כך הרסה מדינת הרווחה את החברה השחורה באמריקה

"בולטימור זה כאן!" זעקו הלהגנים הקבועים כשצפו בהפגנות של האתיופיים נגד אלימות משטרתית בישראל. מבטם החודר ראה מבעד למפגינים האתיופים את מהומות הגזע בבירת מדינת מרילנד; כולל מותו החשוד של עבריין בשם פרדי גריי כשהיה בחזקת המשטרה העירונית, מקרה אחרון בשורה של אירועים בעייתיים כאלה. כבר ברמה השטחית ניתן להראות הבדלים, שכן בעוד בישראל ניתן לפטר שוטר באופן מידי כשהוא עובר על החוק – בארה"ב, בגלל האיגוד המקצועי שם, כמעט בלתי אפשרי לפטר שוטר שעשה מעשים דומים ללא תהליך ארוך ומייגע, אם בכלל. ועוד הבדל קטן: החייל האתיופי שהוכה יצא ללא פגע, ויכול היה להתחבק עם ראש הממשלה מבלי שנשארו עליו כל סימני אלימות.

אבל ההבדלים לא נגמרים שם, וסיפור בולטימור הינו מיקרוקוסמוס של ניסוי חברתי מדינתי רחב-היקף, אשר החריף לאורך השנים את הבעיות אותן רצו לחסל. התוצאות הן אסון חברתי, שיש לישראל הרבה מה ללמוד ממנו.

לכאורה, בולטימור צריכה להיות החלום הוורוד של כל איש שמאל באשר הוא, במיוחד בכל הקשור לצדק למיעוטים נדכאים. הרבה ערים ברחבי ארצות הברית – ובמיוחד בעלות רוב של שחורים כמו בולטימור – הפכו לממלכות של המפלגה הדמוקרטית ללא עוררין. המפלגה הרפובליקנית לא זכתה במירוץ לראשות העיר בבולטימור מאז 1968, ויש ערים שבהן הרפובליקנים נראים כזכרון אף יותר רחוק. ראש העיר היא אשה שחורה, מפכ"ל המשטרה שחור, ובערך מחצית מכוח האדם המשטרתי גם הם שחורים.

בולטימור איננה פרגוסון, עם קווי העימות הגזעיים הניכרים לעין כל – של אזרחים שחורים העומדים כנגד שוטרים ומנהיגים לבנים. אם רוצים להבין את הבעיות של בולטימור, כמו גם הבעיות של רוב האוכלוסייה השחורה, צריך ללכת מעבר לטענות האוטומטיות העוסקות בגזענות ובידה הקשה של המשטרה.

דו"ח מויניהן והחברה הגדולה (Great Society)

הבה נחזור אחורה בזמן, ספציפית לשנה 1965. נשיא ארצות-הברית לינדון ג'ונסון הדמוקרט, מתבשם מהעברתם של שורה של חוקים פדרליים שחיסלו את חוקי הגזע של הדרום שחייבו אפליה קשה של שחורים. במסגרת זו טופלו סוגיות יסוד כמו זכויות הצבעה, השתתפות שווה במרחב הציבורי עם לבנים, ושיוויון הזדמנויות במקומות עבודה. הצעד הבא אחרי המאבק לשוויון זכויות אזרחי היה מה שכונה אז "החברה הגדולה" (Great Society), תוכניתו הכלכלית-חברתית השאפתנית של ג'ונסון לחיסול העוני אחת ולתמיד. זו היתה תכנית שנשענה על הנחות פרוגרסיביות שמטרתה צמצום דרסטי בפערים השונים שפילגו בין חלקי החברה האמריקנית, ובמיוחד בין שחורים ללבנים. זו היתה תכנית קלסית מבית המדרש של הצדק החברתי. אם תרצו, תיקון עוול היסטורי על-ידי מדינה המבקשת סליחה.

באותה תקופה בדיוק, פורסם דו"ח בעל חשיבות היסטורית שהצביע על כיוון אחר לחלוטין: דו"ח מויניהאן, שכותרתו הייתה The Negro Family – "המשפחה השחורה". הדו"ח חובר בידי פרופ' דניאל פטריק מויניהאן, דמוקרט עצמאי שעמדותיו הניציות ביחסי חוץ והמתונות בענייני פנים, היו לצנינים בעיני חבריו הרדיקליים. הדו"ח המורכב לא החיל את הסיפור הפשטני של "הכל באשמת הגזענות", אלא העז להצביע על בעיות פנימיות בקרב השחורים עצמם.

