האימפריות מכות שנית: טורקיה ואיראן בקרב על ההגמוניה

הרומן בין טהראן לאנקרה החל בתקופתו של ארדואן, אך התערער בעקבות 'האביב הערבי' • המשטרים הערביים הקורסים הותירו אחריהם ואקום, אותו מנסה כל אחד מהצדדים למלא • ריקוד הטנגו הדיפלומטי והצבאי המתחולל בימים אלה פותח בפנינו מגוון הזדמנויות חדשות • לאור ההשלמה הטורקית עם איראן גרעינית, כדאי שישראל תמהר לנצלן על הצד הטוב ביותר

בסכסוך הדמים שמתנהל במזרח-התיכון בימים אלה, השחקנים המרכזיים נדרשים לבחור צד. כך מצאו עצמן איראן השיעית וטורקיה הסונית בשני צידי המתרס: טהראן תומכת במיליציות החות'יות בתימן, שנלחמות נגד קואליציה ערבית-סונית בראשות סעודיה, ואילו אנקרה תומכת בכוחות הקואליציה ומספקת להם סיוע לוגיסטי.

באווירה מתוחה זו הכריז לא מזמן נשיא טורקיה ארדואן במסיבת עיתונאים כי "מאמציה של איראן להשתלט על האזור הם בלתי-נסבלים". הוא הצהיר כי טורקיה אינה שלמה עם המדיניות האיראנית, השואפת לחדור לכל זירה אפשרית במזרח-התיכון. התגובה האיראנית לא איחרה לבוא: לפחות 65 חברי פרלמנט איראניים דרשו מהנשיא רוחאני לבטל את ביקורו המתוכנן של ארדואן במדינה, בעקבות "התבטאויותיו חסרות הזהירות".

לכן לא מעט גבות הורמו כאשר רוחנאי לא נכנע ללחצים, והודיע כי יקבל את פניו של הנשיא הטורקי בטהראן ב-7 באפריל. כדי לא לגרום נזק בלתי-הפיך ביחסים בין השתיים, ארדואן העדיף גם הוא להמשיך ולקיים את הביקור כמתוכנן. בשורה התחתונה הכריזו השתיים על שיתוף פעולה בייצוא נפט ועל מציאת פתרונות להפסקת שפיכות הדמים בקרב המוסלמים במזרח-התיכון. איראן וטורקיה העדיפו – לפי שעה – לבחור בפתרון המסורתי ולמתן את המתחים ביניהן.

כדי להבין את הרקע לאירועים צריך לזכור כי לאחר מלחמת המפרץ השנייה, ובייחוד אחר אירועי "האביב הערבי", מאזן הכוחות האזורי השתנה: מדינות ערב נחלשו – צבאית וכלכלית. מצב זה סלל את דרכן של איראן וטורקיה – שתי מדינות לא ערביות – לתחרות מחודשת על הגמוניה במזרח-התיכון. זו נתפשת, הן בעיני אנקרה והן בעיני טהראן, כזכות אבות לאור ההיסטוריה האימפריאלית המפוארת שלהן. ספרו של ראש הממשלה הטורקי אחמט דאווטאולו, 'עומק אסטרטגי', מבטא את הגישה הזו היטב: טורקיה, לדעת דאווטאולו, צריכה "לראות עצמה כיורשת של האימפריה העות'מאנית ולאור זאת עליה למקם עצמה בזירה הבינלאומית".

דף חדש בעידן ארדואן

בדרך כלל, מרוץ להשגת הגמוניה מאופיין ביריבות. אך במקרה שלפנינו, איראן וטורקיה לא נלחמו זו בזו מאז חתימת הסכם קסר-י שירין (זוהאב) משנת 1639. לאורך השנים נשמר בין השתיים הסכם אי-לוחמה, וכך גם היה עם ברית סעדאבאד (1937) ערב מלחמת העולם השנייה. איראן נחשבה, למעשה, מדינה ידידותית לטורקיה עד המהפכה האסלאמית של 1979.

בסוף שנות ה-70' משהו ביחסים בין השתיים נסדק, כאשר משטר האייתוללות באיראן החל לייצא את תפיסת עולמו גם לטורקיה החילונית. המהפכה הצבאית באנקרה ב-1980 רק הרעה עוד יותר את היחסים: הצבא, שנחשב ככלב השמירה של החילוניות במדינה, ראה בקו האיראני איום. עמדה זו השפיעה על הממשל הטורקי, וזה הכניס את איראן לרשימת המדינות התומכות בטרור. שנות ה-90' התאפיינו ביחסי איבה בין השתיים, בין היתר, בגלל חיסול עיתונאים טורקיים בכירים, שרציחתם יוחסה למשטר האיראני.

