עבור הערבים והמוסלמים "הכחשת שואה היא מכשיר פוליטי"

לפני קצת פחות משנה פנה ל'מידה' אדם בשם ד"ר אדי כהן בהצעה מעניינת: הוא ביקש לכתוב עבורנו ביקורת על ספר שנקרא 'הפנים האחרות: הקשרים החשאיים בין הנאציזם לציונות', העוסק בשואה היהודית. מחברו הוא לא אחר מד"ר מחמוד עבאס, המוכר יותר כאבו מאזן – יו"ר הרשות הפלסטינית. ספר זה הוא תולדה של עבודת הדוקטורט שלו, שהוגשה למכון לחקר המזרחנות במוסקבה בשנת 1982. מאז היא פורסמה כספר שיצא לאור בכמה מהדורות, אותו ניתן למצוא במלואו עד ימים אלו ממש באתר האינטרנט של הראיס.

הממצאים מזעזעים: בצטטו חוקרים וסופרים מכחישי שואה, כופר אבו מאזן במספר הקורבנות המקובל וקובע כי אין כל ודאות בנוגע למספרם: "מספר הקורבנות היהודים עשוי להיות שישה מיליונים, והוא עשוי להיות קטן בהרבה, אולי אף פחות ממיליון". הוא מביא את דבריו של הפרופסור הצרפתי רובר פוריסון, הטוען כי תאי הגזים לא היו אלא "חדרים" אשר "נועדו לשריפת גופות בלבד, מחשש להפצת מחלות וחיידקים באזורים הסמוכים". אבו מאזן גם טוען בספרו כי בארצות ערב כלל לא הייתה אנטישמיות ורדיפת יהודים, אך נמנע מלהציג הסבר חלופי לעזיבתם ההמונית.

וחמור לא פחות: התזה המרכזית של עבאס, השזורה לכל אורך הספר, אומרת כי השותף המרכזי של הנאצים היו הציונים.

לטענתו התנועה הציונית חברה להיטלר, התעלמה במכוון מהנעשה באירופה, הכשילה בשיטתיות את הצלת יהודי רומניה, הונגריה סלובקיה וארצות הים הבלטי, סיכלה משלוח של 3,000 ילדים מהונגריה ועודדה את רדיפת היהודים בישראל ובאירופה – הכל במטרה להגביר את העלייה לישראל ולהאיץ את תהליך הקמת המדינה.

"כאשר דנים בחשיבה הציונית המוצהרת, שחסידי הציונות מאמינים בה בשכנוע רב" כותב אבו מאזן בספרו, "אנו מוצאים כי הציונים מאמינים בטוהר הגזע היהודי, כפי שהיטלר האמין בטוהר הגזע הארי. הציונות קוראת למצוא פתרון שורשי ונחרץ לשאלה היהודית באירופה באמצעות ההגירה לפלשתינה. גם היטלר קרא לכך, ומימש זאת". הוא מציין מניע נוסף לשותפות בין התנועה הציונית לנאצים: "[היא] ביקשה עוד קורבנות, כדי להשתוות עם הקורבנות של עמים אחרים במלחמה. זאת, מפני שהיא סבורה שהעלאת מספר הקורבנות שלה תגביר את זכויותיה בתום המלחמה, כשמחלקים את השלל". ד"ר כהן אף גילה במחקרו קווי דמיון בין עלילותיו של אבו מאזן לתעמולה שהפיץ אדולף אייכמן בארגנטינה לאחר השואה.

על פניו – מסמך מרתק וחשוב מאין כמותו. אולם כל כלי התקשורת הישראליים הגדולים אליהם פנה ד"ר כהן עם מאמרו השיבו בשלילה. בימים אלה, במסגרת בית הספר לתקשורת בינלאומית של אוניברסיטת בר אילן, כהן שוקד על תרגום מדעי של הספר לעברית. רבים מכם ודאי שואלים: כיצד הספר לא תורגם עד היום לעברית ולאנגלית? מדוע סרבו כלי התקשורת המרכזית בישראל לפרסם מסמך כה מהותי וחשוב להכרת האדם שמדבר גבוהה באנגלית ואחרת לגמרי בערבית – האיש שאמור להיות "הפרטנר" לשלום?

