שלא כמו באמריקה ובאירופה, הטלוויזיה והקולנוע הישראלי עסוקים רק בחתירה תחת האתוס הלאומי והתא המשפחתי.
בעוד שתעשיית הקולנוע באמריקה ובאירופה מעזה לחזור אל האירועים המכוננים את זהותה של החברה, בישראל רק עסוקים בחתירה תחת האתוס הלאומי והתא המשפחתי • סרטי השנה האחרונה מעידים עד כמה מובילה אותנו ההפרטה התרבותית והנפשית אל מחוזות מסוכנים
בשנים האחרונות, הגיבור הגדול של הקולנוע הישראלי הוא זה שבכלל אינו מופיע בו. כמו אליהו הנביא בליל הסדר, כמו הדמויות הנעלמות בחידת הציורים השבועית לילד, בולט הקולקטיב הישראלי בהיעדרו המוחלטת מן הפרהסיה הקולנועית המקומית.
בהוליווד מופקים סרטים כמו "זעם" ו"סלמה", השבים אל האירועים המכוננים את זהותה של החברה האמריקנית המודרנית ובוחנים את מידת הרלוונטיות שלהם לבני המאה העשרים-ואחת. באנגליה, ובדומה ל"זעם", מלחמת-העולם השנייה עולה באוב בסרט "משחק החיקוי" ושאלת נכונותם של יחידים לשמש כמגש כסף עבור מדינתם מוצגת בו במלא חריפותה. קומדיות זניחות כדוגמת "למה זה מגיע לי" ו"סמבה" מבהירים כי אפילו הקולנוע הצרפתי לא מעוניין לוותר על עיסוק בטיבו ובמידת חוסנו של הפסיפס החברתי הצרפתי המקוטב, ורק בקולנוע הישראלי נמשכת מגמת התגנבות היחידים היודעים לספר רק על עצמם ומפנים גבם לכל קבוצת שייכות אפשרית.
הקולנוע הישראלי נגד הקולקטיב
תהליך הכרסום בכוחו של הקולקטיב והצבת השאלות על עצם נחיצותו, החל בראשית המילניום. סרטים כמו "סוף העולם שמאלה" "בופור", "מבצע סבתא", ו"מדורת השבט" כילו זעמם בקולקטיב הלאומי, הצבאי, הקיבוצי, הדתי-לאומי והציגו אותו בנביבותו האידיאולוגית. גיבוריהם של סרטים אלה חגגו בהם את גילוי זהותם האינדיבידואלית ואת מסע חילוצם מחיבוקו החונק של הקולקטיב. מתחת כנפיו המשעבדות הם יצאו לחיים של חירות אישית או משפחתית.
גבולותיו של העולם הקולנוע המקומי החלו לחפוף את גבולות הבית הפרטי, ואת מרכז הפריים הקולנועי והטלוויזיוני החלו לאכלס משפחות פוטוגניות למכביר, אשר על-אף אומללותן הניכרת היו דווקא מאד דומות זו לזו. את מקומה של משפחת הלאום תפס בראשית שנות האלפיים החד-תא המשפחתי. אלא שבציר השנה האחרונה בקולנוע הישראלי מבהיר כי התהליך רחוק מסיומו. אצלנו מסתבר, יכול גם חד-תא להתפצל.
שלושה הסרטים מן השנה האחרונה, "הרחק מהעדרו" של קרן ידעיה, "ההיא שחוזרת הביתה" של מאיה דרייפוס ו"פרינסס" של טלי שלום עזר, מציבים במרכזם, כמקובל בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות, תא משפחתי קלוקל. לעולם החוץ-משפחתי אין בסרטים אלה תפקיד של ממש. המשפחה מתקיימת בשוליו והוא בשוליה. בדומה לגיבורות בסרטי קולנוע ישראלים מוקדמים יותר, מבקשות גם גיבורות סרטי 2014 לכונן זהות נשית בוגרת שתסייע בהישרדותן הנפשית בעולם המאיים הסובב אותן. אך עבורן לא יכול עוד התא משפחתי לשמש כגורם מייצב, תומך או מסייע. המשפחה בשלושת הסרטים, המורכבת מהורים בלבד, היא חלק מאותו איום עצמו. מאחורי דלתות הבית אורבים גילוי-עריות, יחסי קרבה מעוותים וניצול מיני פנים משפחתי. הסביבה הביתית חדלה זה מכבר מלשמש מקום בטוח והיא בעיקר מקום לדאגה.
