הצדעה לאברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל

בשיחת הטלפון כשקבענו להיפגש, שתל דוביק תמרי שני רמזים לכיוון המחשבה שלו לגבי אברהם ארנן, מייסד היחידה המכונה סיירת מטכ"ל ומפקדה הראשון. כשחש שאני מייחס לארנן השפעה ארוכת טווח מרחיקת לכת על בטחון ישראל, הוא אמר שהוא מציע לגשת לארנן בראש פתוח וללא דעות קדומות. אחר כך, כשהפגישה נדחתה והיינו צריכים לקבוע מועד חדש, הוא זרק לפתע: "קראת פעם את 'החי על המת'? אני לא זוכר איזה מגֵד כתב אותו". לא הרחבנו בנושא, אבל נשארתי עם חומר למחשבה.

החי הוא ללא ספק דוביק תמרי, שלא סתם קיבל מינוי להחליף את אברהם ארנן בפיקוד על סיירת מטכ"ל. זה היה כמו לקבל ירושה. אברהם הוריש לו את היחידה, שעל יסודה, פיתוחה וטיפוחה הוא עמל משך שש שנים, עם הפסקה של שנה באמצע. תמרי הוא היום כבר בן 79. אברהם היה בסך הכל בן 49 כשנפטר ב-1980 מגידול בראשו. הצעיר שראה את ארנן כל הזמן מעליו, צופה עליו היום משתי זוויות הפוכות. תמרי היה קרוב אליו כל השנים, ממש עד מותו כאשר סעד אותו במחלתו. הוא לא חשוד בכוונות רעות כלפיו. ובכל זאת, "החי על המת" זהו בסופו של דבר סיפור על קילוף של מיתוס – אולי שבירתו – כדי לגלות בפנים אדם חי שלא עומד בציפיות של הקונספציה הראשונית לגביו.

בניו של אברהם – או אברהמל'ה, כפי שקוראים לו בחיבה ידידיו גם שנים לאחר מותו – גדלים, וצילו גדל עמהם. שניים מהם כבר הגיעו לראשות הממשלה, אהוד ברק ובנימין נתניהו; הם מאכלסים את המטה הכללי, עם דרגות אלוף ותת-אלוף; שלשה מהם כבר עמדו בראש המוסד, שבתאי שביט, דני יתום ותמיר פרדו. שלישי, עמירם לוין, הושיט היד ולא נגע. ראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, גדל ביחידה, ובוגרים אחרים מאכלסים את משרד ראש הממשלה וממוקמים בצמתים חשובים נוספים במדינה. תופעה כזאת היתה רק עם הבשלת יוצאי הפלמ"ח בסוף שנות השישים, כאשר הם השתלטו על מוקדי שליטה רבים בחברה הישראלית. אבל אפילו הפלמ"ח הכניס רק ראש ממשלה אחד. ובפלמ"ח עברו משך שבע שנים אלפים. בוגרי סיירת מטכ"ל הנמצאים היום בצמרת המדינה יצאו מתוך קומץ של מאות בודדות.

אברהם ארנן, דמות שאינה ידועה בציבור, יצר את בית הגידול הזה. היום זה נראה, שיותר מכל דבר אחר שאנחנו מייחסים ליחידה האגדית, זה היה בית גידול למנהיגות. דומה שהמחשבה, שהוא מועיד את חניכיו לגדולה, לא היתה זרה לו. היה לו מגע כזה, שאנשים אותם סימן הסתובבו בצבא עם הילה על הראש. העובדה היא, שארנן יצר מסגרת שבכוחה היה לעצב אנשים. בנוסף על כך, גם העולם החיצוני למד להסתכל על חיילי היחידה ובוגריה בעין אחרת.

בעשור של שנות ה-90, במקביל לעלייתו לצמרת של אהוד ברק, יוצא היחידה המפורסם ביותר, החלו להיחשף יותר ויותר פרטים וסיפורים על עברה של סיירת מטכ"ל. קשה להשתחרר מההרגשה, שמגמת החשיפה היא תולדת הצורך של ברק מאז הגיע לרמטכ"לות לבנות לעצמו את העבר המיתולוגי כמפקד שכבר סומן שנים קודם לכן למנהיגות לאומית.

סיירת מטכ"ל לא היתה סתם יחידה סודית. היא היתה יחידה שאסור היה להגיד שהיא בכלל קיימת. לכן יש אנשים, כמו ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט, שמרגישים רע עם החשיפה של היחידה. "אפילו רע מאוד", הוא אומר. "בעניין זה אני מוחזק כריאקציונר, בעידן של שקיפות וזכות הציבור לדעת. אנחנו מאבדים את המצפן של עצמנו. באים להסביר לך, שדווקא שקיפות וחשיפה יהפכו אותנו ליותר חזקים. יש דברים שלא צריך לדבר עליהם. יש דברים שהעוצמה שלהם נובעת מהחשאיות שלהם. אם אתה חלש ויש לך תדמית של חזק, זה משפר את ההרתעה שלך. יחידות כמו סיירת מטכ"ל או שייטת 13, המוסד והשב"כ – כל הגופים שמרבים לעבוד בחשאיות – חובה לשמור על חשאיותם. העם בציון חייב להבין, שבכך ששם לעצמו למטרה לקעקע את החשאיות הוא גודע את הענף שעליו אנחנו יושבים".

מהכדורגל לשדה הקרב

אברהם ארנן נולד ב-29 בדצמבר 1930 ונפטר ב-23 באפריל 1980. הוריו היו נחמה ואליעזר דב הרלינג, ואברהם היה הצעיר מתוך שמונה בנים. זו היתה משפחה דתית. בבעלותה היה מלון ורשבסקי, והם התגוררו ברחוב יפו בירושלים. כל מי שמדבר עליו מציין אצלו נחישות, דבקות במטרה ועקשנות הרבה מעבר למה שנחשב בישוב לעקשן. בילדותו למד ב'תלמוד תורה המזרחי', וכנראה לא במקרה זכורה מהימים ההם אפיזודה של עימות חריף בין ילדי כתה ה' לגדולים מכתה ח', בכיכובו של אברהמל'ה הקטן מכתה ה'. הרקע הוא משחק כדורגל. הגדולים כמובן רוצים את הכדור, כל הילדים הקטנים בורחים ורק אברהמל'ה נשאר, לא מרפה מהכדור, מוכן לספוג את המכות. הילד הגדול של הכתה, יעקב לבנון, חילץ אותו מההסתבכות.

