שישה נסים כלכליים שבזכותם כל-כך טוב פה

הישראלים שמחים וטובי לב. צילום: יונתן סינדל /פלאש90

לכבוד יום העצמאות, מסתבר שיש השגחה עליונה. לכל הפחות, יש השגחה עליונה כלכלית. קשה לחשוב על דרך אחרת להסביר כיצד הפכה מדינה מדברית זעירה, ענייה, מבודדת וצפופה, לאחת המדינות המצליחות, החדשניות, הצומחות והדינמיות ביותר בעולם.

ולא רק שיש השגחה עליונה — מסתבר שיש לה גם חוש הומור לא רע, שכן הוא הסווה את רוב טובו באופן מושלם. כלומר, נוסף על הבדידות דאג האל בחכמתו האינסופית לשלול ממדינת ישראל אפילו בדל משאבי טבע ראויים לשמם (פרט לחול וחולירע, המצויים בכמויות מסחריות), גדש אותה עולים חסרי פרוטה, הקיף אותה באויבים, הרחיק ממנה ידידים, פילגה שבטים-שבטים מפנים וסידר לה סכסוך גבולות מתמיד מחוץ. אין רעה חולה שישראל לא קיבלה — ובדרך כלל, במנה כפולה.

ובתבונה רבה נעשה הדבר. כלל ידוע הוא כי הפוליטיקאים בכל מדינה נוקטים במדיניות הנכונה רק משמוצו כל האפשרויות האחרות. במדינות אחרות, יש אפשרויות רבות אחרות. יוון ינקה הלוואות במשך 14 שנים מדדי האירו; בריטניה הייתה יכולה לבזבז את משאביה ולרושש את עצמה לכל אורך המחצית הראשונה של המאה העשרים; השוודים נמנעו מרפורמות במשך 16 שנים (1976-1992) בזכות עושר שצברו בעמל רב קודם לכן; ארצות־הברית מדפיסה דולרים ומחלקת אותם בעולם כדי לכסות את גרעונותיה כבר 35 שנים.

אבל לא ישראל. התנאים בהם פועלת מדינת ישראל, נטלו ממנה את רוב האפשרויות האחרות, והעמידו אותה במצב בו מרווח הנשימה שלה דק יותר מ"ספר חובבי ציון בממשל האיראני." כשישראל מבצעת טעות כלכלית, העונש בא במהירות ובחטף, כמו סטירה בבית־ספר במנזר.

כך יצא, שעיקר הרפורמות והשינויים החיוביים החשובים בישראל התרחשו בעקבות משבר וסטירה כלכלית עזה. בתוך זמן קצר התברר לממשלה הישראלית כי איש לא יסייע לה, ומוטל עליה, באין מנוס, לאמץ את הדרך הנכונה. ומעז יצא מתוק.

"תנו לחיות בארץ הזאת"

ניהולה הכלכלי של ישראל בשנותיה הראשונות היה שערורייתי. מעשי שחיתות רדפו זה את זה, כמוהם כניסיונות ההשתקה של השחיתות, הניהול הכלכלי היה חובבני, הממשלה הדפיסה כספים כדי לשלם את הוצאותיה, יצרה אינפלציה וצברה גירעונות אדירים — אבל כל אלו התגמדו לעומת משטר הקיצוב, שנודע בשם "הצנע."

הצנע היה בנה של טיפשות כלכלית נפוצה למדי באותה תקופה — הסברה שניתן ואף צריך לנהל משק באמצעות הקצבה מתואמת של השלטון של מוצרים. לא לחינם מונה לתפקיד שר הקיצוב דב יוסף, שקנה לו שם כאשר חילק בקיצוב מוצרי מזון לתושבי ירושלים הנצורה. אך מה שהתקבל על הדעת, גם אם באופן חלקי, בעת מלחמה, הפך לכישלון מוחלט בעת שלום. הארץ נמלאה ביורוקרטיה ותורים, שוק שחור, הלשנות, מרמה, מעקב אחרי אזרחים, חיפושים בבתים, אלפי תיקי תביעה במשטרה, וכל שאר מרעין בישין המוכרים מהמשטרים הקומוניסטים.

