כאן שביתה!

הבוקר התעוררו אזרחי ישראל לשמע בשורה רבת רושם: "שביתה!" קוראים מעל גלי האתר; "עיצומים!!" מבשרות כותרות עבות-גופן; "מחאה!!1" זועקים צדקני זכויות על-חשבון-אחרים בסטטוסים פסאודו-ויראליים.

כל-כך למה? הנהלת הנמלים מתכננת לקיים מחר טקס חגיגי לציון הקמתם של נמלים חדשים, בניהול חברות פרטיות. אתם יודעים, העולם מתפתח ומתקדם, וצריך להתעדכן. מה שהיה מקובל בשנות ה-70 מוכות הסוציאליזם של המאה שעברה הפך אט-אט לנורמה הרסנית ויקרה. ומה שעשו יזמים פרטיים לפרויקט כמו כביש 6 למשל, הם יכולים לעשות גם לנמלי הים. עבור האזרח מן השורה, זו סיבה למסיבה.

מילא – יאמר אזרחנו מן השורה – שביתת נמלים אצלנו הלא היא עניין שבשגרה, ובלאו הכי אני קונה היום הכל באי-ביי. ישבתו נא כדרכם, ויואילו נא לעדכן את הציבור כשיצאו להפסקת הסטייקים הבאה.

אלא שהפעם הנמלים לא צועדים לבד: הנהלת הרכבת קפצה גם היא על העגלה המושבתת; ולראשונה גם חברות פרטיות מובהקות מצטרפות לחגיגה – מה לחברת ביטוח או לסוכנות רכב ולתנאי ההעסקה של מפעילי עגורנים?

ובכן מה? התשובה ידועה: המפתח נמצא בהסתדרות, הצוברת בשנים האחרונות יתר כוח והשפעה. לא עוד ארגון עובדים אפרורי של מפעלים ממשלתיים לשעבר, המלינים על אבדן הפריבילגיות המפא"יניקיות; ההסתדרות היום היא ארגון שכוחו עולה בשוק הפרטי דווקא. הרשימה ארוכה ומטרידה: 'פלאפון', 'סלקום', 'אורנג', 'דלק', 'סונול', חברת הטכנולוגיה 'קמדע', בתי ההשקעות 'מגדל' ו'כלל', 'מקדונלדס', 'אגאדיר', 'פז', מכללת 'שנקר', 'Ynet', 'גלובס', 'ערוץ 2', ועוד רבים וטובים. על-פי הדיווחים, בשנת 2013 לבדה הצטרפו להסתדרות קרוב ל-40 אלף עובדים – עלייה חדה ביחס לשנת 2012, שבה התאגדו כ-13 אלף עובדים בסך-הכול. ובשנת 2014, הצטרפו עשרות אלפים נוספים.

כיצד מתרחש הפלא הסוציאליסטי הזה מול עינינו הליברליות? כיצד צועדת לה ישראל המתקדמת לאחור, לזמנים החשוכים של עריצות האיגודים?

ובכן, הנס האדום מתרחש בחסות… חכו לזה… אולי עוד קצת בשביל המתח… והנה הפתרון: מדינת ישראל. מסתבר שהחוק במדינת ישראל מאוד אוהב עובדים מאוגדים. מה זה אוהב? עד כדי כך שדי ששליש מהעובדים בחברה מסוימת יחתמו על טפסי ההסתדרות, כדי שההסתדרות תהפוך לגוף היחיד המייצג את כלל העובדים בחברה מול הבעלים.

כן, כן, שמעתם נכון: לא רוב העובדים, לא חצי מהעובדים, די בשליש מהעובדים בלבד כדי להכפיף תאגיד שלם, על מנהליו, בעליו ועובדיו ברמות השונות לתכתיבי ניסנקורן והשבתותיו. זכותם של יחידים להתאגד הפכה בישראל לעריצות המיעוט, הכופה את הרוב להתאגד בלי לטרוח לשאול איש איש לרצונו ומבלי לכבד את בחירותיו האישיות.

