פרשת נשֹא: נדר הנזיר ונדבתו

מהם נדרי הנזיר ביהדות? • כדי לפרש את הדינים המופיעים בפרשתנו ולהבין את משמעותם יש לצלול למעמקי התנ"ך ולדלות את הרמזים השונים הפזורים בו

דובר עברית מודרנית, המסוגל לקרוא ולהבין ספרות עברית של מאה השנים האחרונות, מסוגל לקרוא גם חלקים גדולים מן המקרא ולהבינם. יש אמנם מי שכופרים בכך, אבל לכפירה הזאת יש מניעים פוליטיים אנטי-ציוניים.

בכל זאת אין להכחיש שיש כמה גורמים המכבידים על ההבנה. לעתים מופיעה מלה שאינה מוכרת לדוברי העברית, מפני שמובנה המקראי נשכח. למשל בתיאור של בני ישראל היורדים לארץ פלשתים ללטוש את כלי הברזל שלהם מופיעה המלה פים: "וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים (שמואל א, י"ג, 21)". מובנה של מילה זו נשכח, עד שבאה הארכיאולוגיה והוכיחה שפירושה מידת משקל לכסף.

לעתים מורכב משפט שלם ממלים בלתי מובנות (גם למפרשים) למשל:"לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל" (איוב י"ב, 5). באי-הבנה כזאת מרגיש הקורא בעצמו, מסיק את מובן המלה מתוך המשפט כולו או מעיין במילון. אבל לעתים מופיעה מלה במקרא שהקורא מעניק לה לפי תומו את המובן שיש למלה בעברית המודרנית, למרות שבעברית של המקרא מובנה שונה. שגיאה זו נסתרת מעיני הקורא. דוגמה נאה היא כתונת הפסים של יוסף. הקורא המודרני רואה לנגד עיניו בגד שלאורכו או לרוחבו נמתחים פסים צבעוניים, אבל ככל הנראה המובן הוא כתונת המגיעה עד כף היד והרגל.

לעתים, כמו במלה שנדון בה להלן, ניתנו למלה שהתקשו בפירושה כמה מובנים, והקורא המודרני בוחר בפירוש שגבר משום מה, לא תמיד בצדק, על יריביו. ברשימתנו השבוע ננסה לעמוד על מובן של פסוק מפורסם מאד, כשאנו נעזרים בפיענוחו בדיני הנזיר המובאים בפירוט רב בפרשה שלנו (במדבר ו, 21-1).

בין פרעות לפרעות

שירת דבורה נחשבת לאחת היצירות העתיקות במקרא. משום כך אין להשתומם שפסוקים רבים בשירה קשים להבנה. כזה הוא הפסוק הפותח את השירה: "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְהוָה" (שופטים ה, 2). דובר עברית מודרנית אינו מתקשה בפסוק והוא מבין את המלה פרעות הפותחת את הפסוק כנרדפת ל"מהומות" או ביתר דיוק כמובן המלה הלועזית "פוגרומים". כלומר, 'בזמן הפוגרומים בשעה שהעם התנדב וגו'. פירוש זה קרוב לפירוש רש"י "כשבאו פרצות על ישראל" (לסקירת אפשרויות הפרשנות של המילה עיין בהערת טור-סיני במילון בן יהודה ערך 'פרעות', עמ' 5517 הערה 2). אבל ניתוח פילולוגי של הפסוק מלמד שיש להעדיף פירוש אחר, המפנה אותנו לפרשה שלנו.

השירה נפתחת בהכפלת השורש "פרע" – בפרוע פרעות. שורש זה מופיע בדיני הנזיר (במדבר ו, 5) "כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ". הנודר נדר נזיר חייב לגדל שערו פרע. כלומר לגדל שערו כדרך הטבע בלי להעביר עליו תער. מבין שלושת האיסורים החלים על הנזיר בבמדבר (השנים הנוספים הם איסור שתיית יין ושכר ואיסור היטמאות למת) נראה איסור זה כמאפיין העיקרי של הנזירות, כפי שאנו למדים מן הביטויים המלמדים, שהמלה נזר הפכה נרדפת למילה שער ויכולה כשלעצמה לסמן את השער: נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל-רֹאשׁוֹ (7), או  רֹאשׁ נִזְרוֹ (ו, 18), שהוא קיצור של "שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ".

השורש נזר עצמו קרוב לשורש נדר כפי שאנחנו יכולים לראות בפרקנו בפסוק 2: "אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה", וכך גם בפסוקים 5, 21. השורש נדר קרוב לשורש נדב כמוכח מהרבה פסוקים, למשל דברים כ"ג, 24: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ" (ועיינו עוד בויקרא ז, 16; כ"ב, 18, 21 ועוד הרבה).