בבחירות המוניציפליות בנובמבר 1950 רצה מפלגת הציונים הכלליים — המפלגה הליברלית של העידן ההוא — תחת הסיסמה "תנו לחיות בארץ הזו," והבטיחה לסלק את משטר הרשע של הצנע. הקהל בערים הצביע ברגליו ובפתקיו והציונים הכללים זכו בהן להישג חסר תקדים — רק כ-2.5 אחוז פחות ממפלגת השלטון, מפא"י.

העם אמר את דברו ומפלגת השלטון של בן גוריון פגשה בפעם הראשונה באיתות מצד הציבור, כי לא לעולם חוסן. התוצאה הסופית של הבחירות וסיסמה זו הייתה הכרה אצל מפא"י גם במגבלות הכוח ובצורך שלה להתחשב בדעת הקהל ובתפישות הציבור, שלא היה שותף לאידאלים הסוציאליסטיים של ראשי המפלגה. העם ניצח ומשטר הצנע בוטל בהדרגה בשנים הבאות. נתנו לו לחיות בארץ הזו.

מותו של אשף הכספים

ב-23 בפברואר 1984 התאבד יעקב לוינסון. שנים ספורות לפני כן היה לוינסון מועמד למשרת שר האוצר מטעם מפלגת העבודה ונחשב לאיש הכספים החזק במדינה. כשהועלו נגדו חשדות לאי־סדרים כספיים, נשבר לוינסון. "אין בי הכוח להילחם" אמר כמה ימים לפני מותו.

לוינסון, בנו של גרשום לוינסון, שהיה גזבר ההסתדרות, הפגין את כישוריו המופלגים כאיש כספים כבר בראשית דרכו, כמנהל המחלקה הכלכלית בחברת העובדים, כאשר כונן את שיטת אגרות החוב הצמותות. שיטה זו שימשה מפעלים הסתדרותיים כדי לשדוד את קרנות ההסתדרות של עובדי המפעלים שלה. התעלול היה מבריק וסייע למפעלים ההסתדרותיים להמשיך ולצוף עם התנהלות גרעונית, אך העלה תרומה ניכרת לפשיטת הרגל העתידית של קרנות הפנסיה של ההסתדרות. את החשבון, התחייבות של כ-120 מיליארד שקל לקרנות הפנסיה של ההסתדרות, אנו משלמים עד היום.

התעלול הפיננסי המוצלח הוביל את לוינסון לתפקיד יו"ר בנק הפועלים. כאן כונן לוינסון להטוט פיננסי נוסף—שיטת "ביטוח הצמדה." בשיטה זו, פרי הסכם בין הממשלה לבנק הפועלים, העניק בנק הפועלים של לוינסון הלוואות לא צמודות לחברות ההסתדרותיות, כשהממשלה מעניקה להלוואות 'ביטוח הצמדה'. כלומר, הממשלה נדרשה לשלם את הפער בין גובה הסכום שנפרע לערך ההלוואה הממשי. בפועל, הייתה השיטה דרך להזרמת סבסוד ממשלתי מהממשלה אל החברות ההסתדרותיות, עם קופון לבנק הפועלים. כשהאינפלציה החלה להאיץ מהלכה, ההלוואות הפכו בעצם למענקים על חשבון הציבור.

הרעיון הבא של לוינסון היה משחק פירמידה: בנק הפועלים בראשותו יזם מפעל של הרצת מניות בנק הפועלים, כדי להבטיח עלייה מתמדת בשערי מניות הבנק ולמשוך כספי משקיעים. כספים אלו שימשו, בתורם, בסיס להרחבה מסיבית של רשת סניפי הבנק, לקניית בנקים אחרים, להרחבת ההלוואות שהעניק הבנק לציבור, וכמובן — להמשך הרצת המניות. כעבור זמן הצטרפו לחגיגת ההרצה  בנק דיסקונט (אז הבנק השני בגודלו במדינה), בנק המזרחי ובנק לאומי (שהיה אז הגדול במדינה). הבנק היחידי שנמנע מהצטרפות לחגיגה היה הבנק הבינלאומי.

