הקוסם מרחביה ורפובליקת ויימאר

בגיליון 'ידיעות אחרונות' של ערב שבועות התראיין השופט בדימוס, אהרן ברק, ובין שאר הגיגיו על ישראל (שבה "אין שורשים דמוקרטיים עמוקים" ולרוב האוכלוסייה יש "תפיסה דלה מאוד של דמוקרטיה"), גם הצהיר כי "בגרמניה של תחילת שנות השלושים, בית המשפט העליון לא היה יכול לפסול חוקים. אני מאמין באמונה שלמה שאם היה אז לגרמניה בית משפט חזק וביקורת שיפוטית, אפשר היה למנוע את היטלר".

כפי שציין עקיבא ביגמן, מבחינה משפטית גרידא הדבר אינו מדוייק. אולם נניח לרגע שאכן לא הייתה סמכות כזו לבית המשפט של ויימאר. טענתו של ברק היא, למעשה, כי "בית משפט חזק וביקורת שיפוטית" מסוגלים למנוע דיקטטורה גם כאשר אין "שורשים דמוקרטיים עמוקים". כלומר, לו היה בויימאר בית משפט שהיה מחדש מהפכה משפטית בפסק דין אוסטן דוייטשהבנק, דיינו בכך.

אלא, שעיון קל בקורותיה של תקופת ויימאר מדגים שברק טועה בכל אחת ואחת מהנחות היסוד שלו, ולפחות על סמך טענה זו, גישתו נדמית מנותקת מההיסטוריה והמציאות.

ראשית, ברק כנראה איננו מעלה על דעתו את האפשרות שהשופטים יכולים להיות חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. ברפובליקת ויימאר, השופטים היו רחוקים מלהיות מגיני הדמוקרטיה; רבים מהם היו שמרנים אנשי הסדר הישן, והתייחסו בעוינות מרובה לדמוקרטיה, בסלחנות מרובה לקיצונים מן הימין הגרמני, ובהעדר סלחנות מוחלט לקיצונים מן השמאל הגרמני.

כך למשל, בזמן ה'פוטש של קאפ' ב-1920, נעצרו (ונשפטו) כמה מאות משתתפים במרד, שמטרתו הייתה להפיל את הרפובליקה. רק מפקד משטרת ברלין הושעה לחמש שנים, וכל היתר יצאו בעונשים קלים בלבד; זאת בניגוד לחברי הממשלה הסוציאליסטית של בוואריה ב-1919, ניסיון הפיכה שמאלי כושל, שמשתתפיו קיבלו יחד כשש מאות שנות מאסר.

הפוטש של קאפ לא היה טעות או מקרה בודד. רפובליקת ויימאר נולדה ברעש גדול מקריסת הממשל הקיסרי של מלחמת העולם הראשונה, ובראשית ימיה סבלה ממהומות על גבול מלחמת אזרחים. היא לא נרגעה במיוחד אחר-כך, ורציחות פוליטיות היוו בה כלי נפוץ – בעיקר מימין. וכאן, בצורה הברורה ביותר, נראתה ההטיה של כל מערכת אכיפת החוק: מהמשטרה ועד לשופטים, שנודעו לשמצה כגורם שמרני אולי יותר מכולם.

למשל, בין ינואר 1919 לרצח שר החוץ ה(יהודי) גרמני רתנאו ביוני 1922, היו לכל הפחות 354 רציחות פוליטיות מימין, ו-22 רציחות פוליטיות משמאל. העונשים? מימין, 326 לא נענשו כלל, וכל השאר – מאסר עולם אחד, ועוד 90 שנות מאסר במצטבר. לעומת זאת, משמאל בוצעו 22 רציחות פוליטיות, שהסתיימו ב-10 הוצאות להורג, שלושה מאסרי עולם ו-250 שנות מאסר מצטברות. בארבעה ממקרי הרצח אף אחד לא נענש.