דו"ח מויניהאן הצביע על שורה של בעיות מבניות בחברה השחורה שבהעדר טיפול הולם יובילו לתוצאות קשות. לא מדובר בפמפלט גזעני או קיצוני; מויניהאן חוזר שוב ושוב על הסיבות למצב הקשה של השחורים – ובמיוחד הגבר השחור, ששורשיהן נעוצים בתנאים המיוחדים של העבדות באמריקה, כולל החוקים הגזעניים והאפליה ממנה סבלו. אבל שלא כמו היום, הדו"ח לא מכסה ולא מריח מצנזורה עצמית, אלא מדבר על הכל בגלוי.

המסקנה העיקרית של מויניהאן הייתה, שהמשפחה הגרעינית השחורה נמצאת בסכנה חמורה, וכי הרס המשפחה יפגע אנושות ביכולתם של שחורים לצאת ממעגל העוני. זו לא תוצאה של גזענות, אלא שורה של עניינים מבניים וחברתיים; והפתרונות שהציע השמאל רק החריפו את הבעיה לממדים קטטסטרופליים.

נישואין ויציבות

דו"ח מויניהאן מתאר מצב שבו הקהילה השחורה מפוצלת למעשה לשתי קבוצות עיקריות: נשואים ושאינם. הנשואים מצליחים לטפס למעמד הבינוני והלאה, מצליחים במקצועות החופשיים ואפילו בפוליטיקה. מצבם הכלכלי, כאז כן היום, הוא טוב ולעתים טוב מאוד; נדיר שהם חווים עוני של ממש.

לעומת זאת, זוגות שהתגרשו או נפרדו נמצאים על עברי פי פחת מבחינה כלכלית. הם תלויים יותר במאמצי רשויות הרווחה, וכפי שנראה להלן, היעדר אב במשפחה גורם לנזק פסיכולוגי והשכלתי חמור לבנות ובנים גם יחד. התוצאה היא שגם אם היתה הגזענות מתאדה כבמטה קסם, הבעיות כנראה היו נשארות.

המספרים, היו ברורים: ב-1960, בערך 3% מהילדים הלבנים נולדו מחוץ לנישואין. בקרב השחורים, השיעור הממוצע המשוקלל הגיע קרוב ל-25%, קרי: פי שמונה מלבנים. במקומות מסוימים, המספר הגיע ל-40%. היום המצב חמור אף יותר.

כפי שהראה הדו"ח, היכולת של הנישואים השחורים להחזיק מעמד קשורה באופן הדוק ליכולתו של הגבר במשפחה לשמור על עבודתו ולהביא כסף הביתה. ניתן לראות בגרף שלהלן כי נישואים ועבודה הולכים ביחד, ולהיפך. ככל ששיעור האבטלה עולה, עולה גם איתו שיעור הגירושין.

מצב זה הוחרף כבר אז בעקבות חוקי עבודה שונים שמטרתם "להעלות את שכר העובד" באופן מלאכותי, כמו חוקים שחייבו תשלום שכר איגודים מקצועיים חזקים (וגזעניים) ותשלומי ביטוח לאומי.

האפשרות לקבל משרה בשכר נמוך היא אחת הדרכים החשובות ביותר הפתוחה בפני עובדים לא מיומנים וחסרי השכלה להתקדם בסולם החברתי. זאת שיטה יעילה במצב של תחרות קשה בין בעלי עסקים; מצב זה כפה לא פעם על מעסיקים לא-סימפטיים לתת את ההזדמנות לנער או לגבר הצעיר להתחיל לעלות בסולם הכלכלי. אפילו בדרום-אפריקה בזמן האפרטהייד, חברות שחורות ניצחו חברות של לבנים במכרזים על-ידי שימוש בטקטיקה זו.

אלא שאז באו חוקי שכר מינימום, שלא פעם הסתתרו מאחוריהם כוונות גזעניות, וחיסלו באחת את אחד מהכלים החשובים ביותר של גברים שחורים לשנות את מצבם. ככל שהממשלה מייקרת את עלות העסקתם, אם באמצעות חיוב ביטוח לאומי, אם באמצעות שכר מינימום, כך המעסיקים  נזהרים יותר ומהססים לקבל מועמד חדש לעבודה. חוקים אלה אולי היטיבו עם חלק קטן של עובדים שלא פוטרו, אבל הם קיבעו את מעמדם של הנותרים מאחור כמובטלים כרוניים.