אחיו משה וזאב עזבו את הבית הדתי כדי להצטרף לתנועת השומר הצעיר. הוא עצמו היה בהכשרה בתל יוסף שחבריה הצטרפו אחרי מלחמת העצמאות לקיבוץ כברי. הוא היה בן קרוב ל-17 כשפרצה המלחמה. אחיו זאב סיפר לי על הטראומה, שלהערכתו קבעה את כיוון חייו של אברהם: "בדצמבר 47', בשיירה לגוש עציון, נהרג אחד האחים שלנו, יעקב. יעקב היה האח השביעי, ואברהם בא אחריו, הצעיר. זה השפיע עליו קשה מאוד. הוא החליט להתגייס. תחילה שירת בגדוד מוריה ומהר מאוד יצא לקורס מ"כים בנען. הוא נפצע פעמיים. פעם ראשונה, זה היה ליד הקישלה, בנסיון הפריצה לעיר העתיקה. אני הייתי אז ביחיעם וכל הדברים האלה נודעו לי ממרחק".

בהמשך המלחמה עבר אברהם לגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שמפקדו הנערץ היה יוספל'ה טבנקין. שם פגש את מי שיהיה חברו הטוב דדו אלעזר. הגדוד הרביעי נחשב ליחידה הטובה ביותר של הפלמ"ח. במסגרתו השתתף אברהם בקרבות הנואשים של תקופת ליווי השיירות וקרב הראל. את רוחו ואופיו של הגדוד קבע יוספל'ה, בנו של מנהיג אחדות העבודה יצחק טבנקין. יוספל'ה עצמו ורבים מהקצינים והמפקדים של הגדוד הרביעי היו בני משק עין חרוד. כפי שהעיד רחבעם זאבי, יש דבר כזה שנקרא "טבנקיניזם" וזה הוחדר בגדוד הרביעי באמצעות המג"ד. "לא יכולת להיות בגדוד הרביעי ולא להיות מושפע מיוספל'ה", אמר זאבי.

דדו היה החבר המשותף שקישר כעבור עשר שנים בין זאבי לארנן, כשארנן החל לבנות את יחידה 269 היא "סיירת מטכ"ל". זאבי עשה לי גימטריה למתחילים כשרשם מתחת לספרות 269 את האותיות שלהן: ט ו ב. מכאן הכינוי של ארגון ותיקי היחידה, "מסדר דורשי טוב".

לקראת סוף מלחמת העצמאות עבר ארנן לחטיבת גולני. הוא כבר היה אז מ"מ. לאחר המלחמה, הוא יצא לפעילות החשאית הראשונה שלו. הוא נסע לפרס בשליחות הקשורה לעלייתם של יהודי עיראק. סיפור הכיסוי שלו כשהתגורר זמן מה אצל איזה איכר פרסי היה שהוא וטרינר. יום אחד עמד הכיסוי הזה למבחן כשהאיכר התלונן שהסוס שלו חולה. אברהמ'ל הירושלמי לא ידע מה עושים עם הסוס הזה, אבל הוא חתך מהר: הוא החליט לאבחן את מצבו של הסוס כסופני, לקח אותו, שלף את אקדחו והרגו.

ארנן חזר ב-1951 אל תוך פקעת של התלבטויות לגבי עתידו. באותה תקופה הוא מתחיל לנהל יומן, השמור עד היום אצל אלמנתו דליה בביתם בצהלה. הוא כתב בתוך פנקסים דקים שהביא איתו מפרס, מחופים בכריכה דמוית עור הנושאת את הלוגו המסחרי – "קישאן" (באותיות אנגליות). הפנקסים האלה משמשים היום מוקד משיכה לבני הדור השני והשלישי של משפחת ארנן, נערים הנוברים בהם כדי ללמוד על הסבא האגדי. דליה היתה מוכנה רק להראות לי אותם, אך היא מסרבת לחשוף אותם לעיון עיתונאים או חוקרים. ביקשתי שתקריא לי משפט אחד לפחות שארנן כתב בתקופת ההתלבטויות שלו, שהתמקדו בתחילת שנות החמישים בדילמה של הליכה לקיבוץ כברי, שם היו כל חבריו, או פיתוח קריירה של במאי תיאטרון (ו-או קולנוע). "החלטתי ללכת לכברי", שח אברהמל'ה ליומנו. "אפשרות ב' – לנסוע לחו"ל ובדרכים שונות להגיע לבית-ספר לבמאות". התאריך הוא מאוגוסט 52'.

דליה, ירושלמית ספרדיה ממשפחה מבוססת, כבר היתה אז חברתו. היא פתרה לו את הדילמה: "אמרתי לו שזה או הקיבוץ, או אני. אני הוצאתי אותו מכברי". הוא חזר עם דליה לירושלים והחל ללמוד באוניברסיטה העברית כלכלה ומזרח-תיכון. תוך כדי הלימודים, ב-53', חזר לצבא. הוא נכנס ליחידת מודיעין, שעסקה בהפעלת סוכנים. בהמשך עברו בני הזוג לצפת, משם היה יוצא אברהם להפעיל את המקורות שלו מעבר לגבול הלבנוני והסורי.

אחיו הבוגרים ממנו, משה וזאב, היו חברי קיבוצים של השומר הצעיר. משה ז"ל היה בחצור עד מותו. וזאב היה בקיבוץ סער שליד נהריה. באותה תקופה בשנות החמישים הלך זאב שבי אחר קסמיו האידיאולוגיים של משה סנה, זוהה  כבעל נטיות קומוניסטיות, וסולק מהקיבוץ. זאב סיפר לי, שבנו של אחד מחבריו הקומוניסטים רצה להתגייס לסיירת מטכ"ל, וארנן סידר לו את זה. קשה לדמיין היום בן למשפחה קומוניסטית שירצה להתנדב בצורה כזאת.

"עזוב את המסתערבים ובוא נייצר לוחמי קומנדו מעולים"

נסיונו של אברהם באותה יחידת מודיעין, והבעיות שנוצרו באיסוף מודיעין בשיטות ההן, היו מהגורמים שהביאו בסוף 1957 להקמת היחידה שנודעה כסיירת מטכ"ל. "הסוכנים ברובם הגדול היו תושבי מדינות שכנות", כך הגדיר אחד האנשים שדיברתי איתם את מקורותיו של אברהם ארנן בצפון.