היטלר יוצא בזול

המגמה המשיכה גם בשנים הבאות. המקרה המפורסם ביותר הוא כמובן היטלר עצמו; לאחר 'פוטש בית הבירה' הכושל שלו במינכן ב-1923, כאשר הועמד לדין על בגידה, דאגה ממשלת בוואריה להעמיד אותו לדין בפני בית דין מיוחד וידידותי למדי. השופט גיאורג נייטהרט (Neithardt) איפשר לו להפוך את המשפט לקרקס של ממש, ונמנע מלנצל אפשרות בחוק לגירושו של היטלר (האוסטרי!) בטיעון שהיטלר לחם בשורות הצבא הגרמני והוכיח עצמו כפטריוט.

עבור נייטהרט, זו לא הייתה ההיתקלות הראשונה בהיטלר: בינואר 1922, במשפט שהתנהל נגד היטלר על תקיפתו ופציעתו החמורה של יריב פוליטי, אוטו בלרשטט (Ballerstedt), דן נייטהרט את היטלר ופעיל נוסף למאה ימי מאסר וקנס כספי לא גדול. היטלר ריצה שלושים יום בלבד (ודאג לחסל את בלרשטט בליל הסכינים הארוכות ב-1934). גם הפעם לא טרח נייטהרט להחמיר בעונשו או בעונשם של שותפיו; ההיסטוריון יוג'ין דייוידסון כתב כי לגבי הגנרל לודנדורף, שותפו של היטלר לפוטש, נייטהרט "יצר את הרושם שהוא היה בשמחה מצמיד עוד מדליה  לצד אלו שהגנרל לבש כאשר הופיע במדי ייצוג לפני בית המשפט"

בסופו של דבר ריצה היטלר פחות מתשעה חודשי מעצר בתנאים נוחים במיוחד, וניצל אותם לקבלת מבקרים ולכתיבת מיין קאמפף. אחרים שהיו מעורבים בפוטש זוכו או יצאו בעונשים קלים. לא פלא שהקריירה של השופט נייטהרט לא נפגעה תחת הנאצים.

המצב לא השתפר בסוף ימיה של הרפובליקה. אפילו כאשר נקרא היטלר להעיד ונחקר חקירה שחשפה את אחריותו לאלימות ה-SA  במשפט 'אולם הריקודים עדן' (Tanzpalast Eden) מ-1931, פסק הדין היה מגוחך.

דוגמאות אלו אינן מבודדות אלא מייצגות תופעה: מערכת המשפט בויימאר לא פעלה יותר מדי נגד הנאצים או הימין האנטי-דמוקרטי לא מפני שהיא לא הייתה מסוגלת לפעול, אלא מפני שהיא לא רצתה לפעול. הכח שהיה לה לביקורת שיפוטית לא נועד מבחינתה כדי לבלום לאומנים שמרנים פטריוטים, אלא כדי לבלום קומוניסטים חתרנים מסוכנים.

גם הצבא בחר צד

אם לצטט את המכתם השחוק על כך שלבית המשפט אין ארנק וחרב, מועיל גם לבדוק מה חשב הצבא, אותו גוף שמחזיק את החרב עבור המדינה. הרייכסוור, הצבא הגרמני של ויימאר, שהוגבל למאה אלף איש בלבד על ידי חוזה ורסאי של 1919, נודע לתהילה בהיותו 'צבא של מנהיגים', כלומר שכל חייל אומן להיות מפקד שתי רמות מעליו. זאת על מנת לאפשר הגדלה מהירה של הצבא בשעת הצורך, שאכן הגיעה בשנות השלושים. הוא גם אמור היה להיות לא-פוליטי, ונאסרה חברות חיילים במפלגות פוליטיות.

במציאות, היה ברור לחלוטין לאן נושבת הרוח בצבא. בזמן ה"פוטש של קאפ", שבו השתתפו מפקדי צבא וחיילים רבים, סירב הגנרל פון זקט, מפקד הריייכסוור, לקום נגד הפוטשיסטים ולהגנת הרפובליקה, שכן "לא ייתכן הרעיון של רייכסוור שנלחם נגד רייכסוור" (Nigel H. Jones, "Hitler Heralds – the Story of the Freikorps, 1918-1923", p. 165), אולם לא היסס לשלוח את הרייכסוור לדכא התקוממות קומוניסטית בחבל הרור. הפוטש קרס ללא עזרת הצבא, וזקט נשאר בתפקידו. רבים מחברי הפרייקור (מיליציות לאומניות קיצוניות) השתלבו ברייכסוור; אין להצביע על מהלך דומה לגבי אנשי מיליציות שמאל. למעשה, בטיהור הגדול של הרייכסוור אחרי פוטש קאפ, רוב המסולקים לא היו פוטשיסטים וביניהם גם היו כאלה שהודחו על 'אי צייתנות' – כאשר סירבו להצטרף כדרישת מפקדיהם לפוטש נגד הרפובליקה.