את התשובה נשאיר פתוחה עבור הקורא הנבון. בכל מקרה, משהו הצלחנו להזיז: מאז המאמר שפורסם אצלנו לראשונה, התראיין ד"ר כהן לכלי תקשורת רבים, החל בעיתונות של המגזר הדתי-לאומי וכלה בכתבת ענק שערך ד"ר רונן ברגמן ב'ידיעות אחרונות'. עתה, כמה ימים לפני יום השואה והגבורה (ב', 13.4) נערך כנס באוניברסיטת בר אילן סביב נושא הכחשת השואה בעולם הערבי והמוסלמי, אותו יזמו ד"ר כהן וחבריו, הפועלים להפצת המידע החשוב, ובחסות המרכז לתקשורת של בר אילן בשיתוף המחלקה ללימודי המזרח-התיכון והמכון לחקר המחתרות על-שם מנחם בגין.

דרגות שונות של הכחשת שואה

הכחשת השואה היא נגע פושה בחברה הערבית והמוסלמית בעולם כולו. אך הכנס פתח דווקא באלו הקרובים אלינו ביותר – ברשות הפלסטינית. ד"ר כהן פתח את הכנס והציג את ממצאיו ביחס לספרו של אבו מאזן. הוא וחברו גולן ברהום, גם הוא עמית בבית הספר לתקשורת בבר אילן, סיפרו על קמפיין שהם עורכים כבר מזה תקופה, שנועד להגביר את המודעות להכחשת השואה של יו"ר הרשות. המטרה היא להפעיל לחץ על אבו מאזן להסיר את ספרו מאתר האינטרנט שלו, לכל הפחות. במידה ולא יעשה זאת ("אנחנו לא נאיביים"), הרי שבזאת הוא מוכיח קבל עם ועולם – והפעם בהוכחה חד-משמעית וגלויה – כי הוא מדבר בשתי שפות: "בערבית לבני ערב, ובאנגלית למערב", כפי שהגדיר זאת ברהום.

הקמפיין נועד להילחם בהכחשת השואה ברשות-הפלסטינית, אך המציאות שנחשפה במהלך הכנס מלמדת שכנראה מדובר במלחמה אבודה מראש. אחריהם דיבר איתמר מרכוס, העומד בראש ארגון 'מבט לתקשורת הפלסטינית'. גוף זה עוקב ומנתר את התקשורת הפלסטינית, הרשמית והלא-רשמית, את ספרי הלימוד ברשות וכו' מאז 1996, במטרה להביא תמונת מצב עדכנית בנוגע להלכי הרוח בחברה הפלסטינית. וביחס לשואה, למקרה שתהיתם, התמונה קשה. ביטויים של הכחשת שואה, סילוף, ארס והערצה להיטלר וחבר מרעיו מופיעים תדיר בתקשורת הפלסטינית באין מפריע. ואפילו באתרים וכלי תקשורת לקהל הילדים והנוער.

כך למשל היסטוריון פלסטיני בכיר באוניברסיטה האסלאמית, עיסאם סיסאלם, יכול לשבת באולפן הטלוויזיה הפלסטינית ולומר ש"דכאו ואושוויץ היו מקומות חיטוי וכי כל העיסוק הציוני בשואה נועד לענייני תעמולה במטרה ליצור את היישות הסרטנית הזו שנקראת ישראל". אזכורים כמו "הצפעונים הישראליים הפיצו את ארסם בחסות השואה" אינם חסרים, גם בפי בכירי ברשות. בספרי הלימוד שלהם הדחיקו לחלוטין את כל קורות השואה ממהלך ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. בכל פעם שארגון אונר"א ניסה להכניס את השואה לתוכניות הלימודית שלו, במהרה, בשל הלחצים הערביים החזקים, הוא חזר בו. הפלסטינים לא מוכנים להביע אמפתיה כלפי היהודים מכיוון שהם מבקשים להיות הקורבן הבלעדי – רק הם קורבנות. האשמת היהודים בזיוף השואה נמשכת עד ימים אלה.