הרצת המניות (הבנקים כינו אותה 'טיפוח') הלכה ושאבה חלק הולך וגדל ממשאבי הבנקים ויצרה בועה: הבנקים נדרשו לתמוך בתהליך שלא היה ניתן לתמוך בו באמת לאורך זמן. כמו בכל משחק פירמידה, הם היו חייבים למשוך אל העסק יותר ויותר מכספי המשקיעים, וכשהגידול בהזרמת הציבור החל לדעוך נאלצו הבנקים להזין את המדורה בנכסיהם האחרים בארץ ובחו"ל. בסוף שנות השבעים היה כבר ברור כי העסק ייגמר בבכי מר, אך איש לא עשה דבר כדי לבלום את הבועה — פחות מכל לוינסון עצמו. התוצאה הסופית הייתה קריסת מניות הבנקים בשנת 1983, הלאמתם של הבנקים פושטי הרגל בידי המדינה, ואובדן נתח עצום מנכסי הציבור.

הכישלונות המהדהדים האלו — אפילו לא קריסת הבנקים — לא היו הסיבה להתאבדותו של לוינסון. למעשה, לוינסון, שאר מנהלי הבנקים, אנשי משרד האוצר ואנשי בנק ישראל שהיו אחראים במעשה ובמחדל לקריסה היו משוכנעים שלא נמצא כל פגם בהתנהגותם. נפילתו של לוינסון באה, ככל הנראה, מבחירתו של לוינסון עצמו בגיורא גזית לתפקיד מנכ"ל בנק הפועלים. זה האחרון, התברר, לא היה צייתני וכנוע כקודמיו, נפתלי בלומנטל ואפרים ריינר, ובמאבק ביניהם החלו מי הכביסה המלוכלכת של ההסתדרות לגלוש החוצה.

ובכל זאת, עצם העלאת ההאשמות נגד לוינסון היה אות, כפי שאמר פעם סגן הנשיא של ניקסון, ספירו אגניו, לכך ש"פתאום שינו את הכללים באמצע המשחק". תם עידן הניהול המופקר והמושחת של ההסתדרות. תמה התקופה בה אנשי מפלגת השלטון סבבו עם מזוודות עמוסות דולרים "עבור המפלגה," כעמלה על עסקאות של המדינה. חשוב מכל, תם העידן בו התנהלות כזו גובתה והוסתרה. הכללים אכן השתנו.

המשבר הגדול (1985-1986)

המשבר כלכלי החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל  — התרסקותה הגמורה של המדיניות הכלכלית הישראלית, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השמונים —הניב סבל רב, אך הביא בעקבותיו מפנה חיובי ללא תקדים בתולדותיה הכלכליות של ישראל.

בשני מאמרים חשובים מתארים מיכאל ברונו וסטנלי פישר את מצעד מעשי האיוולת שהוביל למשבר. ראשיתו, גורס ברונו, בניסיונה של ישראל, החל בסוף שנות השישים, "לנופף בכל הדגלים," כלשונו של שר הביטחון דאז, משה דיין: ישראל הרחיבה גם את הוצאות הביטחון שלה וגם את הוצאות הרווחה, הסובסידיות והתמיכות. מהלומות המציאות לא אחרו לבוא: גירעון תקציבי ענק, אינפלציה, ויסות מניות הבנקים (שקיומו זכה לאישור בשתיקה, בין השאר, משום שהבנקים מימנו את הממשלה), ולבסוף אינפלציה דוהרת עד סף קריסה.

אותו משבר הוביל לשינוי דרמטי בהתנהלותה התקציבית של המדינה, מהפקרות מוחלטת אל הניהול השקול של שר האוצר משה נסים והתקציב המאוזן בשנת 1987 והתקציב הכמעט-מאוזן בשנת 1988. במקביל עבר המשק שינויים דרמטיים נוספים: כל מערך החברות ההסתדרותיות הכושלות, שקודם משלו בחלק ניכר מן התעסוקה במשק, התרסק לחלוטין. התרסקה גם התעשייה הקיבוצית, שאף היא הסתמכה על סיוע רציף של המדינה. ונעלמו במהירות החברות התעשייתיות שהתבססו על סובסידיות ממשלתיות.

