האם הציונות הדתית שמרנית?

מקובל לתאר את התנועה השמרנית האמריקנית כעומדת על שלוש רגליים: חירות הפרט וחופש כלכלי; כבוד לדת ושימור המסורת; לאומיות גאה ותפיסת ביטחון ריאליסטית. תיאור זה, שנוסח על-ידי ויליאם באקלי הבן, אחד מאבות השמרנות האמריקנית ועורך ה'נשיונל ריוויו', קלע היטב אל המטרה ושימש את התנועה עד לניצחונה הפוליטי הגדול בימי נשיאותו של רונלד רייגן בשנות ה-80.

החיבור בין שלושת היסודות הללו איננו מקרי, ואינו נובע רק מן העובדה שלשלושת המחנות האלו אויבים משותפים. האמונה בשילוש השמרני מבוססת על הנחת-מוצא משותפת בסיסית בדבר הטבע האנושי והאופן בו פועלת הקידמה. השמרנים מחזיקים בעמדה פסימיסטית בכל הנוגע לטבעה של האנושות. האדם לדידם איננו יצור רציונלי מושלם; הוא מונע מדחפים ארציים, תאוות ורגשות, ויש בו צד אינטרסנטי נמרץ המגיב לתמריצים ולנסיבות המשתנות. כפי שתמצת פרידריך האייק את שורשיה של מסורת זו: "נגזים אך במעט אם נאמר שבעיניהם … היה האדם עצלן ובטלן, פזרן ובזבזן, שרק כורח הנסיבות עשוי לאלצו לנהוג בצורה כלכלית וללמדו להקפיד על התאמת אמצעיו למטרותיו".

לא ייפלא אפוא כי השמרנים מגלים חשדנות תהומית כלפי חזונות אוטופיסטיים, ומעדיפים להתבסס על מערכות חברתיות ומדיניות שהתפתחו במשך שנים ארוכות, והתבססו על ניסוי וטעיה של דורות רבים. מתוך השקפה זו מובן גם האיחוד בין הגישה המצדדת בחופש כלכלי וכבוד למסורת מחד גיסא ונציות ביטחונית ולאומיות פטריוטית מאידך גיסא: שלום עולמי, צדק חברתי ושיוויון כפוי הם דוגמא לצדדים שונים של אותה מטבע אוטופיסטית, המנסה לכפות את המציאות הרב-גונית והמורכבת לתוך סד רציונלי נוקשה, אחיד, נאיבי להפליא ודוגמטי עד לזרא.

השמרן נזהר מניסיונות לתכנן את המשק, ולכן הוא תומך בשוק חופשי; הוא חושש מהתוצאות של המלחמה במשפחה המסורתית, ולכן הוא מתנגד למאבקים הבאים לערער עליה; והוא חשדן עד מאוד ביחס לכוונותיהם של מדינות ועמים זרים, ולכן הוא מעדיף לבסס את בטחונו הלאומי על יכולתו הצבאית העצמאית, ולא על רצונן הטוב של האומות.

מעל לכל, מתנוססת מעל השמרנות תחושת ספקנות ואי-וודאות לגבי יכולות ההשגה של בן אנוש. כמו הבדיחה הידועה על טכנאי המחשבים, הסבור שגם אם משהו נראה מוזר – כל עוד זה עובד עדיף לא לגעת, גם השמרן מעדיף לא להתיימר ולהנדס דברים שאין אנו מבינים, וכנראה שלא נבין לעולם. זו גם הסיבה לכך ששמרנים באופן כללי מעדיפים ממשלות מצומצמות וקטנות, העוסקות בעיקר בשמירה על הביטחון והרכוש, במקום ממשלות גדולות בעלות מוטת שליטה רחבה על החברה לצד יומרה נואלת לדעת כיצד ניתן "לטייב" אותה.

הציונות הדתית ושמרנות בישראל

תנועה שמרנית ישראלית לא ממש קיימת. מרכיביו השונים של "השרפרף משולש הרגליים", כפי שכינה זאת רונלד רייגן, קיימים בישראל, אך טרם נמצאה הנוסחה שתאחד ציבורים רחבים דיים לכלל תנועה אפקטיבית.

רבים סבורים כי המפתח לכינונה של תנועה שמרנית נמצא במגזר הציוני-דתי. הסיבה לכך ברורה מאליה. במבט ראשוני ניתן לזהות בציבור הדתי-לאומי שילוב של דת ומסורת יחד עם נציות ביטחונית. רק נשאר להוסיף לאידאולוגיה של המגזר אג'נדת שוק חופשי – כפי שעולה לעתים מהתבטאויותיו של שר החינוך נפתלי בנט – ונדמה כי הציונות הדתית, שממילא רואה את עצמה כאליטה יהודית, הופכת בקלות לבסיס שעליו תצמח התנועה השמרנית הישראלית המיוחלת.