בעולם הערבי והמוסלמי, בכלי התקשורת השונים וברחבי המרשתת, המציאות אינה טובה יותר. "קולות המכחישים והמעלימים את קיומה של השואה נשמעים חדשות לבקרים ברחבי העולם המוסלמי, והם חלק בלתי נפרד ממנו", הסבירה פרופ' יהודית רונן מן המחלקה למדעי המדינה בבר אילן, "הם מייצגים את התגלמות הרוע והאלימות. 'כשדג נלחם בדג – גם היהודים נמצאים מאחורי הסכסוך הזה', אמר לאחרונה פרופ' ללימודי הקוראן. רק לפני כשבועיים שמענו איש טלוויזיה מצרי המאשים את היהודים כי הם 'אינם מפסיקים להשתמש בשואה כדי למצוץ את דם הגרמנים'. היהודים אשמים גם בהפלת התאומים ובהקמת המדינה האסלאמית. IS [ראשי התיבות באנגלית של 'המדינה האסלאמית' – א.ג] זה שם קוד לישראל, הם אומרים".

במהלך הכנס, דוברים רבים וטובים כגון ד"ר נסיה שמר מאוניברסיטת בר אילן, ד"ר אסתר ובמן ממרכז דיין ופרופ' מאיר ליטבק, ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א, עורך אתר 'ישראל בערבית' רוני ביאלר והשגריר לשעבר צבי מזאל – כולם הציגו את אותה תמונת מצב מטרידה.

קיים קונצנזוס בקרב כל החוקרים ודוברי הכנס כי בעולם הערבי-מוסלמי ישנה קשת של סוגי התייחסות לשואה, בדרגות שונות: החל בהכחשה מוחלטת של השואה, המשך באשמת היהודים בשואה ובשיתוף פעולה עם הנאצים וכלה בהצדקתה. לאחר מלחמת העולם השנייה ניכרה גם הכרה מסוימת בשואה, שנמשכת עד היום בהיקף קטן. אך גם אלו שמכירים בקיומה, כמו אבו מאזן למשל, עושים זאת בעיקר כדי להשיג מטרות פוליטיות: כך למשל ניתן למצוא התבטאויות רבות המותחות קו ישיר בין פשעי הנאצים לפשעי הציונים. קולות אחרים מסבירים כי היהודים מתו בשואה לא יותר מהצרפתים, האמריקנים וכו', כאשר כל הזמן מתבצע ניסיון להמעיט ולהפריך את גודל הזוועה שהתרחשה לעם היהודי.

השואה היא רק מכשיר פוליטי

אך מה עומד מאחורי היקפי הענק של הכחשת השואה בעולם הערבי-מוסלמי? האם זו רק מניעת הידע ומחסור בחינוך על השואה, שמאפשרת זאת?

הסבר אחד לתופעה ניתן למצוא בדבריו של עזמי בשארה, שכתב מאמר עוד בשנות ה-90' על שיח השואה בעולם הערבי-מוסלמי. "הקשר של הערבים לתולדות השואה הוא עקיף ביותר" הסביר אז. "זירת האסון ההרסני של השואה הייתה אירופה, ומבצעי ההכחדה היו אירופים. אולם השילומים מתבצעים בראש ובראשונה במזרח-התיכון. מה שעומד במוקד השיח הוא השלכות השואה ולא האירוע עצמו. זו אינה סיבת הסכסוך הישראלי-ערבי אלא תולדה שלו".