התעשייה הישראלית נולדה מחדש: רזה יותר, מתוחכמת, לא-מסובסדת ולא הסתדרותית. והכל, הודות לקריסה אחת גדולה.

עושים מזה כסף: מכירת ICQ

ביוני 1998, כשבועת האינטרנט רק החלה להתנפח בארצות־הברית, הכריזה חברת אמריקה-אונליין – אז, מפעילת שירות החיבוריות הגדולה בעולם – על רכישת חברת מיראביליס הישראלית, בעלת תוכנת המסרים המיידיים ICQ, תמורת 407 מיליון דולר. 16 שנים מאוחר יותר, הרבה ביטים חלפו בצינורות האינטרנט, בועת האינטרנט התפקעה ואמריקה-אונליין ו-ICQ כבר מזמן אינם גורמים חשובים במפת הטכנולוגיה — אך מיראביליס נותרה סמל ואות לכל מה שקרה מאז.

מכירת מיראביליס הייתה אות לישראלים כי פיתוח בתחום הטכנולוגיה העילית יכול להניב הכנסות נכבדות, מה שמשך אל התחום מספר גדול מאוד של יזמים, והפך את ישראל למעצמת פיתוח בקנה מידה עולמי. אם בוחנים את נתוני השקעות הון סיכון לשנת 2014 ניתן לראות כי ישראל מושכת אליה כ-1.7 מיליארד דולר מדי שנה, שהם כ-3.5% מכלל הון הסיכון בעולם לשנה זו. שיעור השקעה זה הוא הגדול בעולם, במונחים של גודל אוכלוסייה: הוא כפול מזה של ארצות־הברית, פי 25 מזה של גרמניה, ומתחרה במונחים מוחלטים כמעט בכל מדינה בעולם, מחוץ לארצות־הברית. וכל זה אינו כולל, כמובן, את הבחירה של שלל חברות ענק בתחום הטכנולוגיה – מאינטל ועד אפל וגוגל – שהקימו מרכזי פיתוח בישראל.

הפגם היחיד שאפשר למצוא בתמונה הזו הוא שמכירת מיראביליס אותתה גם על כיוון: לא בנייה איטית והדרגתית של עצמה טכנולוגית וכלכלית, אלא פיתוח מהיר שעיניו למכירת החברה ב'אקזיט' המיוחל. עד היום יש בישראל מעט מדי חברות כמו 'צ'ק פוינט', הנבנית כחברה ישראלית עצמאית משך שנים רבות, והרבה יותר אקזיטים נוסח 'ווייז'.

וכל הסיפור הזה קרה, חשוב להזכיר, באותם ימים קודרים בהם לממשלה לא היה זמן, חשק, עניין או כסף להשקיע בתחום. פריחת הטכנולוגיה בישראל לא התרחשה למרות אי־המעורבות הממשלתית – היא קרתה דווקא בגלל אי־המעורבות של המדינה.

דרכים אל הפריפריה: כביש שש

הרעיון היה פשוט וברור: לסלול כביש נוסף, מעט לפנים הארץ, שיעבור כעמוד שדרה המקשר בין צפון, דרום ומרכז: הפריפריה תתקרב למרכז ותהפוך אטרקטיבית יותר, והמעבר בציר צפון-דרום, החיוני למדינה שכל כולה 'צינור' אחד ארוך, תהיה מהירה ונוחה יותר. הממשלה אהבה את הרעיון וכבר בתחילת שנות השישים החלה בתכנון הכביש.

לא חלפו אלא 35 שנים והממשלה הגיעה למסקנה העגומה, שבעצם היא תקועה ואינה מסוגלת להרים את הפרויקט, ועם כל הצער שבדבר, יש לקרוא לדגל חברה פרטית. ב-1999 החלה חברת "דרך ארץ" לסלול את הכביש החדש ככביש אגרה. בשנת 2002 נחנך הקטע הראשון ובתחילת 2003 כבר החל הכביש להניב הכנסות. התחזית הייתה כי הכביש עתיד להפסיד בחלק מהשנים, ובוודאי בשנותיו הראשונות, ולכן הבטיח הסכם ההפעלה כי הממשלה תצטרך לכסות הפסדים כאלו. בפועל, הניב ההסכם למדינה הכנסות נאות מתמלוגים (וממכירת חלקי בעלות בכביש) כבר משנת 2007.

