אש"ף, שמאל ומינוי שופטים: מה קורה בלשכת עורכי הדין?

עשרות עורכי-הדין הערביים שהתכנסו במלון 'אמבסדור' בשכונת שיח' ג'ראח במזרח ירושלים בשבוע שעבר ידעו למה הם באו. הכותרת אמנם עסקה בעסקת הטבות כלשהי של אחד הבנקים, אבל נוכחותו של עו"ד אפי נווה בכנס, מועמד לראשות לשכת עורכי-הדין שהגיע במיוחד מתל-אביב, מלמדת כי המשתתפים עסקו למעשה בדיל מסוג אחר לחלוטין. ואכן, באופן מפתיע, דיווח על הפגישה הוסר מחשבון הפייסבוק של העוזרת של נווה, דקות ספורות לאחר שמגיבים החלו להעיר על כך.

הקשר בין עורכי-הדין הערביים לבין אגף השמאל הרדיקלי בלשכת עורכי-הדין הוא סוד גלוי. הלשכה, שבמשך שנים רבות נשלטת על-ידי הגמוניה של פעילי זכויות אדם ומקורבים לקרן החדשה לישראל, מסייעת בדרכים שונות לקידום ענייניהם של המיעוט הערבי בישראל, והללו גומלים למיטיביהם בקלפי.

בלשכת עורכי-הדין, הקול הערבי הוא בעל חשיבות רבה. רשומים בה כ-9,940 עורכי-דין ערבים, מתוך כ-58,000 חברים. על-פי ההערכות בלשכה, שיעורי ההצבעה בקרב עורכי-הדין הערבים גבוהים ביותר – למעלה מ-50% ברמה הארצית. בחלק מהמחוזות – כמו ירושלים למשל – מדובר אפילו על 80-70 אחוזי הצבעה. אך בעוד עורכי הדין הערביים מבינים את חשיבותה של ההצבעה ומתארגנים בהתאם, בשאר המגזרים מורגשת אדישות לנושא, ואחוז ההצבעה הכללי ללשכה לא עולה על 25 אחוזים. בשל כך, כוחם היחסי של הערבים בלשכה גדול מאוד: מתוך 14,551 קולות שנספרו בפעם הקודמת, כ-5,000 היו של עורכי-דין ערביים, או אם תרצו 30 אחוז מכלל הבוחרים. ובמנדטים: 9 מתוך 43 חברי מועצת הלשכה הנבחרים הגיעו מהרשימות הערביות.

בחמש-עשרה השנים האחרונות הלשכה נשלטה ללא עוררין על-ידי תומכי האקטיביזם השיפוטי ושלטון זכויות האדם: בין השנים 2011-1999 עמדו בראשות הלשכה ד"ר שלמה כהן, חבר המועצה הבין-לאומית של הקרן החדשה לישראל ויורי גיא-רון פעיל לשעבר ב'אגודה לזכויות האזרח'. גם בקדנציה האחרונה שמרו הרדיקלים על השליטה בדרך מקורית למדי: למרות שבבחירות לראשות הלשכה זכה עו"ד דורון ברזילי, שנחשב ליריבה של ההגמוניה השלטת, אנשי השמאל יזמו פיצול והקמה של לשכה אלטרנטיבית, שרוקנה למעשה מתוכן את סמכויותיו של היו"ר שבחרו עורכי-הדין.

אנטי-ציונות בוועדה לבחירת שופטים

שליטתו של השמאל הקיצוני במנגנוני הלשכה נגלתה לעין כל בדצמבר האחרון, כאשר מועצת הלשכה בחרה את עורכי-הדין חאלד חוסני זועבי ואילנה סקר כנציגיה בוועדה לבחירת שופטים. נציגי עורכי-הדין חוברים בדרך כלל לשלושת שופטי העליון החברים בוועדה ויוצרים "גוש חוסם" של חמישה חברים, מתוך תשעה בסך הכל, השולטים למעשה במינוי השופטים בישראל. זו הסיבה שהשמאל והערבים רגישים כל כך לשינויים בהרכבה של הוועדה: הרוב בוועדה לבחירת שופטים הוא אבן הראשה עליה נשען המאחז של השמאל הקיצוני במערכת המשפט.

