האנטישמיות עושה לנו אוניברסיטה

החרמת סיורים בישראל, השתקת פעילות סטודנטיאלית והתפרצויות מתגברות של אלימות פיזית • האנטישמיות בקמפוסים בארצות הברית גוברת ומקצינה • מאין היא באה, והאם אפשר לבלום אותה? • המאמר החודשי של מגזין 'מוזאיק', מוגש לקורא העברי

מאנגלית: צור ארליך

"אף פעם לא חלמתי שזה יגיע עד כדי כך!"

בפברואר האחרון אושפז תלמיד מכללה יהודי שפניו נמחצו באגרוף בהפגנה פרו-פלסטינית בקמפוס בצפון מדינת ניו-יורק. משפחתו מתעקשת לשמור על פרטיותו. מקרים דומים אירעו בחודשים האחרונים, חלקם צולמו: סטודנט שנחבט באגרופים באוניברסיטת טמפל, סטודנטית באוניברסיטת אוהיו הוטרדה משום שהגנה על ישראל, וסטודנט בקורנל אוים באלימות משום שֶׁמָּחה על תעמולה אנטי-ישראלית. במהלך שלושה ימים רצופים בקיץ האחרון נאלצה משטרת בוסטון להגן על הפגנות סטודנטים למען ישראל מפני אספסוף פרו-פלסטיני שזעק "יהודים, שובו לבירקנאו!". חגיגות יום העצמאות של ישראל באוניברסיטת קליפורניה-אירווין פוצצו השנה בידי מפגינים אנטי-ישראליים. מדי שנה מתקיימים בקמפוסים רבים – המספר מגיע עתה לכמאתיים – פסטיבלים ממושכים של שנאת יהודים, שזדוניותם גלומה בכותרתם: "שבוע האפרטהייד הישראלי".

אנשי מרכז לואיס ד' ברנדייס בוושינגטון, שנוסד בשנת 2011 כדי להתגונן מפני ההפחדות הללו, דיווחו כי תוצאות הסקר של המרכז משנת הלימודים הקודמת (2013-4) זעזעו אפילו אותם עצמם: "יותר ממחצית הסטודנטים היהודים במכללות בארצות הברית חוו אנטישמיות או היו עדים לה". בסרט "לחצות את הקו 2: פניה החדשים של האנטישמיות בקמפוסים" מופיעים צילומים אותנטיים מהאירועים האלימים המלווים לא פעם את החוויה האקדמית החדשה הזו.

לא רק סטודנטים משמשים מטרה. בקולג' קונטיקט – אם להסתפק בדוגמה הטרייה ביותר – מרצה לפילוסופיה, תומך שקט של ישראל, הוקע ונרדף כ"גזען" בקמפיין שפעילים פלסטינים יזמו, חברי סגל רבים אימצו, ולבסוף גם הנהלת המכללה וארגון 'הִלֵּל' המקומי קיבלו בהסכמה-שבשתיקה. בכינוסים השנתיים של איגודים אקדמיים יוקרתיים, החלטות חרם נגד ישראל ונגד מוסדות אקדמיים ישראליים מועלות מעשה שִׁגְרה ותדיר גם מתקבלות.

אחת הפעולות הראשונות של הליגה הערבית, בדצמבר 1945, הייתה קריאה לכל הערבים, יחידים ומוסדות, לחרם מוחלט על סחורות יהודיות וציוניות: לא לסחור, לא להפיץ ולא לקנות. שבעים שנה חלפו, וקריאות להחרמת ישראל, בחסות ראשי התיבות BDS (חרם, משיכת-השקעות ועיצומים), נעשו עמוד תווך בחיים האוניברסיטאיים בארצות הברית; לא רק החרמת חברות מסחריות ישראליות כגון סודהסטרים, אלא גם החרמת אקדמאים ישראלים במדעי החברה והרוח. בשנה שעברה חתמו על עצומה של "אנתרופולוגים למען החרמת מוסדות אקדמיים ישראליים" ראשי המחלקות הרלבנטיות באוניברסיטת הארוורד, באוניברסיטת ווזליאן, באוניברסיטה הציבורית בסן-פרנסיסקו ועוד. באגודה ללימודים אמריקניים הגיע "מספר המשתתפים הגדול בתולדות הארגון" להצבעה בזכות החרמת ישראל במוסדות אקדמיים.

לא מכבר הופיע, דבר בעתו מה טוב, קובץ המאמרים 'הטיעון נגד חרם אקדמי על ישראל'. במבוא לספר מסכם פול ברמן בשנינות את ניסיונותיהם של מטילי החרמות באוניברסיטאות לְמַסְגֵּר את המהלכים שלהם כ"מודרניים ומתקדמים", אף שלמעשה הם כדבריו "מחפירים ומפגרים". אך האמת היא שהאנטישמיות לא נזקקה אף פעם להסוואה מתוחכמת כדי לגייס את החוליות החלשות בקרב המשכילים והנאורים-בעיניהם. כך או כך, אחדות מהשפעות הלוואי של תנועה זו כבר עושות את שלהן במוסדות מודרניים ובדרכים "מתקדמות".

