הקרב ששינה את פני המדינה

ערימת הגופות המתגבהת בפאתי היעד של גבעת התחמושת, קופת חולים מבוצרת בגדרות תיל ושדות מוקשים והנחתה ארטילרית של מרגמות מכיוון שכונות התפר שלנו – מישהו יכול לדמיין גיהנום כזה בלב הבירה? • העובדות שקבע צה"ל לפני 48 שנים עדיין מדברות חזק יותר מהחלטות של מוסדות בינלאומיים, לחצים פוליטיים אדירים וגמגומים מדיניים מצדנו

במלחמות ישראל תמיד ישנו הקרב האחד במקום המסוים, שהוא מרכז הכובד של המלחמה כולה, והוא זה שמעניק לה איזה תואר והגדרה. במלחמת ששת הימים, למרות שלוש החזיתות, זאת ירושלים. בשביל הדור של יצחק רבין, מוטה גור, עוזי נרקיס ודדו הקרב לכיבוש ירושלים היה הפרק המסיים של מלחמת העצמאות. סגירה של פצע ישן, שכבר שכחו על קיומו. שהרי אף אחד במרוצת השנים לא האמין ולא חשב על מערכה שתאחד את ירושלים תחת ריבונות ישראל.

כילד אני עוד זוכר את הטלטלות הרגשיות של מלחמת ששת הימים. מהמועקה של המצור על ישראל אל תחושת הרווחה כשנודע על ההצלחות של חיל האויר; ואז שוב החרדה לגורל כל האחים והחברים שלא שומעים מהם כלום ומי יודע אם נשארו בחיים. וכמה נהרגו? ואז אותו ערב באמצע המלחמה. לפתע פורסם שצה"ל כבש את ירושלים, שחרר את העיר העתיקה, וכל העסק בידינו. חברי המשק התכנסו באופן ספונטני במועדון לחבר, והכל תחת משמעת ההאפלה. יכול להיות שמועצת המלחמה של יענקל'ה דויטש, דוביד אפשטיין ויוקי החליטה שאפשר להדליק איזו עששית וכמה נרות. והרימו כוסית לרגל איחוד ירושלים ולחיי צה"ל. קיבוץ שמתחלק היום בערך 60 אחוז למרצ, 35 אחוז למפלגת העבודה, ועוד כמה פתקים למפלגות שוליות כמו הליכוד והבית היהודי. הילדים לא השתתפו באירוע אלא רק צפו דרך חלונות המועדון המואפל וצפנו את המאורע בלבם.

בספר אלבומי שערך אחרי המלחמה המשורר אבא קובנר מעין החורש, משהו שנקרא אם אני  זוכר נכון 'ילדות באה באש', הוא מתאר סצינות שחברי משק ותיקים רוקדים בחדרים עם הילדים עם היוודע דבר כיבוש ירושלים.

הגיחוך של הר ציון

אני חייב לומר שעד שפגשתי את דן זיו לפני כ-15 שנה, הקרב על ירושלים לא ממש עניין אותי. היו שנים בהם היה זה אורי מילשטיין שגילה לעם ישראל כמה מיותר היה הקרב על גבעת התחמושת. אחריו הגיעו כתבות התחקיר החושפניות בעיתונות החדשה. כל הפרטים האינטימיים הלא נעימים. תהילת ישראל אל מול דמם השפוך של מיכה ואיתן וכל האחרים. ערימת הגופות המתגבהת של הפלוגה בפאתי היעד של גבעת התחמושת, ושום דבר לא זז. פגשתי את ניר ניצן ביעד המשוחזר. דן זיו הציג לי אותו בתור המפקד שבזכותו בסופו של דבר נכבש היעד המבוצר. זיו עצמו היה סמג"ד גדוד 71, כבש את שייח ג'ראח כשהמקום שבו ניצב המבנה הבולט של קופת חולים היה יעד מבוצר בגדרות תיל ושדות מוקשים. הנחתה ארטילרית של מרגמות מכיוון שכונות התפר שלנו אל היעד שנמצא מעברו השני של הקו. מעבר לו אתה נוסע למלון אמריקן קולוני. מישהו יכול לדמיין גהינום כזה בלב הבירה?

דודיק המ"פ המפורסם מהשירים לא גילה נוכחות, וניר ניצן שכבר איבד את אחיו לפני שנים בסלע האדום, קפץ עם כל המשא הכבד על הגב אל התעלות. ואל המוות במחילות. הוא היה הסמ"פ. ואיתן נווה, כמו בשיר, רץ מלמעלה עם מיקלע וריסס אל תוך התעלות שבהן נלחמו הירדנים. אני זוכר איך ניר סיפר שבבוקר, "עמוד השחר עוד לא תם, חצי פלוגה שטפה בדם", והכל התחיל להירגע; הוא הרים את הראש מהתעלה שלו וראה מעליו את מאיר הר ציון ומיכה קפוסטה מחייכים אליו בגיחוך. הוא סיפר שהם שאלו אותו אם הוא עוד חי.