האם אלו הם פני הדברים או שמא במבט יסודי יותר תתגלינה אמיתות אחרות? דומה כי בחינה זהירה ומדוקדקת של השקפות הציבור הדתי-לאומי עשויה להיות דבר בעיתו, על-מנת לברר אחת ולתמיד: האם, על-פי הבנתנו הפוליטית של המונח 'שמרנות', הציונות הדתית היא שמרנית?

צדק צדק תרדוף

חירות הפרט והחופש הכלכלי הנגזר ממנה הם מאבני היסוד החשובות ביותר של השמרנות. שאלת החירות ומגבלותיה מקיפות את חיי האזרח בכל אשר יפנה, והן עומדות בבסיס הדיונים בשאלות מדיניות שונות. מיסוי, חינוך, רגולציה, חוקי העבודה, חופש התקשורת, חופש הביטוי ושאלות דומות, ממלאים את עיקר סדר היום הציבורי של החברה, ועיצוב המדיניות בתחומים הללו קשור באופן מובהק לאופן שבו אנו תופסים את חירות הפרט.

מה יחסם של בני הציונות-הדתית לחירות הפרט? כיצד הם מבינים את מקומה בניהול המדינה, את האופן שבו ההתחשבות בה מגבילה את הממשל, ואת חשיבותה בשיטה הדמוקרטית?

מחקר מקיף שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא עמדותיו של הציבור הדתי-לאומי בחן את האופן בו מקובל בציבורים שונים להגדיר את מהותה של הדמוקרטיה. התוצאות מאלפות: בעוד שמחצית מהציבור הרחב תפס את מהותה של הדמוקרטיה כשמירה על חופש וחירות, עבור שלושת הגוונים של הציבור הדתי-לאומי שנבדקו במחקר נרשם פיחות יחסי משמעותי בהכרת ערך החירות.

להלן המספרים. ראשית, נדגיש כי רק מיעוט מבוטל בציבור הדתי-לאומי מביע עמדות אנטי-דמוקרטיות, כלומר, הוא מקבל את הדמוקרטיה כשיטת משטר רצויה. אבל מהי הדמוקרטיה עבורו? אולי יפתיע את מורי האזרחות בישראל לגלות שבניגוד להוראתם הציבור הישראלי, בחושים בריאים להפליא, מזהה את הדמוקרטיה באופן גורף עם חירות. כך חילונים (50%), מסורתיים לא-דתיים (45%), מסורתיים דתיים (51%), ואפילו חרדים (40%). הדתיים-לאומיים, לעומת זאת, בולטים בכך שעבורם החירות אינה מהווה את הנדבך המרכזי של הדמוקרטיה: דתיים-מודרניים/ליברלים 44%, דתי-לאומי 37%, וחרד"לים 27%. המסקנה מתבקשת: יחסית לרוב הקהלים השונים בישראל, הציונות הדתית רחוקה יותר מעמדות המדגישות את חירות הפרט כחלק מרכזי של שיטת המשטר הישראלית.

מחקר דעת-קהל נוסף שערך ארגון הרבנים 'בית הלל' נערך בקרב הציונות הדתית, השתמש גם הוא בחלוקה דומה של תת-המגזרים והראה כי הציבור הדתי-לאומי תומך באופן נחרץ למדי באג'נדת הצדק החברתי וכי הוא רואה בה ערך דתי. אמנם, בשאלה האם שוויון זכויות הוא "ערך יהודי" ניכר הבדל בין הזרם החרד"לי (35%) לזרמים האחרים (50-59%); אך כאשר דובר בשאלות מעשיות יותר הפערים הצטמצמו: רוב מוחלט של הציבור הדתי לאומי וראה בצדק חברתי "ערך דתי עליון" (57%-71% לפי תת-מגזרים); ורוב מובהק עוד יותר סבור ש"דתיים צריכים למלא חלק במאבק על סוגיות חברתיות". כל אלו הם, כידוע, תפיסות הקוראות להתערבות ממשלתית נרחבת בחיי האזרחים, על חשבון חירותם.

המעמד הלא-מרשים של חירות הפרט בציבור הדתי-לאומי אינה מפתיעה לאור עמדותיהם של רבנים ומנהיגי ציבור אחרים בסוגיה. גם שם מתגלה נטייה מובהקת שמאלה לכיוון מה שמכונה בארצות-הברית גישה "פרוגרסיבית", כלומר, שמאל המאמין בממשלה גדולה ו"מומחית" המממשת תפיסות של "צדק". תפיסה זו עומדת כאמור בניגוד לגישה הרפובליקנית השמרנית המדגישה ממשלה קטנה והתערבות מעטה בחיי היחידים והקהילות.