לשלושת הסרטים חשוב מאד לא להציג את הנשים הצעירות העומדות במרכזן כקרבנות חסרות ישע של אבותיהן גדושי היצר. האב, הוא תמיד זאב (גם ב"מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו) אך בסרטיהן של הבמאיות, הבת רחוקה מלהיות כיפה אדומה. במידה כזו או אחרת ומתוך מודעות גמורה, מאמצת כל גיבורה את אורח החיים הפרוורטי. הדיאלוג הבין-דורי מומר ביחסי מין ומובל אל טריטוריה אירוטית המטשטשת את המרחק בין אבות לבנות. הבית אינו ממלא עוד את תפקידו ובמקום לצייד את דיירותיו הצעירות בחכמת חיים שתסייע להן בהמשך מסע חייהן, הוא הופך לרשת קורי עכביש הלוכד אותן ומונע כל התפתחות עתידית. כאחוזות שד שבות הבנות האובדות אל ביתן הרעוע וכל ניסיון לחלץ אותן מן התלות המתמשכת בבני הבית, נתקל בחומותיו הבצורות של הקיבעון האינפנטילי שאמצו.
אינדיבידואליזם מסוכן
כך שבסרטי השנה האחרונה היה גם הבית לטריטוריה קניבלית. דייריו נאחזים זה בזה, ניזונים זה מזה ויורדים אל השאול חבוקים ומיוזעים. קשה שלא לראות במצג המשפחתי הנוכחי תולדה מתבקשת מן הוויתור על ההשתייכות לכל קבוצה שהיא, שהחל עוד בסרטי ראשית שנות האלפיים. רצח האב הקולקטיבי חייב להוביל לרצח האב הפרטי ומי שאינו מוכן לחרוג מד' אמותיו המשפחתיות ולייבא אליהן יסודות מחייבים מרשות הרבים, ינוע מכורח ומבחירה אל כפירה בכל יסוד, קהילתי או משפחתי, הגדול ממנו עצמו. התוצאה היא מצוקה (ודווקא מצוקה נשית. ביצירות אחרות של במאים זכרים כ"זגורי אימפריה" של מאור זגורי, לובש גילוי העריות פנים ערמומיות יותר) המבהירה את הצורך ברקימתו של עולם ששוליו גולשים מתחומו של האני הנבדל והמוגבל.
הקולקטיב, כל קולקטיב שהוא מרחף בחלל הסרטים כמו חיוך של חתול צ'שייר, מורגש בקיומו הנפקד. אנו לא רחוקים מהעדרו. אנו מרגישים אותו היטב. סרטי השנה האחרונה מעידים עד כמה מובילה אותנו ההפרטה התרבותית והנפשית של השנים האחרונות אל מחוזות מסוכנים. עבור חברת מהגרים לא מהווה הצורך בסיפור-על בגדר מותרות. עבור חברת המהגרים הישראלית הצורך בסיפור- על היה ונותר לא פחות מצורך קיומי.
בשיחדש השולט במוסדות התרבות, גיבור זה דבר פשיסטי, ובהכרח גם תרבות לא מבוזרת, קבוצתית, היא דבר פשיסטי.
הפער בין ההצלחה של סרטים כמו הצלף, ומה שהמילייה רוצה לעשות, מראה שלא אכפת להם להפסיד כסף, בשם האג'נדה.
מאמר מעניין ומחכים. אבל זו בהחלט לא מגמה חדשה. עוד בשנות ה-60 ג'אד נאמן ניסה לייבא את הגל החדש, על הדגש הפסיכולוגי והאינדיבידואליסטי שלו.
אגב, מבחינת המסרים גרידא הרי שהקולנוע הישראלי דווקא המתמתן בצורה רצינית בשנים האחרונות. מבצע סבתא, שמציג את ההוויה הקיבוצית בצורה מגוחכת אבל סימפטית למדי, הוא ממש שיר הלל לעומת סרטים אחרים שעוסקים בהוויה הקיבוצית (אדמה משוגעת). כך גם בופור לעומת ואלס עם באשיר, או עונת הדובדבנים המוקדם יותר, שהם ביקורתיים מאוד לעומת בופור האמביוולנטי משהו.