הרייכסוור העסיק את היטלר תקופת מה כסוכן, וגם לאחר פרישתו מרצון זכה לתמיכה לא מעט מצד הרייכסוור בבוואריה, שמפקדו העיד במשפט הפוטש כי הנאצים נתפסו כמועילים בכך שיכולים היו "לעשות נפשות בין הפועלים למטרה הלאומית" (יואכים פסט, "היטלר", עמ' 175). אמנם עם הזמן החליט זקט, ובעקבותיו קצינים רבים, כי יילחם "עד ליריה האחרונה כנגד המהפכנים מהימין כמו נגד אלו מהשמאל" (Klaus Fischer,"Nazi Germany: A New History", p. 152) אולם רוב אנשי הרייכסוור היו הרבה יותר נלהבים נגד אלו מהשמאל מאשר נגד אלו מהימין. זקט עצמו אמר בספטמבר 1923 לנשיא הרפובליקה גוסטב שטרסמן כי "הרייכסוור עומד מאחוריך אם הקאנצלר הגרמני הולך בדרך הגרמנית" (F.L. Carsten, "The Reichswehr and Politics, 1918 to 1933", p. 101), משפט שיש בו הרבה יותר מאיום מרומז.

ייאמר כי באותו זמן נשבעו אנשי הרייכסוור אמונים לרפובליקה הגרמנית, ומ-1926 – לחוקה. לא נראה שום סימן לכך שהדבר השפיע עליהם יותר מדי, בניגוד לאגדות שסיפרו רבים מהם לאחר מלחה"ע II על היותם מחוייבים להיטלר מכוח השבועה. בזמן ויימאר, למרות שבועתם, רבים היו מוכנים להצטרף לפוטש של היטלר, לו רק היה מנוהל פחות בשלומיאליות. ב-1926 כתב אחד מעוזריו-לשעבר של זקט כי "הם רוצים להמיר אותנו לרפובליקה. אני חושש [בציניות] שזה לא יעבוד כל כך מהר, שכן אנו הקצינים בדרגות הבינוניות והבכירות חונכנו בדרך הגרמנית" (Carsten, p. 259).

ב-1927 הוטל איסור על גיוס נאצים לרייכסוור או העסקתם כאזרחים במחסני נשק ואספקה. צעד זה הצליח להרחיק נאצים מוצהרים, אך רוב המגוייסים עדיין לא אהדו את הרפובליקה, גם אם שר ההגנה והרמטכ"ל שהחליף את זקט ניסו לשנות זאת. הנאצים פנו לצבא בתכיפות, כולל נאום של היטלר במינכן ב-1929, שהופנה ישירות לרייכסוור וניסה לשכנע את הקצינים כי יש להם מכנה משותף עם הנאצים אך לא עם הרפובליקה; הנאום "היה מעשה אמן של פסיכולוגיה ועשה רושם במיוחד על צעירי הקצונה" (פסט, "היטלר", 308), שלא כמו מאמצי תעמולה קומוניסטיים.

בסוף שנות העשרים ותחילת השלושים כבר תועדו מקרים לא מעטים של תעמולה נאצית גלויה בתוך הצבא. כאשר הועמדו לדין ב-1930 שלושה קצינים על הפצת תעמולה נאצית וקריאה למהפיכה, היטלר נקרא לעדות וזכה (שוב!) להזדמנות פז להפיץ את רעיונותיו (כולל להסביר כי אחרי הניצחון "יוקם בית דין צדק נאציונל סוציאליסטי […] וראשים יתגלגלו" (שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, 116)).  בית הדין לא נרעש מכך, והקצינים יצאו בעונש מגוחך למדי.