הרטוריקה, הסבירו במהלך הכנס, היא ניסיון להתמודד עם המציאות הזו. השואה עצמה בעצם לא באמת מעניינת את הערבים, אמרה ד"ר ובמן. "בתודעתם היא הקמתה של מדינת ישראל וניסיונותיה להשיג לגיטימציה. השואה היא עניין אירופי ולא היה להם יד בה. נישולם מאדמתם היא התוצאה שלה. על-פי תפיסה זו היהודים יצאו נשכרים ממלחמת העולם השנייה והפלסטינים הפסידו. היהודים נתפסים כעושים שימוש בשואה וסוחטים אותה".

לכן, כל עוד נמשך הסכסוך הישראלי-ערבי, הדגישו חלק מהדוברים, לא נראה שיקרה איזשהו שינוי בנושא. פרופ' מאיר ליטבק אמר דברים דומים והוסיף: "השואה נועדה גם ליצור דמוניזציה של היהודים. ואם השואה היא שקר, רק עם שהוא באמת מתועב מתוך תוכו, חסר כל מוסר ומצפון, יכול להמציא כזה שקר ענק. זה משרת את הדה-לגיטימציה של ישראל. ככל שהשואה הפכה להיות מרכיב יותר מרכזי בזהות הישראלית המודרנית – כך אפשר באמצעותה למוטט את ישראל מבפנים, הם אומרים". העולם הערבי-מוסלמי מתקשה ליישב במוחו את הסתירה בין מצבם החלוש של היהודים אחרי השואה ב-1945 לניצחון הענק ב-1948. ואם השואה היא מפוברקת, הרי שניתן לגשר את הפער ולהבין כיצד היהודים ניצחו. הערבים, כרגיל, עשו הכל נכון. האשמים הם היהודים.

פרופ' ליטבק סיכם ואמר כי בסופו של דבר "מה שמעניין אותם אלו ההשפעות הפוליטיות של השואה על הסכסוך. הם לא מעוניינים לטהר את הנאצים. הם אפילו מגדירים את עצמם כאנטי-נאצים. אבל כיוון שהכחשת שואה היא מכשיר פוליטי, אז העובדות לא מעניינות אותם. ככל שיש יותר עובדות, לכאורה, ככה זה מוכיח שהיהודים יותר מנוולים כי הם ממציאים עוד בדיות".

הסבר נוסף שעלה בכנס מציב את הכחשת השואה כביטוי נוסף בהשתלשלות הסכסוך התיאולוגי העמוק בין האסלאם והיהדות: "הפכנו את הכחשת השואה למשהו מאוד מתוחכם. בסופו של דבר הכחשת השואה היא לא החלק הכי חשוב באנטישמיות האסלאמית" טען השגריר לשעבר צבי מזאל. "קודם כל היא מבוססת על השנאה באסלאם מזמנו של מוחמד. בעקבות הסכסוך הישראלי-ערבי היא הפכה להיות משהו פרו-אקטיבי". גם הוא הסכים שהשואה בעיני הערבים "לא כל כך חשובה כיוון שהם לא יודעים שום דבר עליה". לדבריו, "המטרה העיקרית של התרבות הערבית-אסלאמית בימינו היא להשמיץ את ישראל ככל שאפשר, ומכל כיוון. אסור לתת לשום נושא להטיל ממד חיובי על ישראל".

נקודה שניה שציין מזאל היא תפקידה החשוב של תנועת 'האחים המוסלמים' בהפיכת האנטישמיות לאקטיבית. לדבריו המהלך החל בשנות השלושים, כאשר האנטישמיות כיכבה כבסיס אידיאולוגי מרכזי בכתביו של חסן אל-בנא, מייסד התנועה, ואחריו אצל ההוגה סיד קטב. כיום, טען מזאל, "'האחים המוסלמים' הם הסוכנים המרכזיים של הפצת האנטישמיות והכחשת השואה בעולם הערבי-מוסלמי".

דברים אלו התחברו גם לדבריה של ד"ר נסיה שמר, שביקשה להציג את השואה דרך עיניו של השיח' המוסלמי המפורסם יוסף אל-קרדאווי. מדובר באדם משפיע ביותר בעולם המוסלמי, העומד בראש מספר מוסדות ברחבי העולם ודרשותיו זוכות כל פעם לרייטינג של עשרות מיליוני מוסלמים. אל-קרדאווי היה קשור קשר אדוק עם 'האחים המוסלמים', חסן אל-בנא וסיד קטב, והגותם מהווה נדבך יסודי בדעותיו.

