הניסיון לבסס היסטוריה לאומית פלסטינית רציפה כל הדרך מ"מרד הפלאחים" בשנת 1834, כובל את המציאות למיטת סדום. והכל בחסות תיאוריות פוסט-קולוניאליסטיות מופרכות
להורדה ולהדפסת המאמר בגרסת PDF ללא תמונות לחצו כאן
"העם הפלסטיני מושרש באדמה הזאת מאז הכנענים ומאז היבוסים. הנוכחות הערבית, הנוצרית והמוסלמית על אדמה זו לא נפסקה. ישו הוא פלסטיני מובהק" – מוחמד חוסיין, המופתי של ירושלים, 2012.
נקל להבין מדוע הציבור הישראלי מתייחס בביטול לטענות ה"ילידות הפלסטינית". אחרי הכל, ההתבטאויות שנשמעות מדי פעם בפעם בקרב ההנהגה הפלסטינית לא ממש מעוררת רושם של יושרה ואמינות. יוכיח זאת המקרה של יאסר ערפאת, שהרחיק אלפי שנים לאחור וטען כי הוא צאצא של היבוסים; הוא הדין גם לגבי סאא'ב עריקאת, שכינה את עצמו "כנעני" וטען ש"היינו פה עוד לפני יהושע בן נון". ולמרות זאת, התעמולה הזו עדיין נשמעת, מנוגנת ומשודרת עד ימים אלו ממש בתקשורת הפלסטינית הממסדית.
מדוע הם עושים זאת? ובכן, הפלסטינים מבינים את העובדה הפשוטה שהגדרתם כ"ילידים" תורמת לביסוס טענתם לבעלות על הארץ. כך היה עוד בראשית המנדט הבריטי, אז הוגש תזכיר לצ'רצ'יל, ערב ביקורו בארץ במרץ 1921, בו נאמר: "אין זה נעלם ממדינאי מנוסה כמוך שהראשונים שהתיישבו בפלסטין מקדמת דנא אינם אלא הערבים עמלקים, אבותינו הקדומים"; וכך היה גם במהלך הדיון סביב ניתוקו של עבר הירדן המזרחי מארץ ישראל בשנת 1922, אז נכתב בתזכיר מנחה לחבר הלאומים כי האוכלוסייה הערבית בארץ מורכבת "מצאצאי האנשים היושבים בה משחר ההיסטוריה. בתוספת האלמנטים האמורי, החיתי, הפיניקי, הפלישתי ואחרים".
לרצף של נוכחות היסטורית יש משקל פוליטי לא מבוטל. זהו המקרה, למשל, ב"הכרזה בדבר עמים ילידיים" שקיבל האו"ם בשנת 2007, לפיה עַם "בעל מאפיינים מסורתיים, חברתיים, תרבותיים, כלכליים ופוליטיים ייחודיים, המאבחנים אותו מהחברה הכללית בקרבה הוא חי" זכאי ליהנות מ"זכויות אדם קולקטיביות", "הגדרה עצמית", אוטונומיה וכד', כל עוד הוא מוכיח כי "איכלס את הארץ בה הוא חי כאשר עם אחר בעל מאפיינים אתניים או תרבותיים שונים, הפך דומיננטי באותה ארץ באמצעות התיישבות ו/או כיבוש ו/או בדרכים אחרות".
עתה, כמדי שנה, שוב קרב ובא עלינו "יום הנכבה" – ה"אסון" הפלסטיני של מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. שוב חוזרים ונשמעים אותם ויכוחים ישנים-נושנים, שבבסיסם עומדת שאלה אחת: 'למי שייכת הארץ הזו?'. איתם, בדומה לשאלת ה"ילידות", עולה שאלה טעונה נוספת: האם הייתה קיימה בארץ ישראל יחידה לאומית פלסטינית בעידן טרום הציונות?
קימרלינג ומגדל במנהרת הזמן
על שאלה זו ביקש לענות הספר 'פלסטינים: עם בהיווצרותו', מאת הסוציולוג ברוך קימרלינג (נפטר ב-2007) והמומחה ללימודים בינלאומיים יואל מגדל. הספר נחת על המדפים בשנת 1993 (תורגם לעברית ויצא בהוצאת כתר, 1999) וספג אש כבדה. הסיבה לכך היא שבפעם הראשונה הוצגה תזה שמכירה בקיומה של היסטוריה לאומית פלסטינית כרונולוגית, רציפה ומסודרת, מניצני התנועה ועד כינונה של הרשות-הפלסטינית. למרות כל הביקורות, על מידת חשיבותו של הספר תלמד העובדה שמאז ועד היום כמעט ולא ניתן למצוא סילבוס של קורס באקדמיה הישראלית העוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני בו הוא לא מופיע.
ההקדמה נפתחת בניסיון לתאר את מקורות הסכסוך תוך הקבלה בין התנועה הציונית לתנועת הלאומיות הפלסטינית. כבר בפתיח הציורי ניתן למצוא השוואה בין הטיעון ההיסטורי הציוני והמענה הפלסטיני, אך המחברים טוענים כי פתיח זה נועד דווקא "להדגיש במה הספר אינו עוסק, ובמה אין בכוונתם הגלויה או הסמויה של המחברים לטפל". ייתכן באמת שכוונתם תמה, ובכל זאת ניתן ללמוד ממנו משהו על הנחת המוצא של המחברים: קיומו של שוויון היסטורי בין שתי תנועות, התנועה הציונית והתנועה הלאומית הפלסטינית, ובין הלגיטימציה של טענותיהם לזכותם לבעלות על הארץ.
בעוד שלציוֹנים יש היסטוריה כרונולוגית כתובה וממוסדת, טענו קימרלינג ומגדל, לפלסטינים אין. מטרתם אפוא להביא בפני הקורא את הנקודות העיקריות המשרטטות את קווי המתאר של הסיפור הפלסטיני כחטיבה אחת: "העניין האמיתי" של הספר הוא "תיאור וניתוח פנורמי, סוציולוגי ותרבותי של תהליכי התגבשותו של העם הפלסטיני", הסבירו. המטרה: למלא את החלל הקיים בהיסטוריה הפלסטינית. לאלו האחרונים, בניגוד לציונים, אין עדיין היסטוריונים ממסדיים ו"היסטוריונים אשר יבואו בבוא הזמן לעשות רוויזיה של תולדותיהם כפי שהן עתידות להשתקף בכתבי קודמיהם".
מהו החידוש הגדול בספרם של קימרלינג ומגדל? לכאורה, עוד מחקר מיני רבים העוסק בהיסטוריה של תנועת הלאומיות הפלסטינית. אך מי שיקרא את הספר יזהה כבר בחלקו הראשון את הסנסציה.
כידוע, חוקרים שונים קבעו את ראשיתה של תנועת הלאומיות הפלסטינית בשנים שונות, אך פחות או יותר באותה תקופה. פרופ' יהושע פורת קבע את נקודת הפתיחה בשנת 1918; סברות נוספות נעות על הציר שמתחיל ב-1920 ונגמר במאורעות תרפ"ט (1929). האמנה הלאומית הפלסטינית, אגב, הקדימה מעט את התאריך ל-1917, כדי לטעון שהיא נולדה בתגובה להצהרת בלפור. אך קימרלינג ומגדל מרחיקים לכת: "תחילת היווצרותו של הגרעין הקשה סביבו תתהווה בעתיד זהות טריטוריאלית-חברתית משותפת וייחודית", כתבו, התרחש בארץ ישראל בשנת 1834, באירוע שמכונה "מרד הפלאחים" ("מרד האיכרים").
כדי להבין על מה בדיוק קימרלינג ומגדל מדברים – ומדוע הם טועים – יש לחזור אחורה בזמן, להכיר את המציאות ששררה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה בארץ ישראל ולחקור את קורות הדרמה שהתחוללה באותה תקופה. כאן המקום לציין כי הנגישות למקורות ראשוניים שיספרו לנו על קורות הארץ במחצית הראשונה של המאה ה-19 מוגבלים ביותר. 'מרד הפלאחים' לא תועד על-ידי היסטוריונים מאותה התקופה, ולו בשל העובדה שאלו לא היו בנמצא בסביבה הקרובה. מקורות נוספים כמו התכתובות בין מחמד עלי לבנו ושאר התעודות מן הצד המצרי, מעלות אבק בארכיון המלכותי המצרי. אולם בשנת 1938 הצליח אסד ג'יבריל רוּסְתוּם, פרופסור מאוניברסיטת בירות, לפרוץ את הדרך כאשר קיבל את ברכת המלך פואד הראשון להיכנס לארכיון זה ולפרסם כתבים ממנו. בנוסף קיים גם מגוון תכתובות ועדויות של קונסולים וזרים שנכחו בסביבה באותה תקופה. מקור ראשוני חשוב נוסף המצוי בידי הינו יומן שכתב נאופיטוס, נזיר קפריסאי ששהה בארץ ישראל באותה התקופה, אשר תורגם מיוונית.
קימרלינג ומגדל אמנם מפנים למקורות אלו, אך רק בהערות כלליות או דרך מקורות משניים. גם אם השניים אכן קראו אותם במקור, כפי שאנחנו עשינו, ניתן לראות כיצד העובדות מפנות מקום לתיאוריה כאשר אינן תואמות. על כך נרחיב להלן.
לפני הסערה
עד מלחמת העולם הראשונה, תחת השלטון העות'מאני ארץ ישראל מעולם לא הוכללה תחת מערכת בירוקרטית אחת, והיא נחשבה לחלק הדרום מערבי של סוריה הגדולה ('בִּלַאד אל-שאם').
בין שנת 1800 לסוף 1831 הייתה ארץ ישראל מחולקת בין שתי פרובינציות עות'מאניות. הגבולות של הפרובינציות השתנו מזמן לזמן, אך בקווים כלליים ניתן לומר כי הארץ התחלקה כדלהלן: התחום המזרחי-מרכזי, מנקודה צפונית לשכם עד לנקודה דרומית לחברון (כולל ירושלים), השתייך לפרובינציית דמשק (אל-שאם); הגליל ושפלת החוף, עד חאן יונס, השתייכו לפרובינציה של עכו. אזור החוף מחאן יונס ועד קיסריה היה מחולק לשלוש נפות: עזה, רמלה ויפו. רובו של הנגב היה באותה התקופה מחוץ לתחום השיפוט העות'מאני.
שינוי במצב זה התרחש כאשר מחמד עלי באשא (1849-1769) החליט לפלוש לסוריה הגדולה באוקטובר 1831. על-פי משקיפים שונים מאותה התקופה, הפלישה לא באה כהפתעה: לאחר שביצר את מעמדו בסודאן, היא הפינה הדרומית-מערבית של הקיסרות העות'מאנית, אך טבעי היה שמוחמד עלי יפנה את תשומת ליבו צפון-מזרחה – אל האזור הגובל עם מרכז השלטון העות'מאני. מעבר לסכסוך הנקודתי בין מחמד עלי לעבדאללה באשא, מושל וילאית עכו, שהוביל לעימות ולפלישת כוחות מצרים לארץ ישראל, היו לו שני מניעים נוספים לספח את סוריה וארץ ישראל: סיבות ביטחוניות וכלכליות וסיבות פוליטיות, שלא כאן המקום להרחיב עליהן.
מחמד עלי זיהה את שראו גורמים חיצוניים בסוריה הגדולה של אותה התקופה. זו הייתה בשלה לשינויי המשטר, ותושביה המרדניים, ברובם הגדול, השתוקקו לכך. המחלוקות והמריבות התדירות בין הבאשות, התפוררות השלטון והסדר בסוריה וארץ ישראל והתערערות מעמדו וסמכותו של הסולטאן מתוארים בהרחבה ובבקיאות על-ידי סוחרים וקונסולים ששהו באזור באותה התקופה. התושבים כרעו תחת נטל המיסים הכבד וסבלו מחוסר הגנה על יבוליהם וסחורתם. מחמד עלי היטיב להכיר את מצבה של סוריה והעריך כי השעה כשרה להגשמת שאיפתו לכבשה. כך, כבר באמצע מרץ 1830 העיד ברקר, הקונסול הבריטי שישב באלכסנדריה, כי נערכות הכנות צבאיות יוצאות מגדר הרגיל, שמטרתן כיבוש סוריה.
במבחן התוצאה מסתבר שמחמד עלי העריך נכונה. רוב הנכבדים במרכז ארץ ישראל – רוב, לא כולם. בהמשך יבינו הקוראים מדוע חשוב להדגיש זאת – היו נכונים להיכנע בפני בנו אבראהים באשא עוד לפני כיבוש עכו, שנערך בשנת 1832. הנזיר ניאופיטוס מתאר כי כיבוש עכו, שעלה לאבראהים בלמעלה מ-20,000 חיילים, נחוג בירושלים בשמחה רבה: אורות, ריקודים ומוזיקה שנמשכו כחמישה ימים מילאו את רחובות העיר. מוסלמים, יוונים, פרנציסקאנים, ארמנים ואפילו יהודים – כולם שמחו לקראת הכיבוש המצרי, שפרושו עבורם היה חירות. אך כפי שנראה להלן, שמחה זו לא נמשכה לאורך זמן.
האמנם התגבשה "זהות קולקטיבית"?
את ההיסטוריה הפלסטינית, סוברים קימרלינג ומגדל, ניתן להחיל רטרואקטיבית על "התקופה הטרום פלסטינית", כלומר, "בשלב שתושביה הערביים של הטריטוריה, אשר לעתיד לבוא תיראה בעיניהם כיחידה חברתית ופוליטית ייחודית ונפרדת משאר היחידות שסביבם, חוברים יחדיו, ולו לשעה קלה, למאמץ משותף. מאמץ זה – המתבטא במרי כנגד גורם חיצוני – מרמז לראשונה על קיומו של גרעין קשה, שסביבו תתהווה בעתיד זהות טריטוריאלית-חברתית משותפת וייחודית". במאמר מוקדם יותר, שמהווה בסיס ויסוד לתזה של 'פלסטינים: עם בהיווצרותו', מסביר קימרלינג כי הוא עושה זאת באמצעות בירור "יסודות הזהות הקולקטיבית הפלסטינית". כך הוא מזהה ומנתח כי אותה קבוצה שהתקוממה נגד מדינת ישראל בשנת 1987 ו-2000 יסודה לכאורה באותה קבוצה שמרדה במצרִים ב-1834.
מי שקורא את הדברים הללו עלול לחשוב כי עם פרוץ המרד התאחדו ובאו כל יושבי הארץ, באופן שוויוני ובשיתוף פעולה מלא, לכדי יחידה לוחמת אחת. אחרי הכל, זו המשמעות הבסיסית של המילה "קולקטיב". אך כאשר צוללים לפרטים, סיבות המרד מגלות כי הוא פרץ באזור מוגדר, ולא בכל רחבי הארץ, וכי אירוע דומה היה מתרחש בכל מקרה – גם אם היה מדובר בשלטון מרכזי מקומי, ולא זר. יתרה מכך, בארץ שררה חלוקה פוליטית חריפה בין נכבדי המשפחות השליטות, ולכן חלקן בחרו בכלל להצטרף למחמד עלי ולא למרד.
סביבה מפולגת ומבוזרת
במהלך רוב התקופה העות'מאנית, האוטונומיה המקומית בארץ ישראל וסוריה נשמרה בקנה מידה רחב. השלטון העות'מאני הסתפק בשליטה לא-ישירה, קרי, מינוי אחד המכובדים המקומיים של הרי שכם כנציג מטעם השלטונות (נקרא בערבית מוּתַסַלִים) שיתווך בינו לבין האוכלוסייה המקומית. ההתנגדות המשותפת של התושבים למושלים הזרים, יש לציין, אכן שימשה כגורם לסולידריות האזורית. המושל המקומי הפך לסמל לקנאות של השמירה על האוטונומיה המקומית.
אך תפקיד המותסלים מעולם לא היה זכות העוברת בירושה בתוך משפחה מכובדת אחת. כיון שהייתה זו משרה נחשקת, היא הפכה, באופן טבעי, למושא של מריבות בין הנכבדים. היו להם קשרים חזקים עם חלקים מאוכלוסיות החקלאים, כאשר כל אחד מאלו יכול היה לאסוף כוח צבאי על מנת להגן על האינטרסים המשפחתיים. בנוסף היו להם בני ברית באזור וקשרים במעגלי השלטון השונים. מספר כה רב של גורמים הנלחמים על מעמדם יצר מערכת אינטרסים פוליטיים מורכבת. עם יריבויות פוליטיות מסוג זה נאלצו המצרים להתמודד עם כניסתם לארץ ישראל.
תהליך המודרניזציה, שהביאו עמם מחמד עלי ובנו אבראהים לארץ ישראל ולסוריה, לא התקבל בהערכה, אלא שנים לאחר מותם. למרות שרבים מהנכבדים הבינו 'לאן הרוח נושבת' והביעו את נאמנותם בפני מחמד עלי, וכמותם מרבית האוכלוסייה שלא הביע התנגדות ממשית לכיבוש, הארכיונים מצביעים על כך שהציבור התייחס לפלישה המצרית ברגשות שליליים.
רפורמות וחתרנות עות'מאנית
את הרגשות הללו העצימה תעמולה מטעם ה'שער העליון' והמעצמות העוינות למחמד עלי, שהתנהלה במשך מרבית תקופת שלטונם של המצרים. הסולטאן מחמוד השני עשה שימוש בקלף הדתי ככלי לניגוח הלגיטימיות של מחמד עלי, ועודד את האוכלוסייה למרוד בשלטון המצרי בשם הדת. בנוסף, במטרה לערער את שלטונו בארץ ישראל ובסוריה, נשלחו סוכנים ומרגלים לארצות אלה, כאשר תפקידם היה להסית את האוכלוסייה ולהמרידה נגד הכובש הזר. הסוכנים-מרגלים הללו היו עות'מאנים ולעיתים אף אנגלים. קשה לקבוע מה היה חלקם של סוכנים אלה בגיבוש התנגדותה של האוכלוסייה המקומית לשלטון המצרי. מכל מקום, עצם קיומם של יריבים חיצוניים חזקים למחמד עלי, בוודאי ששימש גורם מעודד לאוכלוסייה בלתי מרוצה ממילא להמשיך בהתנגדותה ואף להגבירה.
למרות הניסיונות של מחמד עלי ואבראהים להשתמש אף הם באסלאם כמקור לסמכותם, הם נאלצו לכלוא ולגרש מספר רב של אנשי דת מוסלמים משטחי סוריה וארץ ישראל בשל התנגדותם האקטיבית למשטר המצרי. בעיני המוסלמי הפשוט נראה היה כי לא זו בלבד שמחמד עלי חותר תחת סמכותו של הח'ליפה, כי אם מסייע לכוחות הנוצרים-אירופים להגשים את מטרתם – לפלג את הח'ליפות. אחד הביטויים לכך הייתה ההבטחה שנתן מחמד עלי לאירופאים בדבר יחס הוגן לאוכלוסייה הנוצרית והיהודית בסוריה וארץ ישראל.