הציבור לא אנטישמי, בינתיים

כזה היה, למשל, אותו העלבון השערורייתי – אותו "עד-כדי-כך!" – ששם קץ לסבלנותה של עמיתתי האקדמאית שצוטטה בראש מאמר זה. התבשרנו עליו תחילה בידיעה באוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס (UCLA), ואז בידיעה מאוניברסיטת סטנפורד. בשני המוסדות נמתחה ביקורת על סטודנטים יהודים שהתמודדו בבחירות למועצת הסטודנטים על רקע "הזהות היהודית החזקה" שלהם, המתבטאת בביקור בישראל; הדבר, כך טענו המבקרים, עושה אותם למועמדים בלתי אמינים. בעיני עמיתתי, שעד אז ניסתה תמיד לראות בתסיסה האנטי-ישראלית פעילות פוליטית לגיטימית, ההחשדה הגלויה של סטודנטים יהודים בשל עצם יהדותם ביטלה את האפשרות להבחין בין אנטי-ציונות (מותר) לבין אנטישמיות (אסור). כמובן, תמיד הייתה זיקה מסוימת בין הסתה נגד יהודים בישראל לבין הסתה נגד יהודים מחוצה לה; אך מעתה, איזה טעם יש לה להתאמץ להבדיל בין השתיים, כאשר עמיתים ותלמידים שלה מאחדים אותן בעליצות?

נכון לעכשיו, נראה כי רוב מוצק של הציבור האמריקני נקי מהאנטישמיות המזהמת את האוניברסיטאות בארצו. על פי סקר גאלופ העדכני ביותר, שבעה מכל עשרה אמריקנים רואים את ישראל באור חיובי, עלייה ניכרת מהנתון מימי מלחמת המפרץ ב-1991, 47 אחוז. כאשר נאם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בישיבות משותפות של בית הנבחרים והסנאט, ב-2011 ושוב השנה, הוא זכה לגילויי אהדה שמנהיגים זרים אינם זוכים בדרך כלל לשכמותם. כשעמודי הדעות ב'וול סטריט ג'ורנל', הנחשב לעיתון המשפיע ביותר בארצות הברית, כמו גם שידורי ערוץ החדשות הפופולרי 'פוקס ניוז', הם מגדלור של אהדת ישראל, ההוקרה של הציבור האמריקני כלפי ישראל נראית איתנה ובטוחה.

אולם אין בכך כדי לפטור אותנו מדאגה. נוסף על קטלוג התקיפוֹת האקדמיות שסקרתי פה בקצרה, ארגונים כגון הליגה נגד השמצה והוועד היהודי-אמריקני מדווחים על מספר גדל והולך של תקריות אנטי-יהודיות – מחילול בית קברות יהודי בניו-ג'רזי בצלבי קרס עד פיגוע ירי קטלני במרכז הקהילה היהודית בקנזס-סיטי. מבשרי-רעות אף יותר הם האירועים ברמה הממשלתית. אולי לראשונה בהיסטוריה האמריקנית הקרובה, מי שמוביל את האיומים לבידוד המדינה היהודית איננו מחלקת המדינה, שנודעה בעבר בנטייתה הפרו-ערבית, אלא הבית הלבן עצמו. התיעוב הגלוי של הנשיא אובמה כלפי ראש ממשלת ישראל הוא כמדומה מזכרת ימיו של אובמה באוניברסיטה יותר מכפי שהוא מזכרת ימיו בסנאט, אבל אובמה הוא הנשיא, ומילותיו ומעשיו נותנים רישיון לאחרים.

על כל פנים, האמת הבסיסית היא זו: ישראל וארצות הברית, צמד-חמד בעיני אויביהן האסלאמיסטיים המכנים אותן השטן הקטן והשטן הגדול, הן היעדים העיקריים למתקפותיהם של אותם משטינים. נותר אם כן לראות אם עליית האנטישמיות באמריקה – שהיא לעצמה שלוחה של המלחמה הערבית והאסלאמית נגד ישראל ונגד העם היהודי – תצליח להטיל את ארסה המֵמית במַעֲבֵה התרבות החוקתית של אמריקה, שחלקנו עוד תולים בה את מבטחנו.

האוניברסיטאות הן המקום המתבקש להתחיל בו בחקר השאלה.

אנטומיה של מתקפה

רבות הן דרכי התפשטותה של התסמונת האנטי-ישראלית בקרב המשכילים, ואין תרחיש בודד המייצג את התופעה; אך שרשרת אירועים שהתחוללה לא מכבר ב-UCLA ממחישה יפה כיצד משיגה התנועה הזו את מטרותיה. השלבים אופייניים למדי:

1. דבוקה של ארגוני סטודנטים המגדירים עצמם פרו-פלסטינים יוזמת "הכרזה אתית" הדורשת ממועמדים למועצת הסטודנטים להתחייב כי אם ייבחרו לא ישתתפו בטיולים לישראל מטעם ארגונים כגון אייפא"ק, הליגה נגד השמצה או עמותת ההסברה של אש התורה, משום שטיולים אלה הם מַפלים, או בעגה סטודנטיאלית "אסלאמופוביים". (ב-UCLA, דבוקת הארגונים כוללת את 'סטודנטים למען צדק בפלסטין', 'קול יהודי לשלום', 'איגוד הסטודנטים המוסלמים', 'איחוד הסטודנטים האפריקנים', 'איגוד סטודנטים ארמנים', ו'סאמאהאנג פיליפינו'. בסטנפורד, ארגון הגג נקרא 'קואליציית סטודנטים צבעונים' [SOCC], והוא מתואם באופן רשמי עם ארגון 'סטודנטים מחוץ לפלסטין הכבושה' [SOOP]).