זיו היה בין אלה שנלחמו דרך מוזיאון רוקפלר, סבבו את העיר העתיקה ונכנסו אל אזור הכותל דרך שער האשפות. אמנם הטקס המרכזי של יום ירושלים מתנהל בגבעת התחמושת, אבל הצנחנים ותיקי 67' כבר תופסים פחות ופחות נפח בסיפור של ירושלים. ביום ירושלים לפני 20 שנה, ב-29 במאי 1995, הם עוד ישבו ביציע הכנסת. רבין ומוטה נשבעו מעל הדוכן בנאומיהם לא למסור עוד ולא לחלק שוב את ירושלים. מוטה, שכבר היה בשלבי מחלתו המתקדמים, חודש וחצי לפני מותו, השביע את הצנחנים ביציע לא לתת לזה לקרות. דבריו במליאת הכנסת היו צוואתו: "היינו ילדים כאשר אמרנו 'הר הבית בידינו'. היינו נאיבים אולי כשאמרנו שבזכות כל מה שאתם עשיתם, כל אחד בגבורתו האישית, במסירותו האישית – שבזכות זה ירושלים היא שלנו לנצח. אולי לא ידענו בדיוק מה אנחנו אומרים. אבל ברגע זה הרשו לי היתקלות חפוזה: אני צריך לשכנע, להוכיח – הר הבית בידינו. וירושלים היא בירת ישראל לנצח, ואתם עשיתם את זה. ואם יבוא מישהו וינסה לקחת – לא ייקח. כי לא תתנו. לא תתנו, כי אין צדק לתת. כולה, בצדק, שלנו. לא שאלתם ולא בדקתם, והסתערתם, וזכיתם".

פעם היה קונסנזוס

והאמת שלאורך שנים גם אלה שנשבעו בשם זכות ההגדרה העצמית לפלסטינים ונאבקו להקמת מדינה פלסטינית, לא הזכירו בהקשר הזה חלוקה של ירושלים.

הדיבור על מדינה פלסטינית החל כמעט מיד לאחר המלחמה, במקביל לדיבור על ארץ ישראל השלמה. אורי אבנרי שהיה אז חבר כנסת ויומיים אחרי המלחמה כבר פרש בשבועונו 'העולם הזה' תכנית להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה, הצביע בעד חוק ירושלים להחלת הריבונות והחוק הישראלי על ירושלים כולה.מאז פיסגת קמפ דייויד שאהוד ברק הוביל אליה ביולי 2000, הפך הנושא של חלוקת ירושלים במסגרת הסדר הקבע עם הפלסטינים לדוגמה – עקרון מקובע של השמאל והמרכז הפוליטי. אותם אלה שהרימו כוסית לשחרור ירושלים החליפו דיסקט.

אך המציאות חזקה מכל ההצהרות והכוונות. זו המציאות של העיר שאולי אינה לגמרי מאוחדת אך היא נשלטת על ידי ישראל, והוכח שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור – הכל כתוצאה מכמה קרבות עקובי דם אך מכריעים. ישראל שילמה מחיר אדיר בקרב על ירושלים, כמאה הרוגים, רובם צנחנים, מיעוטם מחטיבת ירושלים ומחטיבת הראל.

מה שקרב אחד יכול לעשות. ירושלים שלאחר ששת הימים הפכה בהדרגה למקום בטוח יחסית וחדלה להיות זירה של חילופי אש לאורך גבול שניתן היה לירות ממנו על אנשים ברחוב קינג ג'ורג'. היא גדלה ושגשגה יחסית לעבר. היא נפטרה מתחושת המצור שליוותה אותה גם שנים רבות אחרי מלחמת העצמאות. פתאום היא חדלה להיות מבודדת מכל עבריה והיא חוברה לה בעיקר באמצעות שני כבישים ראשיים לגוש דן. לא עוד החוט הדק והמפותל שקשר אותה דרך צומת נחשון ורמלה אל תל-אביב. כן, באזור לטרון שרצו חיילי קומנדו מצרים במלחמה. קשה קצת לדמיין את זה היום.

גם מי שיש לו ביקורת על ניהול המערכה בירושלים ב-1967, לא יוכל שלא להודות כי התוצר האסטרטגי של המערכה היה כל כך מהפכני, שגם אחרי שנים של מחדלים ופשלות במדיניות הממשלתית בעיר, ירושלים בידינו ולא ניתנת לחלוקה. צריך לזכור שהקהילה הבינלאומית, כולל אמריקה, אינה מכירה בכלל בירושלים כעיר הבירה של ישראל. פירושו שההכרה הבינלאומית בישראל היא לא אמיתית. זו רק הכרה דפאקטו בזכותה האוטונומית של הקהילה היהודית בארץ לניהול ענייניה הפנימיים. זו איננה הכרה אמיתית בריבונות היהודית בארץ ישראל. ואף על פי כן, העובדות שקבע צה"ל לפני 48 שנים עדיין מדברות חזק יותר מהחלטות של מוסדות בינלאומיים, לחצים פוליטיים אדירים וגמגומים מדיניים מצדנו. הרוח הגבית של יוני 67' עדיין דוחפת את המנהיגות של מדינת ישראל.