במאמר שפרסמו משה הלינגר ויוסף לונדין בכתב העת Journal of Political Ideologies, נסקרות עמדות רבנים ביחס לכלכלה ולצדק חברתי. במחקר זה, שגם בו נבחנים תתי-המגזרים על-פי החלוקה המקובלת, קשה למצוא ביטוי לעמדות התומכות במובהק בכלכלה חופשית ואי-התערבות המדינה. על-פי ממצאיו של לונדין רוב הרבנים ומובילי הציבור המקדישים מחשבה לשאלות הכלכליות וכתבו בנושא, אוחזים בעמדות שמאל-כלכלי מובהקות; בביטאוניו של הציבור החרדל"י ניכרת אדישות לנושא.

דוגמא אחרת ניתן למצוא בדברי הרב יובל שרלו, הנחשב למוביל האג'נדה החברתית הדתית-לאומית:

"עלינו להקים את מדינת הגאולה ובשל כך… אל תוך שפתנו חייבת להיכנס מידת הצדק, ההוגנות המוסריות הרגישות לזעקת הדל… במצבנו היום לא נוכל לבנות את חומת בית ה', במדינה שבה עובדים זרים אינם מקבלים משכורת הוגנת, בה יש  פער עצום במגזר ציבורי, ובה העלמת מס לא נתפסת כעבירה…"
('ואיפה הצדק' , נקודה 251, מאי 2002).

דברים דומים אמר זבולון אורלב, בעת שכיהן כשר הרווחה מטעם המפד"ל: "ההשתוללות הכלכלית הניאו-שמרנית, מרוקנת מתוכן את כל ערכי היהדות". אך נדמה שהגדיל מכולם פרופ' שלום רוזנברג, שטען במאמר שפרסם ב"דעות" כי מהותה של הכלכלה החופשית  ופריחת התאגידים הבינלאומיים היא עבודת אלילים מודרנית בה יוצר האדם ישות אבסטרקטית ומשתעבד לה. רוזנברג פנה אל הציונות הדתית ודרש ממנה להמשיך את המסורת היהודית עוד מימי החשמונאים, כאשר ידעו היהודים להתייצב אל מול האופנה העולמית. גם עתה לדבריו על היהדות להוות מופת עולמי שיעצור את האלילות החומרנית החדשה, יפסיק את ההשתעבדות המוחלטת לרווח ויניף את נס המאבק נגד הכלכלה החופשית.

רעיונות אלו קנו שביתה גם בקרב רבנים מובילים מהזרם המרכזי של ציונות הדתית, הרב יעקב אריאל, נשיא ארגון רבני צהר ורב העיר רמת-גן, למשל, סבור כי הציבור הדתי-לאומי החמיץ את המחאה החברתית: "הציבור הדתי לא הרים את הדגל הנכון במהלך המחאה החברתית", אמר אריאל בכנס בנושא "צדק חברתי במדינה יהודית". לדבריו, הציבור הדתי היה צריך להנהיג את המחאה החברתית מכיוון שהדגל החברתי הוא "דגל יהודי דתי שיש לשאתו בגאון". אריאל אף השתתף באופן אישי במחאה, וישיבת רמת-גן שהוא מכהן בנשיאותה, אף הקימה אוהל מחאה.

בהזדמנות אחרת הסביר אריאל כי הצדק החברתי הוא עקרון שאמור להנחות גם את ההנהגה הלאומית: "עם ישראל רוצה מנהיג, אך התחושה היא שרוצים מנהיג חזק 'ביטחוניסט' שיציל אותנו מפני הקאסמים… אנו צריכים לשאוף למנהיגות שתשאוף כעיקר לצדק חברתי".

הנהייה השמאלית-חברתית בציונות-הדתית הגיעה לביטוי ארגוני מלא עם הקמת תנועת 'במעגלי צדק', ששמה לה למטרה לקדם את ערכי הצדק החברתי בציבור הישראלי. תנועה זו, שהוקמה על-ידי אנשי שמאל דתיים, זכתה במפתיע לקונסנזוס רחב ביותר, ובכנסים שהיא מארגנת – בעיקר בימי הצומות – השתתפו מגוון רבנים המייצגים פחות או יותר את רוב הציבור הדתי-לאומי, כמו הרב שלמה אבינר, הרב מרדכי אלון, הרב יובל שרלו והרב יעקב אריאל. גם אנשי התיישבות ושמרנים הלכתיים כמו אבינר ואריאל משלבים ידיים עם השמאל הכלכלי.