מסים ופוליטיקה קטנה
"הפוליטיקה של הנכבדים", כך כינתה זאת החוקרת מרים הוקסטר, היוותה אף היא גורם לפרוץ המרד. הרפורמה האדמיניסטרטיבית והמדיניות השלטונית הריכוזית שהשליט מחמד עלי, באמצעות בנו אבראהים באשא, ערערה הן את מעמדם של השליטים המקומיים, הן את של נכבדי העיר והן את של השיח'ים מן הכפרים. למרות שהמצרים לא נקטו בשיטת ממשל ישיר בארץ ישראל ובסוריה, כיוון שהשקפתו הכללית של אבראהים בנוגע לשיטת האדמיניסטרציה האידיאלית הייתה מודרנית, ניתן לומר כי זכויות היתר של משפחות הנכבדים הייתה לזרה בעיניו. במהלך כל תקופת שלטונם של המצרים בסוריה ופלסטין זו היוותה מקור לחיכוך בינם לבין אבראהים.
באמצע 1833 המצרים גם הטילו מס נוסף על כלל האוכלוסייה באזור – הפִרְדֵה. מס זה היה מס הכנסה ששולם על-ידי כל זכר בשיעור 1/12 או יותר מהכנסתו או שכרו השנתי הוודאי. ברור אפוא כי האוכלוסייה הכללית לא הייתה מרוצה ממיסים חדשים.
בנוסף, מעבר לפגיעה בכבודם, לאוכלוסייה המוסלמית הייתה סיבה נוספת להתמרמרות על המסים. מס הגולגולת היה מוטל מדורי דורות על הלא-מוסלמים, והיה אחד מסימני ההיכר הבולטים לנחיתותם בהשוואה לבני הדת השלטת. הנה מופיע שליט מוסלמי חדש ומטיל על המוסלמים מס גולגולת אשר הם חייבים לשלמו ממש כפי הבלתי-מוסלמים. לא כל שכן, הנכבדים אשר לא היו מורגלים כלל בתשלום מיסים, לא זאת בלבד שלא הורשו לקבל יותר 'מתנות' מהאוכלוסייה הנשלטת, נשאו אף הם בנטל המס. אותה מערכת אדמיניסטרטיבית הובילה למרמור קשה בקרב הנכבדים. ברצונו ליעל את המערכת, פיטר אבראהים באשא בראשית 1834 רבים מן השיח'ים. פיטורים אלו השפיעו עליהם בצורה קשה. הם איבדו את כבודם, ואף יותר חשוב – את היכולת הכלכלית לדאוג לאנשי שלומם.
גיוס בכפייה, עבודות פרך ופירוק מנשק
אך למרות הכל, הסיבות העיקריות והמידיות ביותר לפרוץ המרד היו היטל הגיוס ופירוק הנשק. יש להבין כי כאשר מדברים על גיוס המוני, אין הכוונה לזימון לבסיס קליטה ומיון בתל השומר. משימת הגיוס בוצעה בתכליתיות ובאכזריות בלתי רגילה. בדרך כלל קדמה לגיוס פעולת פירוק האוכלוסייה מנשקה. לעיתים התנהלו הגיוס ופירוק הנשק בעת ובעונה אחת.
למרות שמבחינת מחמד עלי היה הגיוס הכרחי, הרי שכורח זה היה בבחינת הטלת טרור ואימה על האוכלוסייה המקומית. פעולות הגיוס התבצעו בפשיטות של הצבא על מקומות ריכוז אוכלוסייה, כגון מסגדים, ולוו באלימות קשה כלפי המתנגדים. עדויות מקומיות מספרות על חטיפות של ממש. עדויות של גורמים חיצוניים מספרות על מעשי זוועה, עד כדי כך שרבים מן התושבים נסו מהכפרים והתחבאו באזורים הרריים. לאיכרים אשר נלחמו בעבר תחת מנהיגים מקומיים בעימותים כאלו ואחרים נגד הואלים, לא הייתה כל מוטיבציה להילחם עבור השלטון המצרי, לא כל שכן להקריב את ילדיהם לשירותם הצבאי. אמנם, במרד השתתפו שכבות שונות שראו בהיטלים המצריים כפוגעים, כגון אנשי עלמאא', סוחרים ופועלים, אך השכבה הפעילה העיקרית במרד היו האיכרים, כיוון שהם היו הנפגעים העיקריים מהגזירות.
שלטונות הכיבוש המצרי פרקו את האוכלוסייה מנשקה בסוריה באותה מידה של עקביות וחוזק יד בה ניהלו את פעולות הגיוס. הדברים הגיעו עד כדי כך, כי אנשים אשר לא היה להם נשק נאלצים היו לקנותו במחירים מופרזים ולהמציאו לממשלה. יתכן כי ההיטל על האיכרים להתפרק מנשקם היה גורם מרכזי עוד יותר מההתמרמרות על היטל הגיוס. נשיאת הנשק הייתה דבר שבמסורת אצל אוכלוסייה זו. מנקודת המבט שלהם, ויתור על הנשק אינו רק ויתור על הכוח המסורתי, כי אם פגיעה בכבודם ובגאותם. אנטון כתאפאגו, אשר היה קונסול אוסטריה בסוריה הגדולה באותה התקופה, תיאר כי "קל יותר (לתושבי שכם, ירושלים ולבנון) למסור את נשותיהם מאשר למסור נשקם". מעבר לפן המסורתי, האוכלוסייה פחדה לעמוד חסרת אונים הן בפני השלטון והן בפני יריבים מקומיים, אשר בכללם הבדואים.
לאחר הגיוס בכוח ופירוק הנשק, הייתה עבודת הכפייה הפגע השלישי בחומרתו בו התנסו תושבי סוריה הגדולה בתקופת הכיבוש המצרי. ההתמרמרות על פגע זה בקרב האוכלוסייה הייתה ניכרת, אך במידה שהדבר בא לידי ביטוי במקורות היא הייתה פחותה בהרבה מאשר יתר שני הפגעים. מכל מקום, כתוספת עליהם היה בה כדי להגדיש לעתים את הסאה המלאה. פועלי הכפייה הועסקו בהקמת ביצורים בעכו, במעברי הטאורוס ובמקומות אחרים, בהקמת מחנות לצבא ובתי חולים צבאיים בסוריה וכיו"ב. שיטות הגיוס דמו לעתים לשיטות הגיוס לצבא, שתוארו לעיל בפרוטרוט. השכר שקיבלו העובדים בכפייה היה נמוך בהרבה מזה המקובל בשוק העבודה הרגיל. יש לזכור כי השלכה ישירה של עבודות אלו הייתה מוות, פציעות, בעלי מום וכן השפעה ישירה על חיי הכלכלה התקינים ברחבי סוריה הגדולה.
***
כך בתוך מספר שנים, השלטון המצרי, אשר בתחילה התקבל על-ידי אלמנטים מסוימים בהנהגה ובאוכלוסייה, נעשה מאוד לא פופולרי. מרבית החברה המוסלמית פנתה נגד ההתערבות הישירה והגוברת של השלטון המצרי ביחסים הפנימיים שהיו מוכרים להם עד כה. למרות שהשלטון המצרי עשה מספר מהלכים לטובת האוכלוסייה, הרי שעתה הוא הפך בעיניהם לשלטון המנשל את המקומיים ממשאביהם הכלכליים השונים, מכוח עבודה, משטחי אדמתם שהיו בבעלותם פרטית, מנשקם ומבניהם. אי לכך אין זה פלא כי המרד היה כללי ומקובל בעיני האוכלוסייה. כך, באביב של אותה השנה, בחודש מאי החל המרד בשלטון המצרי בארץ ישראל להתפשט מהגליל וצפת בצפון ועד לעזה והרי חברון בדרום.
אך השליטים המצרים הראו במהרה כי הם מוכשרים יותר מהשלטונות העות'מאניים בדיכוי מרידות מקומיות. מה-24 ליוני ועד לתחילת חודש יולי הספיק הצבא המצרי להביס את הכוחות המורדים בשכם ובסביבות ירושלים. המצור על חברון החל ב-24 ביולי ונמשך מספר ימים עד כיבושה. מחמד עלי לא הסתפק בכך – הוא ביקש למנוע כל ניסיון עתידי להצית את המרד מחדש. הוא ניהל מרדף כנגד המורדים אשר נסו עד אזור כַּרַכּ שבמזרח לנהר הירדן, והוציא להורג את רוב המנהיגים הבולטים של המורדים בקרב משפחות השיח'ים הכפריים. בנוסף, הוא הגלה את העלמאא' וכן נכבדים מירושלים, שכם, נצרת וחברון אשר תמכו במרד, כולל אלו שתמכו תמיכה פאסיבית-אידיאולוגית ולא השתתפו באופן פעיל בקרבות. צפת נכנעה במהירות וללא קרבות לאחר משא-ומתן קצר.
המרידה בארץ ישראל הגיעה לקיצה בסוף אוגוסט 1834, אחר שפיכות דמים רבה, שריפת כפרים ועונשים חמורים ביותר שבוצעו על-ידי צבא הכיבוש. לאחר שדוכא המרד באכזריות יתרה, המשיכו השלטונות המצרים בפעולות איסוף הנשק והגיוס.
פוליטיזציה של הזיכרון הקולקטיבי
האם ניתן לזהות במרד זה את ניצניה של "הזהות הקולקטיבית הפלסטינית"? נבחן מה היה לנו שם: שטח גיאוגרפי מחולק לחלקים שונים מזה מאות בשנים, נשלט על-ידי חמולות שונות שהתאחדו לרגע – אך לא כולן – על רקע כלכלי-חברתי, למלחמה בכובש מדכא שהטיל מסים כבדים, חולל רפורמות וגייס את ילדיהן בכפייה. על פניו, נשמע כמו סיפור קלאסי של מרידה מקומית, שיכולה להתאים גם לכל מקום אחר במזרח-התיכון או בעולם בכלל. אך על-פי קימרלינג ומגדל אירוע זה הפך לבסיס היסטורי של זהות קולקטיבית לקבוצה שמכנה עצמה כיום בשם פלסטינים.
כמו במקומות רבים בעולם, גם בישראל מתחולל תהליך שבו מנסות קבוצות אידיאולוגיות ואחרות לפרק את האתוס הקולקטיבי הלאומי-ציוני לטובת מקבץ של זיכרונות קבוצתיים, שלטענתן נדחקו על ידו בעבר (ערבים, מזרחים, נשים וכד'). הזיכרון הקולקטיבי הפך לנושא עיסוק מרכזי בקרב אנתרופולוגים והיסטוריונים כיוון שהוא חלק ממאבקים שקיימים כמעט בכל מקום בין כוחות פוליטיים, לאומיים, מעמדיים, מגדריים ואחרים על עיצובו, על ההגמוניה במסגרתו, או על הזכות והעוצמה לקבוע מה ייזכר ומה יישכח. העבר, תפיסתו, למידתו, הפצתו והבנתו יוצרים זירת מפתח לעיצוב תפיסות הציבור בהווה ובעתיד.
יש הטוענים כי הזיכרון הקולקטיבי הוא גורם חברתי חשוב ביותר בבניית קהילות פוליטיות. "במוקדי חיכוך – לאומיים, חברתיים ותרבותיים – זיכרון וזהות קולקטיבית נותרו גורמים מפלגים ומפצלים", מסביר זאת יפה פרופ' יואב גלבר בספרו 'היסטוריה, זיכרון ותעמולה' (עם עובד, 2007). "קולקטיבים שונים מתנגשים נאבקים בכל מקום שבו התרחשו סכסוכים לאומיים, דתיים או אתניים: באלזס-לורן (היא לותרינגיה הגרמנית); בווֹיבוֹדינה הסרבית (היא אוֹיבידק ההונגרית); בקוסובו הסרבית המאוכלסת היום בעיקר באלבנים; באלג'יריה, בדרום אפריקה, באירלנד או בארץ ישראל, שהיא פלסטין בעיני הערבים".
אך בעוד שההיסטוריה הייתה אחת ויחידה בכל מקום, הזיכרונות הנגזרים ממנה ומכוננים את הזהויות הסובייקטיביות שונים, והם מתרחקים זה מזה ככל שעובר הזמן. כמותם, מחריף גם הקיטוב בין ההנצחות המבטאות את התנגשות הזיכרונות. כמו למשל במקרה שלנו: חג העצמאות של ישראל הוא יום הנכבה הפלסטיני. התנגשויות דומות לזו קיימות גם בין תרבויות רוב לתרבויות מיעוט במדינות שיש בהן מיעוטים לאומיים או דתיים יריבים.
החסרונות בשימוש בתיאוריה זו ברורים: מדובר במושג סובייקטיבי ונזיל, המתגלה כשימושי בעיקר בעימותים פוליטיים. השימוש בו בימינו נועד בעיקר על מנת לספק מיתוסים לקבוצות זהות שונות על ידי סוכני תרבות (או האקדמיה במקרה שלנו), שלהן שאיפות פוליטיות כאלו ואחרות. במקרה שלנו הטענה אפילו יותר חלשה: קימרלינג ומגדל עושים ניסיון רטרואקטיבי להוכיח את קיומה של זהות פוליטית, על-ידי הרחבת המשמעות של המושג: כיוון שהיום זהות קולקטיבית משמשת להגדרה עצמית, הם טוענים, הרי שממילא כלי זה משמש גם כאסטרטגיה סוציו-פוליטית להתמודדות עם איומים חיצוניים משתנים.
טענתו של קימרלינג היא שזהות פוליטית-לאומית אינה טבעית, ובדומה לכך גם הזהות הפלסטינית אינה ברורה מאליה. למרות שההיסטוריה הפלסטינית 'נוצרה' לאחרונה, לכאורה, היא אינה מסורת אשר הוחלה על-ידי אליטות על קבוצה של אנשים בלי עבר משותף וזיכרון קולקטיבי, והומצאה יש מאין. לשיטתו, העבר של קבוצה זו פורש בצורה שונה, בתקופות שונות, בהתאם לאינטרסים סותרים של קבוצות שונות. את ה'סיפור' של יצירת העם הפלסטיני, אומר קימרלינג, יש לבנות, בדומה ל'לגו', ממגוון רחב של מרכיבים. הוא מצטט מדבריו של פרופ' ברנרד לואיס וטוען כי "מרד הפלאחים" הוא "ההיסטוריה של האירועים והתנועות. זאת אומרת, בשלב כלשהו ומסיבה כלשהי נדחק מן הזיכרון ההיסטורי ולאחר זמן מה, ארוך או קצר, הושג מחדש על-ידי המחקר האקדמי – על-ידי לימוד המקורות והרה-קונסטרוקציה, הבאה לאחריה, של העבר הנשכח". בהערת אגב נעיר כי מי שמכיר את כתביו ומשנתו של לואיס ודאי יטיל ספק רב אם הוא היה שמח בשימוש הסלקטיבי שנעשה בדבריו.
מעבר לסיבות הנראות לעין, מסביר קימרלינג, אחת הסיבות החשובות לפרוץ 'מרד האיכרים' כוללת את העובדה כי בפעם הראשונה קמה קואליציה נגד השלטון שכללה בדואים, פלאחים ונכבדים מקומיים – מגוון חברתי ואזורי שהתאחד לכדי מרד. טענה זו מגובה לכאורה על-ידי תזה של שמעון שמיר. לדידו, הכיבוש המצרי בארץ ישראל סימן "את היישום הראשון של רעיון המדינה הטריטוריאלית… זו הייתה ראשיתה של המדינה המודרנית בארץ ישראל". למעשה המצרים עצמם היו אלו שיצרו את הזהות הקולקטיבית הראשונה שקמה בתוך גבולות ארץ ישראל.
קימרלינג מחבר בין הטענות ומגיע למסקנה כי למרות שקואליציות רנדומאליות בין אוכלוסיות שונות אינן יוצרות בדרך כלל נאמנות חדשה בתקופה קצרה, אין זה אומר שאלו אינן יכולות ליצור את "התנאים המוקדמים למודעות עצמית חדשה או זהות קולקטיבית". הנאמנות במקרה שלנו, סביבה התגבשה תנועת ההתנגדות למשטר המצרי, הינה מערכת היחסים הקיימת בין האוכלוסיות המקומיות השונות שהופרעה בגסות. בניגוד לעות'מאנים "שהצליחו לספק תחושה של זהות קולקטיבית בצורה חלקית, המצרים לא הצליחו במשימה, או שלא היה להם מספיק זמן לעשות זאת".
האם ל"רה-קונסטרוקציה" הזו שמבקשים קימרלינג ומגדל לבצע יש בסיס היסטורי ברור, עליו ניתן היה להשתית תיאוריה המעידה על קיום ישות פוליטית פרטיקולרית בארץ ישראל של 1834? כפי שראינו בפירוט לעיל, התשובה היא: לא ממש. אותה "מערכת יחסים" של האוכלוסייה המקומית היא היא הגורם המפלג והמשסע, וכפי שנראה להלן הוא נותר כזה גם לאחר שהמצרים חזרו למקומם.
הפתרון הפשוט לשאלת הגבולות הגיאוגרפיים של המרד
עתה נותרה השאלה מדוע התרכז המרד בגבולות ארץ ישראל ההיסטורית (פחות או יותר). למה הוא לא התפשט החוצה?
קימרלינג מדגיש כי אחד התנאים היותר משמעותיים, למרות שאינו היחיד, להיווצרותה של זהות קולקטיבית פוליטית, חברתית ותרבותית הוא גבולות גאוגרפיים. בנקודה זו הוא חוטא באנכרוניזם וטוען כי המרד היווה אירוע יוצא דופן בכך שלמרות שהיו לו מספר מוקדים עיקריים, הוא התפרש על פני יחידה גיאוגרפית מוגדרת וברורה. הדבר יוצא דופן, הוא מסביר, לאור העובדה שהמיסים, היטל הגיוס ופירוק הנשק חלו גם על אזור סוריה ולבנון. למרות זאת, 'מרד האיכרים' הוא אירוע אשר נזנח בזיכרון ההיסטורי הפלסטיני, ואינו נחשב בהיסטוריוגרפיה המצרית/ערבית כי אם "מרד איכרים סורי". עובדה זו, מסביר קימרלינג, אינה מפתיעה "בהתחשב בכך שעד התקופה האחרונה הפלסטינים היו עם בלי היסטוריה כתובה וערוכה ובעל זיכרון קולקטיבי מקוטע, המבוסס בעיקר על מסורות מקומיות ואזוריות. תיאור זה מאפיין עמים מתפתחים שונים ברחבי העולם". קימרלינג ומגדל הופיעו כגואלי ההיסטוריה הפלסטינית.