הפעולה הזו התקיימה על רקע מאבק עז בחסידי איכות הסביבה, מלווה האשמות פרועות (כפי שתועד בהרחבה ב"מידה") בדבר סיכונים בריאותיים, זיהום מאגרים ומי תהום אם ייסלל הכביש. אף אחת מההאשמות לא הייתה מוצדקת (מה שלא מפריע להן להישמע לרגל כל הארכה נוספת של הכביש), ובהסתכלות לאחור, ברור מאיזו עמדה הושמעו: במאזן בין טובתם ואיכות חייהם של מיליונים המתגוררים מחוץ לאזור המרכז, ובין אתר כפרי נעים לטיול של שבת, העדיפו חסידי איכות הסביבה את הטיול של שבת ושהפריפריה תקפוץ. לשמחתם של תושבי ישראל, הם נכשלו.

ממשבר להתאוששות: רפורמות 2003

המשבר העולמי בעקבות התפקעות בועת הדוט.קום בארצות־הברית, האינתיפאדה השנייה והפקרות תקציבית חוללו משבר חריף בישראל. מאיגרא רמא של האופוריה בשנת 2000 צנח המשק בתוך שנתיים לבירא עמיקתה של איום קיומי, עם תשלומי העברה שצמחו בכ-49 אחוז בהשוואה לתוצר בתוך חמש שנים, זינוק מטאורי בגירעון בתקציב וצניחה בתמ"ג. לממשלה לא הייתה ברירה אלא לפעול.

ליבה של תוכנית הפעולה, שכונתה חומת מגן כלכלית תחת שר האוצר סילבן שלום, ויושמה בתכנית להבראת ישראל תחת שר האוצר בנימין נתניהו, היה קיצוץ התקציב, מתווה קיצוץ במסים ובמס חברות, העלאת גיל הפרישה וקיצוץ דמי ההעברה, ובמיוחד קצבאות הילדים.

התוצאה עלתה אפילו על הציפיות האופטימיות ביותר. אם להשתמש בדוגמה מובהקת אחת, שיעור המועסקים מכלל כוח העבודה בישראל, לדוגמה, דשדש משך שנים ארוכות. בשנת 1955 הוא עמד על 53.56% מכלל כוח העבודה בגילאי 15 ומעלה. בשנת 2002 הוא עמד על 54.1%. ההתקדמות הייתה דלה. בשנת 2013 כבר זינק שיעור המועסקים מכלל כוח העבודה ל-63.7% (הנתון כולל גם תוספת מסוימת בזכות שינויים במדידה). העליה הזו התרחשה, חשוב לציין, גם בשיעור המועסקים בעבודה במשרה מלאה וגם בשיעור המועסקים במשרה חלקית.

לתכנית להבראת ישראל הייתה גם תועלת עקיפה. שעה שמדינות העולם השתתפו בחגיגת בועת הנדל"ן בשנים 2005-2007 הייתה ישראל עסוקה בליקוק פצעיה בפינת הריסון התקציבי. משום כך, כאשר הגיע המשבר החריף בשנת 2008 ניצבה ישראל מולו עם משק בריא במתווה צמיחה כלכלית אמיתית. מצב זה אפשר לה להתאושש מן המשבר כעבור זמן קצר, בלי צורך בתכניות מילוט, חילוץ בנקים או הצפה של השוק באשראי אובדני. כך סייעה תוכנית החירום הכלכלית של 2003 לא רק להעלות את ישראל על מתווה צמיחה בן־קיימא, אלא גם להכינה היטב למשבר הבא.

את ההישגים הנאים האלו, יש לשמר ולטפח ולהתפלל לאלוהי ההתערבות הממשלתית, שיעניק לשריה, שופטיה ויועציה תבונה ודעת שילמדום כי בכל הנוגע לכלכלה, עדיף פשוט לא לגעת.