נוכחנו אפוא שהנזיר ניכר בעיקר בשערו הצומח פרע וכן מצאנו בדיני הנזיר קשר בין השורשים נזר-נדר-נדב, והנה בפסוק שאנו מתאמצים לפרשו מופיע פרע בצלע הראשונה של הפסוק ומולו נדב בצלע המקבילה. על סמך הנתונים שרשמתי, נכון לפרש את "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל" – בשעה שקמו מגדלי שער פרע בישראל, כלומר, נזירים. הצלע המקבילה חוזרת על התיאור: בְּהִתְנַדֵּב עָם – בשעה שהתנדב העם לנזירות.

הנזירים והלוחמים

אין לתמוה על הזיווג בין הנזירים ובין מלחמת דבורה, כי הזיווג בין הנזירות ובין מלחמות-ה' רווח במקרא, כפי שנראה בדוגמאות הבאות.

המפורסם מבין הנזירים האלה הוא שמשון. גם על שמשון נאסרה שתיית יין ושכר. (האיסור נאמר לאם שמשון אך הוא בודאי מכוון בעיקר אליו). וגם שמשון צווה לגדל שערו פרע. בלשון הכתוב שם: "וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן" (שופטים י"ג, 5), המקביל ל"תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ" בתיאור הנזיר בבמדבר (ו, 5) (המלה הקשה "מורה" מקבילה כנראה בגזרונה למלה תער). שתיהן גזורות מן ערה שפירושו חשף, המוכר מן הפסוק המפורסם במזמור קל"ז על בני אדום: "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" ("מערה"*הפך ל"מורה" בנשילת העין). גם בסיפור שמשון השער הוא היסוד הדומיננטי בנזירות. בשעה שעלה התער על שערו סר כוחו, ובשעה שהחל לצמח שב אליו.

לסוג הנזירות הלוחמת במלחמות ה' מכוון הנביא עמוס (ב, 12-9) בשעה שהוא מזכיר את הנזירים על רקע כיבוש הארץ והמלחמות של מלכות ה' הקדומה: "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי. וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה. וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ".

ככל הנראה, לנזירות מן הסוג הזה רומז גם כינוי יוסף כנזיר אחיו בברכת יעקב (בראשית מ"ט, 26). אין אמנם ביכולתנו להבין ברכה סתומה זאת במלואה, אבל האופי הלוחם של יוסף ניכר גם מבעד לקשיים של הטקסט (שם, פסוק 23): "וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים. וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו".

"יין ושכר לא שתיתי"

על חנה העקרה, אם שמואל לעתיד לבא, המתפללת לבן מספר הכתוב: "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ" (שמואל א א, 11). ובדין למדו רבותינו משוויון הניסוח (משנה נזיר ט, ה): "מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר". נזירות שמואל מצטרפת ליסודות המשותפים הרבים בין סיפור לידת שמשון ובין סיפור לידת שמואל, היצוקים שניהם בדפוס לידת העקרה. בהנחת חכמי המשנה, ששמואל היה נזיר, תומך תרגום השבעים (התרגום היווני למקרא מן המאה השלישית לפנה"ס), המצרף לאיסור העברת התער את האיסור לשתיית יין ושכר וגורס בפסוק 11 'ומורה לא יעלה על ראשו ויין ושכר לא ישתה'. בכתב היד של שמואל שנמצא בקומראן חותם את פסוק 22 "ונתתיהו נזיר עד עולם". עולה יפה עם נזירות שמואל הבלטת הנדר של חנה אמו (11). על קרבת נדר לנזר עמדנו למעלה. גם תשובת חנה לגערת עלי החושבה לשכורה: "יַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי" (א, 15) רומזת שבדומה לאם שמשון גם חנה אם שמואל נמנעה משתיית יין.

שמואל הנזיר אינו גיבור מלחמה כקודמיו. ייתכן שצד זה בדמותו זכה לביטוי בחלק של הסיפור שתיאר את חורבן שילה לאחר המפלה מידי הפלשתים. כמה ראיות תומכות בהנחה זו, אך אין כאן מקום להרחיב.

נשוב לפרשה שלנו. בדיני הנזיר אין זכר לרקע של ההינזרות, כלומר, מדוע גזר פלוני על עצמו את איסורי הנזירות אלא כדרכה של תורת הכוהנים הפרק דן רק בצדדים הפולחניים של נדר הנזירות. מפליא שפתיחת הפרק כוללת גם נשים בין הנודרים נדר נזירות, אך בהמשך דן הפרק רק בנזיר הזכר. מסתבר לישב את הקושי, שכוונת הפתיחה לאם המקדישה את בנה לנזיר בדומה לאם שמשון ולאם שמואל. מה גם שראינו אצל שתיהן שההינזרות מן היין כוללת גם את האם וחלה עליה לפני הלידה.

_______________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.