"מערכת המשפט היא המוסד הממלכתי שזוכה למידת האמון הגבוהה ביותר בקרב הציבור הערבי, ולא בכדי", הסביר בשיחה עם 'מידה' חבר הוועדה לבחירת שופטים חאלד חוסני זועבי. לדבריו, מערכת המשפט היא המוסד היחיד שמקדם את זכויות המיעוט הערבי בישראל. על כן, הניסיונות לשנות את הרכב הוועדה הם חמורים בעיניו: "לתת השפעה גדולה יותר לפוליטיקאים על הוועדה לבחירת שופטים זה לדעתי לא נכון. אני חושב שאנחנו צריכים לשמור על התדמית המוסרית של בית המשפט".

זועבי הוא עורך דין ותיק ונעים הליכות שהשיחה עמו קולחת. כאשר נשאל על יחסו למדינה, הוא בוחר מתחמק באלגנטיות. "אתה רואה את עצמך ישראלי?" שאלתי אותו. "אני רואה את עצמי ערבי אזרח מדינת ישראל" הייתה התשובה.

האם אתה ציוני?

"ודאי שלא. למה שאהיה ציוני? איך ערבי יהיה ציוני? גם היהודים לא כולם ציונים. ואני לא יודע מה זה ציוני. תסביר לי מה זה אומר להיות ציוני היום, לא בימים שלפני 1948. היום אני אזרח במדינה".

יש ויכוחים על אופיה של המדינה ועל מקומם של האזרחים הערבים בה. האם אתה תומך למשל בהענקת זכויות קולקטיביות למיעוטים? אוטונומיה תרבותית?

"אוטונומיה לא. אבל כן אני חושב על זכויות קולקטיביות. על זכויות למיעוט כן. לא צריך להגיע לאוטונומיה".

זו נקודת מפתח: להבדיל מזכויות הפרט, הוויכוח אודות זכויות קולקטיביות למיעוטים הוא למעשה ויכוח עקרוני על עתידה ואופיה של המדינה. במסמכי החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל, שפרסמו עמותות וארגונים ערביים בשנת 2007, נאמר כי הם דורשים שותפות מלאה "בכל המשאבים הציבוריים במדינה: הפוליטיים, החומריים והסימבוליים", דבר הכולל הכרה רשמית "בייחודם הלאומי, הדתי, התרבותי, הלשוני ובהיותם ילידי הארץ המקוריים"; "הבטחת דו-לשוניות מהותית בארץ"; הבטחת ייצוג והשפעה "על בסיס לאומי לערבים הפלסטינים במוקדי קבלת ההחלטות" כולל זכות וטו בנושאים מסויימים; ניהול עצמי בתחומי הדת, החינוך והתרבות; שינוי סמלי המדינה; קיום קשרים עם "שאר חלקי העם הערבי הפלסטיני, ועם כל העמים הערביים"; וכמובן – "הכרה רשמית בעוול ההיסטורי שנעשה לערבים הפלסטינים בארץ ולעם הפלסטיני בכלל".

את כל אלו, מבקשים מנהיגי הציבור הערבי להשיג בעיקר באמצעות מערכת המשפט, וספציפית בעתירות לבג"ץ. ובמאבק זה, זהותם של השופטים בבית המשפט העליון ובשאר הערכאות יכולה להיות מכרעת. זועבי מודע לכך היטב, כפי שהסביר בראיון ל'קול ישראל בערבית' סמוך לבחירתו לוועדה בפעם הקודמת: "אפעל למינוי מספר רב יותר של שופטים ערביים בבתי המשפט השונים".

כששאלתי את זועבי מה כוונתו ב"זכויות קולקטיביות" הוא מהסס. לאחר שתיקה שנמשכה שניות ארוכות, השיב: "אני צריך לחשוב על זה עוד קצת".

למעשה, נושא זה הוא כה עקרוני, עד שהוא משפיע גם על שיקולי ההצבעה של עורכי-הדין הערביים בבחירות ללשכה. "אנחנו תומכים במי שתומך יותר בזכויות של המיעוט הערבי של מדינת ישראל" מסביר זועבי. "תמכנו בעבר בשלמה כהן וביורי גיא-רון. זה תלוי במי שיהיה הכי תומך באינטרסים שלנו". אך למרות ש"עדיין לא החליטו במי לתמוך הפעם", לזועבי כשלעצמו יש התחייבות פוליטית ברורה: "אני חלק מפורום ראשי המחוזות בלשכת עורכי-הדין ואני חלק ממחנה אפי נוה".

