פרשת קדושים: הגרים והגיור הקדמון

מדוע כה קשה מעמדם של גרים בישראל? • כדי לענות על שאלה זו יש לחזור ליסודות ולברר את המושגים הבסיסיים ביותר לקיומנו המשותף • שינוי מהותי בגיור התרחש בתקופת בית שני: תהליך ההצטרפות לעם ישראל הומר בהצטרפות לדת ישראל

אנו קוראים בפרשה שלנו: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא י"ט, 34-33).

במקומות הרבה מזהירה התורה על הונאת הגר או מצווה על אהבתו. אנחנו לומדים מכך בעקיפין, מה שברור גם מאליו, שהגרים בדומה לאלמנות וליתומים, שגם על הגנתם מצווה התורה, היו מעמד נמוך הזקוק במיוחד להגנה.

קשה מעמד הגרים בעולם כולו ובישראל של הזמן העתיק במיוחד. נסביר להלן מדוע. לצורך כך עלינו לברר ראשית ארבעה מושגי יסוד סוציולוגים הנטועים עמוק בנפש האדם. בלא הגדרה נכונה של המושגים האלה אין אפשרות לקיים דיון מדויק במעמד הגר. ארבעת המושגים הם עם, ארץ, גולה וטמיעה. על שני הראשונים כבר עמדתי ברשימתי השניה (פרשת נח). עיון ובירור נרחב של המושגים האלה יכולים הקוראים למצוא בפרקי הפתיחה המזהירים של "גולה ונכר", מאת יחזקאל קויפמן.

עם

עם, בדומה למשפחה, הוא רשות של יחש. בני עם אחד רואים את עצמם, על-פי תודעתם, כבעלי מוצא משותף, כקרובים זה לזה קרבת דם. תודעה לאומית זו תקפה בכל העולם והייתה חזקה במיוחד בישראל של הזמן העתיק. התודעה הלאומית שלו התבססה על שיטה משוכללת של יחש, שעל-פיה הפרט שייך למשפחה, השייכת לשבט, השייך לעם, שעל-פי השקפת בניו של העם מוצאו מאב אחד – יעקב-ישראל.

ארץ

בדומה למשפחה, העם הוא בעל רכוש. ראשית קנייניו של העם היא הארץ. העם תופס את הארץ כנחלתו, כארצו הלאומית. זכות הקניין על הארץ שייכת לכל העם. אין היא מבדילה בין עניים ובין עשירים, בין אצילים ובין פשוטי עם, בין רשעים ובין צדיקים. לזרים אין חלק בזכות זאת. כשם שזכות הקניין היא זכות מתנחלת, כלומר היחיד זוכה בה באופן אוטומטי, בכוח היוולדו להורים בעלי זכות, כך גם חוסר הזכות מתנחל מדור לדור. היחיד, הנולד לנוכרי, שלא פקעה נוכריותו, יורש ממנו את ה"נוכריות", גם אם תשב משפחת הנוכרים דורות רבים בארצו של העם בעל הארץ. לחוק אוניברסלי זה נודעה בתולדות היהודים חשיבות עצומה. היהודים שגלו נשארו בבידולם ולא יכלו לרכוש זכות זאת גם כשישבו דורות רבים במקומות גלותם.

גלות

מן היחס הזה בין העם והארץ הלאומית אתה עומד על מובן הנכר והגלות. גלות היא ישיבת יחיד או רבים במקום שאין להם בו זכות בעלים טבעית.

טמיעה

הדרך הכבושה בפני הגרים לבטל את גלותם ולזכות בבעלות על הארץ היא הטמיעה. דרכו של עולם שברבות הימים מסגלים הנוכרים את לשון הארץ, את מנהגיה ואת דתה. מוצאם הנוכרי נשכח גם בתודעתם וגם בתודעת העם שאליו גלו. גם הנישואים עם בני הארץ גדול כוחם להפקיע את הגרות. דרכה של הטמיעה, שהיא פועלת מאליה ומשכחת קמעה קמעה את המוצא הזר. תהליך הטמיעה הוא אפוא תהליך מבורך. הוא-הוא המבטל את הנחיתות הטבעית של הנוכרים ומשווה אותם לבעלי הארץ.