השלטון המאטריארכלי בחברה השחורה

הדגש על הנזק שגרמו תהליכים אלו לגבר השחור איננו מקרי. מויניהאן מדגיש כיצד עיקר הנזקים של העבדות, חוקי הגזע, הגזענות ובעיות מבניות פגעו בעיקר בגבר השחור ומעמדו בתוך המשפחה. לעומת זאת, נשים שחורות נפגעו יחסית פחות, נהנו יותר מתוכניות ממשלתיות, והגיעו למעמד דומיננטי בתוך המשפחה והחברה. הגבר השחור הפך לנתון יותר ויותר למרות האשה, ובמובן מסוים למיותר, ללא סמכות או השפעה של ממש. הציטוטים בדו"ח מפי חוקרים מאירי עיניים: "היסטורית, בחברה השחורה המטריארכלית, אמהות דאגו שאם לאחד מילדיהם היה סיכוי להשכלה גבוהה, הבת היא זו שתשאף לכך"; "בעוד רוב המשפחות הלבנות נוטות לקראת שוויון, רוב משפחות השחורות נשלטות על-ידי האישה"; "האישה השחורה נוטה בקלות למאוס בבעלה התלוי בה כלכלית, ודחייתה אותו מגבירה את ניכורו מחיי משפחה. ממורמרות מניסיונן עם גברים, אמהות שחורות רבות פועלות לא פעם לקבע את הדפוס… על-ידי תשומת לב יתרה לבנותיהן מאשר לבניהן".

החלום הפמיניסטי התגשם עוד לפני ה"גל השני" – החברה השחורה הלא נשואה היא מטריארכלית לכל דבר. אבות הפכו לתופעה נדירה, אם בכלל, והתוצאה היא גירסה טרגית של מלחמת המינים – בה כולם מפסידים.

היום הגברים השחורים נחלקים לשכבה דקה של גברים סלבריטאים, נחשקים, ומתחתם רוב עצום של גברים שמכל הסיבות שמנינו, משתרכים אחור עד שהם הופכים להיות בחזקת "נעלמים" – שקופים במונחים מקומיים, בלתי נראים – כולל בתוך החברה השחורה פנימה.

מומיה עלי, אפרו-אמריקני ממעמד העובדים, המדבר לא פעם על ענייני גברים מנקודת מבטם, דיבר על תופעת ה"טיירון". טיירון הוא בחור שחור טוב (אבל באמת טוב), ללא רישום-פלילי והמרוויח לא רע מעבודה מכובדת של צווארון כחול. אבל משום שהוא "לא מספיק משכיל" או "לא נראה מספיק טוב", נשים מתעלמות ממנו לחלוטין. זה סיפור חייהם של הרבה מאוד "טיירונים". גם הם לא מצליחים לשבור את תקרת ההשכלה ואת קירות היחס השלילי לא הם זוכים מכל כיוון.

אי אפשר להגזים בעוצמת הנזק שנגרם בעקבות חיסול דמות האב הביולוגי הנשוי לטובת משפחות חד-הוריות, לא פעם עם גברים מזדמנים. אבות חשובים מאוד עבור בנות – בנות עם אב שנשאר נשוי, הסיכון שלהם להרות מחוץ לנישואים או לעלות על מסלול של חיי מין בלתי נשלטים, פחותים בהרבה מבנות הגדלות עם האמא בלבד; עדיין, הנזק העיקרי נגרם לבנים.

ללא אב, אפילו אב בינוני, שישמש מודל גברי לבנו, הבנים משתרכים מאחור. הם נכשלים יותר בבית הספר, הופכים להיות יותר אלימים ובלתי-נשלטים (אגב, האלימות במשפחה שחורה עם אם בלבד היא קשה, ויתכן שתורמת לבעיה) ובאופן כללי מרגישים יותר מנוכרים כלפי החברה הסובבת. בהתחשב בצורה שבה כולם – כולל נשים שחורות עצמן –מתייחסים אליהם, קל להבין למה.

הוכחה חותכת לתופעה ניתן למצוא בחלק אחר של דו"ח מויניהאן, שם הוא מראה כי הדימוי העצמי של שחורים שהצליחו להתגייס לצבא ארה"ב השתפר פלאים. למה? כי זו היתה מסגרת גברית מובהקת, שחיזקה את תחושת הכבוד העצמי והעניקה הערכה לגבריות ככזו. סיסמה של צבא ארה"ב בשנות ה-60 הדגישה את הדבר: "בצבא ארה"ב אתה לומד להבין איך זה להרגיש כמו גבר".

כוונות טובות ותוצאות הרסניות

כשדו"ח מויניהאן יצא, מצבה של המשפחה השחורה עדיין היה יציב יחסית. לא פחות משלושה רבעים של המשפחות השחורות היו עם אב ואם ביולוגיים נשואים. גם אם המשפחה השחורה היתה  הרבה פחות יציבה ממשפחה לבנה מצויה, עדיין הייתה כאן תקווה. אלא שמדינת הרווחה הרסה את מה שנשאר, עם כל הכוונות הטובות שבעולם. העלאת שכר המינימום הגבירה אבטלת נערים וגברים שחורים, והגברה מאסיבית של תשלומי סעד לאמהות ייתרה יותר ויותר את הצורך בגבר המפרנס, התיאורים בדו"ח מויניהאן הפכו ממשבר למצב כרוני.