2. רוב המועמדים, והסיעה הסטודנטיאלית הגדולה ביותר, אינם חותמים על ההתחייבות, אך הסטודנט שנבחר לנשיא מועצת הסטודנטים הוא אחד החותמים.

3. לפני הבחירות ואחריהן, אוהדי ישראל בקמפוס מפצירים בנשיא האוניברסיטה לגנות בשם האוניברסיטה את הדרישה להתחייבות.

4. אחרי הבחירות, בהודעת דוא"ל לסטודנטים, לסגל ולהנהלה, הנשיא ג'ין בלוק (א) מאשר שנית שההתחייבות הייתה עניין וולונטרי לחלוטין: "על איש לא נאסר להתמודד על תפקיד, להשתתף בבחירות או להיות חבר במועצה כתוצאה מכך שלא חתם על ההתחייבות"; (ב) מגן על הדרישה להתחייבות, בטענה שלב העניין הוא חופש הביטוי: "ההחלטה להפיץ כתב התחייבות זה, והבחירה לחתום או לא לחתום עליו, נמצאות בתחומי חופש הביטוי, וחופש הביטוי הוא קודש קודשים בכל קמפוס אקדמי; (ג) מוסיף כי בכל זאת הוא באופן אישי מודאג: דיבור המוגן בעיקרון החוקתי של חופש הביטוי אינו בהכרח "חכם, הוגן או מועיל", והוא "מודאג באופן אישי בכל פעם שאנשים מרגישים מבוזים, מאוימים, או מסומנים בחוסר הוגנות בגלל אמונתם".

5. גם נשיאת אוניברסיטת קליפורניה (ש-UCLA מסונפת לה), ג'נט נפוליטנו, מבטאת בגלוי "דאגה משותפת".

במבט ראשון, זהו "ניצחון" לצד הפרו-ישראלי, שכן ראשי האוניברסיטה, אף כי לא גינו את דרישת-ההתחייבות ישירות כפי שנתבקשו, מצאו דרך לבטא אי-נחת ממנה. כך גם בחרו הארגונים הפרו-ישראליים בקמפוס להציג את הפרשה. תחושה דומה של שביעות רצון חוללו אירועי הכינוס השנתי של 'האגודה האמריקנית להיסטוריה' בינואר. אחרי מאמצים רבים מצד חברים פרו-ישראלים החליטה האגודה היוקרתית (ברוב של 144 נגד 55) שלא לקדם החלטות גינוי נוספות לישראל. ג'פרי הֶרְף, היסטוריון באוניברסיטת מרילנד שהנהיג את ההתנגדות, היה גאה, ובְדין, כשסיפר כי "קבוצה של מלומדים נחושים ניהלה את מלחמתם של בני האור… הניצחון גדול בהרבה מהציפיות שלנו… קמפיין BDS מסתער נגד היושר האקדמי ונגד הכבוד לעוּבדות".

אבל איזה מין ניצחון הוא זה, וכמה יושר וכבוד לעובדות לפנינו, כשכל משאל אנטי-ישראלי, כל תערוכה, אספה, הפגנה וקמפיין המכוונים נגד מדינת היהודים, מחזקים את ארשת הנורמליות שהמשחק הפוליטי הזה מאמץ לו? גם כשהרדיפות האנטי-ישראליות נכשלות נקודתית, הן משיגות את מטרתן: הן מסמנות את המדינה היהודית כיחידה במינה באופן שלילי, ודוחפות את תומכיה לעמדות הגנה. התוקפנות הזו כלפי ישראל מזכירה בדיחה שנפוצה לאחר מלחמת העולם הראשונה: ראש עיר אומר לסגנו לאסוף את כל היהודים ואת כל רוכבי האופניים. הסגן משיב, "למה את רוכבי האופניים?" מי שלא מבין את הבדיחה, כנראה לא רואה כל בעיה ברדיפת יהודים. אבל כשם שאף פעם לא היה "נורמלי" לסמן יהודים באירופה לאיסוף, כך אין זה "נורמלי" לסמן את ישראל להוקעה.

בניגוד לטענות אנשי הנהלה כגון נשיא UCLA, הכרזת המלחמה על ישראל איננה עניין של חופש הביטוי, אותו "קודש קודשים בכל קמפוס אקדמי". לו השתולל בקמפוס קמפיין למען הפרדה גזעית, הפללת הומוסקסואלים או איסור כניסת נשים למועדון הפקולטה, היו הנשיאים מגיבים ביותר מהבעת "דאגה". אלא שתחת הדגל של חופש הביטוי הם מוכנים להכיל, אם גם בהסתייגות אישית, קמפיינים לפירוק המולדת היהודית ולדמוניזציה של העם שגם כך הוא שיאן העולם במיתוסים שהודבקו בו. הפוליטיקה האנטי-יהודית שנוקטים ארגוני שמאל אמריקניים מסוגם של SOCC ו-SOOP אינה חפה יותר מזו שנקטו כלפי היהודים לובשי החולצות השחורות מן הימין האירופי.