ובכן, יש סיבה לכך שהתיאוריה הזו עולה דווקא בכתבי סוציולוגים ולא בכתבי היסטוריונים. כאשר בוחנים מה באמת קרה ב"מרד הפלאחים" אפשר לראות שקימרלינג ומגדל לא מחדשים שום חידוש משמעותי בכל מה שנוגע למרד עצמו. כנראה שלשם כך הם נצרכים לציין, כבר בתארם את החלוקה האדמיניסטרטיבית בתקופה העו'תמאנית שלפני הכיבוש המצרי, כי "אין לייחס חשיבות רבה מדי לחלוקות אלא שכן פעולתן של רשויות רבות, כגון הצבא ומערכת המשפט והמכס, חצתה את קווי התיחום המנהליים, ותהליכים כלכליים משותפים יצרו זיקות ותלות בין חלקיה השונים של הארץ" (עמ' 14).
אולם כפי שראינו קודם לכן, העובדות מוכיחות כי זו טעות: הייתה משמעות לחלוקה האדמיניסטרטיבית, בשל העובדה שהשלטון מינה נכבדים שונים לראשות אזורים שונים, ובכך נוצרה חלוקה אמיתית אשר נוצלה על-ידי המצרים ואף השפיעה על מהלך המרד. לדוגמה, משפחת עבד אל-האדי, אשר מנהיגה מונה למושל עכו, לא השתתפה בהתנגדות, בשל העובדה שלמושל עכו היה את הכוח לשלוט במחוז שלו. ועוד, אם זיקות נוצרו על ידי קשרים כלכליים, הרי שאלו התקיימו גם עם אוכלוסייה ששכנה מעבר לגבולות ארץ ישראל. מדוע אפוא, לשיטתם של קימרלינג ומגדל, לא נוצרו "זיקות נוספות" אשר חורגות מהגבולות הגיאוגרפיים של ארץ ישראל, ולמשוך אחריהן לכל הפחות ספיחים של התקוממות במהלך המרד? טענה זו מחלישה למעשה את התיאוריה הטריטוריאלית שלהם, ולא מחזקת אותה.
בגבול הצפון המרד לא פרץ בשל האחיזה של אמיר בשיר באזור, אשר היה בקשרים חזקים עם מחמד עלי עוד מלפני הפלישה המצרית לעכו. הוא החזיק בכוח צבאי משמעותי שעזר לדכא את המהומות באזור צפת. כמו עם אמיר בשיר ומשפחת עבד-אלהאדי, השכיל מחמד עלי לקשור קשרים עם משפחות חזקות גם באזור סוריה ולבנון, על-ידי מינויים פוליטיים. כך עשה עם מצטפא ברבר בטריפולי ועם עבדאללה ביי בבלסי בחלב. על הדרוזים בלבנון לא הופעל אותו הלחץ כעל שאר האוכלוסייה, כיוון שאף לאחר שכוֹח המרד הם לא נדרשו להתפרק מנשקם.
בגבול הדרומי, בדומה לגבול הצפון, התחלקו הבדואים לשבטים שונים אשר התאחדו או נלחמו אחד בשני בהתאם לאינטרסים כאלו ואחרים. על סמך החומר הקיים אין אפשרות לקבוע אם הבדואים בגבול ישראל-מצרים פיתחו "זהות ייחודית" כלשהי. בדומה לחלוקת קיס וימן, עליה ארחיב בהמשך, המסגרות היחידות אליהן היו קשורים מספר שבטים היו נִצְף סַעַד ונצף חַרַאם – מסגרות פוליטיות וצבאיות שהתבססו על מוצא מיתולוגי אמיתי (או מדומיין) ושירתו אינטרסים פוליטיים. מבחינה חברתית היה הגבול המזרחי 'נזיל'. למשפחות הנכבדים במרכז הארץ היו אזורי השפעה בעבר הירדן המזרחי, מה שהוביל למרידה גם בסלט ובכרכ. התיחום הגיאוגרפי המזרחי תמיד היה גמיש בהתחשב בנתיבי המסחר והעלייה לרגל הקדומים בין ארץ ישראל לשאר חצי האי-ערב.
חיזוק נוסף לטענה כי התיחום הגיאוגרפי של המרד אינו מוכיח איזשהו קיום של "זהות קולקטיבית" ערבית היא העובדה שעוד מימי העת'מאנים מצאנו כי ככל שהאזור היה רחוק יותר ממרכז השלטון, כך מידת העצמאות והאוטונומיה שלו גברו. ההוכחה הטובה ביותר היא בית מחמד עלי עצמו, אשר אחת הסיבות שהתאפשר לו להכריז עצמאות מן העות'מאנים הייתה, בין השאר, בשל הריחוק הפיזי מה'שער העליון'. כפי שראינו לעיל, אזור דרום ארץ ישראל שלפני הכיבוש המצרי כמעט ולא נשלט כלל על-ידי העות'מאנים. אם כבר, העובדה שנקודת האפס של המרד הייתה מרכז הארץ מוכיחה כי שליטתם של המצרים על אזור הר שכם הייתה רופפת.
התיחום הגיאוגרפי של המרד נבע אפוא מאזורי ההשפעה של הנכבדים השונים. למשפחת טוקאן הייתה תמיכה מסורתית לרוחב רצועה המשתרעת משכם במזרח ועד קיסריה במערב. כרכ עצמה ושאר אזור עבר הירדן המזרחי, בשל העובדה שהיו מאוכלסים בעיקר בבדואים, היו כרוכים באופן אוטומטי במצב הבדואים בעבר הירדן המערבי. לפי עדותו של רוברט קורזון, אריסטוקרט ומלומד בריטי (1873-1810) שסייר ברחבי הלבנט בחיפוש אחר אוצרות וכתבי יד, משפחת אבו-ע'וש הייתה פופולארית במידה רבה באזור כל ירושלים וסביבותיה. המשותף לכל אלו, כפי שראינו, היה המצב החברתי והכלכלי אליו התדרדרו בעקבות הרפורמות שניסה אבראהים ליישם בארץ ישראל. למשפחות הנכבדים באזור בירות הייתה האפשרות והממון לפדות עצמם הן מעבודות הכפייה הן מהיטל הגיוס, בעזרתו של הממשל המושחת באותו האזור, ומדוע שיחליטו להצטרף למרד שאין להם בו דבר וחצי דבר?
***
מכל הדברים הללו יוצא שהתיחום הגיאוגרפי שמציגים קימרלינג ומגדל אינו ראיה משכנעת לכך שבשנת 1834 בארץ ישראל כוננה זהות פוליטית-ייחודית סביב טריטוריה מתוחמת. על-מנת להוציא מידי החזקה על ההסבר הפשוט, יש להביא ראיות הרבה יותר חזקות. עתה ניתן להבין מהי הסיבה הפשוטה לכך שאף לא אחד מן ההיסטוריונים והתיאורטיקנים אשר עוסקים בלאומיות פלסטינית, יהודים וערבים כאחד, ראה באירוע היסטורי זה סימן לבאות.
כשהתיאוריה דוחקת את העובדות
על פערי המידע שקיימים מחמת העדר מקורות, או חלקיותם, אפשר לגשר לפעמים בעזרת אקסטרפולציה של המידע הקיים והיקש ממנו, אבל אסור לגשר עליהם באמצעות "מסגרת תיאורטית טובה, ובעיקר השוואתית", כפי שגורס קימרלינג. שכן בתחום ההיסטוריה, התיאוריה אינה אלא ספקולציה. ההיסטוריונים, בניגוד לתיאורטיקנים, מתבססים ביתר אדיקות על העובדות ה'יבשות'. התיאוריה אמנם עשויה להיראות מושכת ומסייעת להבנת העבר, אבל בסופו של דבר היא משעבדת את ההיסטוריון ומכתיבה לו את בחירת הראיות כדי שיתאימו לתבניותיה.
כך, אפילו אם נמצא זהויות קולקטיביות במהלך ההיסטוריה אין זה אומר שניתן לקשר אותן באופן ישיר להווה רק משום שהם נמצאו, כמו במקרה שלנו, באותה יחידה גיאוגרפית. שיטת העבודה של קימרלינג ומגדל מעידה על כך שזו בדיוק המתודה שהם ביקשו להציג: בספרם, הם מדלגים בנונשלנטיות מ'מרד הפלאחים' הישר ל'מרד הערבי הגדול' שפרץ בשנת 1936 ומשם לאינתיפאדות שהתרחשה בשנת 1987 וב-2000.
הדילוג המהיר בין אירועים דומים באותה יחידה גיאוגרפית מטשטש חוליה נוספת ב"תהליכי התגבשותו של העם הפלסטיני", הקשורה אף היא בעניין הזהות. גם אם נתעלם מכך שהטענה לזהות קולקטיבית של ערביי ישראל במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה היא תיאורטית גרידא; ונתעלם מהמניעים העובדתיים העומדים בבסיס המרד (מהפוליטיקה, המצוקות וכד'), הרי שמיד לאחר דיכוי המרד לא נותר זכר לאותה 'סולידריות'. את מקומה תפסו זהויות עתיקות יותר.
הבולטת שבהן הייתה חלוקה עתיקה שנקראת קיס וימן (צפון ודרום). סכסוך עתיק יומין זה נמשך עד המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. משפחות ערביי ארץ ישראל באזורי שכם, חברון וירושלים היו מחולקות לשתי קואליציות שנקראו קיס וימן. המקור לסכסוך זה נובע עוד מהתקופה הפרה-אסלאמית בה השבטים של חצי האי השתייכו לאחת משתי קבוצות. התפשטות האסלאם הובילה להפצת הפילוג ברחבי המזרח-התיכון, הכולל את הסהר הפורה. שליטה פוליטית על אזורים מקומיים הייתה הסיבה המרכזית המונחת ביסוד סכסוך קיס-ימן. במאה התשע עשרה ראו הרי שכם מאבק אינטנסיבי על תפקידי המותסלים, השיח' והנאחיה, בקרב המשפחות המובילות. ההשתייכות לקבוצות לא הייתה סטטית, בהתחשב בכך שהמשפחות נטו לשנות את השתייכותן בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלהן. באזור חברון ובית לחם השסע היה כה רחב עד כי לפעמים נצרכו הניצים לתיווך אירופאי. בשנים 1823-1794 קרעים אלו התפתחו לכדי עימות שהקיף את כל הרי שכם. כפי שראינו, סכסוך זה הפך פוליטי, ובא לידי ייצוג גם במהלך המרד עצמו בניצול המצרים על-ידי הנכבדים לצורך תפיסת תפקידי מפתח, או לחילופין כריתת ברית צבאית נגדם (מה שקימרלינג מזהה כזהות קולקטיבית חדשה).
ניתן להבחין בנקל כי זהויות אלו לא הוחלפו או נעלמו, למרות הניסיונות המצריים לעשות זאת. בשנת 1841, לאחר הנסיגה של המשטר המצרי ותפיסת ארץ ישראל על-ידי העות'מאנים מחדש שוב ניטש הסכסוך העתיק. עד שנת 1854 התאפיין הסכסוך בעימותים מקומיים. השלב השני, אשר נמשך עד שנת 1858, הפך למלחמה כוללת בין הפלגים ונתפשט גם לשאר שטחי יהודה ושומרון. למרות שההשתייכות לקיס או ימן הייתה פוליטית בעיקרה, ולא היוותה בהכרח גורם מאחד/מפלג דומיננטי כמו הרצון לשלוט, עדיין ניתן להבחין כי זהות זו השתמרה בתודעת ערביי ארץ ישראל הרבה אחרי שהפסבדו-זהות-קולקטיבית של 'מרד הפלאחים' התפוגגה.
יוצא אפוא כי ביטויי לזהות הקולקטיבית הפלסטינית שקימרלינג ומגדל מחפשים נמצאה רק במהלך המאה העשרים בצורת אימוץ הדרישות הלאומיות נוסח אירופה. במקרה של בלאד אל-שאם, עד המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה התפיסה הקהילתית לא כללה גבולות או טריטוריה מוגדרים והייתה נטולה זהות כלל ארצית. השתייכותו של הפרט הוגדרה בעיקר על-פי זהותו הדתית, העדתית והקהילתית. רק אחרי מלחמת האזרחים הקשה בהר הלבנון ודמשק (1860) החל להופיע המושג 'סוריה' כיחידה טריטוריאלית.
אידיאולוגיה ותעמולה: המבט הפוסט-קולוניאלי
חוקרים יכולים לעשות שימוש לטובה במה שמכונה 'אינטר-דיסציפלינריות', או בעברית 'רב-תחומיות'. היסטוריון וסוציולוג אשר חוברים יחדיו יכולים להקיף ולנתח אירוע בצורה טובה יותר מאשר כל אחד מהם יכול היה לעשות לבדו. אבל במקרים רבים, קורה ש'רב-התחומיות' הופכת ל'אל-תחומיות'. כך מתבצעת התעלמות מהעקרונות הדיסציפלינריים או עמעומם בשם מסגרת-על המחייבת יותר, כגון פמיניזם, מרכסיזם, או במקרה שלנו – פוסט-קולוניאליזם.
זוהי גם הרוח העולה מן ה"מחקר" של קימרלינג ומגדל. לא מדובר בספקולציה של עמידה על מניעים, כי אם בקריאה ביקורתית של כתביהם. ניתן למצוא אצל קימרלינג שוב ושוב את הכשל הלוגי של הנחת המבוקש: כך למשל הוא מסביר כי כאשר השלטון העות'מאני הוחזר בשנת 1841 האירועים הטראומתיים והמשפילים של שנת 1834 נמחקו בצורה נוחה מהזיכרון הקולקטיבי כיוון ש"לגורמים השונים בחברה המקומית והעולמית לא היה כל אינטרס בזיכרון והאדרת האירוע".
קימרלינג רואה עצמו כמשחזר את מהלך ההיסטוריה כפי שקרתה והייתה אמורה להיכתב. הוא ממשיך ומסביר שכמו רוב ה'עמים החדשים', הזהות הקולקטיבית ההתחלתית של הפלסטינים עוצבה במידה רבה על-ידי הכוחות האימפריאליסטיים, אשר עיצבו את הגבולות הגיאוגרפיים, החברתיים והפוליטיים לטובתם האישית. אך הגבולות היו הרבה פחות שרירותיים מאשר במקרים קולוניאליים אחרים. כפי שראינו, לשיטתו של קימרלינג, קווי המתאר של הזהות הקולקטיבית הפלסטינית היו קיימים בין הים התיכון לירדן, הרבה לפני יצירת המנדט הבריטי.
הפלסטינים, טוען קימרלינג, לא היו אובייקט פסיבי של יוזמות זרות, כפי שהם מוצגים לעיתים קרובות. מיד לאחר הפלישה המצרית הם הפגינו יכולת פעולה קולקטיבית שנמתחה מעבר לגבולות המשפחה, המעמדות והסכסוכים האזוריים – זאת בלא זהות קולקטיבית ייחודית קודמת. ואם זהו המשתנה היחיד במשוואה, הרי שמכאן הדרך סלולה להשוואה בין 'מרד האיכרים' ב-1834, המרד הערבי ב-1936 והאינתיפאדות בשנים 1987 ו-2000.
אם בוחנים את המחקר של קימרלינג ומגדל מנקודת המבט הפוסט-קולוניאלי לפתע מתבהרת הנחה נוספת המובלעת בו: ממש כמו האימפריה המצרית של מחמד עלי, השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי, כך גם התנועה הציונית מהווה עבורם גורם קולוניאליסטי זר אשר יוצר התנגדות בקרב האוכלוסייה המקומית הקיימת.
"הציונות המדינית", קבע קימרלינג באחד ממאמריו, "התגבשה וצמחה על סף התקופה הקולוניאלית באירופה, שבה נתפסה כמובנת מאליה זכותם של אירופים להתיישב בכל ארץ לא-אירופית". לשיטתם, הפלסטינים עושים שימוש בזהות הקולקטיבית כאמצעי במאבק בכובשים הקולוניאליסטים, קרי: מדינת ישראל. במאמר מוסגר יש לציין כי לא צריך להיות מומחה בהיסטוריה קולוניאלית כדי לדעת שהעידן הקולוניאלי האירופי בכלל החל מוקדם הרבה יותר, במאה השש-עשרה, שהציונות הופיעה לקראת סוף עידן זה ולא על ספו, ושלקולוניאליזם המערב-אירופי קדמו קולוניאליזמים אחרים – ערבי, תורכי, רוסי ועוד.
ה"סוציולוגיה הביקורתית", אליה משתייכים קימרלינג ומגדל, מבקרת את תהליכי התהוות החברה הישראלית בעבר באמצעות ביקורת תיאורטית שאינה מבוססת על כלים היסטוריים הולמים, או בעצם על כלים היסטוריים בכלל. הם לא מכירים בהיררכיה של מקורות, ראשוניים או משניים, ומתוך ה'ים הגדול' של מה שנכתב על תולדות הארץ, היישוב והמדינה הם בוחרים פיסות אקראיות המשרתות את התיאוריות או הטיעונים שלהם.
קימרלינג טוען שמה שחשוב לצורך העניין הוא לאו דווקא הארכיונים שנפתחו, אלא "היפתחות החברה הישראלית". הוא מעיד כי עניינו אינו חתירה לחקור מה היה כי אם בגילוי של "תרבות פוליטית פוסט-ציונית חדשה הנוצרת בישראל". כך הסוציולוגים הביקורתיים בישראל ממלאים אפוא תפקיד דומה לזה של מבקרי הספרות וההיסטוריוסופים בדיונים ההיסטוריוגרפיים המתנהלים בעולם: הם משחררים את הדיון בהיסטוריה היהודית והישראלית מהכללים הדיסציפלינריים, ומעבירים אותו לרמה אידיאולוגית וספקולטיבית – מדיון על מה שהיה, לוויכוח על מה שהיה צריך להיות או יכול היה להיות.
אשמח לקרוא את הספרים הבאים, אם אי פעם יצאו:
מתי ואיך הומצא העם הסורי
מתי ואיך הומצא העם העיראקי
מתי ואיך הומצא העם הלובי
מתי ואיך הומצא העם הלבנוני
לא חסרים ספרים שעוסקים בלאומיות של המדינות האלה, ולפיכך בלאומיות של העמים שבהן.
יקירי, זה בדיוק מה שטוען דעא"ש, ואתה יכול לראות את התוצאות בפניך.
מוסלמים ימשיכו לטבוח במוסלמים בכל מקום בעולם (אפריקה, המזה"ת ועוד ועוד)
בלי לשים לב בדברך סתרת את הטענה הפלסטינאית על זהות קולקטיבית ייחודית בזיקה לחבלי ארץ ישראל …
במאמר מדברים על 1800 והערבים מדברים על 4,000 שנה אחורה,מה הקשר…בירה נשר.