בשלבים מאוחרים של רפובליקת ויימאר היה פה ושם מתח בין הצבא למפלגה הנאצית, במיוחד בגלל חשש הצבא מאנשי ה-SA של הנאצים, אולם מתח זה מעולם לא הפך את הצבא לפרו-רפובליקני. כאשר עלה היטלר סוף-סוף לשלטון ב-1933, בין החוגגים את עלייתו היו רבים מאוד מן החיילים והקצינים, גם חלק מן הבכירים שבהם, ואפילו אנשים כלודוויג בק והרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג, שלימים היו שניהם מעורבים בקשר נגד היטלר, והאחרון הניח את הפצצה במפקדתו ב-20 ביולי 1944. שטאופנברג אף צעד במדים בראש קהל שחגג את עליית הנאציזם.

קיצורו של דבר, הצבא הגרמני בתקופת וויימאר לא היה משענה של הרפובליקה, ולעיתים קרובות גורם אנטי-רפובליקני; במקרה הטוב ביותר הוא היה מוכן לסייע לרפובליקה, כפי שאמר זקט לשטרזמן, אם היא הולכת בדרך הגרמנית – כולל ההתעצמות ושיתוף הפעולה הסודי עם ברית המועצות, כבר בשנות העשרים. מגן הדמוקרטיה הוא לא היה ומעולם לא רצה להיות.

כשרוב העם לא דמוקרטי

אז מערכת המשפט הכזיבה. הצבא הכזיב. מי בדיוק אמור היה להגן על הדמוקרטיה? הציבור?

רבים יודעים להזכיר שהיטלר לא קיבל רוב מוחלט בבחירות; בבחירות במרץ 1933, שעתידות היו להביא אותו להיות קאנצלר, קיבלה המפלגה הנאצית 'רק' שליש ממושבי הרייכסטאג, אם כי 43 אחוזים מן הקולות.

אולם, כשמחברים את הגורמים האנטי-דמוקרטיים המוצהרים – הנאצים, הקומוניסטים (כפי שמזכיר יואכים פסט, "היטלר", 372, באותה תקופה חששו משיתוף פעולה זמני ביניהם, שכן כזה כבר אירע ברמה המקומית – ושוב לא מיותר להזכיר שרפובליקת ויימאר גם היא לא היססה לשת"פ צבאי סודי עם בריה"מ) ומפלגת ה-DVNP  המונרכית והריאקציונרית – מוצאים שמ-1932, באופן מובהק, גורמים אנטי-דמוקרטיים קיבלו רוב מוחלט של הקולות בבחירות בויימאר, גם מבחינת מושבים, גם מבחינת אחוזים. גם אם היטלר לא יכול היה להקים קואליציה עד 1933, וגם זאת בעזרת כל מיני מעשי אלימות ורמאות ידועים, העובדה בעינה עומדת: רוב מוחלט של הגרמנים ב-1932-1933 בחרו במפלגות אנטי-דמוקרטיות במוצהר (וב-1933 צריך היה היטלר לצרף מפלגה קטנה אחת בלבד כדי להחזיק ברוב מוחלט…). מפלגות פרו-דמוקרטיות ופרו-רפובליקניות במוצהר זכו לאחוז קולות נמוך הרבה הרבה יותר.

לסיכום: מערכת המשפט לא ממש תמכה ברפובליקה, הצבא (המשטרה לא הייתה שונה בהרבה) לא תמך ברפובליקה, והציבור עצמו לא תמך ברפובליקה – הבעיה של ויימאר לא הייתה רק היטלר עצמו; הבעיה הייתה שלא היו לה גייסות, מילולית או מעשית, שרצו להגן עליה. היטלר עלה לשלטון לא מפני שלא היה בית דין שיכול היה לעצור אותו, אלא מפני שלא היה רוב שרצה לשמר את הרפובליקה. היטלר עצמו היה תופעה ייחודית, ויש להניח כי אם הוא לא היה, ההיסטוריה של העולם הייתה נראית אחרת לגמרי; אבל יש גם להניח, לאור עניין זה, שרפובליקת ויימאר הייתה מתקשה להחזיק מעמד כדמוקרטיה. אלה לא היו המוסדות והחוקים, זו הייתה החברה.