התנועה הגדירה את עקרונותיה באחד המאמרים הראשונים שפורסם בביטאונה כך:

"איה קולה המוסרי חברתי של המסורת היהודית?  האומנם ייתכן שלדת ישראל אין מה לומר בנושאיים כמו הסדרי פנסיה, זכויות העובד, העוני, הנגשת מקומות ציבוריים או היחס לנכים?" ('במעגלי צדק', גליון 1)

נדמה שאת הביטוי הציורי ביותר לאופן שבו האנרגיה הדתית-לאומית אמורה להיתרגם לכלל תנועה כלכלית-חברתית מעשית, העניק חילי טרופר, ממייסדי התנועה: "תפילות המוניות בכותל נגד הגזרות הכלכליות, הפגנות המונים בכיכר רבין בשל הלנת שכר הרשויות ושרשרת אנושית מדימונה עד הכנסת בתביעה להעניק סל תרופות הולם לחולים וקיום מכובד לקשישים" ("סבסטיה האדומה", ארץ אחרת 24).

‎Posted by ‎Bema'aglei Tzedek | במעגלי צדק‎ on‎ יום שלישי 17 מרץ 2009

לא מדובר בהגות בלבד. בשנים האחרונות התגבר בציונות הדתית העיסוק בשאלות של מדיניות כלכלית, ומכוני מחקר הלכתיים ובתי-מדרש החלו לבחון סוגיות אלו באופן שיטתי ואינטנסיבי. גם כאן, תוצרי המחקרים רחוקים מלהיות שמרניים מבחינה כלכלית.

המכון התורני לחקר הכלכלה, "כת"ר", שמושבו ביישוב קדומים (אחד מיישובי "הגרעין הקשה" של הימין המתנחל) הוא אחד הגופים המפרסם בנושאים כלכליים באופן תדיר. בפרסומיהם ניכר כי לצד הכרה בסיסית ביתרונות הברורים של השוק החופשי בכל הנוגע ליעילות ועידוד הצמיחה, סבורים אנשי המכון כי יש צורך בהתערבות ממשלתית מסיבית בכל הנוגע לפיקוח על המחירים ורגולציה.

כך למשל סבורים אנשי המכון כי "אחד מהתפקידים המוטלים על בית הדין הוא פיקוח… על מחירי השוק". וכי אין לסמוך על כוחות השוק החופשי "מפני הרמאים". לדעתם "אין ספק שתחרות שנועדה 'לשבור' את השוק ולגרום לסילוקם של שאר המוכרים, הרי היא אסורה בתכלית".

לא רק זאת, אלא שבכל הנוגע למוצרי יסוד, "יש להגביל את המסחר בהם, ולפקח על המחירים כדי לאפשר את קנייתם אף לשכבות החלשות ביותר", ובשעת הצורך "יש אף לסבסד מוצרי יסוד, כדי לאפשר את מכירתם לכלל האוכלוסייה". בכלל זה נכנסים לדעתו "לא רק במוצרים שהם חיי נפש ממש, אלא כל מוצר שאנשים צורכים באופן קבוע להם או למשפחתם, כדוגמת מאכלי שבת וחג (דגים, עופות וכדו') וכן צורכי מצווה (ארבעת המינים)".

לא רק מזון ומוצרי צריכה אחרים נכנסים לפיקוח. גם דיור לדעת אנשי המכון הוא "מוצר יסוד", ועל כן "מחויבת המדינה להבטיח מניעת התייקרות בלתי סבירה של דיור זה". אמנם עדיף לעשות זאת באמצעות הגדלת ההיצע, אך אם אי-אפשר, אין להסס להטיל "פיקוח על מחירי הדיור המינימאלי".

אנשי מכון כת"ר גם תומכים בהעדפת תוצרת "כחול לבן" עד להפרשי מחירים של 20 אחוזים; מתנגדים להפחתת מיסים, שמטבעה מיטיבה בעיקר עם בעלי ההכנסות הבינוניות והגבוהות;  מתנגדים לקיצוץ בקצבאות הילדים; תומכים בהשתתפות המדינה בתשלומי הורים לנזקקים; סבורים שיש לתת הנחה במעונות סטודנטים ללא הגבלת גיל; וסבורים כי על המדינה להגדיר "סל עוני" שאותו עליה לדאוג לספק לכלל האזרחים – "בסופו של דבר צריכה כל משפחה עובדת לגמור את החודש במינימום ההכרחי".

מסתבר שהסיסמא "יש לשמור על עקרון השוק החופשי", כשהיא מסויגת באמירה "עד כמה שהדבר ניתן". לא משאירה הרבה תחומים שבהם הדבר "ניתן". נעיר רק, למען הסר ספק, שהגישה השמרנית מעודדת עזרה לחלש וסיוע למתקשה, אלא שהיא מסרבת להסיר אחריות זו מכתפי אזרחים בשר ודם על-מנת להעבירה למדינה האבסטרקטית והביורוקרטית. בעיני השמרן מדובר בכשל מוסרי מובהק. יתר-על-כן, הבנה כלכלית בסיסית ביותר מנכיחה מיד את העובדה שהפיקוח וההתערבות הממשלתיים פוגעים קודם כל בעניים. העשירים מסתדרים היטב בכל מקרה, אך העניים זקוקים לשוק החופשי כאוויר לנשימה, ולא למערכת המדינתית החונקת שיודעת בפטרוניות והתנשאות מה טוב להם.