למתקראים פלסטינאים אין שום ענין במרד איכרים כזה או אחר,הדבר היחידי שמענין אותם הוא לטעון שהבעלות שלהם על הארץ עתיקה מזו היהודית (שלצערם אף מוזכרת בקוראן שהם מנפנפים בו בכל עת).
נכון – הכל בשרות מטרות פוליטיות!
כותב המאמר הוכיח שאין הבדלים ברורים בין הפלסטינים לירדנים ולסורים.
שכולם בסה"כ ערבים.
:האם זה פוגם בטיעונים שלהם שהם:
1. לא יהודים.
2. יושבים פה ברציפות וכמעט בבלעדיות לפחות מאז גרוש הצלבנים לפני 800 ולכן הם אוכלוסיה ילידית והיהודים לא
אם נניח שמה שאתה כותב נכון, האם זה הופך את האוכלוסיה היהודית, ששורשיה בארץ ישראל לפני שלושת אלפים שנה לפחות, וישבה בארץ זו (ברמות שונות של גודל אוכלוסיה) לאורך כל הזמן הזה ל"קולוניאליסטית"???
זה פוגע להם אנושות בטיעון.
לא הוכח שהם באמת "ילידים". לא ענו על הטיעון עתיר ההוכחות שרובם צאצאי מהגרים שהגיעו בגלי הגירה מסוף המאה ה-19 ושיאם בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20.
וגם אם היו ילידים, הרי שלא היו מאוגדים מעולם כלאום. אף אחד לא הולך לגרש אותם מכאן. הם יוכלו להישאר כל עוד לא יתקפו אחרים. אפילו לפי הגדרתך המרחיבה ביותר, מגיעות להם זכויות אזרחיות מלאות, אך לא זכויות לאומיות.
במילים אחרות זומבי אתה אומר שכל קבוצת אנשים שהיא איננה יהודית וגרה באותו מקום מעל 1000 שנה היא עם.
למשל העם הפריסאי, והעם הברלינאי, והעם הלונדוני.
לא להיות יהודי ולגור באותו מקום לא הופך אותך לעם.
צריך עוד כמה גורמים מבדלים.
למשל שפה שונה מהשפה של הסביבה, דת שונה מהדת של הסביבה, תרבות שונה מהתרבות של הסביבה, היסטוריה שונה מההיסטוריה של הסביבה.
הם לא יושבים פה מאז גירוש הצלבנים. זה בדיוק מה שהמאמר מסביר. לא היו גבולות ברורים והם נדדו ונדו ממצרים או סוריה ורובם הגיעו הנה בשנות ה30-40 בעקבות ההון היהודי. כל התפיסה הכביכול שורשית שלהם בכלל לא הייתה קיימת פה כשהעות'מנים שלטו או כשכל כוח זר שלט כאן. ישראל לא הייתה קרקע להתיישבות בעיניהם עד שהגיעו הנה המהגרים היהודים והתחילו לפתח את המקום.
איך זה פוגע בטיעונים שלהם? פשוט מאוד – ערב רב של אנשים שנדדו ממקום למקום ללא גבולות ברורים וללא זהות מאחדת לא יכול לטעון לבעלות על מקום מסוים פשוט מהסיבה הפשוטה שהוא לא התיישב בו, וגם אם התיישב בו הקרקע לא הייתה בבעלותו – ויש לכך המון הוחכות ,בעיקר קושאנים מהתקופה התורכית שמעידה עת בעלות. הם מכרו ליהודים כל קרקע אפשרית, מה שמראה שלא הייתה איזשהי התייחסות "לאומית" לקרקע הזאת ולרוב הם התיישבו בה ללא רשות התורכים ומכרו אותה ליהודים.חוץ מזה – איך בדיוק הם אוכלוסייה "ילידית"?כפי שכתבת בעצמך – הם פה מאז גירוש הנוצרים (הם ממש לא פה מאז אלא מסוף המאה ה19 ,תחילת המאה ה20, אבל נמשיך את הטיעון שלך לצורך הויכוח) הרי שיש קבוצות רבות ובהן היהודים שישבו פה לפניהן. בהנחה שכרונולוגיית ההתישבות היא הקובעת את הזכות של איזה עם לחיות כאן, גם ליהודים וגם לנוצרים יש כל זכות שהיא לפניהם. ואת זה אני מראה לך לפי ההגיון שלך
אין שום רציפות. רוב האוכלוסיה הערבית הגיעה בעקבות הבריטים והיהודים.
כל מפעילי הבניה של הבריטים; נמל חיפה, שדות תעופה, כבישים.. מי נראה לך סחב את הבלטות על החמורים? רמז: לא הבריטים ולא היהודים.
1.
לא יהודים=עם?
2.
הם לא יושבים פה ברציפות ואלו ברובם לא אותם אנשים.
הפלסטינים של היום באו ברובם עם העליות הציוניות, ממצרים אלגיר ועוד. זאת הסיבה שההיסטוריונים הללו מדלגים מ1830.ל1920. ואחכ לשנות ה90. זה פוגע להם בתיזה.
3.
באשר לבלעדיות: תמיד היו פה יהודים ותמיד היו קבוצות יהודים שניסו לעלות. כמו כן כול היהודים עד ההשכלה חלמו והתפללו על ירושלים. וכן היו מהתקופה הצלבנית גם נוצרים
4.
זהו ספר מחקרי לא טענות בשוק אתה כמו הכותבים צריכים לבסס את טענותיכם. המאמר מפריך את המתודולוגיה שלהם ואת התזה כולה. ספרם מתאים לתקופה הפוסט ציונית באקדמיה הטוענת לאפשרות של שתי נרטיבים אפשריים דבר שפוסל אמת היסטורית אחת ובעצם חותרת תחת המחקר ההיסטורי כולו.
אל תתעלם כי הפלסטינים כדי לאשרר את עצם קיומם כעם עתיק שוללים לחלוטין את ההיסטוריה והנרטיב של העם היהודי כמו גם " היסטוריונים" יהודים כשלמה זנד
לטענתך היהודים לא ילידים למרות ההיסטוריה הארוכה שלהם נניח רק מימי בית ראשון ואלו הפלסטינים כן מהתקופה הצלבנית????האם הערתך לא פוליטית??????.
תגובות לכולם:
הערבים בארץ לא היגרו אליה בעקבות הבריטים והיהודים.
הם נטו להביא 8 צאצאים למשפחה ומרגע שרמת הבריאות עלתה ורמת התמותה ירדה הם החלו להתרבות בקצב של פי 4 מדי דור.
בחיפה בירושלים וביפו חיו כ150,000 מהגרי עבודה אבל הם היוו רק 10% מהאוכלוסיה הערבית.
היהודים הילידים מנו כ5% מהאוכלוסיה השאר מהגרים.
האוכלוסיה הילידית היהודית כל כך מעורבבת עם אוכלוסית המהגרים שאי אפשר להפריד בינהן יותר.
ההגדרה של יהודים מרוקאים או ליטאים כאוכלוסיה ילידית בא"י על סמך אמונתם בכתבי קודש – בעייתית.
אולי הפלסטינים הם לא עם -אולי הם צריכים להיות חלק מחליפות ערבית איסלמית ואולי הם צריכים להיות שלושה עמים אחד בעזה שני ביו"ש ושלישי בגליל – שיבחרו בעצמם איך להתחלק.
מה שברור הוא שהם לא יהודים והם לא צריכים להיות תחת ריבונות יהודית.
ועוד תגובה
אני ציוני ומאמין שאם נדבוק באדמה עוד 300 שנה גם אנחנו נחשב לאוכלוסיה ילידית.
יש תהליכים שלוקחים זמן.
בדרום קנדה יוצאי אנגליה כבר היום נחשבים לקנדים ילידים.
בצפון קנדה איפה שהאסקימוסים יוצאי אנגליה עדיין נחשבים לזרים וקולוניאליסטים.
גם אנחנו כבר נחשבים תודעתית לאוכלוסיה ילידית במישור החוף ועדיין נחשבים לפולשים תודעתית ביו"ש בנגב ובגליל.
תגובה אחרונה אחרונה…
שורשי העם הפלסטיני קדומים הרבה ל1834.
היתה גם ממלכה מפוארת לא יהודית בא"י.
שמה של הממלכה היה ממלכת ירושלים הצלבנית.
עד היום האריות המופיעים בסמלים של אנגליה ספרד וונציה קשורים לעובדה שמלכיהן הקדומים נימנו על הצלבנים "גור אריה יהודה".
ההתנגדות הערבית והמוסלמית במשך 200 שנה לשלטון הנוצרי .
בפלסטין נחשבת לאתוס מכונן
האומה הערבית היתה מודעת ליחודו של מחוז פלסטין ולקדושתו ובחרה להאבק עליו 200 שנה.
המוסלמים שפכו דם רב כדי לשמור על פלסטין ערבית ומוסלמית.
ההחלטה שלהם לאחר הניצחון להשאיר את פלסטין מפוצלת למספר מחוזות תחת שליטה מבחוץ היתה החלטה מושכלת – וחלק ממאמץ להשאיר כמה שיותר מוסלמים וערבים מאוחדים במסגרת חליפות.
ולא להתפורר לממלכות קטנות.
גם כיום החזון של רוב הערבים הוא לא מדינות לאום אלא ח'ליפות.
והם רואים בחלוקה המלאכותית למדינות לאום פעולת "הפרד ומשול" שנכפתה עליהם ע"י המערב.
אז אולי אין עם פלסטיני אבל ישנו אתוס קדום של מאבק איסלמי ערבי על ארץ ישראל שבמוקד שלו ההתנגדות של תושבי הארץ.
אתוס זה הוא המרכיב העיקרי בזהות הפלסטינית.המודרנית.
הוא עד כדי כך משפיע שלדוגמא – הערבים הנוצרים האורתודוכסים בארץ רואים עצמם פלסטינים דוגמא עזמי בשארה בעוד למרונים הקתולים בלבנון ישנה איבה עמוקה כלפי הפלסטינים והם אף כרתו בריתות עם ישראל דוגמא בשיר ג'ומייל זכר לתקופה שהמרונים תמכו בצלבנים בעוד הנוצרים האורתודוכסים הסתייגו מהם.
1. אמנם היו יותר ערבים מיהודים בארץ לפני קום המדינה וכמובן זוהי תוצאה של התעללות עמים רבים שהגיעו לכאן וכבשו את הארץ הרגו, טבחו, שחטו והגלו יהודים מארצם.
אתה כנראה גם מריע לסינים על שהגלו את הטיבטים, וכמו שטיבט היא מדינתם וארצם ומולדתם של העם הטיבטי, כך ארץ ישראל היא מדינתו ארצו ומולדתו ובדגש על מולדתו של העם היהודי, או שאתה גם מכחיש שלא היה עם יהודי וממלכה יהודית בארץ ישראל כאשר יש אינספור עדויות ארכאולוגיות המאששות עובדה זו
האם גם אם בעוד 100 שנים הסינים לא יהיו פולשים? האם לא בעוד 200 שנים? מבחינה תודעתית כמובן לשיטתך.
2. " אולי הפלסטינים הם לא עם" " שורשי העם הפלסטיני קדומים הרבה ל" 1834
תחליט עם או לא עם
3. להזכירך בממלכת ירושלים הצלבנית היו מוסלמים נוצרים ויהודים השניים הראשונים הם תוצאה של כיבוש הארץ מהיהודים.
4. לקרוא לאתוס "פלסטיני" כאשר אתה לבטח יודע שהשם פלסטין הוא על שם הפלישתים שהרי זוהי "קללת אדריאנוס" מטיל בספק לפחות מבחינתי את קביעתך שאתה ציוני, יכול להיות שההגדרות שלנו שונות. ואתה מנסה להתחבר לנרטיב של מה שנקרא "הצד השני" בכדי לחשוב על פתרון, ואני מעריך את זה שלא כללת את כל ארץ ישראל בהסברך בבחינת הקמת מדינה פלסטינית.
לדעתי הערבים המתנגדים לכינונה של מדינת ישראל, ושוב לא כולם, ימשיכו להילחם בכל החזיתות על מנת שלא תתקיים והנרטיב שלדעתי אתה מטפח הוא ההתחלה וקצה קוצו של יוד לדה- לגיטימציה שעושים למדינתנו.
"בנהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון"
זוהי לא רק מורשתנו אלא מורשת כל העמים האלו שגרשו אותנו
הערבים, באם הם נקראים פלסטינים או שם אחר, חיים באיזור לפני שבני ישראל הגיעו מימיצרים. זה מוכח בממצאים ארכיאולוגים וגם בתנ"ך, הסיפורים כי "אלוהים" ציווה להרוג את יושבי הארץ מעידים על אופי בני ישראל שאחר כך נהפכו ל"יהודים" הרי ניתן להגיד גם כי יהודים זה עם מומצא, הרי בתנ"ך לא היתה אף מילה יהודים פרט לתקופה מאוחרת "מרדכי היהודי".. אז לפי העובדות הארץ שיכת לערבים וגם ל"יהודים" שגרו במקום ולא ברחו לארצות אחרות. אירגוני "החבלה" אינם טוענים כי על תושבים יהודים אלה לעזוב את מולדתם. (אולאי בגלל זה לא היו פיגועים בשכונות חרדים כגון מאה שערים שמרבית התושבים שם חיו מאז ומתמיד)
הערבים הגיעו לאזור מחצי האי ערב רק במאה השביעית.
העמים שחיו בארץ ישראל בעידן הקדום אינם ערבים ואינם קיימים יותר.
אין שום קשר בין הערבים לעמים הכנענים הקדומים.
ראו גם – שחררו את פלשתין ונכבוש את העולם
https://www.youtube.com/watch?v=laSWayjKjdE
ממש לא זה דוגמא מעולה לקהילות מדומינות .תופעה מודרנית
ההגדרה השייכת לאנדרסון ״לתאר קבוצות אנשים גדולות, המאוחדות סביב רעיון מלכד אשר גורם להן לפעול כקהילה, למרות שבפועל הקשר והדמיון בין הפרטים המרכיבים אותן, וקבוצות פרטים בתוכן, מזעריים או לא קיימים כלל. תודעת הקהילה כה חזקה בקבוצות אלה, עד כי יש בכוחה להוציא את אנשיהן למלחמה בשדות קרב רחוקים ולמות למענן, כאילו היה מדובר בהגנה על ביתם הפרטי ומשפחתם. ״
גם הישראלים וגם האמריקאנים וגם הבריטים
חווים את אותו רגש
בניגוד לעיראק או סוריה
כמה אנקדוטות לגבי הגיכוח שבפלסטינים:
1. פלסטיני לא יכול לומר את שם העם שלו בצורה נכונה, משום שאין "פ" בערבית! האם יש מגוכח מזה?
2. בשם פלשתין, כידוע, נעשה שימוש על ידי הרומאים אחרי מרד כוכבא, אז רצו הרומאים כחלק מכיבוש הארץ ליצור לזה זהות חדשה.
3. מקור השם פלשתין הוא העם הפלשתי. מקור השם "פלשתי" הוא כנראה משורש פ-ל-ש משום שהם פלשו לארץ מהים (גויי הים).
כמה איורני אם כך, שהם הפלשתיני משתמש בשם שהוא לא יכול להגות, אשר נתבע כדי למחוק את הזהות היהודית של ישראל על ידי שם שהמשמעות שלו זה "פולשים".
הערבים, באם הם נקראים פלסטינים או שם אחר, חיים באיזור לפני שבני ישראל הגיעו מימיצרים. זה מוכח בממצאים ארכיאולוגים וגם בתנ"ך, הסיפורים כי "אלוהים" ציווה להרוג את יושבי הארץ מעידים על אופי בני ישראל שאחר כך נהפכו ל"יהודים" הרי ניתן להגיד גם כי יהודים זה עם מומצא, הרי בתנ"ך לא היתה אף מילה יהודים פרט לתקופה מאוחרת "מרדכי היהודי".. אז לפי העובדות הארץ שיכת לערבים וגם ל"יהודים" שגרו במקום ולא ברחו לארצות אחרות. אירגוני "החבלה" אינם טוענים כי על תושבים יהודים אלה לעזוב את מולדתם. (אולאי בגלל זה לא היו פיגועים בשכונות חרדים כגון מאה שערים שמרבית התושבים שם חיו מאז ומתמיד)
המונח פלשתינה, שההיסטוריון היווני רודוטס קבע במאה ה5 לפנה״ס הגיע מתרגום המונח ישראל – ״כי שרית (התאבקת) עם האל ויכולת ״
מתאבק ביוונית ״ פלסטיס ״ , ארצם של המתאבקים עם האל היא ״פלסטינה״ (פלשתינה).
הרודוטוס תרגם שמות מקומיים ליוונית. ,כך הפכה ארם נהריים (מסו–פוטאמוס) למסופוטמיה וייב (אי הפילים שבמצרים) לאלאפנטה.
המילה פלשתים באה ממונח עיברי שבא לבזות את יורדי הים כך שסביר להניח שהרודוטוס לא השתמש במונח עברי כשקבע את המונח ״פלסטינה״ אלא התכוון לישראל , כמו כן ציין כי ל״פלסטינים״ עיר קדושה וכי הם מלים את בניהם.
המאה ה5 לפנה״ס היא תקופת שיבת ציון-עזרא ונחמיה הבונים מחדש את הישוב היהודי בירושלים לאחר גלות בבל וחורבן הבית הראשון בשנת 587 לפנה״ס .
The English term "Palestine" itself derives from the Latin Palaestīna, which, in turn, derives from the Koine Greek Παλαιστῑ́νη, Palaistī́nē, used by the world's first known historian, Herodotus, in the 5th century BCE. Per Martin Noth, the name likely comes from a proto-Semitic word, albeit there is a strong similarity between Palaistī́nē and palaistês, the Greek word for "wrestler/rival/adversary", which has the same etymological meaning as the Hebrew word "Israel." This was expanded by David Jacobson to theorize the name being a portmanteau of the word for Philistines with a direct translation of the word Israel into Greek (in concordance with the
(Greek penchant for punning on place names.)
https://en.wikipedia.org/wiki/Timeline_of_the_name_Palestine
n the Septugaint the verb epalaine is used as past tense of sarita to describe Jacob's wrestling with the stranger (angel) in genesis.