גם הנציגה השנייה בוועדה לבחירת שופטים, עו"ד אילנה סקר, תומכת במובהק באקטיביזם השיפוטי: "אני רואה בבית המשפט כאחד המובילים העיקריים של שינויים חברתיים, ואני לא מדברת רק על בית המשפט העליון" הסבירה בראיון לעיתון 'גלובס'. ביחס למעמדו של בג"ץ טענה סקר שהיא "נמצאת איפשהו באמצע". מצד אחד היא סבורה בית המשפט העליון לא צריך לשנות חוקים שחוקקה הכנסת, אך מנגד, "ישנן פעמים שאותם חוקים צריכים להיות מבוטלים", ויש לה גם דוגמה: "יש לי הערכה גדולה מאוד לבית המשפט העליון על החלטתו לקבוע פעמיים כי החוק למניעת הסתננות אינו חוקתי", אמרה.

כך חוברים ערבים לאומנים למחנה המקורבים לקרן החדשה לישראל, ויוצרים את ההגמוניה השולטת במערכת המשפט. כל זאת בחסות אדישותו של הרוב הדומם של עורכי הדין, המתייחסים אל הבחירות בלשכה כאל מטרד ו"שטויות של פוליטיקאים".

לשכת עורכי-הדין נגד מדינת ישראל

מינוי השופטים הוא אולי הנושא האסטרטגי ביותר בו עוסקת הלשכה, אך השפעתה על עיצוב מדיניות לא מצטמצמת רק בכך. בשנה שעברה, למשל, פרסמה הלשכה דו"ח מיוחד על מצב הכליאה של מסתננים במתקן 'סהרונים'. הדו"ח שהציג ממצאים קשים, פורסם באופן תמוה כשבוע לאחר ש'האגודה לזכויות האזרח' עתרה נגד חוק המסתננים החדש. תמוהה אף יותר הייתה העובדה שמחבר הדו"ח מטעם לשכת עורכי-הדין היה עורך הדין עודד פלר מ'האגודה לזכויות האזרח', שחתום גם על העתירה נגד החוק. תחקיר שערך עדי בן חור בנושא ופורסם באתר 'מידה', עמד על בעיות אחרות בדו"ח, שפרסומו בתזמון הנכון העניק גיבוי תקשורתי עצמתי לעתירה נגד החוק.

אך מי שהביאו לשיא את השימוש בלשכת עורכי-הדין למטרות פוליטיות היו שלמה כהן, ראש הלשכה בשנים 2007-1999, וחברו עו"ד יוסי ארנון, המייצג באופן קבוע את הרשות הפלסטינית בבתי המשפט הישראליים, שעד לימים האחרונים היה חבר המועצה הארצית של הלשכה.

במהלך השנים השתמשו השניים בלשכת עורכי-הדין כדי לבטא תמיכה בעמדותיהם של הפלסטינים ואש"ף, בעיקר בשנות האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן.

אחד המקרים הבולטים ביותר הייתה הודעה לעיתונות שפרסמה הלשכה באוקטובר 2001, שיצאה נגד מדיניות החיסולים הממוקדים. "מדיניות החיסולים – בלתי-חוקית; החיסולים – פשע מלחמה חמור" נאמר בה. הלשכה הודיעה כי היא מתנגדת "למדיניות החיסולים בהיותה הוצאה להורג ללא משפט". עורך דין יוסי ארנון, הסביר כי "מתנוסס על מדיניות החיסולים דגל שחור של אי-חוקיות… חיילים צריכים… לסרב לבצע פעולות שהן פשעי מלחמה". יש לזכור כי באותם ימים ניהלו ארגוני זכויות אדם המקושרים לקרן החדשה לישראל, קמפיין ציבורי נגד החיסולים הממוקדים, שהגיע לשיאו בעתירה לבג"ץ שהוגשה כשנה לאחר מכן. שלמה כהן, ממקורבי הקרן בעצמו, השתלב במאבק באופן מושלם.

בהזדמנות אחרת, ניסה שלמה כהן להוביל החלטה כי לשכת עורכי-הדין בישראל תכיר בסמכויותיו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ותשלח לשם כנציגה את פרופ' קנת מן, פעיל זכויות אדם ידוע ('האגודה לזכויות האזרח', 'גישה', וארגוני המסתננים) ומייסד הסנגוריה הציבורית. כל זאת בניגוד לעמדתה הרשמית של ישראל וארצות-הברית, שאינן מכירות בסמכויותיו של בית הדין בהאג, שהוקם על-מנת לדון בפשעי מלחמה.

שלמה כהן יזם גם מהלך שהביא להגדלת כוחם היחסי של הערבים במועצת לשכת עורכי-הדין.