חשוב לציין כי לנוכח הרטוריקה הסוציאליסטית הרווחת, קשה למצוא בציונות הדתית אנשי רוח ומנהיגים ציבוריים התומכים במובהק בחירות ובקפיטליזם. יוצא דופן בהקשר הזה הוא שר החינוך ויו"ר 'הבית היהודי' נפתלי בנט, שנוהג להתבטא בעד מדיניות של שוק חופשי. אם כי מבחינה מעשית גם הוא עסק בכך באופן מצומצם למדי, והוא נוטה להדגיש בעיקר את עידוד התחרות, עניין פרקטי במהותו ולא את עקרונות החירות וזכות הקניין שהם הבסיס לתפקודה של חברה חופשית. למרות זאת, אפשר לקוות שמדובר בבשורה מרעננת שתוביל אולי לשינוי לטובה.

נסיים פרק זה בציטוט מפי הרב בני לאו, מראשי "בית המדרש החברתי" של בית מורשה, הקושר בין צדק חברתי למיסטיקה יהודית לתפארת:

ניכור ובידול חברתי שיוצרים בידול בין איש לרעהו משמשים קירות תמך לתקרה המבדילה בין ישראל לאביהם שבשמים. מי שחפץ לראות בזרימה של קודש היורד מן השמים לארץ, צריך לשבור את קירות ההפרדה הללו.

אפשר להתווכח אם זו אכן דרכה של תורה, אך דבר אחד ודאי: זו אינה שמרנות.

רדיקליים למען ארץ-ישראל

קשה להניח שהנטייה שמאלה של הציבור הדתי-לאומי בשאלות כלכליות-חברתיות הפתיעה רבים. מה בנוגע לסוגיות הבטחוניות-מדיניות? ידוע כי הציונות-הדתית היא נצית ועמדותיה מקבלות ביטוי ימני מובהק. אך האם סיבת אותה נטיה היא אותו ריאליזם שמרני ספקני? האם לפנינו הערכה מושכלת של האיומים ותכנית פעולה, או שמא עומד לפנינו עניין אחר לגמרי?

כאשר אנו נפנים לבחון את הרטוריקה של הציונות-הדתית, מתגלה תערובת מבלבלת של ריאליזם בטחוני לצד משיחיות רדיקלית. עניין זה בולט, למשל, בקמפיין שניהלה מועצת יש"ע נגד תכנית ההתנתקות: טיעונים בטחוניים בדבר הסכנות שבעליית חמאס ואיום הטילים על ישראל נשזרו בנאומי "אתחלתא דגאולה" והצהרות נבואיות על כך שהתכנית "היה לא תהיה".

כאשר מעמיקים בתפיסת עולמם של מנהיגי המתנחלים, הזרם המוביל בסוגיות המדיניות-בטחוניות בציונות-הדתית, מתקבל רושם עז כי טיעוני הריאליזם הבטחוני נועדו רק לסבר את האזן, וכי המשיחיות עיקר.

הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא עדותו של הרב מנחם פליקס, ממייסדי גוש אמונים, בבג"ץ 'אלון מורה': "מעשה ההתנחלות של עם ישראל בארץ ישראל הוא הוא המעש הבטחוני הממשי, היעיל ביותר והאמיתי ביותר", הסביר פליקס לשופטי בית-המשפט העליון שדנו בחוקיות ההתיישבות, "אך ההתנחלות עצמה… איננה נובעת מטעמי בטחון ומצרכים פיזיים אלא מכח יעוד, ומכח שיבת ישראל לארצו". לדבריו, "הנימוק הבטחוני כבודו במקומו מונח, ואף שמידת כנותו אינה מוטלת בספק, בעינינו הוא אינו מעלה ואינו מוריד".

במידה רבה מתברר כי המוטיבציה להתנחלות, וממילא המדיניות המתכננת אותה, לא מונעת מצרכים ביטחוניים או חשיבה אסטרטגית, אלא מהחזון המשיחי: "בין שמתנחלי אלון מורה ישולבו בהגמ"ר לפי תכנון צה"ל ובין אם לאו, ההתנחלות בארץ ישראל שהיא היעוד של עם ישראל ומדינת ישראל, הינה ממילא בטחונם, שלומם וטובתם של העם והמדינה".

גילוי לב זה היה מכריע. בית-המשפט הבין כי למרות הצהרותיו של הרמטכ"ל רפאל איתן, הניסיון להתיישב באלון מורה לא נבע משיקולי ביטחון. ממילא לא ניתן להכשיר אותו על-פי דיני הכיבוש שבאמנת ג'נבה המתירים שימוש בשטח כבוש למטרות ביטחוניות.