הנה כי כן, מוסדות שחייבו את תלמידיהם ב"אימוני רגישות" כדי להבטיח סובלנות כלפי הומואים, שחורים ושאר מיעוטים, עלולים, בהיסח הדעת, לאחד כמה מקבוצות המיעוט הללו סביב עוינות משותפת כלפי יהודים – המיעוט היחיד בקמפוס שהעוינות כלפיו נסלחת. כמעט בכל קמפוס בארצות הברית, נורמות התקינות הפוליטית נאכפות בחומרה; מופצים קודים של המותר והאסור באמירה, שעונשם בצדם; פלוגות-מחץ של מנהלנים עמלות להבטיח ששום דבר הפוגע ברגישות של סטודנט כלשהו לא ייכתב ולא ייאמר – אך עם הַחְרגה אחת. הרב-תרבותיות מצאה את פורקנה העילאי בקואליציה רב-תרבותית של אנטי-ציונים: תופעה פוליטית ממוסדת ייחודית בעלת פונקציות, אסטרטגיות ומטרות משלה.

מפתיע ככל שיישמע  הדבר לפעילים בני ימינו, חופש הביטוי והפרקטיקה האנטישמית לא ירדו כרוכים מן השמיים. הממשל האמריקני ומערכת המשפט הישראלית מצאו דרכים למתוח קו בין חירות לבין הסתה. באמצע שנות השבעים, בשיאו של החרם הערבי על ישראל, ובאותה שעה שהקואליציה הערבית-סובייטית הצליחה להעביר בעצת האו"ם את החלטה 3379 המכנה את הציונות גזענות, חוקקה ארצות הברית חוקים שאסרו על אזרחים ועל חבָרות להשתתף בחרמות ובאמברגואים של מדינות אחרות. האיסור האמריקני להישמע לחרם הערבי הפחית מאוד את הנזק שגרם ענף-לוחמה זה לישראל.

סמוך יותר לזמננו, בישראל, בג"ץ ההיפר-ליברלי אישר את "חוק החרם" שחוקקה הכנסת, המאפשר למנוע הטבות ממי שמקדם חרמות בעזרת טענות משפטיות או עובדתיות מסולפות. ארצות הברית זהירה מאוד בהתערבות במסחר, וישראל גאה בחופש הביטוי השורר בה, אך שתיהן הבינו שמדינות דמוקרטיות צריכות להגן על החירויות שהן מקדשות.

גם האוניברסיטאות והקהילה האקדמית יכולות להגביל קבוצות המקדמות אנטישמיות במסגרת BDS או על ידי הטחת האשמות שווא ביהודים, בלי להגביל את חופש הביטוי שלהן – על ידי מניעת הטבות ומימון ציבורי. ארגוני סטודנטים הדורשים בצדק לכבד את דתם ואת מוצאם האתני של חבריהם ראויים לאותן אמות-מידה של כבוד הדדי המקובלות ביחס הקבוצתי הפורמלי כלפי הומואים וכלפי נשים. חוק התנועה הראשון של ניוטון נכון גם בפוליטיקה: אנטישמיות בִּתנועה תישאר בתנועה – ותצבור אכזריות – אלא אם תיעצר בידי כוח נגד.

למה באקדמיה?

הניגוד שהצגתי בין הקמפוסים האקדמיים לבין שאר החברה האמריקנית סותר את האינטואיציה: איך זה שהאנטישמיות פורחת בבוסתניה המתוקים של האקדמיה ולא במסדרונות הרקובים של הכוח? כיצד זה שהאי-סובלנות כלפי מדינת היהודים משגשגת דווקא במוסדות המתהללים בסובלנותם כלפי מיעוטים מאוימים? הפובליציסט ברט סטיבנס נוהג לשאול בהרצאותיו בפני סטודנטים מדוע, אם הם רואים את עצמם ליברלים, אין הם תומכים בחברה הליברלית היחידה במזרח התיכון. על סמך מה מתנפלות האוניברסיטאות האמריקניות, הרואות בליברליות ברירת מחדל, דווקא על הדמוקרטיה הליברלית היחידה בחלק זה של העולם?

התשובה נמצאת בגוף השאלה. ישראל מותקפת לא למרות היותה דמוקרטיה ליברלית, אלא בגלל היותה כזו, ובשל התרבות הפלורליסטית התוססת שלה: שתי סחורות מאוד לא מבוקשות בשוק הליברלי להלכה, והאנטי-ליברלי למעשה, של האוניברסיטה האמריקנית העכשווית. המחרימים מתעטפים בגלימת חופש הביטוי רק כדי להשתיק את מי שמזוהה עם זכויות האדם והאזרח האמתיות הפורחות בישראל. הם מפוצצים נאומים של דוברים ליברלים כגון שגריר ישראל בארצות הברית – וכך גם נאומים של תומכי זכויות נשים מוסלמיות.

