דרוקר אולי "מאמין קטן מאוד בעיתונות מאוזנת", אך גם במסגרת הזו קיימים עדיין מספר כללים בסיסיים. כמו היצמדות לעובדות, למשל.
בדיחה מפורסמת מספרת על שאלה ששאלו ללץ: "למה נהגו הנשים לקלל ולהעליב את המערוך ערב שבת בשעת אפיית חלה? מה ההנאה בלקלל דבר שאין בו רוח חיים? ענה הליצן: אינן נוהגות כך לשם הנאה אלא לשם תרגיל: שלא תחליד לשונן ותהיינה מוכנות ומוזמנות לקלל את הבעל כל יום השבת כולו".
נזכרתי בבדיחה הזו כשקראתי את טורו האחרון של רביב דרוקר ("המסוקסים מרחוב בלפור והנאיבי מוושינגטון", 'הארץ', 12.4). מה היה לנו שם? בראש ובראשונה נרטיב שלם שנבנה סביב דחליל חסר רוח חיים ("נתניהו־יעלון־שטייניץ לא מסוגלים יותר להסתיר את הבוז לנשיא האמריקאי הנאיבי"), לגלוג ("חבורת הגברים העשויים ללא-חת", "הגברים המסוקסים של רחוב בלפור", "המנהיג המאופר שלנו", "בנו של ההיסטוריון") והרבה שלדון אדלסון לחבוט בו עם מערוך ("השקענו מיליארדים… כדי שנוכל בגאווה להתחנף למיליארדרים יהודים, שילחצו על מחוקקים דמוקרטים, שילחצו על הנשיא, שישנה את ההסכם — שאנחנו לא יודעים איך נעצור את הגרעין האיראני בלעדיו").
ובכן, חבורת "הגברים המסוקסים" אולי בזה לנשיא אובמה – ויש להם סיבות מעולות לעשות זאת – אך ברור שהסיבה אינה הנאיביות שלו. נתניהו, יותר מכולם, ודאי כבר למד להעריך את נחישותו ונכלוליותו של הנשיא האמריקני (מישהו אמר V15?). כיום, כמעט שמונה שנים מאז שנבחר לראשונה להנהגת ארה"ב, כבר יש לנו פרספקטיבה לאבחן ולנתח את מדיניות החוץ המבולבלת של אובמה. ואם יש מוטיב אחד קבוע, שעובר כחוט השני לכל אורך כהונתו, הרי שזו המלכתה של איראן וגרורותיה לצד זניחת בעלות הברית המסורתיות במזרח-התיכון.
הרס מחושב
לאור התוצאות שנראות כיום לכל בר-דעת בעיראק, תימן, סוריה ולבנון, אפשר אולי לומר שזו מדיניות הרסנית, מערערת, שגויה ואף אבסורדית – אבל אי אפשר לומר שהיא תמימה. כשמחלקת המדינה האמריקנית טוענת שקריאות "מוות לאמריקה!" של ח'אמינאי נועדו ל"צרכים פוליטיים פנימיים"; כשהנשיא אובמה בעצמו אומר שהתנגדותו המוצהרת של ח'אמנאי לפרטי ההסכם נובעת מ"הדאגה לקהל הבוחרים שלו", הוא לא עושה זאת מתוך נאיביות. החץ נורה כבר מזמן לעבר האפלה, ועתה רק נותר לצייר סביבו את המטרה, גם אם לעתים נתקלים במהמורות. בערך כמו דרוקר ונתניהו.
יש מספר תיאוריות המסבירות מה המניעים העמוקים שמובילים את אובמה לבצע את הבחירות התמוהות הללו. אך גם אם נניח את המניעים בצד – הרי שהעובדות ברורות. זאת אומרת, חוץ מלדרוקר. עבורו, כך הוא מסביר, המהלך האמריקני לפירוק סוריה מנשק כימי היה הצלחה כבירה. נתניהו צעק אז "זאב, זאב", אך הכל בא על מקומו בשלום.
דרוקר בוודאי גאה בעצמו שהצליח לנגח את נתניהו באמצעות האס שכולם כבר הספיקו לשכוח, אך יש סיבה טובה לכך שאף אחד לא מזכיר את סוריה. פשוט מאוד – הזירה הזו היא כישלון. וזה לא אני אומר: כך טען אפילו ליאון פאנטה, לשעבר שר ההגנה של אובמה. ברח לדרוקר, נעבעך, שאובמה קבע כי שימוש בנשק כימי הוא 'קו אדום' שיגרור תגובה צבאית אמריקנית. הוא גם לא מזכיר כיצד אובמה ביצע פניית פרסה וזרק את האחריות על 'הקהילה הבינלאומית', בזמן שנמנע מתקיפה וסובב את כל הסיפור מסביב לנשק כימי בזמן שמאות אלפים נטבחים בנשק קונבנציונלי באין מפריע. וזה עוד לפני שמדברים על חביות גז כלורין שעדיין מושלכות ממסוקיו של אסד.