"The word Palaistinê is remarkably similar to the Greek palaistês, meaning “wrestler,” “rival” or “adversary.” This similarity in spelling was noticed over 60 years ago by the German Bible scholar Martin Noth. He saw this as a reflection of a practice of transliterating oriental words into Greek words that were easy to pronounce, like referring to Beijing as Peking in English. Noth failed to develop his argument any further."
https://elderofziyon.blogspot.com/2021/10/the-name-palestine-may-be-literal-greek.html?m=1
נו באמת כל התנועות הלאומיות כולל הציונות הן תוצאה של המודרניות
אנדרסון הגדיר זאת ״לתאר קבוצות אנשים גדולות, המאוחדות סביב רעיון מלכד אשר גורם להן לפעול כקהילה, למרות שבפועל הקשר והדמיון בין הפרטים המרכיבים אותן, וקבוצות פרטים בתוכן, מזעריים או לא קיימים כלל. תודעת הקהילה כה חזקה בקבוצות אלה, עד כי יש בכוחה להוציא את אנשיהן למלחמה בשדות קרב רחוקים ולמות למענן, כאילו היה מדובר בהגנה על ביתם הפרטי ומשפחתם. ״
כך שכל אירוע היסטורי מדומין כ״צמיחת״ הרגש הלאומי
כמובן מר גוילי. הכל מדומיין. הלאומנות מדומיינת, הדת מדומיינת, הכלכלה המוניטרית מדומיינת, הערכים שלנו מדומיינים. רק שבאופן מפתיע, אתה ודומיך, מכל הדברים המדומינים בעולם, תמיד בוחרים להתחיל מהיהדות ומהציונות. אם הכל מדומיין, הרי שגם האיסלאם והפלסטיניות מדומיינים. אז שלא יקבלו זכויות לאומיות ודתיות מדומיינות. ואין טעם להגיד את זה באו"ם כי גם הוא מדומיין.
אני מחכה לחגיגות העצמאות של מדינת הטבעונים ומדינת מעריצי הפוני הקטן שלי.
או לחלופין, להחלטה שגרמניה וצרפת מודיעות על פירוקן, בשל חוסר ממשותן הפיזית כפי שהוכרזה בידי אחד אנדרסון.
צריך לומר קודם כול שאין זהות בין ערביי מדינת ישראל לבין ערביי יהודה ושומרון אבל יש זהות טוטלית בין הרבים ביהודה ושומרון המכנים עצמם פלסטינים לבין רוב הערבים אזרחי ירדן הקוראים לעצמם פלסטינים והזהות מתבטאת בשפה ודיאלקט זהים, בדת ואמונה זהים, בסממני בתרבות זהים, בקירבת הדם והמשפחה, בכלכלה ובדמיון האתני ועוד… את השאיפה להקים מדינה פלסטינית אפשר באופן הכי טבעי ברצון להקים את ירדן 2 או את ירדן מערב. זה כול הסיפור. אין שום עם פלסטיני ביהודה ושומרון אלא רסיסים בזיקה לאוכלוסיה הפלסטינית בירדן. הרצון להקים את ירדן מערב לא נובעת משאיפות ריבוניות ולאומיות כמו מהרצון להדיח ולסלק את היהודים מארץ ישראל כולה
מה זה משנה.עכשיו יש כאן מיליוני פלסטינאים, וצריכות להיות להם זכויות אדם בסיסיות
זכויות אדם כן, זכויות לאומיות לא
מסכים איתך זה לא משנה . ישנם אנשים שחושבים שהם יסכימו לעבור לירדן סוריה לבנון ותוך כדי ירקדו הורה ויגידו מוי כיף.
ומתישהו אתה תיהי חייב לתת להם זכויות
תשובתו לך הרב ערך היא כן גם הלאומיות הפלסטינית מדומינת גם האיסלם ובוודאי היהדות כל אלו אינם תוצרים טבעיים כמו שאתם מנסים לראותם. אלא תהליכים חברתיים סובקטיבים בהן קבוצות מנסות להבנות את עצמן.
שאלה עליך מדוע גבולות ארץ ישראל \פלסטין מדומינים לפי הסכמי סקס פיקו? חשבת על כך
אסף גוילי!
התחמקת באלגנטיות מועטה משאלתי למה בחרת מלהתחיל דווקא מחשיפת הדמיונות של העם היהודי ולא של עמים אחרים. מחמם את הלב שלפחות במובן זה אנחנו אכן העם הנבחר.
אם אתה מודה שהכל דמיוני באותה מידה, אין טעם שתשאל על הסכם סייקס-פיקו. הוא לא יותר דמיוני מהפלסטינים, מהחוקה האמריקאית, משער הדולר, או מרישום הדירה שלך בטאבו..
מליוני פלסטינאים?- ביהודה ושומרון יש גם לפי מאמרים שפורסמו באתר זה בסביבות מליון וחצי ערבים , לולא הסכמי אוסלו ושינוי תנאי איחוד משפחות מירדן ועוד הטבות מבית המדרש של השמאל היו פה עוד פחות.
גואן פיטרס ז"ל שכתבה את "מאז ומקדם" שלצערי לא הוזכרה באתר אפילו פעם אחת , כבר עמדה על כך שבאו"ם ישנן שתי הגדרות לפליטים אחת לפליטים בכלל ואחת לפליטים ערבים באזור ארץ ישראל והגדרה טוענת שכל מי ששהה באזור הזה לפחות שנתיים יחשב כפליט. דבר זה הדליק נורה אדומה בראשה של גואן פיטרס שהייתה פעילת זכויות אדם ויועצת לנשיא ארה"ב בנושא. מדוע רק שנתיים אם הם טוענים שהם ילדיי המקום . דבר זה הוביל לכתיבת הספר ובו חושפת גואן פיטרס את הבלוף שנקרא העם הפלסטינאי.
ההתעקשות הזו על שנתיים מצד הערבים מוכיחה שרובם היו מהגרי עבודה שבאו לאזור בעקבות הבריטים והיהודים כמו שבאים עכשיו הסודנים והאריתראים לחפש כאן חיים טובים יותר מאשר להיות כפוף לאיזה מוכתר מקומי .הרי אם היו פה מאז ומקדם לא היה צורך לתת הגדרה מיוחדת ל"פליט הערבי".
כל ההתעמקות ההיסטורית הזו היא חסרת משמעות לענין גם אם היא נכונה ומדוייקת.
ברגע שיש לך מסה קריטית של אנשים שמזהים את עצמם בצורה אופקית כיחידה אחת ויש להם היסטוריה משותפת, קצרה ככול שתהייה ובדוייה ככל שתהייה, הרי יש לך עם.
ויקיפדיה מגדיר עם כ־ "קבוצה חברתית בעלת מספר מאפיינים משותפים, כגון מוצא אתני, שפה, דת, תרבות, היסטוריה, מנהגים או אזור גאוגרפי"
הפלסטינאים הם עם.
זה כבר ענין סגור.
זה לא ממש משנה אם "הנכבה" באמת התקיימה או האם יש לה בסיס היסטורי.
ברגע שקיימת מסה של אנשים שרואים ברעיון "הנכבה" גורם מאחד ואמת היסטורית אז זה נגמר. אכלנו אותה.
כמעט נלחצתי.
ואז נזכרתי שגם העם העיראקי, הסורי, הלבנוני והלובי התחילו לפתח אתוסים, וראינו איך זה נגמר. ראינו כמה מאמצים הם הצליחו לרכז, כאשר עוד לפני הקמת מדינתם הם כבר מפוצלים בין עזה לאיו"ש. תן להם מדינה, ומייד הם הופכים לחליפות איסלאמית המסונפת לדעאש. אכן עם לתפארת
אינך מעלה על דעתך לרגע לצאת לקומם את 'פלסטין'. לוותר על ת. הזהות הכחולה וההטבות שהיא מעניקה? רק זה לא! אתה רוצה שערבים אחרים ילכו ל'רשות' לעשות משהו כזה אבל רק לא אתה, כדי שתוכל לכתוב בטוקבק שיש "מדינה" פלסטינית. מה לעשות שגם הערבים האחרים לא רוצים את המשימה, אולי כי היא משימה מזויפת? מצג לשם כבוד. לו רציתם מדינה ממזמן הייתה לכם, והעובדה שאין לכם היא האינדיקטור המובהק שבכלל אינכם רוצים מדינה, ממש לא בגלל ישראל 'המרושעת', זה אתם. הוצעה לכם מדינה לפחות ארבע פעמים תוך כמה עשרות שנים, וב 2008 אולמרט הציע לכם את כול השטחים פלוס ירושלים המזרחית פלוס פיצויים. סירבתם, באמת למה שתרצו מדינה? אינכם עם. מדינה זו שאיפה של עם, לא שלכם. מתי תתחילו לדבר אמת? וופא סולטן: "ייכון שלום לאחר שיחונך מחדש אדם ערבי המכבד את האמת".
איך אתם "עם"? קודם כל מי זה "אתם" ? דבר שני הערבים לא עושים זאת מתוך פחד על עצמם שירצחו אותם . אתה מסלף בועושה סלט קודם תלמד למה התפוצצו השיחות אחרי זה תתחיל לדבר
לא רק שאין עם פלסטיני אלא אין גם עם לובי, עיראקי, לבנוני, סעודי, תימני ואלג'יראי.
תסתכלו סביב. בכל מדינות ערב יש קבוצה שבטית שלטת שרודה בכל שאר בני המדינה. ברגע שהאמריקאים הפילו את עיראק, קרס השלטון המרכזי והתברר שעיראק היא שבטים שבטים ועמים שהיו נתונים תחת משטר שסדאם האכזרי עמד בראשו. גבולות הארץ נקבעו בהסכם סייקס פיקו, ולאחר כ90 שנה, הכל קרס.
ומה קורה אצלנו? כבר עכשיו ברור שאם תקום חלילה מדינה ערבית ביהודה ושומרון, היא תהיה שניה למדינת חמאס בעזה. כי אין דבק מאחד בין השבטים היריבים עד לכדי תודעה של עם. הדבר היחיד המאחד אותם הוא זהות נגיטיבית – שלילת קיום מדינת ישראל. חוץ מזה – כל שבט שולט באיזור שלו.
סתם כדאי לשים לב – ערבים הם מערב. מחצי האי ערב, ויהודים הם מיהודה. לא?
לרב ערך אני חושב שאריאל נתן לך תשובה לשאלתך.
וכן הניסיון שלך לראות בעמים תוצר ״טבעי״ ולא תוצר של הסדרים ורגשות סובקטיבים
התנועה הלאומית הפלסטינית והן התנועה הלאומית היהודית שניהם דוגמא לקהילות מדומינות.
ושניהם תוצר של המודרנה. בשניהם יש מניפולציה של ההיסטוריה
זו הרחבה של 'הכול שפיט' (אהרון ברק): אם אנשים רוצים להחליט שהם עם זכותם מבחינה משפטית. 'הפלסטינים' לא עונים כידוע על המאפיינים של 'עם', הם היגרו לכאן בעיקר בזמן המנדט מכול העולם המוסלמי ואפילו מהודו פקיסטן והבלקן. מבחינה משפטית הם רשאים להחליט שהם עם, אבל במציאות אישור משפטי לא הופך אף אחד לעם. הם לא מסוגלים ובהחלט לא רוצים להקים מדינה – שאיפתו המובהקת של עם. אך טוענים שכן רוצים, כדי לרצות את התאוריה. 'הכול שפיט' באקדמיה, היכן שלמדת את התיאוריה שהם 'עם' (כנראה התאוריה פוברקה במיוחד עבורם). יפה, אך בחיים האמיתיים תיאוריות מדומיינות לא עובדות. אפשר כמובן לזקוף לזכות התיאוריה הזו את עידוד הטרור.
אסף גוילי היקר!
א. אתה מתחמק שוב מתשובה למה כל כך חשוב לך לפרק את הדמיון היהודי, לפני שאתה מפרק דמיונות אחרים.
ב. יתכן שאינך מבין מהי תשובה בעלת ערך, או שאתה מנסה להסיט את הדיון. "תשובתו" של אריאל נקטלה ביסודיות, עד כי אין שום צורך בווידוא הריגה. אציין רק, כי הנטיה השמאלנית להודיע כי כל ספקולציה, הגיג, או משאלת לב הפכו במו פיהם לעובדה, אינה נכונה. צריך להביא ראיות.
ג. לא היה לי שום נסיון להוכיח שעם נוצר בתהליך "טבעי" כזה או אחר, יהא אשר יהא. אל תעמיס עליי את אנשי הקש שלך.
ד.מסתבר כי גלגול מונחים חסרי פשר, התעלמות משאלות לא נוחות, גלגול קלישאות, ניים-דרופינג, אנשי קש, לבלבול בין משאלות לב למידע הם עדיין מרכיבים לעוסים ומתישים בשיח השמאלי. תחזור כשיהיה לך מה לחדש לי.
הרב ערך לא מדובר על דימיון במובן של פנטזיה אלא על תחושת רגש סובקטיבים מקשרת יחידות ופרטים ומאפשרת להם לחוש את עצמם כקהילה רציפה . לארחם הבדל בין הלאומיות היהודית/ישראלית להונגרית או הפלסטינית או הפולנית
מתאימה לכם להפליא הגישה שהמציאו כמה אנשי אקדמיה, לא אתפלא אם בהשפעת אדוארד סעיד, שאותו לא הכירו ולא באמת הבינו. אי אמירת אמת והונאה עצמית זו מסורת ותפיסת עולם איסלמית. כך הגעתם לאן שהגעתם. לפחות מדבריך עולה שהפסקתם לדרוש הכרה עובדתית בסיפור המומצא שלכם. תמשיכו להתרחק מהמציאות ואנחנו נמשיך לבנות ולהתפתח.
תגובה לרב ערך
אם אתה מסכים כי עמים אינם ישות טבעיות אלא תוצרים של תחושות רגשיות והיסטוריות
לא הבנתי על מה אתה מתרעם
ואוניברסיטה: אתה נראה לי תוצר הרמה האקדמית המידרדרת באוניברסיטאות. לא כול אחד צריך ללמוד בחינוך הגבוה. לך זה לא תרם.
אסף ואלמוני, אנסה להסביר:
א. יש תחושות אובייקטיביות, כגון: היום בתל-אביב 40 מעלות בצל, ויש תחושות סובייקטיביות. לאחד זה חם, ולשני קר, ואין פסול באף אחת מהתחושות.
ב. יש משהו שהוא לא עובדה פיזיקלית, ולכן אינו אובייקטיבי. מצד שני, זה גם לא סובייקטיבי. אבל זה ממשי ביותר. תחוש בממשות זו אם תנסה לשלם בחנות ספוגים, או לבוא לעבודה בשבת, ולהתפלא שסגור שם. לצורך העניין, נקרא לזה "מוסכמה חברתית".
ג. מציאות חיינו מורכבת מהרבה מאד מוסכמות כגון דא. למעשה, גדולתו של המין האנושי ביכולתו להמציא מוסכמות חברתיות, ולארגן מסביבך מפעלי ענק. דוגמא לכך הן מדינות, כסף, חוקים, חוזים, ערכים, ועוד.
ד. מסתבר, שגם מוסכמות חברתיות, למרות שאינן פיזיקליות, פועלות לפי חוקיות מסוימת. לדוגמא: הרבה אנשים מסכימים כי הדולר הוא מטבע חזק. אבל אם ממשלת ארהב תדפיס יותר מדי ממנו, הרי שהדולר ייחלש בוודאות.
ה. קיימת חוקיות מסוימת לגבי השאלה מה זה עם. אולי לא מסכימים על כל פרט, אבל החוקיות קיימת. ואכן, כאשר מקימים עמים יש מאין, הם קורסים, כמו העם הסובייטי, או העם הסורי.
ו. במאמר, המחבר ניתח את מרד הפלאחים, וטען כי לפי החוקיות המקובלת, הפלסטינים אינם עם. תגובתכם אינה לנתח את החוקיות, אלא לטעון את הטענה הקלישאית: ממילא הכל סובייקטיבי, אז בכלל לא משנה אם הפלסטינים אינם עם, כי גם היהודים אינם עם. בוודאי תבינו מדוע הטיעון שלכם כלל לא עונה על נושא המאמר, ונראה כמו הסחה מיותרת.
תגובות
ראשית מאין הרעיון המטופש שאין עם ישראלי או פלסטיני או בריטי . מה שציינתי היא שהתפתחות הציונות או התנועה הלאומית הפלסטינית או הפולנית היא תוצר של המודרניות.לפני 200 שנים זהויות אלו לא היו קיימות.
לא התייחסתי למאמר עצמו משום שלדעתי המרד אינו משקף את ראשית הלאומיות הפלסטינית , הן לעובדא שלכך צריך תנאי מודר מיה שלא היו קימים דאז. במאמר מוסגר דעתי האישית שהלאומיות הפלסטינית החלה רק באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת בתגובה לציונות ובשל כורח פוליטי חיצוני חלוקת ארץ ישראל המערבית מארץ ישראל המזרחית בגם בתגובה לציונות.
שנית אין זה משנה התנועה הלאומית היהודית היא תוצר של המודרנה וכמו כל קהילה לאומית היא מדומיינת. כאשר את תחושת השיתוף הסובקטבית הזאת בין חלקי החברה אין שום לאומיות ראה סוריה
שלישית הניסיון שלכם להתעלם מקיום זהות לאומית פלסטינית הנמצאת במאבק חריף עם הלאומיות היהודית משולה לניסיון הערבים להתעלם מכך
אתה לא יודע מה זה לאומיות. אפשר להבין למה: אי ידיעתך היא פועל יוצא מכך שאינכם עם. אתה לא מבין מה זה. אם כי מצפים מאנשים הגונים שינסו להבין וללמוד על משהו שהם טוענים שמגדיר אותם. לא אצלכם. אתם דבקים בהמצאה מסיבות פסיכולוגיות ולתועלת – הרי אתם חייבים להיות "מקופחים". זו הגרסה המקומית של התחושה הערבית הקבועה, שאופיינית לכול המרחב הערבי, עד כמה שזה באמת מזעזע ועצוב. התחושה הזו דווקא מעידה עליכם, שאתם חלק מהעם הערבי הגדול. אי אפשר לדבר אתכם בעובדות, הרי הוצעה לכם מדינה פעמים רבות. זה הדבר האחרון שאתם רוצים, רק זה חסר לכם, כדי שתוכלו להמשיך בשקט בטענות לקיפוח. הלוואי והייתם עם, אז היה פתרון. זה שורש הבעיה, שאינכם עם ואינכם רוצים מדינה, כך שאי אפשר להציע לכם פתרון. אבל אתם סבורים שהצגה זה פתרון. אולי כן עבורכם, אתם באמת חיים את חייכם בתיאטרון הקיפוח, ורוצים או חייבים כנראה להמשיך בהצגה. כמובן יש ערבים נורמלים אוהדי ישראל שלא בוכים ולא מרמים את עצמם. משמח שהם אזרחים פה. אבל אי אפשר להתעלם מדברי העתונאי בן ימיני ופרופ' ישראלי: מיעוט גדול מ 10% לא מאפשר למדינה לתפקד. ועוד אצלנו, אנו מיעוט בתוך מרחב ערבי.