במובנים אלה, הקואליציות האנטי-ישראליות בקמפוסים הן יורשותיהן של הקואליציות האנטי-ליברליות שהתגוללו בשנות השישים על המלחמה בווייטנאם ועל הערכים האמריקניים המסורתיים המבוטאים בתרבות החוקתית האמריקנית. כבר אז, הרדיקלים האמריקנים זיהו את הקמפוסים כמטרה רכה יותר ממסדרונות הממשל ונוחה מהם לכיבוש. המוסדות האקדמיים, כמהים לְחַלות את פני תקינות הפוליטית, יישרו קו באפקט דומינו מהיר. בתי אולפנה תיאולוגיים קיצצו את כנפי הדת הנוצרית או היודיאו-נוצרית; מחלקות למדעי הרוח שמטו את חובותיהן לתרבות המערבית ולכתבי המופת שלה; העתודה האקדמית הצבאית גורשה מן הקמפוסים, כדי להבהיר שאמריקה איננה דבר הראוי להגנה; האמונה כי לארצות הברית תפקיד מיוחד בעולם הוקעה כגזענות וכתירוץ אימפריאליסטי למלחמה.

האנטישמיות, אם לשאול ביטוי ממסכת חגיגה בתלמוד, יָאָה לאנטי-אמריקניות החדשה כסרט אדום לסוס לבן. האמת היא שהאנטישמיות מעולם לא הייתה זהה לשנאת יהודים. כרעיון פוליטי, היא הומצאה בגרמניה בשנות השבעים של המאה ה-19 כדי להתנגד לכל מה ש"היהודים" ייצגו: זכויות האזרח, חופש הפרט, והיכולת ליהנות מברכתה של הדמוקרטיה הליברלית שקבוצות אחרות יָראו ממנה, התרעמו עליה, והשתוקקו לבטלה. היא הייתה שלילית בכל מטרותיה: אכן, גלגול מוקדם של הקמפיין הפוליטי השלילי בן זמננו. וככזו הִבטיחה, ועודה מבטיחה, להביא קִדמה לא באמצעות תיקון חברתי, שיחייב אותה להציג קבלות של עשייה, אלא באמצעות הרס, המסומל בהרס מה שהיהודים השיגו.

הרכיב האנטישמי באידיאולוגיות האנטי-ליברליות המודרניות (כגון הפשיזם, הקומוניזם, הפאן-ערביות וכיום האסלאמיזם) אפשר את היווצרותן של בריתות בין קבוצות מתחרות. על ידי כך הקל על ההתקבלות והנורמליזציה של האנטישמיות; דבר שהאריך, בתורו, את ימיהן של אידיאולוגיות אלו על פני האדמה. סטודנטים ערבים ומוסלמים לא היו מצליחים לשכנע את חבריהם לספסל הלימודים באמריקה, בנימוקים ענייניים, לאהוד מחבלים ומשטרים דכאניים; האשמת היהודים בעיוותים אלה ואחרים הייתה כרטיס הכניסה אל לבם.

בתרבות הקרבן הפושה בקמפוסים, מקום שם משתלם להיות בן צ'ירוקי לא רק למחצית ולרביע אלא אפילו ל-1/16, חייבים ללַהֵק מישהו לְתפקיד הפולש. כך שההיגיון הפנימי של פוליטיקת השמאל הקמפוסית חִייֵב שהמהפכנים האנטי-אמריקנים דאשתקד יתגלגלו במפגינים ה"פרו-פלסטינים" דהשתא. משהחלו ערבים ומוסלמים לצקת את טענותיהם נגד ישראל בתבנית המוכרת של ילידים מקורבנים נגד אימפריאליסטים מערבים, הם מילאו את החלל שתפס אי-אז הארגון הרדיקלי 'סטודנטים למען חברה דמוקרטית'. הרהורים רבים מעוררת העובדה שדווקא הטיעון האנטי-ציוני, שנרקח בברית המועצות של סטלין, היה למורשת המרכזית של ה'אידיאליזם' המזויף מבית היוצר של הרדיקלים של שנות השישים, ושל הקואליציות הסטודנטיאליות האנטי-יהודיות הנושאות את לפידם הרעיוני בימינו.

כמה טוב שישנה בסביבה ישראל, ואפשר להמליכה על מיטב הרוע העולמי: כובשת, גזענית, מנצלת, מחרחרת מלחמה, תוקפנית-בהצטיינות-יתרה! אלמלא היהודים, הפעילים הסטודנטיאליים היו נאלצים להסתפק בהתקפה על העתודה האקדמית הצבאית או בתפיסת בניינים במכללה. אלמלא ישראל, מי יודע, אולי היו מוכרחים להתעסק בקטנות כגון, נניח, איראן, או עורפי הראשים של דאעש, או מאות אלפי ההרוגים בסוריה, או זוועת השעבוד ההמוני של נשים באפריקה, כל מיני דברים שלמיטב ידיעתי בודדות הן הדמעות שהוזלגו לכבודם בקמפוסים, ונדירות הפרוטות ששחררו מארנקיהם של סטודנטים נרגשים.

