סייענים מבית בשירות האנטישמיות

בגיליון האחרון של מגזין 'האטלנטיק' מתפרסמת כתבת ענק של ג'פרי גולדברג על האנטישמיות, שחזרה בגדול לאירופה. ציטוטים ממנה עשו כותרות בשבועות האחרונים, ובייחוד התבטאותו של סגן הנשיא ג'ו ביידן בשיחה עם קבוצת יהודים. ביידן מצא לנכון להזכיר לקהל שלו, כי בסופו של דבר מדינת ישראל היא הערובה היחידה לביטחונם. מבחינתו של גולדברג המשמעות הייתה די מדהימה: ארצות-הברית לא תגן בכל מצב על היהודים שלה.

בשיטוטיו הממושכים על-פני מוקדי האנטישמיות באירופה שאל גולדברג מוסלמים צעירים על שנאתם ליהודים. למשל, בעיר מלמה שבשוודיה, משם נמלטו בשנים האחרונות רוב היהודים ונשארו רק כאלף יהודים עם רב אחד שאינו יכול לצאת לרחוב מבלי שמישהו יצעק כלפיו קללות וקריאות שנאה, או מבלי שירקו עליו או יתנכלו לו פיזית. את השוודים זה לא מעניין, כמובן. הם עסוקים בלהיות צודקים, בלונדינים ויפים. בכל אופן, גולדברג מציין שהצעירים המוסלמים לא מקשרים את שנאתם ליהודים למעשיה של ישראל או ל"מדיניות ישראל בשטחים הכבושים". זה כבר משהו מעבר. מאמרו מלמד בעיקר על התופעה שבה נוטים החוקרים לקשר בין האנטי-ישראליות והשנאה המלובה נגד ישראל לבין האנטישמיות.

הפרשן ויקטור דייויס האנסן קושר גם בין התרת הדם של יהודים באירופה לבין מצבה האסטרטגי של ישראל. הוא רואה פה מערכת אחת של הרעה במצבה האסטרטגי של ישראל במקביל להרעת מצב היהודים. "עד שלא יהיה שינוי בהתנהגויות העממיות באירופה או עד שיהיה נשיא חדש בארצות-הברית, ישראל נותרת לבדה להתמודד עם איראן, שכבר רמזה שתשתמש בנשק גרעיני כדי למחוק את הישות הציונית, ולצד איראן היא צריכה גם להתמודד עם טירוף רדיקלי אסלאמיסטי המשתולל על גבולותיה. במקביל מתקפות גוברות נגד יהודים ברמה העולמית", כתב האנסן.

ושוב, בגלל "הכיבוש"

מה שבולט ביחס התקשורת הישראלית לאנטישמיות האירופית והבריטית זה הטיוח וההכחשה. הסיבה היא כנראה תרומתה של אותה תקשורת, ובייחוד עיתון 'הארץ', לליבוי האנטי-ישראליות בקהילה הבינלאומית. כך יכולים כתבים בכירים להיתמם ולהשתומם נוכח הפחד המקנן בקרב יהודי בריטניה, למשל. פתאום, מצבם נראה כל כך טוב, כתב לאחרונה אנשיל פפר, אבל בכל זאת הם לא מרגישים בטוחים וחלקם חושבים לעזוב.

אבל התגובה האופיינית ביותר לגילויי האנטישמיות הטרוריסטית שמצאה סביבה נוחה להתבצר בתוכה בצרפת, היא של פרופ' אווה אילוז, המשמשת מעין שוט אידיאולוגי של העיתון: "הניגוד החריף בין התגובה של צרפת לתגובה הישראלית לפיגועים [של תחילת ינואר בפריז] מלמד עד כמה מושרש הביטחוניזם בחלל הפוליטי הישראלי, כמו זכוכית צבעונית הוא צובע הכל", היא כתבה. "[…] כך ההיבט הביטחוניסטי של הפוליטיקה הימנית בישראל מקשה על הבנת מודל האזרחות הייחודי ורב העוצמה של צרפת". כך, גם את מעשי הטבח האסלאמיסטיים במערכת שארלי הבדו ובמרכול הכשר בפריז, הופכת האידיאולוגית של 'הארץ', ועד לא מכבר של בית הספר לאמנות בצלאל, על פניהם, ומפנה אותם כנגד מדינת ישראל. בצרפת יש ערכים אוניברסאליים שיוצרים אזרחות מזן נעלה; בישראל – "ביטחוניזם" ימני.