את הבעיות והמציאות שבפניהן ניצב ארנן כמפעיל סוכנים הגדיר שבתאי שביט: "אברהם עבר מטאמורפוזה בתפיסתו. הוא בא בשירותו הצבאי מהדיסציפלינה של הקת"מ (מפעילי סוכנים). כל זמן שמגייסים סוכנים שיביאו מודיעין, אז זה פחות או יותר טוב. ברגע שאתה רוצה להשתמש בהם לפעילות מבצעית מכל סוג שהוא – אז אתה בדילמה. יבגוד או לא יבגוד. ולנוכח כל הדילמות, אברהם הגיע למסקנה – שאי אפשר לסמוך עליהם כאשר מדובר בשימוש למטרות שהן לא איסוף נטו. בנושאים האלה אפשר לסמוך רק על יהודים, רק על עצמנו. אז בואו נבנה תחליף יהודי לשטינקר הערבי. זה היה החזון הראשוני שלו".

ברקע עמדו נסיונות ותכנונים קודמים. יש אומרים שאברהם דר מיחידה 131, שהיה מעורב ב'עסק הביש' המפורסם במצרים, הוא זה שיזם את הקמת סיירת מטכ"ל כדי לענות על הבעיות שאותן תיאר שבתאי שביט. ללא קשר לזה, כבר באמצע שנות החמישים, שאף מאיר הר ציון להפוך את סיירת צנחנים עליה פיקד ליחידה שתתמחה במבצעים מודיעיניים.

נראה שאברהם ארנן היה האדם הנכון במקום הנכון בזמן הנכון כדי לעשות סינתזה בין הרעיונות והמגמות שהתרוצצו באמ"ן כאשר הוחלט להקים את היחידה החדשה. היה כאן גם חיבור לרעיון שהגיע למימוש מוגבל בזמן הפלמ"ח, יחידת המסתערבים. אברהם אסף מפה ומשם שישה שמונה גברים בגילאי 25 עד 30, שהיה להם כיסוי מלא מבחינת השפה הערבית. הם היו ילידי מצרים, סוריה וירושלים. התכונה העיקרית שאפיינה אותם, לדברי שבתאי שביט, שהם יכלו להתחזות כערבים לכל דבר. "תוך כדי הקמת היחידה והנסיון להפוך את הכוח המסתערב גם לכוח אג"מי – שיודע לבצע פעולות קומנדו שקטות, אברהם הגיע למסקנה שזה לא כל כך עובד. שבמשוואה של מסתערב מול לוחם קומנדו – הלוחם לא יגיע ליעדים שחשב. ואז הוא התחיל להתפשר על נושא ההסתערבות. אין לי שום ספק שלמאיר הר ציון היתה השפעה בכיוון הזה על ארנן. מאיר הוסיף משקל עצום לכיוון כשאמר: עזוב את המסתערבים ובוא נייצר לוחמי קומנדו מעולים".

בשלב זה מתחילה תקופה ארוכה של חיפושי דרך וגיבוש זהות ליחידה. משך כמה שנים סיירת מטכ"ל לא היתה כל כך מיוחדת ולא כל כך בולטת. ארנן נאבק כדי להעניק לה מעמד שווה לצנחנים בעיני הפיקוד הצבאי. לקח ליחידה כחמש שנים לגבש את זהותה, ולהגיע להישגיה המשמעותיים הראשונים. אבל כבר בתחילת הדרך אפשר להבחין בממדים שאברהם ניסה לתת לפרויקט החדש. אם חיפשו מפקד ליחידת קומנדו עילית, אברהם ארנן לא היה המועמד הטבעי. הבאתו של מאיר הר ציון, הלוחם האגדי הנכה, כדי שישמש "מנחה מבצעי", כפי שהגדיר זאת דוביק תמרי, מלמדת משהו על צורת המחשבה של ארנן.

מאיר הר ציון לא היה סתם מומחה למיומנויות לחימה, סיירות, וניווטים ארוכי טווח. הוא כבר היה אז המיתוס הגדול ביותר של צה"ל כפי שעוצב על ידי הרמטכ"ל משה דיין ומפקד הצנחנים עד קדש, אריק שרון. הר ציון גם הוא היה איש עין חרוד במקור. נראה שארנן היה מעוניין באיכויות המיתיות, "התרבותיות", של הר ציון לא פחות משהיה זקוק למקצועיות שלו. כבר מתחילת הדרך תכנן ארנן גוף צבאי שחשיבותו תהיה מעבר לצרכים המקצועיים היעודיים. "לכן, כשהוא יזם ויצר את היחידה היה לו ויז'ן רחוק. היה לו חזון מרחיק ראות", מסביר במבט לאחור דוביק תמרי. "לכן הוא יצר יצור שקיבל בדור הראשון  מאפיינים של הפלמ"ח ושל הצנחנים מהתקופה של טרום-קדש. ולכן גם הביא את מאיר הר ציון בתור מנחה מבצעי".

תמרי אומר, שלא ניתן להגדיר את ארנן באמצעות אירוע חד פעמי. "אנחנו מדברים על תהליכים, ותפקיד התהליך ליצור תהליך. האופי של ארנן היה מלא ניגודים. אנשים נוטים להסתכל על אדם כזה בצורה לא חיובית. נהוג לחשוב, שאדם צריך להיות מיושר. וזאת איוולת. מהניגודים בתוכו יצאו מתחים שיצרו דברים חדשים. מצד אחד היתה לו יכולת התחדשות והוא צפה פני העתיד. מצד שני – הוא היה תוצר של הפלמ"ח, ואפשר לומר שנשאר נטוע עם רגל אחת בפלמ"ח אפילו בגינונים. זה דור שמאז מלחמת העצמאות נאבק על קיומו הפוליטי – שבו הוא נכשל. או נאבק על קיומו החברתי כאתוס של התהוות המדינה על ידי מלחמת העצמאות. אלה שנשארו בצבא הצליחו לשמור על מהות ועל תכנים – אנשים כמו רבין, דדו, שייקה גביש, נרקיס, ברלב. אחרים התפזרו בארץ ובמידה רבה נשארו נטועים מאחור.

"אצל ארנן היה הניגוד הזה – של היותו נטוע בעבר – שבחלקו התבטא בדברים יפים אבל גבוליים, ומצד שני אדם שרואה למרחוק. וקשה היה אפילו לדעת עד כמה הוא כיוון את עצמו רחוק אל העתיד – בנושאים צבאיים, טכנולוגיים, ומה ראוי שייעשה ומה ראוי להתאמץ לעשות. הוא התחיל לחפש תחומי עשיה שבצה"ל לא היו מוכרים. והדברים לא הסתדרו ביום אחד".