דבר זה, בתורו, עוזר להסביר עניין נוסף. את תפקידם המאפשר של הליברלים – סטודנטים, מרצים, מנהלים כמו ב-UCLA – במערכה הרדיקלית. הרדיקלים בקמפוסים היו מתקשים לפעול כיום בלי ההסכמה-שבשתיקה, או אפילו השותפות-הסמויה, של הרוב הליברלי, ובלי הצקצוקים חדלי האונים והפיתולים המוסריים המעודנים של אנשי ההנהלה לנוכח אתגרי המסכה הליברלית שהם נדרשים לעטות מתוקף העסקתם.

קוצר ידו של הליברליזם להגן על עצמו מפני אויביו משמאל הוא כבר סיפור ישן, עם תיעוד מפורט מימי ההתפרעויות בקמפוסים בשלהי שנות השישים. למי כיום לא ירווח אפוא להסיט את מבטו מהאיומים העקשניים המתחשרים היום בשמיה של הדמוקרטיה הליברלית ולהצטרף למתקפה על היהודים, או לפחות להימנע מהתנגדות לה?

וזה מוביל אותנו לפרק הבא בסאגה העצובה שלנו.

מה עם היהודים?

מה, אם בכלל, עושים יהודי אמריקה לנוכח עליית האנטישמיות? איך הם מגיבים לתופעה שאפילו בנות-יענה כבר אינן יכולות להתעלם ממנה?

כמו הנשיאים באוניברסיטת קליפורניה, יהודים אמריקנים רבים מודים שהם מוטרדים ומודאגים מהתוקפנות חסרת ההצדקה שאין בכוחם לעצור. הם אזרחים שווים במדינה המכבדת את חופש הדת ואת חופש ההתאגדות, חופשיים לדבוק בזהותם היהודית, לשנות אותה או להתכחש לה – והנה, בעל כורחם, הם מקושרים עם מדינה ועם עַם הנתונים למתקפה המעוותת והשרירותית ביותר בהיסטוריה.

אם זה נשמע מוגזם, הביטו במפת המזרח התיכון וחשבו על כך שזה שבעים שנה שרוב מדינות ערב ורבות מן המדינות המוסלמיות אפילו אינן מכירות בישראל. סירוב זה מפר כמה מעקרונות הליבה של מגילת האו"ם, ובתוכם "שוויון ריבונותן של כל החברות" והאיסור על "כל איום או שימוש בכוח נגד … עצמאותה המדינית של כל מדינה", והוא אמור לשמש עילה להשעיה ואף לגירוש. במקום זאת, הארגון העולמי נתן לחברותיו זכות קולקטיבית מסוג אחר: הזכות לתקוף את מדינת היהודים.

ייאמר לזכותם של יהודי ארצות הברית כי לנוכח האיום הזה, רבים מהם קמים להגנתה של ישראל, להבדיל מאופן התנהגותם הקולקטיבי, על פי טענות רווחות, בימי השואה. הסיסמה הבתר-מלחמתית "לעולם לא עוד" נולדה כתגובה לחוסר האונים של היהודים בימי השואה, ולנוכח הישגיה המדכדכים של שתדלנות הקהילות בימים ההם. עכשיו, כשיהדות ארצות הברית איננה קהילת מהגרים כפי שהייתה בשנות השלושים, וכבר יש לה ניסיון פוליטי רב וכושר התארגנות משופר, היא מרעיפה על ישראל סיוע פוליטי וחומרי. כמו אצל מיעוטים אתניים ודתיים אחרים בארצות הברית, התמיכה במולדת היהודית נעשתה בקהילה היהודית עניין של אחריות משותפת.

אחריות זו מוצאת אל הפועל במגוון חזיתות. קמו ארגונים למלחמה בדיס-אינפורמציה ובהטיה בתקשורת, להגנה על ישראל מפני ניצול לרעה של החוק הבינלאומי, לסיכול טרור תוך דאגה מיוחדת ליעדים יהודיים, ולניטור תעמולה אנטי-ישראלית. ארגונים שמספרם גדל והולך מתמחים בחימושם של תלמידי תיכונים, מכללות ואוניברסיטאות במידע המפריך סילופים ואשר נותן מענה לבורוּת שתלמידים אלה נתקלים בה במוסדות החינוך.

אולם יש להודות שהקמפיין השלילי נגד ישראל הֶחֱיָה גם דפוסים ישנים והרסניים של התנהגות פוליטית יהודית. מה עושה למשל ארגון 'קולות יהודיים לשלום' בקואליציית קמפוס אנטי-ישראלית מושבעת? איך קורה שארגון גדול, ג'יי-סטריט, מוקם כדי לסכל פעולה יהודית מאוחדת למען ישראל? אמריקנים אוקראינים אינם מתגייסים למען הכיבושים הרוסיים באוקראינה. אמריקנים יוונים אינם מפגינים למען הכרזה על יוון כפושטת רגל. היספנים בארצות הברית אינם מתאגדים לקרוא לחסימה מוחלטת של ההגירה ממקסיקו. יוצאי טיבט וטייוואן באמריקה מנסים להרחיב את האפשרויות הפוליטיות של עמיהם הנצורים, לא לצמצמן. יש פליטים קובנים השואפים להפיל את השלטון הקומוניסטי בקובה, ויש מהגרים רוסים המזהירים מפני הריכוזיות של פוטין – אבל זה משום שקובה ורוסיה אינן דמוקרטיות ליברליות.