תכניות נוספות של הדמוקרטים שפיתחו את קווי המדיניות החברתית של ג'ונסון בזמנו, החריפו גם הן את המצב. הדמוקרטים השתלטו בעשורים הבאים על הערים הגדולות. כך, מדיניות המיסוי החונקת שלהם הבריחה את העסקים שנשארו במרכזי הערים, תופעה שהחריפה בעקבות אירועים חמורים כמו המהומות הגזעיות של סוף שנות ה-60.

תמיכתם של הדמוקרטים באיגודי מורים מבטיחה עד היום שהמורים הגרועים של השכונות העניות לעולם לא יפוטרו. התוצאות לא איחרו לבוא: בבולטימור, לא פחות מ-72% מהתלמידים מקבלים ציונים מתחת לממוצע במתמטיקה, 45% מתחת לממוצע בקריאה, ו-64% במדעים. בגלל ארגוני המורים נמנעת גם תחרות בין בתי ספר ציבוריים, אולי התקווה היחידה עבור נערים שחורים לקבל השכלה ראויה לשמה.

כשדו"ח מויניהאן פורסם, רק רבע מהילדים השחורים נולדו למשפחות מפורקות. היום, המספר עומד על כשלושת-רבעי, ואולי אף יותר. האבטלה בקרב שחורים מרקיעה שחקים בכל שכונה עירונית אקראית שנבדוק. החוק, הפשע, ההשכלה הגרועה והאופי העני ההומוגני של לא מעט מהשכונות הללו מבטיחים שמי שרוצה ל"צאת ממצבו" חייב לעבור מכשולים שרק המוכשרים ביותר יכולים לגבור עליהם.

עבור גברים שחורים, המקום היחיד היום שהם יכולים לקבל עיצוב חינוכי גברי הוא בצבא ארה"ב או בקרטלי הסמים. כפי שהעיר החוקר אורלנדו פאטרסון, "תחושת המשפחה" היא ההסבר המרכזי שגברים שחורים מספקים לכך שהם הצטרפו לכנופיית.

להחזיר את האיזון

האם יש בכל זאת תקווה?

המפלגה הרפובליקנית בבולטימור חושבת שכן, על אף התמיכה הכספית המועטת מהמטה הראשי. "עם רישום מצביעים של 11 דמוקרטים לרפובליקני אחד, מדובר במאבק ארוך עבור שמרנים. אנשים בערים מצביעים לדמוקרטים כי הם חושבים שזה האינטרס שלהם המבוסס על אמונה בתכניות רווחה – דיור חינם או מסובסד… טיפול חינם בילדים, טיפול רפואי חינם…", כך על-פי סניף בולטימור הרפובליקני. ברם, "שחורים תמיד היו חלק מהמפלגה הרפובליקנית… כמעט 30% מהוועד המרכזי הרפובליקני בבולטימור הם שחורים וכן נושאי תפקידים בכירים רבים… כשמדברים עם שחורים על תרומת המפלגה הרפובליקנית למען חופש השחורים הכולל שחרור העבדים, תמיכה באזרוחם, תמיכה בזכויות הנשק שלהם כדי שיוכלו להתגונן מגזענים אלימים… היא פותחת לא פעם אנשים לרעיונות רפובליקנים."

אמנם קשה לראות איך שחורים, שתמיכתם במפלגה הדמוקרטית שואפת ל-100%, ישנו את דפוסי הצבעתם, אבל יש סימנים חיוביים מסוימים. נשים שחורות, אם מתוך אידיאולוגיה ואם מתוך צורך לחזק את רשויות הרווחה שמתחזקות אותן, מצביעות ברובן המוחלט עבור דמוקרטים. אבל באופן אירוני משהו, דווקא גברים שחורים צעירים מתחילים לשבור ימינה ולהצביע לרפובליקנים.

קשה שלא להרגיש פסימי למראה בעיות של עיר כמו בולטימור, חמישים שנה לאחר שהוכרז על תוכנית שאפתנית לפתור את מצוקת העוני. אבל הנבואה ניתנה לשוטים, וצעדים פשוטים כמו הגברה מאסיבית של תחרות בחינוך, שחרור שוק העסקים והתעסוקה, והחשוב מכל — שובם של האב והגבר למעמד מכובד כנושא בעול יחד עם האם השחורה, יכולים לתת אופק חברתי חיובי.