 רוחו של הר-ציון

בכתבת פרופיל גדולה שעשתה העיתונאית קוני ברוק על אהוד ברק בשנה הראשונה כראש הממשלה עבור 'הניו יורקר', היא מתארת את סיירת מטכ"ל כיחידה "טעונת מתח, כמעט אגודה משיחית שיצר אברהם ארנן". לאחר שעזב מאיר הר ציון בגופו השאיר אותו ארנן ביחידה ברוחו. אחד מלוחמי היחידה בתקופה ההיא תיאר במכתב את האווירה: "בכל יום שישי נהג להקריא לנו מתוך מחברת סיפורים אישית של מאיר הר ציון. את הסיפורים קרא לנו אברהם כיוון שבנוסף לתיאור הקרב היה שם גם הרבה מההרגשה האישית של החייל הלוחם. אם זה הפחד שחש, או הרגשת האומץ כאשר צריך לבצע דבר מה. בדרך זו היה מצליח לרתק אותנו במשך שעות רבות. לפעמים היה נדמה לנו שאנו נמצאים בכתה ושומעים איזה סיפור דמיוני של מורה".

אורי זכאי, ממפקדי הצוותים המצטיינים בסיירת שהצטרף ליחידה באותה תקופה שבה הצטרף גם אהוד ברק (ב-1960), סיפר לקוני ברוק כי בערבי שישי היו החיילים לובשים חולצות לבנות ומתכנסים בחדר האוכל. את טקסי הקראת הפרקים מיומנו של הר ציון תיאר זכאי כתפילה. ארנן נראה "כמו יהודי דתי שקורא בתורה". אחיו של ארנן, זאב, מעריך כי אצל אנשים שעזבו את הדת נוצר צורך אובססיבי כל החיים לחפש את התשובה ואם אפשר – למצוא. אברהם לא היה משוחרר מהצורך הזה.

אברהם היה אוהב חיים, כמעט הדוניסט, אך היה משהו באישיותו ובהופעתו החיצונית שהשתקף ביחידה. זה היה הצד של החשאיות, שיצרה שוליים של מיסתורין, כפי שהגדיר זאת דוביק תמרי, מיסתורין שהצמיח תיאוריות שונות ומשונות על אופי היחידה כמו גם מיתוסים המזינים את התרבות ואת הפוליטיקה הישראלית עד היום – ואולי היום יותר מאשר אי פעם בעבר. לאחת מקרובות משפחתו הצעירות הוא הזכיר ינשוף. במקרה או שלא במקרה הינשוף הוא יצור אהוב על אנשי מודיעין ותיקים, והוא גם סמל של המודיעין. "ינשוף עוף הלילה – פנסי העיניים הנוצצות, האף המחודד של הינשוף, תמיד הזכירו לי את עיניו המתרוצצות של אברהמל'ה ואפו המחודד הנוטה מעט כלפי מטה", כתבה אותה בת משפחה. לימים, כאשר היה אברהם כבר חולה ופרש לבית שבנה במו ידיו בעין כרם, היה הבית מלא בינשופים. "… אהבתו לינשופים הישרתה אווירה מיוחדת. המון ינשופים בצבעים בגדלים וחומרים שונים וצורות שונות אבל ינשופים".

בתו סיפרה, כי לילה אחד העיר אותה ואת אחותה, ולימד אותם באפלולית הבית את השיר הפלמחאי "דודו". בשיר יש שורת מפתח אחת, שמגדירה היטב את אברהמל'ה עצמו: "והנה הזקס בא בערב אחד…" זקס זו מין מלה שמקפלת בתוכה את הסודיות עצמה, את השליח שמוריד את הפקודה החשאית ואת השליחות.

הר ציון הרגיש שמיצה את עצמו ביחידה שלא הגיעה להישגים משמעותיים בשנותיה הראשונות. בגלל פציעתו הקשה (בגרון וביד), הוא התקשה מאוד בדיבור. הוא גם התאכזב משהו כאשר אחד מתרגילי הניווט שהינחה הסתיים בכך שאחת החוליות תפסה טרמפ והגיעה ליעד הסופי בנסיעה. הוא לא שיער שדברים מסוג זה יתכנו ביחידה, ושהעניין לא יטופל במלוא החומרה.

אחריו הביא ארנן מפקדים ותיקים אחרים מהצנחנים כדי להנחות את הצד המבצעי ולפקד על פעולות מעבר לגבול: אלה היו מיכה קפוסטה, קוקלה (משה לוין), ארול ואחרים. שיטת הגיוס היתה של חבר מביא חבר. "אותי הביא בחורצ'יק תימני, בני כהן", מספר שבתאי שביט. "בני כהן שהכיר אותי מהטירונות בצנחנים סיפר לארנן עלי".

שיטת הגיוס של מאיר הר ציון היתה פשוטה. הוא היה אוסף מתגייסים חדשים, עושה להם מסדר במכנסיים קצרים, מסתכל להם על הרגליים – ולפי איך שהרגליים נראו לו, היה מחליט אם לקבל אותם או לא. "מי שנראו לו שיכולים לעשות 40 קילומטר, התקבל", מספר שביט.

ארנן היה טיפוס תנועתי. פלמחניקי. הוא רצה לפגוש את המועמד ולשוחח עימו ארוכות. את שבתאי שביט הוא פגש בביתו בצהלה. "אני זוכר שבאותה תקופה עישנתי כבר כמו קטר. בנסיון להפחית בכמות העישון עברתי למיקטרת. בקטע הזה אני זוכר שתדרכו אותי. סיפרו שלי שאברהם שונא אנשים שמעשנים מיקטרת. אמרו לי, אל תבוא לאברהם עם הפייפ, כי תעשה רושם לא טוב בתור אחד שמעשן מיקטרת. כנראה שאחרי שיחה של שעה עשיתי עליו רושם מסוים והוא קיבל אותי".

שביט בתורו הביא את יורם (יורי) כהן, שלמד איתו בבית הספר הריאלי בחיפה. יורי כהן היה אחד המפקדים המצטיינים ביחידה. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא התאבד, וזה סיפור בפני עצמו, שמלמד משהו גם על הדינמיקה הקבוצתית שקיימת כנראה עד היום ביחידה.