למועצת הלשכה כוח רב: המועצה ממנה את החברים לוועדה לבחירת שופטים, נציגים לוועדה לבחירת היועץ המשפטי לממשלה ומחלקת תקציב של 70 מיליון ש"ח. כך, מי ששולט במועצה, שולט למעשה בלשכה.

מועצת לשכת עורכי-הדין מורכבת מ-48 חברים, אשר 28 מתוכם נבחרים בבחירות ישירות ברשימה ארצית. עוד 15 הם נציגי המחוזות – 3 מכל מחוז. כתוצאה מכך, כוחם של המחוזות בלשכה גדול יחסית. ומחוז קטנטן כמו מחוז דרום, שבו כ-3,000 עורכי-דין, זוכה לנציגות שווה לזה של מחוז תל-אביב בו רשומים כ-38,000 עורכי-דין.

אז מה עושים כדי להגדיל את כוחם של הערבים (ובאמצעותם את כוחו של השמאל)? פשוט מאוד – מקימים מחוז חדש, שרוב החברים בו ערבים. כך, לפני כעשור, בא לעולם מחוז צפון של לשכת עורכי-הדין, בו חברים כיום כ-2,600 עורכי-דין שרובם המוחלט ערבים. מאז הקמתו עומד בראשות המחוז חאלד חוסני זועבי, שכאמור נבחר לאחרונה כנציג לשכת עורכי-הדין בוועדה לבחירת שופטים. מהלך פרוצדורלי פשוט הצליח להגדיל את כוחם היחסי של הערבים באופן משמעותי.

פרקליטו של ערפאת

שותפו של כהן, יוסי ארנון, שעמד ברשות הוועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח של הלשכה באותם ימים, היה קיצוני אף יותר. בפסק-דין מרתק הנוגע לתביעת לשון הרע שהגיש ארנון נגד עו"ד יראון פסטינגר, מכיוון שכינה אותו "אנטי-ציוני", נחשפים רבים ממעלליו של ארנון.

ארנון אישר למשל כי הוועדה בראשותו קיבלה שורה של החלטות קיצוניות ושנויות במחלוקת לטובת הערבים הישראלים והפלסטינים: "קריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בעניין הריגת 13 אזרחים בהפגנות האחרונות; טיפול בבתי משפט בשטחים הכבושים; טיפול בענייני עינויים בזמן חקירות ועוד". ארנון אישר בחקירתו גם כי קרא לחיילי צה"ל שלא למלא אחר פקודות שהן פשעי מלחמה; ולסרב ל"רצח על-ידי חיסול ממוקד, צריך לסרב כי הוא בלתי חוקי בעליל".

נושא אחר שעמד על הפרק באותם ימים הייתה דרישה בבלגיה להעמיד לדין את ראש הממשלה אריאל שרון בגין פשעי מלחמה. ארנון ניסה להוביל החלטה במועצת הלשכה הקוראת לאפשר לרשויות הבלגיות לערוך חקירה בנושא, למרות שאין להם סמכויות משפטיות לעשות כן. "בואו ניתן לבלגים לבדוק את זה, עניינית". השופט ציין כי לאחר חקירה ארוכה, "דרך חתחתים עברנו, שורה ארוכה של שאלות, עד שבסופו של דבר הסתבר שלהשקפתו של עו"ד י' ארנון, דווקא כן ביצע אריאל שרון פשע מלחמה".

באופן כללי, דעתו של ארנון לא נוחה כל-כך מהציונות: חוק השבות, לטעמו הוא "חוק גזעני המפלה בין גזע לגזע", והוא אף סובר שזכות השיבה הפלסטינית היא לגיטמית.

ארנון התכוון לכך באופן מעשי למדי: באחד המקרים נידונה בקשתו של עורך-דין פלסטיני לעבור למזרח ירושלים ולקבל רישיון לעריכת-דין בישראל. כאשר הגיע הבקשה לדיון בלשכה, ארנון תמך בה בטענה שיש לראות אותו כ'עולה חדש' מרמאללה: "אני לא רואה למה הוא יופלה ממי שעולה מרוסיה" הסביר.

בפעם אחרת, החליטה הלשכה ביוזמתו של ארנון להפסיק את תמיכתה בארגון המשפטנים היהודיים הבינלאומי. והסברו עימו: "אין סיבה שלשכת עורכי-הדין, שחברים בה 3,000 עורכי-דין ערבים, תממן משפטנים יהודים ולא ערבים".