"הגעתי לכלל דעה שהשקפה מקצועית זו של הרמטכ"ל, היא עצמה, לא היתה גורמת לקבלת ההחלטה על הקמת הישוב אלון מורה", כתב השופט לנדוי. להבנתו סיבה אחרת עמדה מאחורי החלטות הממשלה בנושא: "רצונם העז של אנשי גוש אמונים להתנחל בלבה של ארץ ישראל, קרוב ככל האפשר לעיר שכם".

השופט לנדוי לא טעה. כתביהם ודבריהם של מנהיגי 'גוש אמונים' עמוסים באמירות מיסטיות, השוללות באופן חד-משמעי את הדיון בשיקולי מדיניות ארציים. "לריבונו של עולם יש פוליטיקה משלו, ועל-פיה מתנהלת הפוליטיקה של מטה", כתב הרב צבי יהודה הכהן קוק, ופירט: "חלק מגאולה זו הוא כיבוש הארץ והתנחלות בה. זוהי קביעה של הפוליטיקה האלוהית, אשר שום פוליטיקה של מטה לא תוכל לה" (במערכה הציבורית עמוד קיב).

אין להתפלא אם כן, כאשר אנו מוצאים את תלמידיו טוענים כי את כל עיצוב המדיניות יש לבחון בקנה מידה דתי-משיחי. החוקר גדעון ארן, שליווה את אנשי גוש אמונים באותן שנים ראשונות, ריכז מגוון רחב של התבטאויות מפי מנהיגי התנועה, שפורסמו לבסוף בספרו 'קוקיזם'. חלק מציטוטים אלו נאמרו לייחוס, וחלקן צוינו באופן אנונימי. העיון בפרקי הספר חושף את הצדדים המיסטיים שבהשקפת עולמם של מנהיגי 'גוש אמונים' בצורה יסודית ומשכנעת למדי. כך למשל, הסביר לארן אחד ממנהיגי התנועה, שנותר עלום-שם: "חוץ וביטחון אינם שונים מחינוך ותרבות, אפילו לא מאגדה והלכה. הכל זה תורה ואמונה. כל עסקי החולין האלה הם קודש עליון … כל החלטת ממשלה היא עניין דתי שיש לו משמעות פנימית", לדבריו, "הפוליטיקה היא המבחן ליישום הדת בשלמותה. הפוליטיקה היא תורה והיא אמונה. היא-היא היהדות השלמה. יהדות הגאולה".

פרספקטיבה זו גם מעמידה באור הנכון את המאבקים המתוקשרים של שנות ה-70: "בסבסטיה לא נאבקנו על עקרונות מדיניות או ביטחון גרידא. המלחמה שם הייתה על מצווה מן השמיים, על קידום מהלך הגאולה, על רוחניות פנימית, בעצם תחיית הקודש". הכל כל-כך שמיימי ורוחני, עד שאין זה מפתיע למצוא עדות כמו זו: "כל מדרך רגל שלנו, כל הנפת יד, פותחים וסוגרים מעגלים חשמליים המדליקים נורות בעולמות העליונים".

על כן, מודים אנשי 'גוש אמונים', קשה להם לנהל דו-שיח של ממש עם שאר החברה הישראלית. "דו-שיח אפשרי רק בקצה המחנה, שם ישנו מישור רציונלי. אבל בתוך המחנה שולט הגיון מטא-רציונלי", הסביר לארן מנהיג אחר מהתנועה. ושם, בתוך המחנה, טיעונים מבוססי הגיון נעשים חסרי-משמעות: "התפישה שלנו היא ביסודה מטא-היסטורית, מטא טבעית, מטא-חברתית, מטא-כל נושא לדיון".

לא רק שאין דיאלוג, למעשה גם אין כל צורך אפילו להתחשב "במעשי גויים או יהודים שטחיים" כפי שכינה הרב צבי יהודה את האנשים המחוללים את הפוליטיקה והמדיניות. הללו, הפועלים בניגוד "לתכנית האלוהית", הם חסרי חשיבות, שהרי "הם בטלים ומבוטלים כנגד התורה וההנהגה האלוהית".

לא רק הרב הקשיש סבר כך, גם חנן פורת, מ"אנשי המעשה" של התנועה, פוליטיקאי וחבר-כנסת, סבר כי כדי לשנות את המציאות המדינית יש להיעזר בשכנוע-עצמי: "צריך לחנך את עצמנו: אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים בעולם", (ישיבה של מזכירות גוש אמונים 1976).

למעשה, אנשי הגוש ראו בהתנחלויות פעולה החורגת לא רק מעבר לעולם המדיניות הרציונאלי, אלא אף מעבר לשאלה הלאומית הישראלית. "בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכנינו", הסביר הרב משה לוינגר. לדבריו, ללא ההתנחלויות הגויים יסבלו מ"התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו"! וכך, במו ידינו, "נבלום את גאולתם". אבל אם נכפה עליהם את רצוננו, "הם יביעו תודה לישראל המגשים את תורתו השלמה". או אז, כשיפקחו עיניהם, "יתרמו לביטחון ישראל ואפילו לבניית בית-מקדשו".