אהוד ברק הגיע מגדוד החרמ"ש של חטיבה 7. מח"ט 7 דאז דדו אלעזר זיהה את כשרונותיו החייליים המיוחדים, והמליץ לחברו הקרוב אברהם ארנן לקחת אותו אליו. גם דוביק תמרי כבר היה באותה תקופת התגבשות של 1959-60 על הכוונת של ארנן. הוא כבר היה ידוע אז בצנחנים, קיבל צל"ש בפעולת קלקיליה ב-56', אבל באותן שנים היה משוחרר ועבד במשק עין חרוד. מאיר הר ציון שהחליט אז לעזוב כנראה המליץ עליו לארנן. "ארנן רצה מישהו שיחליף אותו לשנה", סיפר תמרי. "ומישהו… אמר לו שיש אחד דב תמרי בעין חרוד. אז התקשורת היתה מאוד מסורבלת והוא פשוט עלה על הטנדר שלו ונסע לחפש אותי בעין חרוד. הייתי עם הטרקטור בשדה, וככה הוא מצא אותי. הפגישה התנהלה כששנינו ישבנו בתעלה ליד הכביש. אבל לא יכולתי לקבל באותו זמן את הצעתו בגלל הקשר שלי אז לקיבוץ".

הצל"ש הראשון של ברק

פעולות ראשונות מעבר לגבול נועדו להפגין יכולת שתציג את סיירת מטכ"ל כשווה לצנחנים. ארנן נאבק על זכותם של חייליו ללכת עם כומתות אדומות, אבל כיוון שלא היה להם תג יחידה, והצנחנים מהגדודים הסדירים שהכירו אחד את השני, לא היו מזהים את הפרצופים שלהם, היו מתפתחות לא פעם תגרות קשות בצמתים. לפעמים היו גם חיילים שחזרו עם ידיים שבורות. אבל מה שהיה חשוב יותר זה להשיג אישור לסיורים חודרים מעבר לגבול, דבר שבאותה תקופה היו מבצעות חוליות שמורכבות מקציני צנחנים. חדירות ראשונות לסביבה של מתחמי אויב נועדו להרגיל את הלוחמים לסביבה עוינת. אחד הסיורים הראשונים היה מעין גב למתחמי תל מוטילה. הוביל את הסיור קוקלה. היו איתו בחוליה עוד ארבעה חיילים. הם הגיעו צפונה והסתובבו בין מוצבי הסורים. קוקלה, על תקן של חינוך לאומץ לב, העמיד את ארבעת אנשי החוליה על הכביש שעבר בין המוצבים וחייב אותם להשתין. קוקלה ושבתאי שביט עשו עוד דרך ארוכה יחד במוסדות ממלכתיים מחוץ לצבא.

אך למעשה, נראה שהליכתו של אברהם לפו"מ ב-1961 מציינת מגמת דעיכה של היחידה ואולי נכונות של ארנן לקחת פסק זמן. ויתור זו מלה שלא קיימת בלקסיקון של ארנן. מכל מקום, בשנה שבה החליף אותו קסטל היחידה דעכה. שובו של ארנן ליחידה כעבור שנה, במקביל לכניסתו של מאיר עמית לתפקיד ראש אמ"ן, היה נקודת המיפנה בהתפתחות היחידה. מאיר עמית האמין בפוטנציאל של היחידה והיה מוכן לקחת את הסיכון. הפעולה המתוכננת נועדה לצורך יצירת מקור מודיעיני חשוב על בסיס טכנולוגי. היה צריך לחדור כקילומטר וחצי מעבר לגבול אל תוך ליבו של מתחם מוצבים סורי, מזרחה מקיבוץ דן. החוליה היתה בפיקודו של אהוד ברק. חלק מהמרחק היו צריכים ברק ואנשיו לעשות בזחילה. הם מיתקנו את מה שהיה צריך למתקן וחזרו, לא לפני שנשמתו של הפיקוד הבכיר פרחה כיוון שברק כיבה את מכשיר הקשר.

זה הצל"ש הראשון של ברק. המבצע הזה ועוד שניים או שלושה אחרים שבוצעו בחודשים הבאים, ואותם הוביל יורי כהן, יצרו קפיצת מדרגה ברמת המודיעין של צה"ל. פתאום אפשר היה להניח מול עיניו של ראש הממשלה, הרמטכ"ל וכל השאר חומר גולמי מסעיר, הישר מפי הסוס.

"מנהיגות שמקרינה על האנשים, על התכנון ועל הביצוע"

"כשקיבלתי את הפיקוד – כבר הושגו ההישגים הראשונים, ליחידה כבר היה כיוון ברור, ונוצר דור של בחורים צעירים", מספר דוביק תמרי. בשנת 63' יכול היה תמרי לקבל את ההחלטה שדחה שנתיים וחצי קודם.  הוא שימש כסגנו של ארנן כחצי שנה בידיעה שיקבל את הפיקוד כאשר ארנן ייצא ללמוד בארה"ב. על הנייר היה ארול סגנו של ארנן והוא זה שציפה לקבל את הפיקוד. הובהר לארול מהיום למחר שמתחיל קורס חדש בפו"מ והוא חייב ללכת אליו. זה ניסוח מעודן לכך, שתמרי הועדף על פניו.

תמרי עקב מקרוב אחר דרכי העבודה של ארנן וסיגנון הפיקוד שלו. הוא אף יצא לשתיים או שלוש פעולות שהיו לא פחות קשות מזו שעליה קיבל ברק את הצל"ש שלו. מדובר בין השאר בטיפוס על רמת הגולן (עם יורי כהן), חדירה לעומקה, וביצוע המשימה המודיעינית. "בחצי שנה שהייתי סגנו התבוננתי עליו, על סגנונו ודרך חשיבתו, מתוך הבנה שאהיה מפקד היחידה וחשוב ללמוד אותו. היחידה כפי שהיתה לא נוצרה מהיכולת של אברהם להתביית על כשרונות מיוחדים. אלא דבר אחר: אברהם היה טיפוס מאוד דומיננטי. כלפי סביבתו הדומיננטיות הזו היתה מיוחדת בכך שהוא ידע לקיים יחסי חברות קרובים עם חבריו מהפלמ"ח שכבר היו אז אלופים. ואלה לא היו יחסים של פקוד עם מפקדיו. עם אדם כמו דדו היו לו יחסים ממש קרובים. אותה תכונה גם מיקדה סביבו את הצעירים שאסף ביחידה. זו לא היתה מנהיגות מהסוג המקובל וגם לא מנהיגות של 'אחרי'. במבצעים המפקד לא השתתף. זו מנהיגות שמקרינה על האנשים, על התכנון ועל הביצוע. מאוד לא שיגרתי".