אבל עבור ארנון האינטרס הפלסטיני הוא לא רק נושא לדבקות אידאולוגית – מדובר בקריירה של ממש. בשנת 2003 פורסם כי עורכי-הדין אוסמה סעדי וג'ואד בולוס ייצגו את הרשות הפלסטינית בישראל וכי הם יבחרו לצורך כך משרד עורכי דין אחר שייצג את הרשות בפועל בבתי המשפט. על-פי הדיווח, בולוס וסעדי יהיו אנשי קשר בין הרשות הפלסטינית למשרד שייבחר, וידווחו באופן שוטף לגורמים מוסמכים ברשות.

השניים בחרו במשרדו של יוסי ארנון, שהפך בשנים האחרונות למייצגה המרכזי של הרשות בתביעות של נפגעי טרור, המגיעות לסכומים של מיליארדי שקלים. כאשר נשאל מדוע הוא נבחר על-ידי הרשות, השיב ארנון: "אנחנו אחד המשרדים הידועים בארץ בנושא הנזיקין. זה נכון שגם דעותיי ידועות, אף-על-פי שזה לא היה השיקול המרכזי שלהם" (זמן תל-אביב 4.4.03). על-פי ההערכות, הרשות הפלסטינית שילמה למשרדו של ארנון מיליוני שקלים בשנים האחרונות על ייצוג משפטי.

האלקטורט הערבי

אין להתפלא אפוא, כי גם בפוליטיקה של לשכת עורכי-הדין ארנון נחשב ל"שדכן" המחבר בין מועמדים מהשמאל הישראלי לעורכי-הדין הערביים. הדבר בולט במיוחד במחוז ירושלים, בו חברים גם ארנון וגם ג'ואד בולוס, שני נציגיה של הרשות הפלסטינית.

בשנים האחרונות זכה עורך הדין אשר אקסלרד להיבחר לראשות ועד מחוז ירושלים של הלשכה, באמצעות שילוב קולותיהם של כ-400 עורכי דין ערבים עם קבוצות נוספות של עורכי דין חרדים ואחרים. על-פי עדויות שהגיעו לידי 'מידה', בבחירות הקודמות הגיעו הערבים בהסעות מאורגנות לקלפיות והצביעו כאיש אחד לאקסלרד. 400 זה אולי לא "נוהרים", אבל בהתחשב בכך שאקסלרד זכה בסך הכל בכ-1,194 קולות זה בהחלט מספר לא מבוטל.

כשהוא נשאל על כך, מקפיד אקסלרד לשמור על מענה ענייני: "אני נמנע מלערב פוליטיקה בעבודתי בלשכה" הוא אומר, "הערבים מצביעים לי, יחד עם עורכי-דין אחרים, כי הם סבורים שאני הכי מתאים לתפקיד". יחד עם זאת, התבטאויותיו הקיצוניות של חבר הוועדה לבחירת שופטים זועבי לא מקובלות עליו: "האמירות האלו מפריעות לי ואף אחד לא מצפה ממני להזדהות עם רעיונות כאלו, כולל מצביעיי הערבים במחוז", הוא אומר.

אך פוליטיקה בצד, לקשריו של אקסלרד עם השמאל והערבים יש מחיר. למרות שבבחירות הקודמות ארנון לא הופיע ברשימתו של אקסלרד, הוא נבחר להיות אחד מנציגי המחוז במועצה הארצית. הפעילות בלשכה מעניקה לארנון כוח רב, עד שעורכי דין המכירים אותו היטב מבתי המשפט מעידים כי הוא נהג להתרבב בפניהם שאין להם סיכוי בפניו: "אני מיניתי פה 70 אחוז מהשופטים".

למעשה, הקשר עם ארנון הוא כל כך חשוב לאקסלרד, עד כי לאחר שנודע כי ארנון חלה, החליט ועד מחוז ירושלים למנות את בנו יונתן למחליפו כנציג המחוז במועצה הארצית. "האיש חולה" אמר אז אקסלרד, "בואו נכבד את בקשתו", משל היה היה מדובר בסטטוס פיאודלי ולא במוסד ציבורי דמוקרטי. "דובר בסך הכל בישיבה אחת", הוא מסביר היום, "ובכל מקרה אחרי הבחירות הכל משתנה".