דווקא לפני 200 שנה היו הן לאומיות יהודית והן לאומיות פולנית (פולין בדיוק נכבשה ע"י הרוסים והגרמנים).
באותה תקופה גם היה אתוס ערבי מוסלמי פלסטיני לגבי המאבק בן 200 השנה של הפלסטינים ושאר הערבים והמוסלמים לגרוש הצלבנים.
אתוס זה עמד בבסיס המאבק העיקש של תושבי הארץ כנגד נפולאון כנגד שלטון מוחמד עלי שהיה בחסות מערבית, כנגד השלטון הבריטי וכנגד הציונות.
אף אחד לא מנסה להתעלם מהמאבק. פשוט אין עם פלשתיני. זה לא עניין של התעלמות. הנה, מקיומו של העם העיראקי לא "התעלמנו". זה הפך אותו לקיים יותר??? קיים מאבק אנטישמי שמנוהל על ידי מוסלמים שרוצים להשמיד את יהודי העולם (עיין באמנת החמס). חלקם יסתפקו, כנראה בהשמדת המדינה שלנו (עיין באמנת הפת"ח) אבל עם – אין. יש ניסיון (מוצלח, לצערנו) לשכנע את המערב שהמאבק כאן הוא מאבק בין שתי תנועות לאומיות. האמת היא שהמאבק הוא בין יהודים לאנטישמים.
על פניו יהודים הם אלו שמדמיינים את הלאומיות הפלסטינית. אבל לא מדמיינים מספיק טוב…
גם מלכי בית ראשון, והחשמונאים, ובר כוכבא הם תוצר של המודרנה?
Anonymous
18/05/2015
19:46
תגובות
ראשית מאין הרעיון המטופש שאין עם ישראלי או פלסטיני או בריטי . מה שציינתי היא שהתפתחות הציונות או התנועה הלאומית הפלסטינית או הפולנית היא תוצר של המודרניות.לפני 200 שנים זהויות אלו לא היו קיימות.
לא התייחסתי למאמר עצמו משום שלדעתי המרד אינו משקף את ראשית הלאומיות הפלסטינית , הן לעובדא שלכך צריך תנאי מודר מיה שלא היו קימים דאז. במאמר מוסגר דעתי האישית שהלאומיות הפלסטינית החלה רק באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת בתגובה לציונות ובשל כורח פוליטי חיצוני חלוקת ארץ ישראל המערבית מארץ ישראל המזרחית בגם בתגובה לציונות.
שנית אין זה משנה התנועה הלאומית היהודית היא תוצר של המודרנה וכמו כל קהילה לאומית היא מדומיינת. כאשר את תחושת השיתוף הסובקטבית הזאת בין חלקי החברה אין שום לאומיות ראה סוריה
שלישית הניסיון שלכם להתעלם מקיום זהות לאומית פלסטינית הנמצאת במאבק חריף עם הלאומיות היהודית משולה לניסיון הערבים להתעלם מכך
תגובה
למה אתה מתחזה? איך אפשר להתייחס ברצינות למילה אחת שלכם. כ"כ פנטזיונרי "להוכיח" מהתמוטטות סוריה שאין דבר כזה עם. זה מדגים רק שאין עמים ערבים נפרדים ובמיוחד אין "עם" פלסטיני – ה"עם" המזויף ביותר. אינכם במאבק "לאומי" (כבר הצענו לכם מדינה, נכון?), אתם מייצרים טרור ותעמולה טרוריסטית כמוצא לתסכול הנורא שאופייני לערבים בכול המזרח התיכון. התרופה אינה בידי ישראל.
למי אכפת מהאמת? הפלסטינים שותים בצמא את ההזיות על היותם צאצאי כנען בן חם. למי אכפת מהאמת? לפרו פלסטינים בכל העולם שיחד עם טרוריסטים ומדינות חשוכות מבקרים את ישראל? למי אכפת מהאמת? לשמאל הרדיקלי האפוף סמים ושנאה עצמית?
הניתוח ההיסטורי בכתבה מעניין ומאלף. אבל בואו לא נשלה את עצמנו, הדיון עם הפלסטינים ויתר שונאינו מבית ומחוץ אינו דיון אקדמי. אם לא נהיה חזקים, יקשרו אותנו לטנדר ויסעו ברחובות. אחר כך אספגווילים וביילינים יהמהמו משהו על לאום דמיוני ועל נרטיב.
אנומינוס ואני זה אותו אדם חלק מהתגובות נשלחו מהפלאפון
זומבי עצם העובדא שיש מדינה אינה מתכון ללאומיות.פולין נחלקה ללא כל מחלוקת ומרידות עד חדירת המודרניזציה לפולין.
בועז האם ניתן לראות בממלכת ישראל החשמונאית ביטוי ללאומיות? כאשר בתקופת מלכותו של אלכסנדר ינאי מלכה המוצלח של בית מכבי התחולל מרד שרוב נתיניו עזרו לאויביו ממולץ כי תקרא את הפרקים הראשונים של מלחמות היהודים. מרד בר כוסבא (בר כוכבא) המרד עד לצמיחת הציונות נתפס כחלול השם כהתגרות באל. רק תהליכים חיצונים עלית המדינה כגורם פוליטי מוחלט תהליכי מודרנזציה שעברו על יהודי אירופה במאה ה19 יצרו אתוס חדש למרד בר כוסבא (שהיה הרסני ליהודים ) ומטורפי מצדה .
זומבי הערה נוספת אתוס המאבק בצלבנים הוא תוצאה מודרנית של פרשנות חדשה לאירוע היסטורי שאז נתפס כמאבק דתי אומנם היה לחץ על השליטים לכבוש את ארץ ישראל/פלסטין אבל משום אובדן ירושלים ומכה לאיסלאם האוכלוסיה המקומית השלימה עם כיבוש הצלבנים ומיסוד ממלכתם
יעל אין לי מה לענות לך תגובתך מביישת לא כל מי שלא שותף לדרכך הוא צר
איציק המאבק הןא לא בין מוסלמים המנסים לחסל את היהודים אלא החל כמאבק לאומי בין שתי קבוצות לאומיות על כברת הארץ הזאת. ככל שהסכסוך יחריף הוא עלול להפך אם לא הפך בחלקו לסכסוך דתי . החמאס מציגה תפיסה המתחרה בלאומיות הערבית החילונית הפרטיקולורית או בפאן ערביזם מאבק המתנהל היום בעולם הערבי וזה נושא לדיון אחר
.
תגובתך מביישת בפנאטיותה אבל סימפטומטית. אתה רוצה להמציא עם ולשם כך מוחק את האחרים, כדי שהמומצא ישתווה לאחרים כולם לא כלום. כולם תוצר החלטה של רגע, היום כן ומחר אולי לא. אתה מודד את העולם במידתך. כול העמים פיקטיבים ועם זאת אין דבר כזה פיקטיביות. כפל משמעות זו צורת התבטאות ערבית מסורתית, ולמרבה הצער היא מעידה על אי החשבת האמת כערך בחברה הערבית. זו לא גישה שהיטיבה אתכם, זו גישה שהורסת אתכם. 'הסכסוך' דתי לחלוטין מבחינת הערבים. מייסדי המדינה אנשי השמאל שמשפחתי נמנית עליהם, השתדלו בכול כוחם ש'הסכסוך' לא יהפוך לדתי כי אז אין לו פתרון, אמרו. אך כיום מובן שזה היה דתי מלכתחילה מצד הערבים, והנאורות (האמיתית והמוערכת) של השמאל שהקים את המדינה לא יכלה לקלוט באיזה מצב נפשי דתי נמצאים הערבים. לקחתם את דרישתכם האיסלמית שהיהודי יהיה במעמד ד'ימי אך העלמתם את המונח כי הוא עלול להעיד עליכם. אתם חותרים לכך שהיהודים ישרתו אתכם בהחזקת מדינה עבורכם שתיקרא 'פלסטין' במקום ישראל ו'תנהלו' אותה כנשיא רוה"מ רמטכ"ל (כאילו זה אפשרי בכלל), כי לא באמת אתם רוצים ומסוגלים להקים מדינה וזה מובן, אינכם עם (כבר ניסינו, הצענו לכם מדינה, זוכר? למשל ב 2000, 2008), אבל 'הכבוד מחייב' מדינה למצג שווא עקב גאווה פצועה. ישראל לא קשורה לגאוותכם הפצועה ואינה יכולה לרפא אותה, זה עניין ערבי פנימי עמוק.
לפני 1000 שנים לא היו פקולטות לרפואה ובכל זאת אנשים עסקו ברפואה.
לפני 1000 שנה לא היתה לאומיות מודרנית אבל היתה לאומיות קדומה ויצרית לא פחות.
ישנה חוקיות בבניית אתוסים לאומיים –
תורכיה היא תורכיה ולא מחוז אנטוליה הביזנטי כי הטורקים
מחזיקים בו ברציפות 600 שנה.
אנדלוסיה היא חלק מספרד מאותה סיבה בדיוק.
וגם סיביר היא חלק מרוסיה מאותה הסיבה.
אלג'יר אינה חלק מצרפת כי צרפת הצליחה לשלוט עליה רק 130 שנה ולא הצליחה להמיר את דתם של תושביה המקוריים או לגרש אותם.
הפלסטינים פה כבר 800 שנה ואנחנו צריכים לגרש אותם ולשלוט לפחות 300 שנה כדי להחליף אותם.
עד אז נחשב לפולשים גם עם ננפנף בתנ"ך ונספר לכל העולם על כיסופי העלייה של יהודים במהלך הדורות.
הסבר על ההגדרה קהילות מדומינות של אנדרסון
האדם מוגבל לקהילות קטנות המורכבות ממשפחתו והאנשים סביבו . על מנת שהאדם יתפקד בסביבות חברתיות מורכבות יותר הוא זקוק לתפיסת הקהילה המדומינת המאפשרת לו לחבר בין קבוצות ופרטים שאותן הוא לא ראה ולתפוס אותן כחלק מקבוצתו ושותפים לזהותו. בעבר קהילות מדומינות אלו היו הקהילות הדתיות הגדולות מאמיני שלוש הדתות האבהרמהיות /שלוש הדתות "הגדולות" וכו . תהליך המודרניות שלווה בחילון הצמיח את הלאומיות המודרנית בה הקהילה המדומינת היא בעלת קווים לאומים (קהילה המורכזת במדינה אחת) או קהילה בעלת מאפינים אתנים דומים.
ליעל האם בסוריה יש את אותו רגש שציינתי האם העלווים והסונים תופסים את עצמם כבני קבוצה לאומית אחת (סורים) או חלק מקבוצה על לאומית גדולה (הלאומיות הערבית) כרגע התשובה היא לא או שמתחולל מאבק
גוילי, אתה מתעקש לא לענות.
כבר הסברתי לך כי כמעט כל הקיום האנושי מבוסס על הסכמות משותפות כמעט בכל נושא בעולם. לכן דברי אנדרסון הם בנאלים וקלישאתיים עד דמעות. לאומים הם מדומיינים? בחיאת רבאק, איזו תגלית.
ושוב אתה מתעקש להתעלם ממה שכתבתי שגם להסכמות משותפות או למה שאתה קורא "דמיונות" יש חוקיות מסוימת, ו"דמיון" שלא יפעל לפי אותה חוקיות לא יתפוס.
כמובן שאתה יורה לעצמך ברגל כשאתה מביא את סוריה כדוגמא. סוריה מוכיחה את שקריות טענתך. כפי שה"סורים" לא יכלו לשתף פעולה ולבנות מדינה, כך גם ה"פלסטינים ". אפילו לא הקימו מדינה, וכבר התפלגו. אין כלכלה, אין תשתיות, אין שום מדינה בדרך. אם מחר ניעלם מפה, הם ירצחו אחד את השני בדיוק כמו בסוריה.
ושוב יעל תגובתך מביישת אותך
מומלץ כי תחזרי על תגובותי בייחוד האחרונה בה הסברתי מהו המונח של קהילות מדומינות
אציין בקצרה כי עיקרי התפיסה היא
האדם רגיל לחיות ולתפוס את עצמו בקהילות קטנות על מנת שיתפוס את עצמו כחלק מקהילה כוללת הוא מדמיין אנשים הרחוקים ממנו גיאוגרפיה או שלא הכיר כחלק מקבוצתו
בעבר זה היה רגש שחוו מאמיני הדתות הגדולות
החל מתהליך המודרנציה שלווה בחילון מושג זה עבר למדינה או לקבוצה אתנית הדורשת מדינה
ללא זה אין לאום
לא אני ״המצאתי״ זאת אלא חוקר בשם בנדיקט אנדרסון
שכתב זאת בראשית שנות השמונים
ובמחקרו נגע בדרום מזרח אסיה
הבנת
אין סיכוי שתחדל לבייש את עצמך. בכלל זה אתה ממשיך להתחזות ודורש על כך הנחה עקב 'מסכנות'. איש לא סבר שאינך נתלה באנדרסון, שמייצג כנראה את הנטייה בעשרות השנים האחרונות במערב, לגימוד ולחיסול עצמי. טענתכם שאתם "עם" נועדה לסבר את אוזן המערביים התמימים, וכאמור גם להפיק תועלות פסיכולוגיות (וכלכליות) כמקופחים נצחיים, שהרי הצענו לכם מדינה כמה פעמים, זוכר?
יעל זה שתגובות שלך משחירות את פניך . אין לי כל כוונה להתייחס לגבב הגידופים והבלים שאת כתבת כאן
יום טוב לך
תגובה לזומבים ולגוילים באשר הם:
א. גם אם מושג הלאום התפתח רק לפני 200 שנה, הרי שהוא נבנה על בסיס מושגים קיימים של עמים ושל מדינות. ואכן, מדינות לאום נטו באופן "מפתיע" להתבסס על עמים ומדינות שהיו קיימים מקדמת דנא. לכן, הטיעון של "הלאום קיים רק 200 שנה אז הפלסטינים הם לאום ותיק כמו כולם" אינו תופס.
ב. מכיוון ששמתם דגש על פירוק הלאום היהודי לפני שאר הלאומים בעולם, אענה באופן פרטני. היהודים אכן היו עם בעל מאפיינים יחודיים. אמנם היו להם מסורות, אמונות, אתוס וערבות הדדית משותפת לא פחות ו אולי אף יותר מלעמים אחרים, לא היתה להם מדינה. הם פיצו על כל בזה שהם היו בעלי זיקה חזקה ביותר לארץ ישראל. הם קיימו בה יישוב רציף, הארכיאולוגיה מזהה שפע עצום של עדויות לחיים יהודיים קדומים, והאתוס היהודי התייחס בעקביות לגעגועים לארץ. אך טבעי היה, שכאשר התגבש רעיון הלאום, היהודים מימשו אותו כדי לחזור לארצם. הנסיון שלכם להנמיך את היהודים כדי להגביה את הפלסטינים שקוף ופתטי.
ג. אתוסים כלל-איסלמיים אינם רלוונטיים לדיון. זאת מכיוון שברור כי הערבים המכונים פלסטינים הם חלק מהאומה הערבית, ולא נבדלים ממנה בשום מאפיין משמעותי. לכן המאבק בצלבנים אינו רלוונטי לדיון. יותר מהכל הוא מעיד על מחוברות הטוענים לאתוס הכלל ערבי להשלכת היהודים מכאן, כמו שהושלכו הצלבנים. יתרה מכך, הטוענים עצמם כתבו כי בכלל לא משנה אם הפלסטינים רוצים להקים מדינה עצמאית או להתחבר לאומה האיסלמית, הם פשוט לא רוצים לחיות בריבונות יהודית. ואני שואל: האם גם בחיפה? בעכו? בגליל? בתל אביב? או בקיצור: מתי להתחיל לארוז?
ד. מלחמות נפוליאון בארץ ישראל נמשכו 3 חודשים, והיו בעיקר מאבק בין צבא נפוליאון לצבא העותמני. שום דבר שקשור לאתוס "פלסטיני". קלוש.
ה. מרד הפלאחים כפי שהוצג בכתבה היה אירוע מקומי בעל משמעות מקומית מוגבלת לחלוטין. קיצורו של עניין: חבל ארץ באימפריה העותמאנית נכבש בידי המצרים. הכובשים דיכאו את האוכלוסיה , וחלקה רצה בסילוק הכובשים ובחזרת העותמאנים. בסופו של דבר האזרחים העותמאנים התמרדו, והעותמאנים כבשו מחדש את האזור. סוף טוב הכל טוב. מה שמצחיק הוא, שהפלסטינים עצמם לא ראו בזה עניין גדול. כל פלסטיני ממציא אתוס כיד הדמיון הטובה עליו. הם לא החליטו האם הם יבוסים, פלשתים, כנענים, או עמלקים. באופן אירוני, קורה כאן תהליך קולוניאליסטי קלאסי. האדם הלבן קימרלינג מחליט לאדם השחום מה טוב לו, ובונה לו אתוס כי הוא בעצמו לא מסוגל. אירוניה במיטבה.
ו. ולדובדבן שבקצפת: חישוב האוכלוסיה. בשנת 1840 מנתה אוכלוסיית העולם כ-1.5 מיליארד בני אדם. בשנת 1940 היא עלתה ל-2.5 מיליארד. שיעור יפה של פי 1.66.
והנה, לדבריכם, הפלסטינים הכפילו את מספרם פי 4 בכל דור! אם אנחנו מדברים על 3 דורות, מצינו כי הפלסטינים הכפילו את מספרם פי 64 בתוך 100 שנים! איזה נס. איזו מערכת רפואית, חקלאית ותעשייתית צמחה כאן, שהגדילה את מספר התושבים פי 64 בלי שום הגירה חיצונית. חברים, אתם לא רציניים. אם זו רמת הטיעון שלכם, אתם באמת בצרות.
ומילה קטנה ליעל:
את צודקת. המניעים של הכותבים שקופים וברורים. הטיעונים רשלניים וקלושים. עם זאת, אינך יכולה להכחיש כי הם משעשעים מאד, ומספקים בידור קל לציבור השפוי. ועל כך נתונה תודתי להם.
תודה.
תגובה
מה שהעלית הוא הויכוח בין חוקרי הלאומיות יש שני אסכולות המודרניסטים והפרימודאלים. כאשר הראשונים טוענים כי הלאומיות היא תופעה מודרנית בעוד האחרונים טוענים כי תופעת הלאומיות יש שורשים קדומים יותר. למעשה יש מספר סוגי לאומיות לאומיות שהתפתחה על בסיס ישות פוליטית קיימת (כגון צרפת שרק במאה ה19 פתחה זהות לאומית וזהות אתנית כגון הציונות . לדידי הם תוצר של שינוים חברתים וכלכלים בשם מודרניות שהביאו ליצירתם. אין זה מפתיע כי הציונות החלה במזרח אירופה לאחר ההשכלה וחדירת המודרניזציה לשם ולא למשל בעת גירוש ספרד או במאה ה17 .