תמרי אומר, שמאיר עמית כראש אמ"ן משנת 62' ועד תחילת 64' הוא זה שנתן את הגיבוי העיקרי. "אילולא מאיר עמית זה לא היה קורה", הוא אומר. "מאיר הסתכל על אברהם מלמעלה, ואברהם העריץ אותו". תמרי מצטנע ואומר, ש"בפברואר 64' היו שלושה מינויים בצה"ל: יצחק רבין מונה כרמטכ"ל, אהרל'ה יריב ראש אמ"ן, ואני מוניתי כמפקד סיירת מטכ"ל. ואז אברהם אמר לי: 'אתה יודע מה ההבדל בין מאיר לאהרל'ה? מאיר איש גבוה'. הוא רצה לבטא בזה הסתייגות מיריב. אהרל'ה היה איש נמוך קומה אבל גבוה אישיות. אברהם בעניין הזה טעה. הוא עצמו היה נמוך קומה".

לימים הפכו אהרל'ה יריב וארנן לחברים קרובים ביותר, והאח זאב מספר כי בשנים של המחלה, כאשר היה מגיע לביתו של אברהם בעין כרם כמעט תמיד יכול היה למצוא שם את יריב.

'אני מתעניין באופן שבו אליטות מעוצבות"

נוכחותו של ארנן המשיכה לרחף מעל היחידה עוד שנים רבות, היתה לו השפעה על בחירת מפקדיה ועל חלק מפעילותה לפחות עד העידן של אהוד ברק בתחילת שנות השבעים. כשחזר ארנן מהשתלמותו בארה"ב, החל דוביק תמרי לחוש אותו נושף בעורפו. "לפעמים היו לנו ויכוחים קשים ביותר עד כדי צעקות", מספר תמרי. "הוא הרגיש שיש לו זכות להטיל את דעתו עלי, ואני הייתי עצמאי למדי. וכך היינו רבים ונפרדים, עד שהייתי גומר עוד מבצע ושוב היינו מתפייסים. הייתי לוקח איזה שבע שבע שבע או קוניאק מדיצינל – מה שהיה נהוג אז – מביא לו למשרד והיינו שותים. רוב העבודה אז היתה תכנון מבצעים והוצאתם לפועל".

ב-67', חודשים אחדים לפני מלחמת ששת הימים, הגיע תורו של תמרי ללכת. כפי שארנן הביא אותו כסגנו, הוא הביא את עוזי יאירי במחשבה שיחליף אותו. ארנן שהיה אז מפקד יחידה חשובה אחרת במודיעין, נכנס לתמונה. "פה היה בינינו מאבק", מספר תמרי. "אני צידדתי בעוזי יאירי שהיה סגני, ואברהם רצה את מנחם דיגלי. בסוף מי שהחליט היה הרמטכ"ל, והוא החליט עוזי יאירי ודיגלי בא אחריו".

אבל היו לארנן דרכים עקיפות להמשיך ולעצב את היחידה ואת רוחה. בנוסף לפיקוד הגבוה בצה"ל, שפיתח יחס מיוחד כלפי היחידה ואנשים מסוימים בתוכה, שהביאו את הסחורה שהיתה נחוצה לצה"ל באותה תקופה, ארנן יצר מעטפת חברתית שהוכנסה בבריתה הסודית של היחידה. הבולטים במעטפת הזאת היו הזמר יהורם גאון, שהפך למעין זמר הבית של היחידה במסיבות וחגי יחידה, שגם הם היו פרי רוחו הפלמחאית של ארנן. והסופר נתן שחם, איש בית אלפא, שנקרא על ידי ארנן לכתוב את ההיסטוריה של היחידה. חובר הימנון שמעיד על תחושת הייעוד והחשיבות הלאומית שהפנימו הלוחמים. יש בהימנון שורות כמו: "בעין חודרת שקטה ובוטחת / כשירח בן טית שוב תוהה ושואל / אל עורף האויב נחמוק שוב ביחד / זו נבחרת המחץ של עם ישראל/. הבית המסיים אומר: "וביום בו העם בענן יראה קשת / ויועיד ללוחמים את כותל מזרח / ותהה האומה בדחילו ניגשת / אל סיפור חייהם החתום בגנזך".

הבאתו של נתן שחם, גם הוא איש פלמ"ח בעברו, מעוררת תהיה שמא היתה לו איזו פונקציה פוליטרוקית עקיפה. עשר שנים קודם, כמזכיר קיבוץ בית אלפא, אסר שחם בצו תנועתו על בני המשק להתגייס לצנחנים. היה זה מאיר הר ציון מהקיבוץ השכן עין חרוד, שבא אל מחזור הבנים המתגייס בסוף 54' והודיע להם שהוא לוקח אותם לצנחנים. שחם זימן את הצעירים כמובן לבירור. אבל בני בית אלפא העדיפו ללכת אחרי הר ציון.

סיירת מטכ"ל, בעידן של שנות השישים, נראתה לו כנראה כאפשרות מסוג אחר. היה זה אהוד ברק, בראיון שהעניק לקוני ברוק מהניו יורקר, שסיפר על הפגישה המעניינת שהיתה לו עם נתן שחם בזמנו, ועל כיוון המחשבה של שחם כשעסק בטוויית החוט המקשר בין הפלמ"ח לסיירת מטכ"ל. "את יודעת, ארנן שלח אינטלקטואל בשם נתן שחם, שהיה בפלמ"ח, לכתוב את ההיסטוריה של היחידה. והוא פגש אותי, והוא התחיל לראיין אותי. הוא אמר לי שהוא עקב אחרי קורותיהם של צעירי הפלמ"ח: המעטים שעיצבו את היחידה המחתרתית שיותר מאוחר עיצבו את בטחון האומה. והוא אמר, 'אני מתעניין באופן שבו אליטות מעוצבות ובדרך שבה הן מובילות'. בשבילי זה היה מהמם. באותו רגע, לראות את עצמי כחלק מאליטה! אבל היתה תובנה מסוימת במה שהוא אמר. האם היתה זו היחידה שעיצבה את הפרטים בתוכה, או אולי משהו שונה? קרוב לוודאי שזה צירוף של השניים. אבל היא הפכה למוקד משיכה לצעירים שאינם שמרנים, נון-קונפורמיסטים, שהפכו בהמשך הדרך לאנשים נון-קונפורמיסטים, פעלתנים ותאבי מעש, שלא רוצים רק לדבר, ושלא מקבלים על עצמם את הכללים".

