כשהצוררים הפולנים מושווים ליהודים

בסרט 'אידה' ובהצגה 'הכיתה שלנו' בבימויו של חנן שניר עולה סימטריה פולנית נפשעת: שתי היצירות מציגות מאזן אימה מושלם בין פשעי הפולנים לפשעי היהודים

תמונה אחת, טורדת מנוחה במיוחד, נחרתה בי מן הסרט הפולני זוכה האוסקר 'אידה'. פולני עומד כמעט בתוך קבר שחפר בו, מחלץ מן האדמה את עצמות היהודים שרצח במו ידיו, ואומר לשתי היהודיות בנות משפחת הקורבנות שעומדות שם: קחו את העצמות, השאירו לי את הבית.

זה קורה בפולין הקומוניסטית ב-1962. מה טיב הזיקה בין שני חלקי ה"עיסקה" הזאת – עצמות המתים תמורת ביתם? האם הסכמתו של הפולני לתת את העצמות לשתי היהודיות שאת משפחתן רצח הותנתה בוויתור שלהן על בית המשפחה, שהפולני השתלט עליו והשתכן בו אחרי המלחמה?

פאבליקובסקי שומט את הסצינה הזאת בלי להתעכב עליה ומותיר אותה סתומה ודי אגבית. האם נמנע בכוונה משאלות קשות או אינו יודע כיצד להעלותן? האם ההימנעות הזאת היא עמדה חברתית, פוליטית היסטורית,(לא מוסרית, בוודאי) או שזו מגבלה של כישרון הבמאי? האם לא רצה או לא ידע להעלות שאלות נוקבות ומכאיבות? אין ספק שהסצינה הזאת ראויה לשמש רקע או עילה לבירור אחד הפרקים האפלים ביותר בזיכרון הפולני.

אלמלא שמט הבמאי את הסצינה הזאת מידיו היה מתצמה בה סיפור היחסים הטעון של פולנים ויהודים מיד אחרי המלחמה. הדיירים החוקיים של הבית, היהודים, נרצחו ברובם הגדול בידי הגרמנים הנאצים, ואלה שלא נרצחו בידי הגרמנים וניסו לחזור בסוף המלחמה לבתיהם, נרצחו על פי רוב בידי הפולנים שבזזו את הבית וניכסו אותו לעצמם.

בניגוד לתחזיות, נשארו יהודים

יש מיעוט פולני קטן של אנשי מצפון שמתייסר על כך ומתבייש. אך נדמה שרוב הפולנים הסכינו עם ההזדהמות הזאת, מצאו נוחם באותה הזדהמות של שכניהם, שלא מעטים מהם גם ירשו וגם רצחו, דחקו היטב את הזיהום בתוכם על מנעול ובריח וסירבו – ועודם מסרבים – לאוורר אותו, להתעמת אתו, להודות בפשעיהם.

הפרק הזה צילק יהודים וטבע בהם ובאנשי מצפון רבים בעולם החופשי את דימויו של הפולני הרוצח. הפרק הזה זיהם את הפולנים, שהסיוטים המקננים בהם על פשעיהם כלפי היהודים, מקצין עוד יותר את אימתם ואת שנאתם. מדוע? כי היהודים הם העדים לרצחנותם. בניגוד לתחזיותיהם של הפולנים, הגרמנים לא "עשו את כל העבודה". כמה מן העדים לטבח שביצעו הפולנים עדיין חיים ואתם נשאר זכרון הטבוחים, הרודף במיוחד את מי שכל כך משתדלים לנוס מפניו.

אבל פאבליקובסקי מתחמק באדיקות חשודה מדיון בשאלות נוקבות וממסך אותן מאחורי כובד של תצלומים אמנותיים לכאורה, חקייניים (נוסח ברגמן, לא פחות) ויומרניים עד אימה. ההתחמקות שלו מאמירה בהירה, ממחויבות לגילוי נאות, היא אחת משורה ארוכה של בעיות מוסריות שהסרט 'אידה' לוקה בהן. בעיה מוסרית אחרת, מקוממת לא פחות, היא הסימטריה המוזרה שמציב פאבליקובסקי בין פולנים-רעים לבין יהודים-רעים. לעומת הפולני שרצח יהודים – אך גם הציל אחת, את אידה, בזכות המראה הלא-יהודי שלה – מוצבת ונדה היהודיה, שהיתה תובעת בכירה ושלחה כנראה אל מותם לא מעט פולנים טובים. בסוף הסרט ונדה מתאבדת. האם זה עונשה על תרומתה למותם של פולנים טובים ואמיצים (שסירבו, בין השאר, לשתף פעולה עם הדיקטטורה הסטליניסטית)?