קרדאווי, הסבירה שמר, לא מכחיש את השואה. בצטטו פסוקים מן הקוראן והחדית', הוא מסביר שהיא הייתה עונש ליהודים בגלל טבעם הנפסד. היטלר היה השליח האלוהי האחרון והמוצלח ביותר שנשלח על-ידי אללה להעניש את היהודים. השליח הבא יהיו המאמינים – האומה המוסלמית. כמו רבים בעולם המוסלמי, גם קרדאווי מסתמך רבות על דברים שכתב מכחיש השואה רוז'ה ז'ארודי.

"הכחשת השואה קשורה תמיד להכנת השואה הבאה"

בפתיחת אחד הפאנלים התייחס פרופ' זאב מגן, ראש המחלקה ללימודי המזרח-התיכון של בר אילן, לאיראן. "הקריאה מוות לישראל הפכה להיות דרך למחוא כפיים באיראן. באיצטדיונים, בהופעות ובכל מקום".

לאחר אחד מהכנסים שערך אחמדינג'אד על 'עולם ללא ציונות', סיפר מגן, חטפו האיראנים ביקורת רבה מגורמים שונים בעולם. באותה הפעם הם לקחו זאת ברצינות: עד כדי כך, שהמנהיג העליון ח'אמינאי ניצל את הדרשה ביום שישי באוניברסיטת טהראן מספר ימים לאחר מכן על-מנת להעביר הרצאה מפוייסת. בסופה הוא אמר את המילים המשלהבות: "אנחנו ברפובליקה האסלאמית מאמינים שכל מדינה וכל יישות פוליטית וכל עם בעולם יש לו זכות להתקיים. אנחנו מאמינים בחיה ותן לחיות". מה שקרה אחר כך פשוט מדהים: "ואז אחד הכתבים שסיקר את האירוע" מספר מגן, "מבלי להסס, כתב כי הקהל, 700 איש במספר ,הביע את תמיכתו פה אחד בדברי המנהיג העליון באמצעות קריאות חוזרות ונשנות של "מוות לישראל".

עתה נשאלת השאלה: האם האיראנים באמת מתכוונים לזה? תשובתו של מגן הפתיעה את הקהל: "לא. הם לא מתכוונים לזה. ילדים איראנים מאז הינקות, מאז גן הילדים… שירי הערס שלהם, ההורים שלהם הרדימו אותם עם הביטוי "מוות לישראל". אם תסתכלו על כל החיילים שמובאים לאירועים ולכנסים ולמצעדים – הם אמרו את זה כל כך הרבה פעמים שכבר אין למשפט משמעות עבורם". אבל דווקא בשל כך זה הרבה יותר מסוכן.

"האיראנים לא חושבים כל יום על מה שהישראלים עושים בעזה. זה לא מעניין אותם. אבל בגלל ש"מוות לישראל", ו"מוות ליהודים" והמחיקה של ישראל הפכה להיות שיר הערס שלהם – משהו שבמהלך השנים ירד אל התת-מודע, אל הרגש, אל האינסטינקט – דווקא בשל כך הם הרבה יותר מוכנים ומזומנים למשימה. זה חזק כמו חלב אם. עד כדי כך הדמוניזציה של הישראלי הפכה להיות חלק מההוויה והאישיות של כל איראני".

"התופעה הזו קיימת גם במקומות נוספים במזרח-התיכון, ואל לנו לזלזל בה" סיכם מגן. "הכחשת השואה קשורה תמיד להכנת השואה הבאה. אני לא נוהג לדבר הרבה דיבורים של פחד. אבל אנחנו עומדים מול אנשים שרצחו מעל 100,000 סורים בלי למצמץ. ומה שהם מכינים לנו זה הרבה יותר גרוע".