והקשרים נמשכים: ינון הימן, המועמד כיום לראשות מחוז תל-אביב (ומסומן כמועמד עתידי לראשות הלשכה) היה בעבר שכיר במשרדו של יוסי ארנון; וכך גם ארקדי אלגואשוילי, מספר 6 ברשימה של אקסלרד בירושלים; משרדו התל-אביבי של יוסי ארנון שוכן בתוך משרדו של יורי גיא-רון, ראש הלשכה לשעבר; אשר בתורו מחזיק משרד חיפאי אצל עו"ד חלי בן-ארי, פעילת זכויות ידועה, שכיהנה עד לא מזמן כחברה בוועדה לבחירת שופטים.

כך מגדלים יוסי ארנון ושלמה כהן את דור ההמשך של עורכי-הדין הרדיקליים, שבעזרת האלקטורט הערבי מצליחים להמשיך לשמר את ההגמוניה. כל זאת בחסות האדישות הכוללת של עורכי-הדין, שלא מנצלים את זכותם הדמוקרטית להשפיע בקלות על עמדות המפתח של המערכת.

כל קול קובע

סיפורה של סיעת 'מחץ' בבחירות הקודמות הוא ללא ספק אחד השיעורים החדים ביותר בדמוקרטיה ובכוחו הרב של עקרון "אדם אחד – קול אחד". כשוך הבחירות בשנת 2011, מערך הכוחות במועצה הארצית של הלשכה נטה ברוב דחוק לטובת מחנה גיא-רון, דבר שאפשר לגיא-רון לשלוט במועצה. זאת, על-אף שיריבו דורון ברזילי זכה בראשות הלשכה.

עד כאן הדברים ידועים. מה שפחות מוכר הוא שמערך הכוחות הזה נוצר על חודו של קול אחד בלבד, בסיעת 'מחץ' הקטנה שהייתה חברה אז במחנה גיא-רון (בבחירות הנוכחיות הסיעה רצה עם מחנה ברזילי). בבחירות למועצה קיבלה הסיעה בסך הכל 389 קולות – בדיוק מספר הקולות הנדרש כדי לעבור את אחוז החסימה. קול אחד פחות, 'מחץ' הייתה נשארת בחוץ ומערך הכוחות בלשכה היה שונה. במצב כזה, ייתכן כי החלטות המועצה היו נראות אחרת. אולי היה נמנע הפיצול בלשכה, ומי יודע – אולי בוועדה לבחירת שופטים היה מכהן עורך דין פחות אקטיביסט, שהמילה "ציונות" לא צורמת לאזנו?

מעורך הדין אפי נוה נמסר: 

"לשכת עורכי-הדין הינה בראש ובראשונה איגוד מקצועי אשר אמור לטפל בליבת הנושאים הקשורים לכבוד המקצוע,הכשרת עורכי-הדין, סוגיות שכ"ט, מעמדם הציבורי של עורכי-הדין, הקשר מול הרשות השופטת וכיוצ"ב. לטעמי לשכת עורכי-הדין אינה אמורה ליטול חלק או צד במגרש הפוליטי וכל עיסוק מסוג זה תוצאותו פגיעה ישירה באיגוד המקצועי שלנו. הניסיון לגרור את השיח הפוליטי במדינה לתוך לשכת עורכי-הדין הינו ניסיון פסול שאינו במקומו. לגופו של עניין אני יכול להעיד מידיעה והכרות אישית עם עו"ד זועבי כי בארבע השנים האחרונות בהן שימש כאחד משני נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים הוא פעל ללא דופי וללא כל שיקול פוליטי כפי שנעשה ניסיון לייחס לו בשאלות שהופנו לגביו. ראוי לזכור כי עו"ד זועבי תמך למשל במינויו של כבוד השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון ושל שופטים מכובדים נוספים והכל מתוך שיקול ענייני ומקצועי ולכן אין כל מקום להטיל דופי כלשהו בכשירותו לתפקיד.

הניסיון לייצר בחישה פוליטית בתוך לשכת עורכי-הדין ולצבוע את הבחירות הקרובות בגוון פוליטי כפי העולה מהכתבה, הוא ניסיון פסול מיסודו שאין לו מקום וממילא רק יגרום נזק לאיגוד המקצועי. ראוי שכל הבוחשים יבינו שלשכת עורכי-הדין הינה איגוד מקצועי ואין כל מקום לגרור אותה לשיח הפוליטי הציבורי ולהתנצחויות בין ימין ושמאל ובין דתיים וערבים. הלשכה שייכת לכל עורכי-הדין באשר הם ללא הבדל דת ולאום וחשוב להקפיד שתעסוק רק בנושאים שלשמם הוקמה ולא תיגרר למחוזות לא לה".