מתוך תפיסת עולם זו, עם פרוץ מבצע שלום הגליל קראו אנשי 'גוש אמונים' להתיישב בדרום-לבנון "חבלי הארץ של שבטי אשר ונפתלי". כפי שהסביר הרב אליעזר ולדמן, מטרתה של המלחמה כולה לא הייתה אלא "לעשות סדר בין אדם לחברו, בין אדם למקום, סדר באומות, סדר בארצות, סדר בכל העולם", שהרי "זו אחריותנו" להימנע ממצב של "חוסר סדר" שהוא "עוול כלפי שמים".

ניתן להביא עוד ציטוטים רבים לאינספור בנושא. אך הנקודה ברורה דיה כבר עתה: המנהיגות הפוליטית והמדינית של הציונות הדתית, העומדת בראש החץ בנושא האג'נדה הביטחונית של ישראל, מציגה דעות אמוניות רדיקליות ומשיחיות, הם באים לממש חזון אוטופי אלוהי עלי אדמות, הם מצפים למהפכה גאולית שיחוללו באדיקותם.

גישה שכזו רחוקה מלהיות שמרנית. איזו מדיניות חוץ אפשר לנהל על בסיס ההנחה שאומות העולם צריכות להכיר בגדולתה של "החיה השמימית המתהלכת על הארץ בתבנית ששמה ישראל?" איך ניתן לעצב תורת ביטחון לאור המחשבה ש"כל רובה שנוסף לצבא ישראל מהווה עוד שלב רוחני ממש, עוד מדרגה בגאולה"? (שני הציטוטים מפי הרב צבי יהודה קוק).

המסקנה העולה מתוך הדברים היא שגם בנושא המדיני ביטחוני, בו מבטא הציבור הדתי-לאומי עמדות נציות מובהקות, מונחים זרעי רדיקליזם משיחי. תרומתו של הציבור הדתי לאומי לחיזוק הימין הישראלי, ולחיזוק מערכי ההתיישבות והביטחון הם רבים ומוערכים. אך כתנועה רעיונית, כמערכת ערכים והגות מדינית, לציונות הדתית אין הרבה מה להציע מלבד "מטא-כל נושא לדיון" רדיקלי ומנותק.

כבוד למסורת ואדיקות דתית

נותרנו אם כן, עם שרפרף בעל רגל אחת: הרגל הדתית והמסורתית. רגל אחת זה גם משהו, אך כפי שיתברר בשורות הבאות, מבחינה פוליטית, גם הרגל הדתית של הציונות הדתית איננה בת-ברית מוצלחת במיוחד של השמרנות.

פרופסור ג'יימס סיזר מאוניברסיטת וירג'יניה הראה כי המחנה הדתי של השמרנות האמריקנית מורכב למעשה משני מחנות שונים: אלו שהפילוסופיה הפוליטית שלהם מדגישה את המסורת ואלו המהווים קבוצת אינטרס דתית. לדבריו, המסורתיים הם אנשי רוח חילוניים, אשר הפילוסופיה השמרנית שלהם, שמנסחה המפורסם והוותיק ביותר היה אדמונד ברק, מובילה אותם לאמץ מדיניות חברתית זהירה ומלאת הערכה למפעל התרבותי של הדורות ומוסדותיו, כולל ייחוס חשיבות עליונה למוסדות המשפחה והדת. את רעיונותיהם אלו הם מתרגמים למדיניות פוליטית ברורה, שבין עקרונותיה מצוי הצידוד בממשלה קטנה ושוק חופשי.

לא כך הדתיים. הברית של הללו עם התנועה השמרנית נובעת בעיקרה משילוב אינטרסים ולא מהזדהות אידאולוגית. ארצות-הברית מבוססת על אתוס של חירות וחופש דת, שנועדה לאפשר לקבוצות דתיות שונות לקיים את פולחנן באין מפריע. זה הבסיס הממסדי של החירות האמריקנית, והקבוצות הדתיות השונות התפתחו לאורה. הדתיים מצטרפים למחנה השמרני המחויב לחירות הפרט והפרדת הדת מן המדינה כדי להבטיח שיוכלו לנהל את חייהם כראות עיניהם.