לא רק תודעת היחש המפותחת בישראל הכבידה על גורל הגרים אלא גם חלוקת הנחלות הקשורה ביחש. לא רק עם ישראל אלא גם ארץ ישראל נחלקה לשבטים ולמשפחות. רכישת נחלה על-ידי מי שאינו בן השבט נאסרה, על אחת כמה וכמה רכישה על-ידי נוכרי גמור. מכאן צמחה המצווה הכתובה בפרשה שלנו (י"ט, 10-9): "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". היות הגר חסר נחלה משתקף גם בפסוק המתאר את ישראל עצמם כגרים מול אדון הארץ האמיתי (ויקרא כ"ה, 23): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". תודעת היחש וחלוקת הנחלות הקשו והאטו את טמיעת הגרים בישראל. הדוגמה הבולטת ביותר היא גורל הגבעונים (יהושע, פרק ט), שהתמידו בגרותם עד תחילת ימי בית שני. כל זמן שהתמיד הגר בגרותו נותר חסר נחלה. רק בחזון הנבואה של יחזקאל (מ"ז, 23-22) ניתן לגרים נחלה בקרב בני ישראל.

בכל זאת על אף הקשיים האלה יש לשער שמאות ואלפי נוכרים נטמעו בישראל במשך הדורות. כך למשל נטמע גדוד השכירים הזרים של דוד, הכרתי והפלתי, ואין אנו שומעים עליו יותר אחרי תקופת שלמה. ובוודאי נטמעו בדרך זו בודדים רבים מאוד.

הדעת נותנת שהגרים נבדלו זה מזה על-פי דרגת הטמיעה. אלה שמקרוב באו החזיקו במנהגיהם הישנים ואילו הוותיקים כבר קרבו מאד לסביבתם החדשה. בהתאמה מציין המונח גר דרגות שונות וסוגים שונים של גרות, ואין אנו יכולים לדייק בהבחנות (לעתים מציין המונח גם ישראלים שגרו מחוץ לנחלת שבטם אך לא באלה אנו דנים כאן).

בכמה מקומות במקור הכוהני מכוונות המצוות גם לגרים. למשל חוקת הפסח (במדבר ט, 14): "וְכִי-יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה  חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ". מן הסתם מכוונות חלק מן המצוות האלה לגרים בשלבי הטמיעה האחרונים, וחלק מן המצוות מבוססות על השקפת המקרא, שארץ ישראל אדמת קודש היא ופעולות מסוימות כמו עבודה זרה וגילוי עריות מטמאות אותה. ככתוב בפרשה שלנו (י"ט, 28-26): "וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם".

מה השתנה בין תקופת בית ראשון לבית שני

חשוב להבדיל בין הגרים של תקופת בית ראשון ובין הגרים של היהדות המאוחרת של בית שני. כלומר, בין הגיור הקדמון ובין הגיור המאוחר. אצל הנוכרי של בית שני קדמה עזיבת האלילות וקבלת האמונה הישראלית להצטרפות לישראל, או בניסוח מקביל: התמורה הדתית היא הגשר להצטרפות לעם ישראל, ואילו אצל הנוכרי בתקופת בית ראשון התמורה הדתית היא תוצאת ההצטרפות לישראל. דברי רות: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א', 16) מוסרים יפה את הסדר הזה. ראשית עַמֵּךְ עַמִּי ורק אחר כך וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. הגרים הקדמונים של בית ראשון והגיור הקדמון אינם מיוחדים לישראל אלא, כפי שכתבתי למעלה בהסבר המושג טמיעה, בכל מקום בעולם קודמת ההצטרפות לעם לקבלת דתו ותרבותו. שוויון זה נמסר יפה בדברי נעמי לערפה, שהיא תמונת הראי של רות: "הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל-עַמָּהּ וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ". גם כאן ראשית אֶל-עַמָּהּ ואחר כך וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ.

לעומת זאת הגיור המאוחר, שהתמורה הדתית קודמת בו להצטרפות לישראל, ושהיא-היא המצרפת את הנוכרי לישראל, הוא "המצאה" יהודית שאין דוגמתה בעמים אחרים. הוא נולד בתקופת הגלות, באין ארץ לאומית שבתחומה פעל הגיור העממי הקדמון. בתקופה הזאת בתהליך דיאלקטי מפליא החלה האמונה הישראלית לגלות את כוחה גם מחוץ לארץ ישראל. דורות רבים עמדה האמונה הישראלית נבוכה מול התופעה החדשה – זרים המבקשים להצטרף לישראל לא מפני שהם חיים בארץ ישראל בתוך עם ישראל, אלא מפני שהחלו להאמין באמונה הישראלית. מבוכה זו משתקפת בעיקר בימי עזרא ונחמיה, בגירוש הנשים הנוכריות ודחיית השומרונים. מתוך המבוכה הזאת יצרה היהדות את הגיור ההלכתי, שבמסגרתו מתוך קבלת דת ישראל ומצוותיה מתחוללת בבת אחת תמורה משפטית, והנוכרי הופך לישראלי לכל דבר (כמעט). ביצירת הגיור הדתי-הלכתי הזה גילתה היהדות פעם נוספת את הכוח התרבותי המקורי שלה.

___________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.