דרך אגב השימוש בגעוגעי היהודים לארץ ישראל הוא גורם בעיתי הן לעובדא שרוב הזמן היהודים לא ניסו להתיישב כאן והן לעובדא כי הכברת ארץ המדומינת/נתפסת כיום הינה הגדרה של סיקס פיקו וזאת משום שלקיום היהודי עד המודרניות לא נפגע מהעדרה של ישות פוליטית ריבונית יהודית היה צורך במודרניות ובשבר שהיא חוללה ובעלית רעיון ההגדרה העצמית של עמים כדי לחולל זאת.
לגבי הלאומיות הפלסטינית היא ושוב אעיר ראשיתה בשנות העשרים והשלושים עת תהליכי מודרנזציה עברו על הארץ וגם בהשפעת הציונות. לא מענין אותי המיתוסים שלהם בין הם צאצאי היבוסים הכנענים וכו זה שוב נתפס בעיני כנסיון להבנות היסטוריה .
שנית אוכלוסית ברזיל מנתה בראשית המאה ה20 17 מליון כיום היא 180 מליון אוכלוסית מצרים מנתה 4 מליון ב 1900 כיום היא 88 מליון. אוכלוסית הפלסטינים מנתה ב1880 כ 540 אלף וכיום הם מונים כ 12 מליון בכל תפוצתהם אז מה על ריבוי טבעי שמעת זה היה נכון גם לאוכלוסיה היהודית במזרח אירופה
הלאומיות הערבית מתנודנת בין פאן ערביזם ראיתם כאומה אחת ללאומיות פרטיקולורית יחודית לבין ריסוקם לקבוצות קטנות כ
ובאמת לא משנה מה הם רוצים גבולות 48 אינן ניתנים כאן למחלוקת הויכוח הוא על גבולות 67
כמתחזה אתה מדגים מי הציבור שלך, אנשים שאינם רוצים מדינה (בשום מתחם, לא 48 ולא 67) כי אינם עם, אבל מציגים כאילו כן לסחיטה רגשית ולתמורה כלכלית. כמובן אינך הולך לרשות הפלסטינית לעבוד לקידומה, ושוב אתה מדגים את התנהגותכם הלא ישרה, מה פתאום שתעזבו את הנאות החיים בישראל, שתחזירו את ת. הזהות הכחולה. לעזוב לא אבל כן להסית ולנהל תעמולה נגד ישראל המקפחת שהציעה לכם מדינה כמה פעמים וסירבתם כי אינכם עם ואינכם רוצים מדינה. זה כ"כ ערבי. אחד מאחיך אמר שאזרחותו הישראלית היא בעצם מס ג'זייה (מס שהכופר חייב לשלם למוסלמי, אתה כמובן יודע זאת) – המדינה מממנת אותו כאזרח, מבחינתו זה ג'זייה.
תגובה לגוי-לי
א. הנושא של מהי לאומיות באופן כללי מעניין, אך צדדי לענייננו. אתה מתחמק מהשאלה מה הופך את הפלסטינים ללאום מובדל, מלבד העובדה שהרבה בעלי עניין חוזרים על כך. אתה מתחמק מהסבירות הכמעט ודאית שגורל מדינתם, אם תקום, יהיה מרחץ דמים בדיוק כמו במדינה הפיקטיבית לתאום הפיקטיב סוריה.
ב. לא ברור לי על סמך מה החלטת שגעגועי היהודים לא רלוונטיים, בעוד שהבניית ההיסטוריה של קימרלינג כן. יתרה מכך: ההסבר שהיהודים לא חתרו באופן פעיל לחזור היא הבל מוחלט. במשך רוב שנות הגלות היתה הארץ כבושה בידי מעצמות אימפריאליות חזקות. רומא, ביזנטיים, מוסלמים ועותמאנים. כאשר נוצר חלון הזדמנויות עקב חולשת האימפריה העות'מאנית, היו היהודים מספיק מאוחדים ונחושים לנצל את ההזדמנות.
בנוסף לכך, אינך בא בטענות לפולנים והאוקראינים והליטאים והלאטווים שלא מימשו את עצמאותם עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולא כלפי הגרמנים והאיטלקים שחיו בנסיכויות נפרדות ומפוצלות והתאחדו רק במאה ה-19. רק ליהודים יש לך טענות.
ג. לא ברור למה החלטת שלא מעניינת אותך הבניית ההיסטוריה הפלסטינית המשייכת אותם לפלשתים וליבוסים, אבל כן מעניינת אותך ההבניה של מרד הפלאחים, המאבק לכאורה הצלבנים ונפוליאון, ועוד. בנוסף לכך, לפי מה אתה מחליט שלא מעניין אותך מה חושבים הפלסטינים על קווי 48 אבל כן מעניין אותך מה הם חושבים על קווי 67? אם קביעתך כה שרירותית, מי מבטיח לנו שתמצא עוד אנדרסון שמסביר כי גם ערביי הגליל ויפו זכאים להגדרה עצמית תחת המדינה הפלסטינית בעזה ובאיוש?
ד. לגבי גידול האוכלוסיה: ברזיל היתה מדינת מהגרים, לחלק גדול מגידולה קרה בשל הגירה.
הנתון של 540 אלף תושבים בארץ ישראל לקוח מתעמולה ערבית, ומתאים לך לאמץ אותו. יותר סביר שהמספר אז היה יותר קרוב ל 200 אלף במקרה הטוב. מספר זה כלל גם יהודים ונוצרים, וגם מהגרים ערבים רבים. חלקם מצרים שהיו שרידים מצבא מוחמד עלי, חלקם פלאחים מצרים שברחו מעבודות כפיה בחפירת תעלת סואץ, וחלקם אנשים שהעותמאנים הביאו לכאן, כגון צ'רקסים ובוסנים. דרך אגב, הם הובאו הנה בגלל שהעותמאנים הוטרדו מהתרוקנות הארץ והידרדרותה.
בקיצור, אתה מפיץ כאן תעמולה ערבית לא מאומתת, ועוד טוען כי הם עושים הבניית היסטוריה. הם מצליחים בזה לא רע בעיקר בזכות אנשים כמוך.
הרב ערך
שוב אתה מפספס את תגובתי אינני מתייחס לספרו של קצירך יונג ומגדל משום שלדעתי מרד הפלאיים אינו ביטוי ללאומיות הפלסטינית הן מהעובדא שפלסטין כיחידה פוליטית לא הייתה קיימת והן בשל העדר המודרניזציה .
לגבי היהודים צר לי אבל רק תהליכי החילון והמודרנה שהעמידו את הקיום היהודי בספק הצמיחו את הציונות עד אז יכלה הקהילה היהודית בפולין או בעיראק להנות מהאוטונומיה שלהשאיר החלו תהליכי מודרנה באמפריה הרוסית הון אומר כוחה של המדינה הרוסית גבר הקיום של הקהילות היהודיות האוטונומיות התערר ומגמות חילון יצרו שורה של תהליכים חברתיים ותנועות שאחת מהם היא התנועה הלאומית היהודית. ההבדל הוא שהזהות הציונית יהודית דורשת את קיום בית לאומי יהודי ההמשכיות בעוד הזהות המסורתית יכלה להסתדר ללא צורך בארץ ישראל אין זה מבטל את חשיבות ארץ ישראל אבל היא לא הייתה הליבה של הקיום היהודי. שוב התנועה הלאומית היהודית אינה שונה מתנועות לאומיות אחרות מטרת החוקר להבין תהליכים אלו לא לשפוט מה טוב או מה רע. אם כבר אתה מחפש ייחודיות הרי המקרה של תכנון הלשוני של העברית נחשב למקרה צולח ודי נדיר .
לא נכון רוב העליה הדמוגרפית בברזיל נבעה משיעורי לידה כנ״ל אצל הפלסטינים יש לזכור שאוכלוסית הפלסטינים הייתה עם שיעורי לידה גבוההים ובזכות שיפור הרפואה מיתות הילדים אצלה פחתה . כנ״ל היה שיעור הגידול אצל יהודי אשכנז שאלמלא השואה היו היהודים מונים 24 מיליון נפש
הבהרות והערות נוספות
אבהיר לך הרב ערך את מושג הדמיון דרך היהודים
דמיין יהודי בתחום המושב או במרוקו לפני 300 שנים אן לפני 500 שנים
אותו יהודי יודע ומכיר את הקהילה היהודית שבתוכה הוא חי . אולם הוא יודע שזה חלק מהעם שלו שיש קהילות יהודיות כמו גם באזורים רחוקים כדון מרוקו או פולין או ליטא או תימןוברגע שהוא יתקל באותן אנשים היא ידע שהם חלק מקהילתו המדומיינת או במילים לא מקצועיות חלק מעמו. יש לו היסטוריה של עמו והגדרה ברורה מי חלק מקהילתו המדומיינת (עם) ומי לא מוגדר לפי ההלכה.
דמיין יהודי בתחום המושב לפני מאה שנים תחושת הקהילה המדומיינת התערער תהליכי חילון שברו את התפיסה מי שייך לו ומי לא יהודי הוא יודע שישנם יהודים שרואים בו זר ומשייכים את עצמם לאותו לאום המקיף אותם בניגוד לאבותיו שידעו כי הסביבה הלא יהודית היא נכרית להם כתגובה נוצרים תנועות חדשות בהם התנועה הלאומית היהודית ציונות שמספקת לו פרשנות וזהות חדשה.
הערה נוספת אינני יודע מה אנדרסון היה כותב על אזרחי ישראל ממוצא פלסטיני ערבי ברם תפקיד האקדמיה היא להיות ניטרלית למושא מחקרה
מה שלדעתי קימרלינג ומגדל לא עשו
אני ממשיך לנסות גוי לי.
א. המאמר היה על מרד הפלאחים, והטעות שבהצגתו כהולדת האומה הפלסטינית. אם הודית שזו אכן שטות מוחלטת, למה בכלל טרחת להגיב, כאשר בעצם אתה מסכים עם המאמר? האם זה כדי להעלות את הטיעון שזה לא משנה, כח הלאומיות היהודית יותר מטופשת?
ב. הבנתך הקלושה במה שאתה מצטט בנושאי הלאומיות נמשכת. ברור לחלוטין שלאומיות היא סוג של פיקציה, בדיוק כמו כסף או חוקים. כבר הסברתי לך שזה בכלל לא משנה. אמיתות אלו הן בנאליות עד בכי, וכנ"ל גם הסבריך על מנגנוני היווצרות הלאום. ברור כי מוסכמות חברתיות נוצרות כאשר אנשים נזקקים להן, ו כאשר הן עובדות לטובתם. כך, אחרי שהמסחר נהיה מורכב וסחר החליפין לא ענה על הצרכים, "המציאו" בני האדם את הכסף. וכך, כאשר ההגדרות הישנות של מדינה ועם לא הספיקו, "המציאו" אנשים את הלאום. מה הוכחת בזה? איך מפתלתלות חשיבתית זו החלטת שהפלסטינים הם לאום? חידה היא, ותהי לחידה.
ב. לא התייחסת לטענה שהיהודים הביעו זיקה עמוקה ביותר ושאיפות לחזרה לארץ ישראל ולירושלים. לא התייחסת לעובדה שמן הסתם לא עשו זאת כי פשוט לא יכלו. והראיה: אם הצלבנים המגובים על ידי כל אירופה לא הצליחו, למה שיצליחו היהודים? כמו כן לא התייחסת לעובדה שעל אף כל שנות הדיכוי, נשאר רצף של יישוב יהודי בישראל.
ג. הטיעונים החדשים שלך על היווסדות הלאומיות היהודית כפחד מפני המודרנה מעידים על בורות מזעזעת. הרשה נא לי להזכירך כי במזרח אירופה שבה גרו רוב היהודים ובה צמחה הציונות היתה נהוגה אנטישמיות קשה ביותר, והיהודים לא יכלו להשתלב בחברה הכללית. גם במערב אירופה היתה אנטישמיות מושרשת, והיהודים סבלו מגילוייה.
רק לאחר נסיונות השתלבות בחברה הכללית, הבינו היהודים כי זה נסיון עקר, ופנו ללאומיות כי הבינו שהפיתרון היחידי לקיים את חייהם ללא אפליה הוא במדינה משלהם.
ד. לא הבאת שום ראיה למספר המצוץ מן האצבע של 540 אלף ערבים בישראל ב 1880. כל המספרים שאני קראתי נמוכים בהרבה, ועומדים על פחות מ 150 אלף, שחלקם הגדול מהגרים שזה מקרוב באו. הנס של גידול אוכלוסיה פי 10 תוך 60 שנה לא קרה בשום מקום בעולם, ואין שום סימוכין להחלטתך כאילו רק 10 אחוז הם תוצאה של הגירה.
כל המספרים הפלאיים ביותר של ריבוי טבעי שאתה מתאר, הם בערך חצי מהריבוי של ערביי ישראל מתחילת הציונות ועד קום המדינה, ולכן אין לייחס את זה לרפואה. הייתה הגירת עבודה מסיבית של ערבים, ו היא הסיבה העיקרית לשנותם של רוב הפלסטינים כאן.
אני עדיין תוהה למה אתה מחפש נתונים דווקא באתרי תעמולה ערביים.
תגובה
א הציונות הייתה תגובה לתנועת ההשכלה (תהליך המודרניזציה ) אכן במזרח אירופה יהודים סבלו מאנטישמיות אבל זה לא מנע את התפרקות החברה היהודית המסורתית הציונות הייתה חלק מהתוצרים לכך כמו הבונדסטאגברור יריבתה כמו חדירת יהודים לתנועות קומוניסטיות כמו צמיחת האורגות כסיה החדשה והרפורמה.
ב. מה שציינתי הוא שהמודרניזם יצרנזהות יהודית חדשה ברור שבמהלך ה 3000 שנים לפחות זהות היהודים השתנתה בהתאם לנסיבות החברתיים גם אם היה לטענתך זיקה חזקה לארץ ישראל הרי זה לא הווה את תמצית הקיום היהודי כמו שהזהות היהודית לאומית המודרנית תופסת זאת
ג המספר נקוב ממאמרו של יואב רפל מומלץ כי תתסכל בהיסטוריה של ארץ ישראל כרך ב
ד הטענה כי הפלסטינים צמחו עקב הגירת עבודה הינה שטות המשק העברי שהיה מודרני כוון אך ורק לכל עבודה יהודי שוק העבודה הפלסטיני היה פרימיטיבי מדי שיוכל לקלוט מהגרי עבודה בהמוניהם
זה קרה תודות לשיפור הרפואה בידי השלטונות המנדט
אפילו שיפור הרפואה שהוא הישג מובהק של הארגון היוזמה ההשקעה והפיתוח היהודי בארץ, המתחזה הזה זוקף לזכות האנגלים. הפקת תועלת כן, תודה לא. כמה שפל. הוא ואחיו נהנים בישראל מתנאים שלא חלמו עליהם בחלומותיהם הטובים ביותר ולכן הם היגרו ומהגרים לכאן בהמוניהם עד עתה (בעקבות הסכם אוסלו היגרו לכאן כרבע מיליון ואולי יותר, כך הם רוצים כי פה טוב), וכפי שעמדו בזמן אמיתי צ'רצ'יל ורוזוולט על היקף ההגירה הערבי העצום לתוך 'הבית הלאומי' ודווקא לשם, כמקום המפותח והמתקדם במ' התיכון בזכות העבודה וההשקעה היהודית. המתחזה הזה אינו מוכן לגלות מהיכן ומתי הגיעה לכאן משפחתו, סביר שכמו רוב הערבים – בזמן המנדט, מאחת ממדינות ערב הרבות. הם היגרו לכאן מכול העולם המוסלמי, לא רק מן המדינות השכנות.
הערה לך הרב ערך
אתה טוען כי יהודים פנו ללאומיות במזרח אירופה בשל האנטישמיות והחסמים החברתיים שהיא יצרה אבל אתה מתעלם מהעובדא כי החברה היהודית במזרח אירופה התנהלה כיחידה נבדלת וזרה קודם האמנפאצינ ולמעשה האנטישמיות המודרנית היא תגובה להצלחת היהודים לבטל את החסמים שבודדו אותם מהחברה הכללית
חג שמח
השיפור ברפואה היה תוצאה של שלטונות המנדט הבריטי. החברות בארץ ישראל הערבית והיהודית חיו כחברות נפרדות ונבדלות זו מזו. כל רעיון פטזיונרי על הגירת עבודה ערבי למשק העברי היה קלוש מן המציאות. מאז שבני העליה השניה נלחמו כנגד זה. המפלגה הפוליטית היחידה בה היה שיתוף דו לאומי היה המפלגה הקומוניסטית הפקפ . .
וליעל תנגבי את פיך הקצף שעולה מפיך הדומה לכלב הנגוע בכלבת אינו מחזה נאה
שבת שלום וחג מתן תורה שמח
האוכלוסיות הלא יהודיות שהיו פה הם תוצר ישיר של כיבוש הארץ מידי היהודים, שנוצרו כאן, עושק הארץ והחרבת השם היהודי של ארץ ישראל הוא תוצר של הרומאים. בארץ תמיד הייתה נוכחות יהודית, שריד לשמות שנעשו בעם היהודי
אתה מדבר על זיקה? הזיקה נמצאת בתפילותיהם של העם היהודי מזה אלפי שנים, התפילה לכיוון ירושלים אם יואל רפל היה יודע איך אתה משתמש בספריו ומעוות אותם ואת שמו לתועלתך, היה מוכיח אותך.
אולי אתה רוצה לספר על האמרה שקראת בספרו של פני בוריס "1498" או אולי לחלוק אתנו מהגיגיו של פומפס ס קפרסון.
יכול להיות שטעית בכמה דברים? ושאתה משמיט פרטים שלא מוצאים חן בעיניך?
מאותו הספר בדיוק(תולדות ארץ ישראל חלק ב) של יואל רפל ניתן לקרוא בעמוד 411 שבשנת 1211 עלו 300 רבנים מצרפת ומאנגליה, עליהם הצטרפו, כנראה, גם חלקים נכבדים מקהילות צרפת ואנגליה.
עמוד 478 באותו הספר מצוינת הגירה של אלפי עולים לאחר גירוש
ספרד.
ומה עם שנת 538 לפנה"ס "שיבת ציון" בעקבות הצהרת כורש
וישנן עוד דוגמאות רבות משהיריעה יכולה להכיל
וכן האם אי ההסכמה בעם בתקופת הממלכה החשמונאית מעידה שלא
הייתה ממלכה חשמונאית ששלטה בארץ כ77 שנים?