ראשי הכנסיות לא בהכרח מזדהים עם הרעיונות הפילוסופיים של אדם סמית' ואדמונד ברק, אך הם מכירים בתועלת הפוליטית שלהם, וכורתים עימם ברית. אין זה חיבור מובן מאליו: התנועות הדתיות היו האחרונות להצטרף לתנועה השמרנית שהתפתחה בשנות ה-50 וה-60 בארצות הברית, ולא בכדי. אך כיום, כאשר מוסיפים לתמונה את ניסיונות השמאל החדש להשתמש בכוחה של המדינה כדי לשרש את הדת מהמרחב הציבורי ולקדם בכפייה את רעיונות הקידמה החילוניים, הצטרפותם של אנשי הדת האמריקניים למחנה השמרני הפכה לכמעט מובנת מאליה.

ומה קורה בישראל? עולם הפוך ראיתי: ישראל היא בהגדרתה מדינה יהודית, וממשלתה – הסוציאליסטית מיסודה – חובקת כל ומספקת מימון נדיב לשירותי דת וחינוך. בשל כך, הדינמיקה הפוליטית של ישראל מרחיקה את המחנה הדתי ממחנה החירות ומובילה אותו היישר לזרועות השמאל. זו הייתה גאונותו הפוליטית של בן-גוריון, שיצר סימביוזה מלאה בין הדת לביורוקרטיה המדינתית, תופעה המחריפה עם הוספת אידאולוגיה משיחית הרואה במוסדות המדינה ביטוי מטפיסי.

הסימביוזה של הדת עם המדינה חזקה כל כך בישראל, עד שכל אימת שמוצעים קיצוצים בתקציבי שירותי הדת, או רפורמה שתכניס מעט תחרות והגינות צרכנית למערכת, הדתיים לאומיים (כמו גם החרדים) מזדעקים בטענה כי צעדים אלו יביאו ל"פגיעה בדת" וכי מדובר ב"גזרות". לא פחות.

כך למשל, פורסם לא מכבר כי יוזמות להקמת מערך גיור מקביל לזה של הרבנות היא יוזמה "המחריבה את העם והתורה", וכי "מי שירים ידו על הרבנות הראשית לישראל, על צור ישראל וגואלו הוא מרים יד". לא פחות. בממשלה הקודמת כאשר דובר על קיצוצים בתקציב ישיבות ההסדר (שבוטלו בסופו של דבר), הכריזו מנהיגי הציונות הדתית כי יש "לפעול בתוקף לביטול הקיצוץ העמוק והלא מידתי בישיבות בכלל – ציוניות וחרדיות", שהרי "עולם התורה הוא יסוד קיומו של עם ישראל". משל לא התקיים מעולם עולם תורה שלא נהנה מתקציבים ממשלתיים.

הדינמיקה הפוליטית השונה, ומקומה של הדת בהוויה הלאומית בישראל, הופכים את מחנה האמונה – שבארצות-הברית הפך לתשתית הדמוגרפית והפיננסית של התנועה השמרנית – לעוין את הרעיונות השמרניים ולאחד הכוחות החזקים ביותר המחברים את הימין הפוליטי בישראל לשמאל הכלכלי ולאטטיזם ("מדינתיות").

שלש רגליים שמאליות

מבחינה היסטורית, גם הציונות הדתית היא שרפרף בעל שלוש רגליים, אך הן רחוקות מלהיות שמרניות: סוציאליסטים-דתיים מתנועת "תורה ועבודה" והקיבוץ הדתי; משיחיים-רדיקליים מתנועת 'גוש אמונים' ומ'מרכז הרב'; וחרדים-מודרניים: דתיים הפתוחים לתרבות המערב ולמקצועות החול, בנוסח תנועת "תורה עם דרך ארץ" של גרמניה במאה ה-19.

לציבור הציוני-דתי מעלות רבות ומגוונות וזכויות לאינספור. אך עם כל הרצון הטוב, סוציאליזם, רדיקליזם ותלות במדינת הרווחה אינם החומרים מהם רוקחים תנועה שמרנית.

מובן מאליו כי לא כל האנשים המזוהים כ"דתיים-לאומיים" מזדהים באותה רמה עם שלושת הרגליים הרעיוניות שתוארו לעיל. הפרטים שמרכיבים את הציבור המגוון הזה מציגים שילובים שונים של הזדהות וריחוק מרגלי השרפרף השמרני. אך היות שפוליטיקה היא עניין של בריתות, העובדה שחסידי ארץ-ישראל והדת חוברים לאוהדי הסוציאליזם בתנועה פוליטית אחת, הופכת את ההבדלים בין תתי-המגזרים ודעותיהם של הפרטים השונים להרבה פחות רלוונטיות. יתר-על-כן, האהדה שבציבור הזה למובילי דעת-קהל לא-שמרניים בעליל, מעידה גם היא שמבחינה פוליטית, היסודות השמרניים אינם נחשבים בקהל זה.

וכך, בסופו של יום, מסיבות אידאולוגיות, תועלתיות-מגזריות או סוציולוגיות, הכוחות המרכיבים את הציבור הדתי-לאומי חוברים יחד בברית פוליטית ליצירתו של גורם בלתי-שמרני בעליל.