בכל תחום אחר היה בית-המשפט בישראל, מגן הזכויות הידוע, מזדעזע עד היסוד מן המצב החוקי הזה. לא כאן. לא די בכך שבית-המשפט מתיר פלישה זו לאוטונומיה של הפרט, הוא אף לא מתיר למעסיקים כל זכות להתגונן בשום אמצעי, כולל להסביר לעובדים את המשמעות הכלכלית של ההתאגדות, העלולה לסכן, בסופו של חשבון, את אותם עובדים, כולל הרוב שייתכן שכלל לא מעוניין באיגוד.

כן, כן, שוב שמעתם נכון. בית-הדין הארצי לעבודה הודיע בסדרה של פסיקות כי אין לבעלי החברות רשות להתערב בתהליכי ההתאגדות של עובדיו. כך נפסק למשל, כאשר הנהלת חברת פאלפון ניסתה להסביר לעובדיה על ההשלכות השליליות של התאגדות שתפגע ביכולת החברה להתחרות בשוק, כי "בשלב ההתארגנות הראשונית … לא יישמע קולה של החברה בנוגע לזכות ההתארגנות, מימושה והשלכותיה על מקום העבודה, בין במישרין ובין בעקיפין", וכי "התבטאות החברה בנוגע לממדי הנזק העלולים להיגרם כתוצאה מן ההתארגנות ופגיעה ביכולת התחרות שלה מול גופים מתחרים, פסולה ואסורה".

(קמפיין אגרסיבי להשתלטות על המשק. מתוך עמוד הפייסבוק של ההסתדרות)

יתר-על-כן, כאשר העובדים שובתים, בית הדין אוסר על בעלי החברות להעסיק עובדים אחרים שיאפשרו לעסק להמשיך לעבוד: "ניתן בזאת צו ארעי האוסר… להעסיק עובדים במקום העובדים השובתים או נוקטים בעיצומים". שהרי, כפי שפסקו השופטים טובי הלב, "זכות ההתארגנות של העובדים גוברת על זכות המעסיק לחופש הביטוי והקניין".

אתם הבנתם את זה? אדם הוגה רעיון, יוזם ומקים עסק, מגייס תורמים, מוצא עובדים, ויולד חברה בישראל. נגד כל הסיכויים אולי היא גם מצליחה לשרוד, להרוויח ולהעסיק עובדים. ואז, את הדבר הקריטי ביותר לשגשוג העסקי – הגמישות בניהול כוח האדם – נוטלים ממנו קמפיינים הסתדרותיים אגרסיביים, בחסות חקיקה דרקונית ובית-משפט דורסני.

מדובר בנזק אסטרטגי למשק, ההופך את ישראל לבלתי-ידידותית לעסקים, ומונע מאנשים טובים, יזמים ויצרניים לרתום את כישוריהם המיוחדים לטובת השגשוג והצמיחה של כולנו. תדע כל אם עבריה: הבן צריך ג'וב עם קביעות, ותק והסתדרות. חלילה לא עסק, יוזמה ושגשוג.

מדובר לא רק בעוול חמור, אלא גם באיוולת משוועת. זהו עוול כלפי החברה הישראלית כולה, שהופכת לקבוצה אחוזת אימה הנאבקת על חלוקת העוגה, במקום להינות מפירותיה של עוגה ההולכת וגדלה. זהו עוול כלפי בעלי העסקים הקיימים, וכלפי אלה שבשל התנאים הללו לעולם לא נכיר. זהו עוול לכלכלה המודרנית והצומחת שלנו. וזהו עוול לעובדים עצמם, המונעים מחלק מחבריהם להתעלות ולהתקדם, ומונעים מהחברה את התנאים להצלחה בשוק תחרותי, הצלחה שמשמעותה טוב חברתי מצרפי. לא מאמינים? שאלו את יוון. שאלו את פורטוגל. שאלו את ספרד.

לנוכח פני העוול והאיוולת, כך לימדונו רבותינו שבאדום, אין לו לאדם אלא נשק אחד:

"שביתה!"

כך נקרא אנחנו, מעל דפי 'מידה': "שביתה!"; קבל עם ועדה אנחנו מצהירים: עד שיבוטל סעיף "שליש יציג" בחוק ההסכמים הקיבוציים, כאן שביתה!!