דרוקר מגדיל וטוען כי למרות אזהרות ישראל, "הסנקציות לא קרסו והאיראנים הקפידו ביישום ההסכם". גם זה לא נכון. בדצמבר 2014 האשימה ארה"ב עצמה את איראן ברכישת רכיבים חדשים עבור מתקני הגרעין ואף הודיעה על כך למועצת הביטחון של האו"ם. באותו החודש נשמעו דיווחים על כך שמפקד כוח קודס קאסם סולימאני אותר בעיראק, ובכך הפר את הסנקציות. כיום הוא כבר מצייץ ללא חשש תמונות שלו מכל רחבי המזרח-התיכון, בשעה שמטוסים אמריקניים מפציצים מטרות עבור מיליציות שיעיות פרו-איראניות בתכרית. זאת ועוד, איראן מפיקה ומייצאת מיליוני חביות נפט יותר ממה שמותר לה במסגרת הסנקציות, אולם אף אחד לא אוכף זאת. אם האיראנים היו עומדים בהגבלות שהוטלו עליהם לא היינו מגיעים בכלל לעסק הביש בלוזאן.
בינתיים, בעולמו של דרוקר
נכון, נתניהו הוא לא צדיק. ההחלטה לשחרר מחבלים בעסקת שליט הייתה טעות, ועל כך יש לתת את הקרדיט לדרוקר כי התנגד למהלך מההתחלה. ממקום מושבי גם המערכה ב'צוק איתן' לא נראתה ממש כמו ניצחון מזהיר. אך הניסיון להפיל על נתניהו את כישלון העולם המערבי לעצור את תכנית הגרעין האיראנית הוא קלוש. והרי ראש הממשלה רצה להפציץ את איראן כבר ב-2011, ומי שהטיל וטו היה אובמה.
הרציונל אפוא הוא כזה: נתניהו כושל ברמה האיזורית ולכן הוא צריך למשוך ידיו ולהפקיר את עתידה של ישראל בידיו של ממשל כושל ברמה גלובלית. זאת אומרת, חוץ משלשיטתו של דרוקר. אם לשפוט על-פי דבריו, גדודים של מומחים, פרשנים צבאיים ומדיניים, גנרלים ובכירים לשעבר – כולם טועים ביחס לאובמה.
דרוקר אולי "מאמין קטן מאוד בעיתונות מאוזנת", לדבריו, אך גם במסגרת הזו קיימים עדיין מספר כללים בסיסיים. אפשר ואף חשוב לבקר את נתניהו, אבל חשוב לא פחות להיצמד לעובדות.
אתה שבוי של נתניהו. המאמר הזה הוא גיבוב של הבלים. דרוקר הוא בסה"כ עיתונאי, תקיפה שלו מעידה על מחסור חמור בטיעונים בעד נתניהו.
ה שורה התחתונה היא שנתניהו הבטיח לעצור את תוכנית הגרעין האירנית ונבחר על סמך הבטחה זו. הוא נכשל כשלון חרוץ. העובדה שאינו מתפטר כתוצאה מכשלון איום כזה מעידה שכל כולו מרוכז באחיזה בכסא.
מי בכלל קורא הארץ?ולמה צריך לצטט משם כתבות הזויות של רביב דרוקר?אם לא הייתם עונים לו,לא היינו יודעים שהוא כתב בכלל משהו.
יותר מדי אנשים מהאליטה של מדינת ישראל
.
והחמור ביותר – בגרסתו האנגלית זהו העיתון הנקרא ביותר על ידי מקבלי החלטות / משפיענים / עיתונאים / שגרירים בכל העולם. הם תמיד יכולים תמיד יהיה לטעון: הרי אפילו הישראלים אומרים (שקר נבזי כלשהו) …
טור טוב. אם היה מדובר בסתם עוד פובליציסט בעיני עצמו מעיתון הארץ – אז הוא לא היה שווה התייחסות. מה שתמוה וחבל זה שמדובר בעיתונאי רב זכויות שעושה עבודה מדהימה וחשובה – כל עוד לא מדובר על רוה"ם. כשמשהו קשור לביבי או לשרה – דרוקר פשוט מתחרפף, אין מילה אחרת, ומתחיל להוציא קצף מהפה. לזנוח את ההיגיון, את האתיקה (יעידו דאום ואריאלי, יעיד חגי סגל) וכל טיפה של כבוד עצמי. הבעיה שכל חברי הדת רק-לא-ביביזם ממהרים להריע לו ומתעלמים מערימות הדמגוגיה והשקרים – פשוט כי לא אכפת להם. בדיוק כמו שעשו עם דגן (לפחות דגן לא שיקר במצח נחושה עד כמה שאני זוכר).
טור מצויין.
ולמגיבים בסגנון 'יאיר' למעלה, לפני שמכריזים על כישלון או הצלחה של רה"מ או גורם אחר, כדאי לקרוא כמה מאמרים מהסוג שכאן ולנסות להבין מעט מן המתרחש. הפעילות לעצירת הגרעין האירני – מאחורי הקלעים ולפניהם, דיפלומטית ואחרת – הינה עצומה והיא אחראית לעיכוב מאסיבי של התוכנית האירנית.
כמובן שאפשר להאשים את נתניהו שלא מצא מטה קסמים שפשוט יסדר הכל. זה ברור.