דוביק תמרי לעומתו שולל את התפיסה, שיש משהו מהותי ביחידה שמוציא מתוכה אליטה או מנהיגות. "העובדה שאהוד וביבי ועוד אחרים היו ביחידה והגיעו לאן שהגיעו היא עובדה", הוא אומר. "אבל אני מסתייג מהאמירה שאם היית ביחידה אז זכית במשהו שעושה אותך לבכיר או למפקד. חייהם של האנשים האלה עברו גם במקומות אחרים. דבר אחד כן אפשר לומר: לא מוצלחים מבחינה צבאית לא הגיעו רחוק ביחידה. תוצאה של סלקציה טבעית ביחידה וגם סלקציה מוקדמת".

יש תכונה מסוימת שמי שמגיע לדרגה פיקודית ביחידה רוכש אותה, והיא היכולת להגדיר יעד ולהתמקד בו. "גם ברק וגם ביבי הם כמו קרן לייזר כאשר הם מתמקדים בבעיה מסוימת", אמר לי שבתאי שביט. אלוף חגי שלום, שבנה את המכונה הפוליטית של ברק לפני הבחירות האחרונות, אמר ש"ברק הוא כמו טיל – ברגע שהוא נע בכיוון מסוים, אתה לא יכול לשנות את דעתו, הוא בתנועה".

אהוד ברק: "כאן יש מועמד לראשות ממשלה"

לדברי זאב ארנן, אחיו אברהם העריץ את ברק. היתה לו אף היכולת לאהוב אחדים מפקודיו, כפי שגם היה מסוגל לריב ולהגיע לקרע קשה כאשר אנשים תפסו מסלול עצמאי שלא על פי רצונו או דעתו. "אברהם ידע גם להיות נוקם ונוטר", אמר אחד מראשוני היחידה שהחליט לפרוש ופנה לכיוון משלו.

אבל חיבתו ואמונתו באהוד ברק היתה מיוחדת, ובמבט לאחור אפשר לראות שהוא העניק לו טיפול כמו בסלון לכלות כדי להעלות אותו על מסלול של פיקוד גבוה או הנהגה. ארנן נלחם על הענקת צל"שים ועוד צל"שים ועוד צל"שים. אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר נהרג אחד מלוחמיו האהובים נחמיה כהן – יחד עם אמסלם שגם הוא היה לוחם ביחידה – הוא יזם תכנן וביצע את הקמת 'בית נחמיה' בירושלים. טקס הפתיחה נחשב לאירוע רציני, והיו בו שלושה נואמים: יצחק רבין, רמטכ"ל הניצחון, אברהם ארנן, ואהוד ברק. ארנן לא היה נואם דגול, הוא דיבר במשפטים של ארבע מלים. אבל הוא דאג שברק ינאם בסמיכות לרמטכ"ל, וברק ידע לדבר. אגב, אמסלם, שהיה מפקד מצטיין ביחידה לא זכה להנצחה כזאת.

ברק, בדומה למשה דיין, זיהה את החשיבות התרבותית-פוליטית בישראל של הספדים. ההספד שלו ביום השלושים לנפילתו של יוני נתניהו כעבור עשר שנים, כלול היום בספר מיוחד שבוחן את הרטוריקה הישראלית הקלסית. אל המעטפת הפלמחאית שאפפה אותו מרגע כניסתו ליחידה, הצטרף משורר חשוב, חיים גורי, שהעביר את הקול: כאן יש מועמד לראשות ממשלה.

עם הגעתו של אהוד ברק לרמטכ"לות, הגיעה תפיסתו הצבאית בטחונית של ארנן לשיא. חניכו, החדור בהשקפותיו, קיבל את המנוף להגשמה מקסימלית של התפיסה הזאת. תמציתה של התפיסה היתה, שניתן על ידי פעולות קומנדו נקודתיות כירורגיות לשנות באופן יסודי את מצבה הבטחוני או האסטרטגי של ישראל; אולי אף להזיז את המזרח התיכון מצירו, ולפי פרסומים זרים זו היתה המטרה הגדולה של המבצע שטורפד בפרשת צאלים ב'. "אם זה היה מצליח, היינו מדברים אחרת היום", אמר לי רחבעם זאבי. לימים הובהר, בוודאות רבה, שהיעד היה חיסולו של סדאם חוסיין במקום שמסתובבים בו היום קצבי דאע"ש ואנשי מיליציות איראניות.

ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט מגדיר היום את ארנן כמחולל המהפיכה בלוחמת המודיעין של צה"ל. הוא מאמין, שאכן הצטברות של פעולות נקודתיות בסופו של דבר מביאה גם את השינוי היסודי ברמה האסטרטגית.

אך נראה שהיתה זו דווקא תקופת הרמטכ"לות של ברק שהביאה את תפיסתו של ארנן לסמטה ללא מוצא. הסיסמאות שהחדיר באנשי היחידה, כמו "יחד נעשה את הבלתי אפשרי לאפשרי", "ההצלחה היא תולדות ההעזה", ו"המעז מנצח", שאימץ ממפקד הקומנדו הבריטי האגדי דייויד סטרלינג, כמו הפכו ללא רלוונטיות. או שמא הכשלונות גרמו לצה"ל לחדול מההעזה. המבצע המוצלח היחיד הידוע של סיירת מטכ"ל בתקופת ברק כרמטכ"ל היה שבייתו של מנהיג הטרור מוסטפה דיראני. מבצע שמבחינת רמת הביצוע ודאי עולה על מה שחלמו אבות היחידה. אך אפילו מבצע כזה לא הביא את התוצאות המקוות. לעומת זה, המבצע שמוכר כאסון צאלים ב' היה פיאסקו אדיר. ואולי הפעולה שהיתה הכי בעייתית מבחינת ברק, היתה פעולת החילוץ הכושלת של נחשון וקסמן באוקטובר 94'. פה עמדו זה מול זה המיתוס של סיירת מטכ"ל שבתוכו גדל אהוד ברק והיה לסמל הייצוגי שלו כרמטכ"ל; ושיקול הדעת הקר ומיטב יכולת השיפוט שלו. ההתניה ההיסטורית של ברק חייבה אותו לבחור באנשי סיירת מטכ"ל לביצוע משימת החילוץ. אם היה מחליט שיחידה אחרת תבצע, כאילו הביע אי אמון ביציר כפיו ובכל האגדה שאפפה אותם. אך לעומת כל המיסטיקה הזאת, אכן היתה יחידה, הימ"מ, שהתמחתה בפעולות חילוץ מסוג זה והיו לה סיכויים טובים להצליח. ברגע המכריע הלך ברק ובעקבותיו יצחק רבין בעקבות ההתניה שלו כלפי סיירת מטכ"ל והתוצאות ידועות.