דיינו שנתסתכל מעבר לתעלת למאנש, אל בריטניה, שבה היה אז בית המשפט מוגבל מאוד ביכולתו לבטל חוקים של הפרלמנט: לא פוטש, לא מרידות, לא מהפכות. כן דמוקרטיה. כמובן שהנסיבות שונות לחלוטין. זו בדיוק הנקודה: בבריטניה, לא היה צורך בבית משפט המבטל חוקים בשרירותיות; ובגרמניה, הוא לא היה עוזר. בית המשפט אולי יכול לסייע לחברה הרוצה להישאר דמוקרטית נגד צמיחת גורמים עוינים, ויכול לעזור בסימון גבולות הגזרה וקביעת אופיה של החברה. אבל האמונה המתבטאת באמירתו של ברק, לפיה בית משפט לבדו יכול לשנות סדרי עולם, גם כאשר אין תודעה דמוקרטית ואין הבנה מהי דמוקרטיה (כפי שהוא הוא מתאר את ישראל וויימאר…), היא אמונה תמוהה ומנותקת מהמציאות.

בית המשפט של ויימאר לא עצר את הנאצים לא בגלל העדר יכולת, אלא בגלל העדר רצון. אך אם נניח שהיה רוצה, עדיין היינו נותרים עם צבא, משטרה ומוסדות שלטון שלא רצו לבלום את הנאצים; עם חברה שלא האמינה ברפובליקת ויימאר, ובשנותיה האחרונות תמכה בה פחות ופחות; מה יועילו שופטים נגד כל אלה? מה היו עושים כאשר הדיביזיה הבווארית, ששקלה להצטרף לפוטש של היטלר ב-1923, הייתה מצטרפת לפוטש עשור מאוחר יותר? מי היה בדיוק מבצע את צוויו של בית המשפט האקטיביסטי נוסח ברק?

למעשה, "המהפכה השיפוטית" של ברק לא רק שיכולה הייתה להתחולל רק בחברה דמוקרטית מעיקרה (בניגוד לזלזול המוצהר שלו באותו ראיון במזרחיים ורוסים, חסרי השורשים הדמוקרטיים לשיטתו), אלא שהיא יכולה להתחולל רק, ואך ורק, בחברה שחשדנית דייה כלפי הממשלה, עד כדי כך שהיא מוכנה ברצון או בחירוק שיניים לקבל פסילת חוקיה אפילו בידי בית משפט שאין לו סמכות חוקתית לכך.

בחברה לא דמוקרטית, לגישת השופט ברק לא היה שום סיכוי. אולם הוא מאמין, משום מה, שבחברה שאין בה מחויבות דמוקרטית הוא יכול לשלוט על מעוז המשפט בדמות בית המשפט העליון, לקבוע את אופיו לדורי-דורות, להבטיח שהשופטים יחשבו כמוהו גם בעתיד – ומשם, לבדו ממש, להצליח לגרום לחברה להישאר דמוקרטית בין אם היא רוצה בכך ובין אם לא. כדי להצליח במעלל זה, השופט לא צריך להיות, כשמו של ספרו הידוע של ברק, "שופט בחברה דמוקרטית", אלא קוסם של ממש.

מקורות לנתונים ולציטוטים:

יואכים פסט, "היטלר-דיוקנו של לא-איש", ירושלים: כתר, 1986, כרך ראשון, עמ' 175.
Roedrick Stackleberg, "Hitler's Germany: Origins, Interpretations, Legacies", London:Routledge, P. 72.
Eugene Davidson, "The Making of Adolph Hitler: The Birth and Rise of Nazism", Columbia: University of Missouri Press, 1997, p. 210; Richard Evans, "The Coming of the Third Reich", New York: the Penguin Press, 2003, p. 195.
Nigel H. Jones, "Hitler Heralds – the Story of the Freikorps, 1918-1923", Dorchester: Dorset Press, p. 165.
Klaus Fischer,"Nazi Germany: A New History", London:Bloomsbury, 1996, p. 152.
F.L. Carsten, "The Reichswehr and Politics, 1918 to 1933", Berkley:University of California Press, 1973, p. 101. See Also Robert B. Kane, "Disobedience and Conspiracy in the German Army, 1918-1945", Jefferson:Macfarland, 2002.