היה אחרת.

גולדמן מודה

מבצע הדיסאינפורמציה הגדול ביותר מאז היה "יוזמת ז'נבה". ההסכם התעמולתי נחתם בסוף אוקטובר 2003 והושק באירוע שהתקיים בז'נבה ב-1 בדצמבר, כעבור חודש וחצי. גם הוא היה מלווה במכתבי סרבנות, לכאורה בלי קשר והקשר. בסוף ספטמבר מכתב הטייסים, שגינו את פעילות הסיכולים הממוקדים של חיל האויר במלחמה נגד הטרור. הבכיר בין החותמים היה תא"ל (מיל') יפתח ספקטור. ופחות או יותר במקביל להשקת יוזמת ז'נבה התפרסם מכתב סרבנים של כמה מוותיקי סיירת מטכ"ל. ראש לשכת רה"מ באותה עת, דובי ויסגלס, טען שלמאורעות האלה הייתה השפעה קשה על אריק שרון והם שדחפו אותו להחליט על תכנית ההתנתקות עליה רמז בדצמבר 2003 בכנס הרצליה. כעבור חודש בסוף ינואר 2004 פרסם שרון את תכנית ההתנתקות שלו בראיון ליואל מרקוס ב'הארץ'.

אך דווקא מבצע ז'נבה ומכתבי הסרבנות של 2003 מחזק טענה, לפיה "יוזמת גולדמן" הועצמה על-ידי גולדה מאיר במטרה כפולה: האחת, לבדל את המערך של אז ממפלגת הימין גח"ל בראשות בגין, שאז עדיין הייתה שותפה בממשלת "הליכוד הלאומי", כפי שקראו אז לממשלות אחדות, ולהכין את דעת הקהל להסכם הפסקת האש של אוגוסט 1970. כך גם בדצמבר 2003 שרון נתן להבין שהוא מושפע מהלכי רוח במעמקי החברה הישראלית רק כדי להעניק יתר תנופה לתכנית שכבר החליט עליה.

נחום גולדמן הספיק להשתתף בעוד ספין שנועד לצרכי ההונאה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, כנראה שלא בידיעתו. שוב, ממש שבועיים שלושה לפני פרוץ המלחמה, הוא התראיין לעתונות ובישר כי נפתחו סיכויים חדשים לשלום.

ערב מותו ב-1982 הוא שלח מכתב וידוי לידידו אורי אבנרי, ובמכתב הייתה פיסקה שהכילה מינון גבוה מהרגיל של אמת, וגם היום היא מהדהדת על רקע מחדלי המדיניות האמריקנית: "רציתי לשלוח לך את ההערות האישיות האלה, שאינן מיועדות לפרסום, למרות שחזרתי ואמרתי גם בפומבי שהאשמה לכך שאין שלום במזרח התיכון מוטלת יותר על אמריקה מאשר על ישראל. זוהי השקפתי בעשר השנים האחרונות. לסיכום … ואני לא לגמרי בטוח בזה – הצירוף של חוסר-המיומנות הדיפלומטית האמריקנית מצד אחד, והפחד מהשתתפות רוסית בהסכם שלום מצד שני, כמו גם החשש מהלובי הפרו-ישראלי… הן הסיבות למדיניות האמריקנית חסרת-הפשר וחסרת המטרה של האמריקנים במזרח-התיכון, וכל זה עוד ירדוף את ישראל".