אותם יהודים אמריקנים המתארגנים נגד ישראל ומפיצים תעמולה נגדה הם המקרה היחיד של בני מיעוט מאוים הפועלים נגד מולדתם הדמוקרטית של בני עמם בשמו של ערך נעלה יותר. מאין הדה-מורליזציה הזו?

למי שמכיר את ההיסטוריה היהודית הסיפור הזה מוכר עד כאב, והחזרה עליו אינה מנחמת. סופר היידיש י"ל פרץ משרטט ביומן-המסע שלו באזור טומשוב בפולין, משנת 1890, דיוקנאות של הטיפוסים היהודיים שפגש: חנוונים ותגרניות, רבנים ורבניות, ילדים, מוזגים, בעלי מלאכה – והמוֹסֵר, המלשין הבלתי נמנע. במהלך לימודי ספרות-היידיש שלי התוודעתי לשפע מילים נרדפות לתיאור הדמות, עדוּת לשכיחותם הרבה של השטינקרים שדיווחו לרשויות על רוע מעלליהם של אחיהם. בתחום-החיים הזה, האנגלית היא שפה ענייה לעומת היידיש.

כמובן, הלחצים הפוליטיים החריגים באירופה של המאה ה-19 יצרו תגובות חריגות. היהודים ראויים להערצה על שלא עודדו תוקפנות נגד בני עמים אחרים, אך עוצמת מעשי האיבה כלפיהם יצרה לעתים תוקפנות פנים-יהודית נערצה-פחות. צריך גם להדגיש שיהודים שהלשינו תמורת תשלום או תמורת קידום אישי היו מסוכנים פחות מאותם מתקני-עולם ששכנעו את רשויות השלטון לכפות בצווים את ה"שיפורים" שלהם שאחיהם היהודים לא אימצו מרצונם.

למרבה הצער, דפוס זה נמשך גם בנסיבות השונות-בתכלית של הדמוקרטיה האמריקנית. ספרו של דיוויד ס' וימן 'הפקרת היהודים' משנת 1984 מתאר את מחדלי הממשל האמריקני שחבק את ידיו בשנות השואה, ואת מחדליה של ההנהגה היהודית האמריקנית שלא העמידה את ההצלה בראש סדר העדיפויות – אך ממעט לדבר על אותם יהודים שפעלו נגד האינטרס היהודי.

כזו הייתה, למשל, 'המועצה האמריקנית ליהדות',  שנוסדה ב-1942 כארגון המחויב "לקביעה שהיהודים בעולם המודרני אינם לאום ואינם גזע, אלא קבוצה דתית המורכבת מבני לאומים רבים, מבני כל הגזעים, ומכל זרמי היהדות". לצערם של חברי המועצה, למרות השתדלותם להמציא את היהודים מחדש באופן שלא ירגיז איש, הנאצים לא התרשמו מהחידוש. הם רדפו את היהודים על רקע השתייכותם לאותם גזע ולאום שהמועצה טענה שאינם קיימים. התקווה היחידה של היהודים הייתה לפעול כעם להצלת עמם, והייתה אז תנועה אחת, הציונות, שחתרה לכך כבר לאורך חמישים השנים שקדמו לשואה, בנסותה להשיג ליהודים שלטון עצמי. המועצה האמריקנית ליהדות הייתה ארגון אנטי-ציוני בימים שארץ ישראל הייתה חוף המבטחים הפוטנציאלי היחידי ליהודי אירופה, המקום היחיד שרצה ביהודים הלא-רצויים.

עוד מגזר ביהדות ארצות הברית, גדול הרבה יותר, שפעל נגד האינטרסים הפוליטיים היהודיים היה השמאל הקיצוני, ובכלל זה חברי המפלגה הקומוניסטית, ה"טרמפיסטים" אוהדי הרעיון שאינם חברי מפלגה, וטרוצקיסטים מתנגדי סטאלין אך שותפים להתנגדות המרקסיסטית ליהדות כדת וכלאום. השמאלנים הרדיקלים הגדירו את הזירה הפוליטית במונחים של מלחמת מעמדות, וטענו שייעודו של היהודי הנודד הוא להיות החלוץ בתהליך העולמי של ביטול הלאומים. על ידי כך, ממש כתשליליהם מהמועצה האמריקנית ליהדות, הם המציאו עולם פוליטי חדש המתעלם מהמלחמה המתנהלת נגד היהודים. בסיפורם הכוזב, הפרולטריון הגרמני הוא ידידם של היהודים שיעמוד לצדם נגד היטלר, והמרקסיזם הוא התקווה היחידה לישועת היהודים. אך מילא החלומות, הביטו במלחמות: השמאל הרדיקלי היהודי פעל נגד הגדרה עצמית יהודית, והשתדל למנוע מיהודי אירופה להגיע לארץ ישראל ולהיאבק על קיומם בה בשעה שהייתה מסלול היציאה המצוי להם והרצוי בעיניהם.