ומה עם הפילוג בעם בזמן עליית הציונות? נכון, רוב העם שהיה ציבור דתי בסוף המאה ה19 (אם כבר מדברים על התפוררות, אגב גם פיסת המידע הזו הגיעה מיגאל עילם מחבר הספר מחזון למדינה : בעיות מרכזיות בתולדות הציונות, ועורכו יואל רפל)התנגד לתנועה הציונית, אך ההתנגדות הייתה, מכיוון שהתנועה הציונית רצתה לטענתם לנתק את היהודי ממסורתו, ולא התנגדה לשיבת ציון שכל יהודי דתי רק ייחל לה, משאלתו של כל יהודי דתי היא שיבוא משיח ויקום בית המקדש ועם ישראל יחזור בהמוניו לארץ המונהגת על ידי האלוהים, זאת אומרת השוני הוא בצביונה של המדינה ולא זנחו את רצונם לשיבת ציון מחודשת.
אלו המתנגדים לעליית העם היהודי לארצו, אותם מתייוונים בתקופה ההלניסטית, ויהדות האמנציפציה במאה ה19 ואותם אנשים כיום השוללים את הקיום היהודי בארץ מכל סיבה שהיא, עליהם נאמר
"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"
נכון צודק, היה ריבוי טבעי, לאחר הגירה מסיבית מארצות שונות, של מהגרי עבודה שהאימפריה העותמנית הביאו: בוסניאקים, ארמנים, צ'רקסים טורקמנים, חורנים,ועוד לאומים רבים לעבודה במפעלי פיתוח בארץ, כגון במסילת הברזל החיג'אזית ולמטלות שמירה והגנה.
אני מציע לך לקרוא את ספרו של ד"ר יובל ארנון אוחנה "חרב
הבית"
איני יודע אם זוהי החתירה לשלום שמובילה אותך או השנאה ליהדות אולי שתיהן, אולם לדעתי השיח שאתה מוביל ורעיונותיו הפוסט ציונים מחזקים את אלו הרוצים להשמידנו, כתבת "ובאמת לא משנה מה הם רוצים גבולות 48 אינן ניתנים כאן למחלוקת הוויכוח הוא על גבולות 67" הוויכוח כאן הוא בהחלט על 1948, אם ליהודים אין זכות בארץ זו, וזוהי המסקנה מרוב טענותיך, אין ארץ ישראל ואין מדינת ישראל.
אני רוצה להאמין שמה שמניע אותך הוא בהחלט האפשרות הראשונה אותה ציינתי, ולכן אאחל גם לך יום טוב, וחג שמח(למרות שהחג הסתיים,נו מילא)
ועוד משהו לגבי האנטישמיות המודרנית שהחלה בגלל הצלחת היהודים לבטל חסמים.
לדעתי האנטישמיות היא המשך ישיר של האנטישמיות הישנה, שנאת היהודים והפיכתם לשעיר לעזאזל זהו רק עוד חלק ב2000 שנות רדיפת היהודים.
http://www.simpletoremember.com/articles/a/HistoryJewishPersecution/
אם הם עם.אז שידאגו לעצמם למים.לחשמל.לנמל ימי מול עזה ובעקבה.לרשת חשמל עצמאית שמחוברת לירדן.לטיהור הביוב.לעבודה עצמית או בחול.
למה הם מתעלקים עלינו בהכל.
ואם אנחנו נפרדים מהם מדוע אנחנו תקועים איתם.
או עצמאות או תלות ללא עצמאות.
הצעה לאתר מידה אולי תכתבו מאמרים איך להרגיע את השנאה ביננו לבינם ואיך לאחד במקום איך לתקוע אצבע בעין ? מה אתם אומרים?
כל שנה הויכוחים המפגרים והאימרות האינפנטיליות האלה . נו אז יאללה אז לא קיים עם פלסטיני !! מה עכשיו? במה זה עוזר?
צריך להיות חכם ולא להיות צודק.
"אל תהיה צודק תהיה חכם" זה משפט של אנשים טועים.
החברה העברית אינה מורכבת מלאומים, אלא *הרבה* שבטים ומחמולות מארצות שונות, שהם נפרדים אלה מאלה ולעתים עוינים אלה לאלה. להכריז "השנאה ביננו לבינם" לא רלוונטי כלל לעניין ורק משקף חוסר ידע והבנה של המזה"ת. תתפלא לשמוע, אבל יש לא מעט ערבים שמתנערים מהכינוי הפולשני באיות המעוות ("פלסטינים" – אין מילה כזו בשום שפה, כולל ערבית) ואפילו תומכים במדינת ישראל והיו מעוניינים לשוב להיות אזרחיה. לעומתם, ערבים אזרחי ישראל ששונאים אותה ומעוניינים בהשמדתה (ומנהיגיהם אומרים זאת בגלוי בדוכן הנואמים בכנסת).
"לא קיים עם פלסטיני" – אינו "נו באמת", אלא יש לזה השלכות גדולות וחשובות ברמה הבינלאומית וגם בתודעה הישראלית ולכן חשוב לחשוף את האמת ומי שלא מבין א זה, הוא כנראה אינפנטיל בעצמו.
נ.ב. חבל שלא טרחת אפילו לקרוא את המאמר החשוב הזה.
ניסיון לקשר את מרד הפלחים מ 1834 לזהות הפלסטינית של היום בלי לבסס הוכחה..
זול כמו הפלסטינים עצמם..
אללה ואכבר
סלאם ועליכום
שלום,
במקביל ל "מרד הפלאחים" הופנה הזעם והפרעות גם אל היהודים. מעט מאד ידוע לי וכנראה לכלל הציבור בעניין זה. האם יש ואפשר לקבל רשימת מקורות ?
ועוד משהו; לפני שנים רבות קראתי מאמר (שלא על בדעתי לשמור אותו) העוסק ב 'התורכים הצעירים' ובו ככל שאני זוכר, הערה; ההצעה להיפטר מהיהודים עלתה לראשונה בתורכיה 1909, כלומר עוד לפני הצהרת בלפור. האם מישהו מכיר מסמך זה ?
תודה
יגאל סלע, חיפה
תודה.
לא היה בפלשתינא עם עד שהחלה העליה היהודית בשנת 1883 היו כפרים שגרו בהם ערבים שחיו כאן ללא
הגדרה של עם.לכן אי אפשר להכיר בערבים אלו שנולדו כאן לקרוא להם עם !!!
מה זה לעזאזל "פלסטינים"?
מאיפה המצאתם את המילה המטופשת הזו? באיזו שפה היא?
מה השורש הלשוני שלה? מה פירושה?
הרי הערבים בכל המזרח התיכון אינם לאומים, אלא שבטים שונים ונפרדים, שלעולם אינם מתערבבים אלה עם אלה ובטח שלא מתחתנים בני שבט אחד עם בני שבט אחר. כל זאת אינו מפריע לכל מיני עיתונאים, אקדמאים, סופרים, אנשי רוח ושאר טרחנים, להשתמש במילה שאין לה כל בסיס לשוני או היסטורי לגיטימי, אולם הם מטפחים ומחזקים אוותה, ע"י שימוש חוזר ונשנה בה – כאמור, שקר מוחלט!
המילה עצמה, היא הגדרה והיא ממסגרת מציאות מסויימת.
לצערי בעשור וחצי האחרונים, התשקורת בישראל, האקדמיה ואחריהם הפוליטיקאים שלנו (כמו עדר תועה וטועה), החליטו על דעת עצמם שבני מהגרים משבטים שונים ונפרדים, הם לאום, בזמן שזה שהומצא והוכרז בקיץ 1964 בירושלים הכבושה ע"י הממלכה ההאשמית של ירדן. אגב, ביצירת האמנה של אש"פ ו העמש"מ (עם מומצא עם שם מומצא) מעורבת גם ממשלת רוסיה!!!!
Falastinim זו מילה עברית שהמציאו הישראלים – היא שיבוש למילה ערבית, שהיא שיבוש למילה אנגלית, שהיא שיבוש למילה לטינית, שהיא שימוש למילה עברית – פלשתים!!!
הערבים כאמור אינם פלשתים ואינם פלשתינאים, ומאחר אינם פלשתים, האם פירושו של דבר שהם לבטח "פלסטינים"?
נעשה בדיקה מהירה כדי לברר מי יותר מתאים להיות עם, הפלסטינים או היהודים
שפה משותפת: יהודים לא, פלסטינים כן, העברית כשפת דיבור הומצאה לפני 150 שנה, עד אז יהודים מעדות שונות כלל לא יכלו לשוחח
תרבות משותפת: יהודים לא, פלסטינים כן
מוצא אתני משותף: יהודים לא, פלסטינים כן
מוצא גאוגרפי משותף: יהודים לא, פלסטינים כן
דת משותפת: יהודים כן, פלסטינים לא
מ.ש.ל
הקשר בין יהודי מתימן ליהודי מפולין הוא בדיוק כמו הקשר בין קתולי מאיטליה לקתולי מהפיליפינים – מנהגי דת משותפים ותו לא.
וכמו שהקתולים הם לא עם, כך גם היהודים הם לא עם !!!
היהדות דת שהומצאה במאה השניה לספירה עם כתיבת הגמרא, חדשה יותר מהנצרות, ואין קשר בינה לבין דת משה הפולחנית.
הרבה מצוות בוטלו למעשה, והרבה הוראות ומנהגים הומצאו (כשרות, כיפה, דיני גיור, וכו')
גם השם של הדת הזאת "יהדות" הוא מומצא, ובעצם הוא מייצג אך ורק את שבט יהודה ולוי, שהיו מספיק שנואים על שאר עם ישראל עד כדי כך שנפרדו לשתי ממלכות.
ה"יהודים" לקחו בעלות על השטחים של נפתלי גד אשר זבולון וכן הלאה, בלי שום בסיס.
מבחינה גנטית, כל מחקר אובייקטיבי רציני מראה שהקשר בין הפלסטינים ללוחמי בר כוכבא חזק הרבה יותר מאשר הקשר של "היהודים" אליהם
בקיצור, אם יש לעם ישראל זכות על ארץ ישראל, הזכות הזאת עוברת קודם כל לפלסטינאים, הרבה לפני המתגיירים המתחזים הנקראים יהודים
אתה כנראה יום יום טועה ומטעה
כאשר היהודים שנוצרו כאן גם הם מכמה עמים הייתה להם שפה משותפת ואחרי שגירשו,רצחו, בזזו ופיזרו את היהודים גם על ידי מוסלמים שהגיעו לכאן וגם גרו כאן "זעקות הקוזאק הנגזל". היהודים שהפכו לאנוסים בארצות אחרות וחלקם הקטן מאוד גם בארץ ישראל, ובעל כורחם היו צריכים להתמודד עם המציאות החדשה ואליהם הצטרפו מעט מן תושבי הארצות שם התיישבו, אין זה פלא, ולכן היה קשה מאוד לשמור על שפה אחת למרות שהמון יהודים שמרו על שפתם העתיקה שחודשה ולא הומצאה,לפני 150 שנים.
יש מוצא אתני משותף,ישנה שפה משותפת, והשתייכות לאזור גיאוגרפי משותף ובסופו של דבר גם מוצא דתי משותף.
יום יום מוצאים עדויות היסטוריות וארכאולוגיות לכך וישנן גם עדויות גנטיות אך שוב אכן נוספו מומרים וזה מובן אך אין זה אומר שמי שהביא את אותם מומרים להיות מומרים לא היה קיים, הרי היהדות אינה דת מיסיונרית, הרי אלו אותם היהודים שהגיעו אל מקומות אלו ולפיכך גם השינויים הגנטיים.
המסקנה שלי מתגובתך היא שאתה שונא את העם היהודי שכן לא היית כותב כאלו דברים מלווים בסלידה כה גדולה.
אאחל לך להפסיק לשנוא ולנסות לחבר
בדיקה חפוזה וטיפשית או מהירה ?
שפת דיבור עיברית הומצאה? מאיפה אתה ? קראת פעם ספר ?
שמעת על הספרות העיברית הענפה והשפה שהתפתחה לאורך מאות השנים ?
אולי אינך מעוניין לשמוע ואתה פשוט מאוד רק שונא ןמונע משינאה?
שמעת על התלמוד הירושלמי, על הניקוד הטבריאני שפותח בטבריה של ימי הביניים, על הגיאונים שכתבו כתיבה עניפה לקהילות המזרח ממושבם בארץ ישראל בימי הביניים, על יושבי צפת של המאה ה 16 כמו האר"י הקדוש ועוד הוגים ויוצרים רבים אחרים, ומייסדי הקבלה בצפת שיצרו בעברית ואף הארי עצמו דיבר גם עברית? ופייטנים צפתיים מאותה תקופה והשיר העיברי הנודע "לך דודי" לערב שבת שמושר היום בכל בית מקדם שבת שמקורו בצפת של אותם ימים?
שמעת על סיפרו של הרב אלקלאי מירושלים ועל ספרות תקופת ההשכלה?
השפה העיברית גם אם לא הייתה מדוברת, היתה בשימוש והתפתחות והיא שפה ייחודית של עם עם מלאי רחב ומגוון רחב ביותר של מאות בשנים, ולפני מאה וקצת שנים היא לא כפי שאתה אומר- הומצאה, אלא חודשה וושרשה בדיבור, כי הרי חח חכמי טבריה שממילא לא מעניינים אותך, לא המציאו מילה לרכבת, נו על זה אולי חשבת ? רק טיפה?
לעומת זאת אין שום שפה פלסטינית ואתה טוען שיש ואתה מדבר על הערבית שהןם רק עוד מחוז דובר ערבית- מה לזה ולאפיון ייחודי לשוני של עם? אתה רוצה עכשיו מכל מחוז בשוודיה שיש לו קצת מאפייני לשון מקומיים ולעשות אותו לעם?
חחחח אנשים אתם כול כך רחוקים מהמציאות, ראשית כול הראשונים שהיו פה אי פעם עוד לפני שהעם היהודי נוצר בכלל, היו פה גויים יהודים שחורים כלומר אתיופים עוד לפני שהיו נקראים יהודים, וחיו פה גם יהודים לבנים ובני אדום שזה המצרים לרוב, עכשיו היהודים אחרי יציאת מצרים בשנת 1300 לפני הספירה באה לפה כדי ללכת לארץ המובטחת שזה גם לא משנה עם מאמינים לסיפור, הם יתאחדו פה כעם יהודי עם יהודים שחורים, והיו לעם, עכשיו הראשונים שהקימו מדינה או לפחות ממלכה בארץ ישראל היו היהודים אחרי שחיו פה כמה שנים ותפסו את המנטליות הכנענית, עכשיו היהודים, הם הראשונים אי פעם להקים פה ממכלה מה שאומר שהם הראשונים שיש להם זכות לממלכה כי הכנענים לרובם היו נודדים וגם היהודים השחורים גם היו פה ונדדו ממקום למקום ואדומים שהיו פה גם נדדו ממקום למקום כי ארץ כנען הייתה שוממת, עכשיו אחרי זה ב1250 לפני הספירה באו הפלישתים מהים האגאי שהם יוונים, עכשיו הדבר המצחיק הוא שהיהודים כן יש להם אופי כנעני כי היהודים הם כנענים בעצמם, אבל הפלישתים בכלל לא מפה ולערבים אין את התרבות או את השפה של היוונים כדי להיות בכלל צאצאים שלהם, עכשיו נלך לתקופה של הרומאים, בשנת 132 אחרי הספירה הרומאים אחרי שבאו הנה שלטו פה ביהודים כי הרומאים היו עצומים בכוחם, עכשיו אחרי המרד של היהודים הרומאים העיפו אותם מאדמתם אבל הרומאים בעצמם היו המומים מהתורה ובית המקדש והם למדו בדיוק מי אלה הפלישתים, אז הם שינו את השם של ירושלים ושל הארץ בכלל Palaestina Syria ואת ירושלים Aelia Capitolina על שם הפלישתים שאין להם בעצמם שום זכות על ארץ כנען/ישראל, אז להגיד שלערבים כיום שבכלל אפילו המזכיר של חמאס שהודה שהיו במקור מצרים וסעודים, זה שקר, אז תפסיקו עם השקרים אין לערבים כיום לא את השם הזה והם לא היו פה אלא משנת 636 אחרי הספירה עד 1099 ואז באו הממלכה העותומאנית, אין להם זכות לארץ רק ליהודים אבל זה לא אומר שזה מורלי נכון לבעוט אותם מהבתים אבל אנחנו נעשה מה שנרצה עם האדמות שלנו, זאת הארץ של היהודים ולא של אף אחד אחר וזאת הוכחה היסטורית וארכיולוגית.
אם ישו פלסטיני והוא בכלל יהודי. זה אומר שכולנו פלסטינים ממוצא יהודי.מה שרק אומר שהרצף קיים. מאז ומתמיד. טוב לדעת.
לגולדה מאיר היה דרכון פלשתיני
אפילו אם התאגדו ערבים ונוצרים ודרוזים יחדיו ב 1834, הרי שזו ברית םוליטית ואינה טענת עמיות.
אחרת, יצטרכו הדרוזים לבקש גם הם מדינה פלסטינית בתוך ישראל.
ומה יאמרו חבריהם בסוריה? גם להם הארץ הזו שייכת? כי עשו ברית פוליטית לחמשה רגעים?
אני לא מבין למה יש דבר אחד שלא מדברים עליו פה, וזה מה שאין.
אין שום חומר הסטורי בעל משקל שאפשר בכלל להפיק ממנו חוברת , הקשור בהסטוריה פלסטינית נניח מהמאה ה 17 ובמאות שלפני, וספק עם חומר לעמוד אחד.
שוט מאוד תיכנסו לויקיפדיה להסטוריה של העם הפלסטיני- ערך שכל כך הרבה השקיעו פלחסטינים בעריכתו.
נראה בנקל שכשמגיעים שם לחלק של הסטוריה ממשית עם מאסה לכתוב עליה, לפני המאה ה 20, בקושי מצליחים איכשהו למרוח שם כמה שורות, שהמאסה העיקרית בשורות אלו היא במרד המוזכר פה, ופשוט אף אחד- אבל א ף א ח ד !! לא שם לב ששני החוקרים שכתבו על המרד הזה וטענו שהוא כמאורע של עיצוב לאומי פלסטיני, השם שלהם, בויקפדיה בערך המדובר, נכתב בצורה- שאי אפשר למצוא הרחבה על שני חוקרים אלה בטיקיפדיה, כדי שחס וחלילה לא יגלו מי הם. הבנתם את האבסורד?
בגירסה האחרת שמנסה ליצור רושם של עם פלסטיני הסטורי יש רק סקירה של מי ששלטו פה- מה לזה ולעם מקומי עם הסטוריה?
ואגלה לכם ששני החוקרים האלה על המרד שטענו למאורע כיוצר לאומיות פלסטינית הם יהודים ישראלים.