במקרים רבים, קו פרשני-מפלגתי מהסוג הזה יוצר אחר כך אטימות ותגובות רפות כאשר מתחוללת זוועה, כמו טבח הרבנים בשכונת הר נוף בירושלים. מה שהיה ברור בעבר למנהיגות בישראל, או שאיננו מובן עוד – בוודאי לא מובן מאליו – או שהוא מודחק ונלחש. בבחינת אסור לדבר על זה, בטח לא בקול רם. הכוונה היא לאישור מבית שניתן להאשמות המופנות כלפי ישראל ויוצרות את הדמוניזציה שלה. שידורי הדמוניזציה, "הסבל" הפלסטיני, המחסומים, השטיח השרוף בכניסה למסגד, האכזריות, המערכה נגד הטרור בעזה – הכל הופך ל"עוגה צהובה" המזינה את צנטריפוגות האנטישמיות באירופה ובקמפוסים באמריקה.

השאלה, אם יש לנו מה ללמוד מאותם מנהיגי עבר, שאפשר לכנות היום בתור האבות המייסדים. אלה בהחלט ראו את ההגנה על העם היהודי כחלק אורגני ממהותה של מדינת ישראל. אפשר לראות זאת בדיון הממשלה שהתקיים ב-18 בינואר 1953, לאחר שנודע על עלילת הרופאים ברוסיה ועל המשפט שעומד להיפתח נגד קבוצת הרופאים היהודים במוסקבה. בן גוריון ומשה שרת נעדרו מהישיבה אבל גם מדברי שרים כמו פנחס לבון, גולדה מאיר ובן ציון דינור ניתן היה לקלוט את רוח הדברים.

כשלבון הציע לסגור עיתונים

לבון הוביל את הישיבה ודיבר על המסר שהממשלה צריכה להעביר: "יש דבר שלישי שאותו צריכים לכלול בהודעה… הוא כלפי פנים, זאת אומרת כלפי מדינת ישראל עצמה", הסביר. "אנו עומדים בפני עובדה שהמעגל של הפיכת ההסתה האנטי-יהודית למכשיר מדיני בארצות אלו [גרורותיה של ברית המועצות] כמעט והושלם. הדבר התחיל בפראג [משפטי פראג בנובמבר 52'], אחר כך נמשך בוורשה, היה גם המשך בברלין המזרחית ועכשיו – מוסקבה. זאת אומרת שעם משפט זה של מוסקבה, למעשה ניתנה גושפנקה סופית שההסתה האנטי-יהודית הפכה לפוליטית רשמית של גוש זה כולו. אילו היו אלו מדינות החיות בארצותיהן הייתה השאלה של היחסים בינינו ובין המדינות, אבל כאן לפנינו עובדה מיוחדת במינה שלמדינות אלו יש שלוחות בתוך מדינת ישראל… בתוך מדינת ישראל קיימים כוחות העוסקים בהסתה אנטי-יהודית, בהצדקת ההסתה, בהפצתה ובלימוד זכות עליה".

היום, במקום ברית המועצות וגרורותיה, יש מדינות וארגונים אחרים שמיסדו את המדיניות האנטי-יהודית שלהם. אלו איראן, מדינות ערב, הרשות הפלסטינית והתאומה החמאסטאנית שלה, וכמובן ארגוני הטרור כמו חמאס, חיזבאללה, פתח וכו'. הארגונים המקומיים בישראל עוסקים בעיקר במתן לגיטימציה למאבק האנטי-ישראלי שלהם, וקשה להתנער מן התחושה שהם משאירים למוסלמים את המלאכה הבזויה של שימוש בהסתה ישירה לאלימות ושנאה.

"נדמה לי שזה יהיה לעג להיסטוריה ולמהותה של מדינת ישראל אם בתוך מדינת ישראל, אם על הטריטוריה שלה, בתוקף הזכויות המוענקות על ידי מדינה זו – יוכלו יהודים וישראלים לעשות לאל אותו דבר שלמענו הוקמה מדינת ישראל ובראש גלוי להצטרף לגורמים הזרים ולהסתתם האנטי-יהודית, לחנך לקראת זה ולעשות כל הפעולות המשוערות בתוך גבולותיה של מדינת ישראל", אמר בממשלה פנחס לבון.

"אני חושב שממשלת ישראל… שהדאגה לגורל היהודים היא חלק אורגני של שליחותה, היא צריכה להודיע לכנסת שהיא תראה בהסתה נגד העם היהודי המנוהלת על-ידי ישראלים בשירות אינטרס זר והצדקת הסתה זו על ידיהם והגנה עליה – בזאת תראה מעשה עוין כלפי מדינת ישראל ותפעל בהתאם להודעה זו".

לבון השתייך לאותו פלג במפא"י של הפועל הצעיר, שהיה יוני מאוד ובעברו בעל נטיות פציפיסטיות. בסוף אותה שנה, 53', הוא התמנה בהמלצת בן גוריון לשר הביטחון. הוא זה שהציע תיקון לחוק שעסק בארגונים עוינים כדי לכלול בו התבטאויות בעל-פה ולא רק פעולות חבלה פיזיות: "אם מפרסם בכתב או בעל פה דבר אהדה או תמיכה או העושה כל מעשה אחר העשוי לסייע לארגון זר המטפח שנאת ישראל".