המבצעים הגדולים של צה"ל בימי ברק, "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", ודאי לא היו מבית מדרשו של ארנן. "ארנן יצר משהו מן היסוד, והוא עיצב אותו בצורה כזאת שלא היתה מוכנה לקבל את החכמה המקובלת או את חוקי המשחק", אמר ברק על אביו הרוחני. נראה שבהגיעו לפיסגה לא עמד ברק בדרישותיו של ארנן.

"בחלומות הוא תמיד בריא"

"אברהם היה מחפש דרך", אומר דוביק תמרי. "הוא היה בסך הכל בן 49 במותו. היו לו מעט שנים פוריות עד שמצא את הדרך, ואז חלה (1970). שנותיו הפוריות היו בין 1960 ל-1964, שבהן עיצב את המהות של היחידה וגם הוכיח את ההיתכנות. והיתה לו עוד תקופה פוריה בין 66' ל-68', כאשר פיקד על יחידת מודיעין נוספת (שעסקה בפיתוח הטכנולוגיה של האיסוף. א.ל). גם שם הוא קידם הרבה מאוד".

משום מה, קרובי משפחתו של ארנן זוכרים שבחודשי מחלתו האחרונים של ארנן אהוד ברק לא נראה בשטח. אחד מקרוביו אמר לי, כי בסופו של דבר יחסו של ברק לארנן נותר בגדר חידה. ואולי לא חידה כל כך מסובכת. ארנן מצא בשנות מחלתו כוחות חיות פנימיים שלא ייאמנו. אך מטבע הדברים הוא היה מאוד תפוס בתוך עצמו והפך לעתים לאגו-צנטרי, מצב שהביא אותו לא פעם לפגוע בקרובים אליו. דווקא אז עזב את ביתו, והקים במו ידיו בית בעין כרם. אנשים זוכרים משם את תמונתו של דדו אלעזר, הרבה ינשופים, ועיצוב מושלם. אברהם היה שיר של ארבעה בתים. הראשון שבהם, הבית שהקים עם דליה בצהלה. מדובר בבית פשוט ולא גדול, עם חצר קטנה שאותה הפך ארנן לשכיית החמדה היפה ביותר בארץ. על שולחן עץ האורן הפשוט שעומד עד היום במטבח, היו לוחמיו רוכנים וחורטים בעץ צירי ניווט, תכנונים ורשימות שונות שסימניהם ניכרים כעדות לימים שלא ישובו עוד.

אחר כך בא מועדון היחידה שעיצב (החומרים לבנייה הגיעו בדרכים שאינן מקובלות בימינו), ובית נחמיה, והבית בעין כרם.

כשמת בימי האביב של שנת תש"מ, הופיע שוב אהוד ברק כדי לשאת את ההספד. הוא נטמן בהר הרצל. "לא פעם, בין המצבות הללו, ליווינו עם אברהם חברים לנשק בדרכם האחרונה", פתח ואמר ברק, שהיה אז תת-אלוף, מעל הקבר הפתוח. "לא פעם שוטטנו איתו בשבילים שבמורד ההר הזה – בואכה בית זית. הרוח בצמרות האורן ביער ירושלים הביאה לו תמיד את ריח תש"ח. קשה היה לאברהם לדבר בחוויות אותם ימים – אביב 48', הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, מתוח עד קצה גבול יכולתו, לוחם על הדרך והעיר – אבל אין נסיון אחד לדובבו שאינו מגיע במוקדם או במאוחר לתמונה אחת, החוזרת ומלווה אותו כצל, מקובעת בתודעתו בלי דרך להיעקר – בית הקברות בקרית ענבים – נוער ישראל של 'מסביב למדורה' קובר את עצמו נתחים נתחים, יום אחר יום, מערה את עצמו חזרה אל החורים הפעורים באדמת הטרשים הקשה שממנה צמח ובגר.

"נוער קובר את עצמו – ובדמו הניגר לאורך השבילים הוא חורץ לחיים את גורלה של המדינה הנולדת. הנער אברהם נזרק אל המבחן ומכיר את עצמו בתוכו. אולי אין בו משהו מהגרעין הנוקשה שבבסיס זהותם של רעננה, אורי בנר או דדו, אבל יש בו, והוא יודע זאת בבהירות – משהו מרוחו הסוחפת של יוספל'ה. מין יכולת להניע אחרים למצות מעצמם את טיפת היכולת והנחישות האחרונה – גם כשאינך עומד לפניהם…

"וכך הוא מוליך אותנו, עשר שנים מאוחר יותר – לאורך השביל הדק שבו מבחן המותר או האסור הוא מבחן ההצלחה בדיעבד – ואנחנו, כמעט ילדים – מפרברי המצוקה ומקערת השמנת של הקיבוץ והמושב – זוחלים אל הלולים והדירים (תרתי משמע) סוגרים את מכשירי הקשר בהגיע זמן אחרון, גוררים בלילות את עגלותיו, פרי רוחו, עד שנפרצת הדרך והיחידה הזאת הופכת, מכוח עקשנותו, מחלום לנתח מציאות.

"על אצבעות יד אחת ניתן למנות את אנשי הצבא שיחידות שיצרו יש מאין הותירו חותמת בלתי ניתנת למחיקה על דמותו, יכולתו ותקרת הישגיו של הצבא הזה… אתה אברהם – ביניהם…"

את תמצית דרכו של ארנן כאיש מודיעין סיכם שבתאי שביט במשפט מהמקורות: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". אתה חייב תמיד להתכונן.

דליה ארנן מדברת על בעלה המנוח לא פעם בקושי ובכאב. אבל רגעים מלפני 45 שנה יכולים לחזור אליה פתאום בתחושה של ממשות ומידיות חריפה. משום מה שאלתי אותה, אם הוא עדיין מופיע אצלה בחלומות. "כן", היא אמרה. "אני חולמת עליו ובחלומות הוא תמיד בריא ואני מרגישה כועסת עליו".

גרסה קודמת של המאמר פורסמה בעיתון 'מקור ראשון' ביום העצמאות תש"ס.