והישראלים מלאי התפעלות

אבל אם הסימטריה שמנסה להציב פאבל פאבליקובסקי בין פולנים ליהודים על ציר הרוע היא "רק" רעה למדי (בין השאר מחמת עמימותה), הרי זו שמציב המחזאי הפולני תדיאוש סלובודזיאנקי במחזהו "הכיתה שלנו", היא נפשעת ממש; אצל סלובודזיאנקי אין שום דבר עמום, הוא מכה בראשם של הקוראים והצופים בקורנס. חנן שניר, במאי ההצגה בישראל, מסייע לו בכך.

המחזה 'הכתה שלנו' מבוסס על שורה של מעשי טבח שעשו פולנים ביהודים בשנת 1941  בעיר ידוובנה וסביבותיה. בני כתה אחת – פולנים ויהודים שווים במספר, מתרועעים כילדים. בהתבגרם מתעללים הפולנים בחבריהם לכתה, אונסים את חברותיהם, בוזזים את בתיהם ולבסוף מובילים את כל היהודים לאסם ושורפים אותם חיים.

הפולנים הרעים שקופים – הם הרי מתעללים ורוצחים. היהודים הרעים הם לפעמים קורבנותיהם של הפולנים הרעים. הם ינקמו בחבריהם המתעללים. כשאחד מהיהודים זוכה במשרת חוקר בשירות הבטחון הוא אינו נוצר את רגשי הנקם שלו בחברו הפולני ומענה אותו באכזריות. הפושע הפולני, כמו הפושע היהודי, יהיו אבות שכולים. בכוריהם ייהרגו או ימותו. פוקד עוון אבות על בנים? איזו מין סימטריה קלישאית ומקוממת עד עלבון זו. כאילו  בהינתן ההזדמנות, בהיווצר הנסיבות וכו', כל אחד יכול להיות רוצח (כפי שהתבטא בראיון אחד מיוצרי 'הכתה שלנו'). לא, לא כל אחד יהיה רוצח למרות הלחץ הסביבתי. כשם שלא כל אחד יבחר בדרך האצילה של ההצלה. מוסר הוא גם אינסטינקט. יש דברים שאנשים אינם עושים גם "בהינתן התנאים", ויש דברים שאנשים עושים כי הם מרגישים שלא ניתן לחיות אחרת, וכי בהצילם נפש אחת, גם את נפשם הם הצילו.

מפתיע שצופים רבים וגם מבקרי תיאטרון  שראו את 'הכתה שלנו' מהללים את התעוזה של המחזאי הפולני המעמת את הפולנים עם פשעיהם. אבל  זהו עימות בתנאים ידידותיים במיוחד לפולנים, כי הוא מצביע באצבע גסה: הנה גם היהודים הרי פושעים. רק תנו להם הזדמנות. מה קרה, שאיש אינו מזהה את המלכודת הזאת?

ואיך איש לא הסתייג מסצינת האונס הנוראה שעוברת אחת מגיבורות 'הכתה שלנו', ובה בעת גם מודה שזה "דווקא נעם לה"? האם זו אמורה להיות ההמחשה ליחסי האיבה-משיכה של יהודים לפולנים? איפה היה חנן שניר הבמאי, שחתך חלקים ניכרים במחזה, אך לא היסס להשאיר את המשפט הזה?

ההתפעלות של ישראלים מן הסרט 'אידה' ומן ההצגה 'הכיתה שלנו' לוקה באיזה עיוורון. כן, זה נועז להציג פשעי פולנים, אך האם מוסרי לאזן אותם בפשעי יהודים?

יש חוסר איזון לא מפתיע בין תגובות הקהל כאן ושם. בישראל אוהבים את 'אידה' ו'הכיתה שלנו' בעיקר אלה המקדשים "מורכבות", "עמימות" ו"תעוזה" (ואפילו למראית עין). בפולין חלוקות הדעות על הסרט 'אידה'. ואילו ההצגה 'הכתה שלנו' זוכה למתקפות "הימין הזואולוגי" – ימין ישן , לאומני, פטריוטי, הרואה בכל חשיפה של פשעי פולנים נגד יהודים  בגידה באומה, חבירה ליהדות הכסף העולמית, המבקשת להכפיש את הכבוד הפולני.

העמימות של 'אידה' והבוטות המניפולטיבית של 'הכתה שלנו' צריכות להציב קני מידה חדשים בפני יוצרים ישראלים שלא יחששו מאמירה מחייבת דווקא בנושאים טעונים. נדמה שהסנונית הראשונה בז'אנר ראתה אור ממש בימים אלה  – 'פנינים לאור היום' מאת סביון ליברכט (סיפור מתוך קובץ הנושא שם זה, בהוצאת כתר), הדוחסת  בסיפור קצר אחד, עוצר נשימה, את מה שמעוללים הפולנים גם לעצמם בפשעיהם נגד יהודים.