אולם קו זה השתנה עם עלייתה לשלטון של 'מפלגת הצדק והפיתוח' (AKP) הטורקית – מפלגתו של ארדואן: פרשת "ארגנקון" (2012-2006), שהאשימה קצינים בכירים בצבא טורקיה, אקדמאים, עורכי דין ועיתונאים, בהתארגנות שנועדה להפיל את ממשלתו של ארדואן, החלישה את עמדת הצבא ואפשרה ל-AKP להיות שחקנית בודדת בזירה הפוליטית באנקרה. בנוסף, שר החוץ דאז וראש הממשלה דהיום, אחמט דאווטאולו, שינה את מדיניות החוץ הטורקית: מיסודות כמאליסטיים-מערביים לתפיסה ניאו-עות'מאנית, השואפת למדיניות חוץ עצמאית על בסיס ההיסטוריה העשירה של האימפריה דאז. מדיניות זאת, שכונתה גם "מדיניות של אפס בעיות", הובילה להוצאת איראן מרשימת המדינות התומכות בטרור.

המדיניות החדשה באה לידי ביטוי מוחשי ראשון עם החתימה על 'הסכם טהראן' (2010) בין איראן, טורקיה וברזיל. ההסכם נועד למצב את טורקיה וברזיל כשחקניות מפתח בפתרון בעיית הגרעין האיראני. סחר החוץ המשגשג בין שתי המדינות, ובייחוד התלות בגז ובנפט האיראני, הובילו את אנקרה – אז חברה זמנית במועצת הביטחון של האו"ם – להתנגד למשטר הסנקציות על איראן. אנקרה אף המשיכה לשתף פעולה עם טהראן גם לאחר הטלת משטר הסנקציות עליה, ולשלם לה במטילי זהב, שהועברו אליה דרך דובאי, בתמורה לייצוא נפט וגז.

למרות שיתוף הפעולה, נאלצה טורקיה – בעקבות לחץ מערבי – להציב במחוז מאלאטיה מכ"ם צבאי של NATO שכוון לעבר איראן. אנקרה לא שינתה את עמדתה למרות מחאה איראנית בנושא. אולם כדי לחזק את תדמיתה של טורקיה בקרב השיעים, ביקר ארדואן בשנת 2011 בקבר עלי שבעיר נג'ף שבעיראק. כך ניסה ארדואן להדגיש את חשיבות של אחדות אסלאמית שבין הסונה לבין שיעה.

'האביב הערבי' הצית את הסכסוך

תחילת מלחמת האזרחים בסוריה (מארס 2011) ונסיגת הכוחות האמריקניים מעיראק באותה שנה הגבירו את היריבות בין אנקרה לטהראן. מהלכים אלו יצרו במזרח התיכון ואקום, שמדינות ערב לא הצליחו למלאו. בעקבות כך מצאו עצמן השתיים מתחרות על ביסוס הגמוניה אזורית. טורקיה שבה לתמוך בגורמים סוניים במרחב, דוגמת תנועת 'האחים המוסלמים', צבא סוריה החופשית והתנועה הסונית הפן-עיראקית בראשות עיאד א-לּאוי. אנקרה אימצה עמדה מדינית ברורה נגד משטר אסד ונגד השיעים בעיראק. איראן, לעומתה, תמכה במשטר בדמשק ובשיעים בעיראק. כך נכנסו שתי המדינות לעימות צבאי ודיפלומטי באמצעות באי כוחם (Proxies). עימות כזה מסבך, אגב, את הניסיונות לסיום מלחמת האזרחים בסוריה.

התחרות על ההגמוניה בין אנקרה לטהראן – נוסף על הנעשה בעיראק ובסוריה – מתבטאת גם בהשפעה על כורדיסטן. טורקיה, שנמצאת בתהליך שלום מול המחתרת הכורדית, ה-PKK, הפנימה את חשיבות היחסים והמסחר הבין גבולי עם החבל הכורדי. אנקרה פתחה קונסוליה כללית בארביל, בירת החבל האוטונומי, בשנת 2010, ונרמלה את יחסיה עם הממשל שם. כך התאפשר לכורדים לייצא את הנפט המופק במחוז ארביל דרך טורקיה להודו, לסין וגם – כך על-פי הדיווחים – לישראל. שיפור היחסים הפך את טורקיה לצינור חמצן חדש עבור החבל הכורדי, וגרם לארביל לפתח תלות כמעט מוחלטת עם אנקרה. מהלך זה נועד, בין היתר, לפגוע בהשפעה האיראנית על הממשלה השיעית בבגדד.

אולם גם לאיראן מהלכים משלה: טהראן מנסה להגביר את השפעתה בעיר סולימאניה שבעיראק הכורדית. העיר, שנמצאת תחת השפעה של ג'לאל טלבאני, מהווה מקור כוח מתחרה לארביל, שנמצאת תחת שליטתו של מסעוד ברזאני. התחרות על החבל הכורדי עשויה להשפיע גם על עצמאותו בעתיד. סביר להניח שטורקיה תתמוך בעצמאות כורדיסטן שבצפון עיראק, ואילו איראן תתנגד לכך בתוקף כדי לשמור על השליטה בשדות הנפט ועל ההשפעה על הממשל בבגדד.