שר המשפטים רוזן שאל: "מה כוונתך פה ב'ארגון'?"

לבון: "למשל, הקומאינפורם [ארגון-העל הבינלאומי של התנועות הקומוניסטיות]. לפי החוק אנו חייבים לתת נגיד לתוופיק טובי לצאת לכל מקום בעולם ולהסית בכל מקום בעולם נגד מדינת ישראל… אני מציע שהכנסת תסיר חסינות מחברי כנסת מסוימים… זאת אומרת, (תשלול) זכות יציאה אוטומטית, חסינות מפני חיפושים… ועוד דבר שאנחנו יכולים לעשות בלי כל חוק חדש – ששר הפנים יסגור את כל העיתונים של מק"י (המפלגה הקומוניסטית)… אני מציע שתינתן הוראה לנציבות המנגנון לטהר את פקידות הממשלה מאלמנטים מ"קיסטיים".

למען הסר ספק – אנחנו לא מציעים את זה היום, וגם אז מסיבות טכניות משפטיות לא פעלו לפי ההצעות של לבון. ובכל זאת הייתה בסוף פעילות ממשלתית-מפא"יניקית ברוח זו: כעשרה ימים לאחר הדיון בממשלה, ב-29 בינואר 53', התגלה המיקרופון המפורסם בשולחן של מנהיג מפ"ם מאיר יערי. כלומר, השב"כ ניהל מעקב אחרי תומכי ברית-המועצות, שנתפסה על-ידי בן-גוריון ומשה שרת כממשיכה את דרכה של גרמניה הנאצית. "אין כל ספק שאנו עומדים עכשיו בפני מסע הסתה והשמצה נגד ישראל והעם היהודי שאינו שונה במאומה מהמסע הנאצי נגד היהדות בזמנו… ומסע שנאת ישראל שהחל בפראג ונמשך עכשיו במוסקבה – מי יודע אם אינו אחד מהאיומים והנוראים ביותר בתולדות העינויים והסבל של עם ישראל". כך כתב בן-גוריון בחוברת הפולמוסית שלו 'הקומוניסם והציוניות של השומר הצעיר'.

הוא המשיך: "מה יעשה השומר הצעיר אם כאויב ייבחר – העם היהודי אשר יקראו לו בשם 'ארגון יהודי ציוני בינלאומי', כאשר קורא לו עכשיו עיתונו של סטלין במוסקבה, פרבדה?… העם היהודי והתנועה הציונית אף הם יעמידו להשומר הצעיר ולמפ"ם השאלה… בשינוי נוסח: אפשר להזדהות עם העם היהודי ועם התנועה הציונית – ואפשר להצטרף לאויביהם. דרך ביניים אין…" (31.1.53).

היתממות מסוכנת

בן גוריון בחר לתקוף דווקא את מפ"ם משום, שאותם דברים שנכתבו בעיתוני מק"י ('קול העם' וכל השאר) נכתבו גם בעיתוני מפ"ם; טענתם הייתה, שאם יתחילו לסגור עיתונים ולא יהיה לזה סוף. השר יעקב שמשון שפירא הציע להסתפק בלמנוע מהעיתונים הסטליניסטיים נייר.

צריך לזכור שגם תומכי ברית-המועצות של אז לא אמרו שהם בעד שיגלו את כל היהודים ואולי ישמידו אותם, אלא הם רק תמכו במשפטים שהאשימו את הציונות ואת מדינת ישראל ואת "חברנו" אורן שהוא מרגל אימפריאליסטי ציוני; ושהרופאים היהודים הרעילו את סטאלין והם אולי יחסלו את כל הנהגת ברית-המועצות. קודם לכן נעלמו עשרות סופרים יהודים ידועי שם וגורלם לא נודע. חלקם הוצאו להורג ב-1952. לכל המעשים האלו נמצאו הצדקות בתנועות המתקדמות שהיו בעלות השפעה רבה בתוך ישראל ובכנסת הם מנו כ-20 מנדטים. הייתה התייצבות של תנועות אלה לצד צפון-קוריאה הקומוניסטית במלחמתה נגד ארצות-הברית ודרום-קוריאה.

האם זה דומה למצב היום? קשה לומר שמה שקורה היום לא דומה, כאשר ארגונים הזוכים למימון אירופי או בינלאומי אחר מספקים את החומר "המרשיע" נגד ישראל ונגד צבאה לכוחות האנטי-ציוניים והאנטישמיים בעולם. התהייה בת ה-60 שנה נשארת בעינה: האם המרחב הדמוקרטי הישראלי צריך להגן על סייעני התנועות והגופים שעוסקים בהסתה אנטי-יהודית? האם 70 שנה אחרי השואה ו-60 שנה אחרי הסטליניזם "מותר כבר לבכות", או שעדיין צריך להתחפש לאבירי הסובלנות וחופש הביטוי?