לצד עיראק וסוריה, כאמור לעיל, המעורבות האיראנית בתימן והתמיכה – בנשק ובכסף – שהיא מעניקה למיליציות החות'יות-שיעיות שם, היה לקש ששבר את גב הגמל באנקרה. לכן, הביקור של ארדואן בטהראן נועד להנמיך ולשלוט על גובה הלהבות.

"ארגוני הטרור של איראן חייבים לסגת מתימן"; ארדואן בראיון שנערך לאחרונה

חברים, לפי שעה

הבעיות בין השתיים אינן מוגבלות בלבד בזירה הלחימה קונבנציונלית. טורקיה אומנם לא מתנגדת לאיראן גרעינית כל עוד האחרונה תשתמש ביכולותיה לצרכי שלום, אבל גם הסוגיה הגרעינית היא מקור למתיחות בין השתיים. התעקשותה של טהראן בסוגיית הגרעין הובילה את אנקרה להחליט על הקמת 3 כורים גרעיניים לחשמל, שיוקמו – בסיוע יפני ורוסי – באקקוויוי, באינהאדא ובסינופ. מהלך זה נועד לספק לאנקרה מקור אנרגיה חדש ובלתי תלוי, ובכך לשמור על מאזן הכוחות מול טהראן. בהקשר זה חשוב לזכור שטורקיה היא חברה ב-NATO, ומועמדת לחברות מלאה באיחוד האירופי, ולכן אין לה בעיות לבצע מהלך כזה, בהשוואה לאיראן.

יתרה מכך, ההסכם הגרעיני העתידי בין איראן למעצמות סולל עבור אנקרה את שער הכניסה לתחום האנרגיה הגרעינית מבלי שמדינות אחרות במזרח התיכון יביעו חשש מן המהלך או יערערו עליו. אין זה משנה לאנקרה כלל אם מהלך כזה ידרבן מדיניות ערביות, כדוגמת מצריים וערב הסעודית, לאמץ מדיניות דומה. מהלך כזה עלול להוביל מדינות נוספות במזרח-התיכון לבחון את השימוש בתכניות גרעין. תרחיש כזה עלול להסב לישראל מכה אסטרטגית, שכן אז היא תיאלץ לחיות בנוסף לאיראן גם עם טורקיה, מצריים וערב הסעודית גרעיניות.

כל עוד המתיחות בין איראן לבין טורקיה תימשך באזורי סכסוך שונים במזרח-התיכון, תמשיך ישראל ליהנות ממרחב תמרון ומחופש מהתלקחויות פוטנציאליות במיוחד בגבול הצפון. יתרה מכך, המדיניות האיראנית, המבוססת על השתלטות של פלגים שיעים באזורי הקרבות, יוצרת מכנה משותף בין ישראל לבין טורקיה ומדינות ערב המתונות. למרות התמיכה הגלויה בחמאס, מאותתת אנקרה בחודשיים האחרונים על הרצון לנרמל את היחסים עם ישראל. יש לכך כמה התבטאויות: שיפוץ בית הכנסת הגדול בעיר אדירנה; ראיון טלוויזיוני של משנה לראש הממשלה הטורקי, בולנט ארינץ', לחדשות ערוץ 2; והתבטאויות של המזכיר השני הטורקי בתל-אביב על "אחווה" בין שתי המדינות.

למרות זאת, איתותים אלה יכולים להיתפס גם כהרתעה מול איראן בכדי שזו תמתן את עמדותיה במזרח-התיכון. אם כך, ישנו סיכוי סביר שאנקרה משתמשת בירושלים כקלף מיקוח נגד טהראן. טורקיה, כזכור, עדיין לא שינתה את דרישותיה לנרמול היחסים עם ישראל: הסרת המצור מעל רצועת עזה ותשלום פיצויים למשפחות נפגעי המשט (2010). משום כך, בכל הקשור לטורקיה ישראל עדיין חייבת להיות זהירה ולקרוא בין השורות.

ביקורו האחרון של ארדואן בטהראן הוכיח שוב כי אנקרה וטהראן מעדיפות שלא לשבור את הכלים ביניהן, למרות חילוקי הדעות והיריבויות בזירות השונות. שתי המדינות משתפות פעולה בסחר חוץ ועומדות יחדיו מול לחצים מצד מדינות המערב. על כן שני הצדדים רואים את החלק האפור של התמונה ולאו דווקא צובעים את המזרח התיכון בשחור-לבן. עקב כך, ישראל ומדינות נוספות באזור צריכות לעצב את מדיניותן על-פי הדינמיקות המשתנות, להעריך ולבחון כל סוגיה בנפרד, ולא להגיב בצורה כוללנית ורפלקסיבית. גישה כזאת אף עשויה לשקם את יחסי ישראל-טורקיה בצורה מסוימת.

_________

חי איתן כהן ינרוג'ק הוא חוקר טורקיה המודרנית במרכז משה דיין לחקר מזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, ודוקטורנט בבית ספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.