המדיניות הסובייטית הייתה לפורר את העם היהודי במבחר אמצעים. ברית המועצות התרברבה כי חוקיה אוסרים אנטישמיות, אך היא רדפה (בעזרת משתפי פעולה יהודים) כל מי ששמר מצוות, למד עברית או ביטא זיקה לארץ ישראל. בזירה הבינלאומית היא תמכה בטרור הערבי נגד היהודים בארץ ישראל המנדטורית, על תקן מרד ערבי "באימפריאליזם הבריטי והציוני". העיתונים הקומוניסטיים היהודיים בארצות הברית מִחְזְרוּ סיסמאות אלו, בידיעה שהיהודים בארץ ישראל לוחמים בעצמם באימפריאליזם הבריטי. הקמפיינים האנטי-ציוניים של הסובייטים בשנות השלושים הכשירו את הקרקע האינטלקטואלית להשוואות המאוחרות יותר בין הציונות לנאציזם, ולשאר ניסיונות להפליל את ההגדרה העצמית של היהודים. וכפי שכבר ציינתי, המורשת הזו הונחלה גם לימינו.

חברי מפלגות השמאל והטרמפיסטים שלהן היו רק מגזר קטן ביהדות ארצות הברית, אך האנטי-ציונות הייתה תמצית יהדותם. על כן עליי להדגיש את מה שיהודי ארצות הברית מצניעים כשהם מציינים את זכר השואה: בשנות 'הפתרון הסופי', הקולות הרמים ביותר בארצות הברית נגד שיבת היהודים לציון היו קולותיהם של יהודים שדיברו בשם הפלורליזם, הצדק והשלום העולמי. כוונותיהם אולי היו טובות ואולי לא, אך בכל מקרה להשלכות מעשיהם לא היה קשר לכוונות הללו.

כידוע, באותו עשור שהעם היהודי איבד שליש מבניו, החזיר העם הזה לעצמו את ריבונותו בארץ ישראל. "מעולם לא חבו רבים כל כך למעטים כל כך", אמר ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ב-20 באוגוסט 1940. הוא דיבר על חיל האוויר המלכותי, אך באותה מידה יכול היה לומר זאת על החלוצים בארץ ישראל. מנהיגי ערב, מצדם, לא עשו נס מקביל. אף שמעמדן של ארצות ערב זינק בעקבות מלחמת העולם השנייה לנקודה הגבוהה ביותר זה מאות שנים, הם הקדישו לבניית חברות חזקות ובריאות בארצותיהם משאבים פחותים משהקדישו לגיוס חברות אלו לביטול הנס הציוני. משנהדף ניסיונן של מדינות ערב לחנוק את המדינה היהודית על ערש הולדתה, סירבו להכיר בה, ועל ידי כך (ובעזרתם של אחרים) השאירו את "שאלת" הציונות על השולחן, כאילו מדינת ישראל אינה עובדה מוגמרת. ההכחשה הערבית, הדחייה הערבית, הותירה את ישראל במצב מתמיד של קונטינגטיות, של קיום התלוי בְּדבר.

המלחמה רבת הפנים שניהלו שליטים ערבים ומוסלמים נגד ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה תרמה להתחדשותם של כמה מן הרפלקסים הפוליטיים הישנים בקרב היהודים. אפשר היה לצפות שכשם שהישראלים התגייסו לצה"ל, יהודי התפוצות יילחמו כדי שישראל תזכה, כמו כל מדינה אחרת, להכרה חד-משמעית ובלתי-מותנית. ואכן, יש מיהודי ארצות הברית שעושים זאת, ויש מהם שאף מרחיקים לכת ומתנדבים לשירות בצה"ל לצד אחיהם הישראלים. אך יהודים רבים אחרים בחרו במסלול אחר. אולי חשבו: אז מה אם הערבים אינם מכירים בנו? למי אכפת? ואולי האמינו שהבעיה תיפתר מאליה בחלוף הזמן. אם כך חשבו, הרי לא הבינו שהסירוב הערבי והמוסלמי להכיר במציאות גילם כוונה לשנות את המציאות הזו.

ואנחנו – אנחנו, שכן אני שותפה בכשליה של יהדות אמריקה כשם שאני שותפה בהישגיה – אנחנו לא הבנו, לא זכרנו, דבר נוסף: את מאמר חז"ל שכל המרחם על האכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים, ולקרבנותיהם של האכזרים המרוחמים. מי שמגן על האנטישמיות, בשתיקה או בדרך אחרת, יגיע לידי תוקפנות כלפי יהודים.

כך קרה שהצלחתה של ישראל להתגונן מפני תוקפיה הערבים במלחמת ששת הימים הקנתה לה, גם בקרב יהודים ליברלים ושמאלנים, שם של "כובשת", "מיליטריסטית", "שואפת-התפשטות" ו"אימפריאליסטית". כמו במקרים קודמים של האשמות שנקטו שמאלנים יהודים כדי להצדיק את הצטרפותם למערכה הפוליטית נגד בני עמם – "קפיטליסטים", "נצלנים" וכן הלאה – העילה החדשה להשמצת ישראל הייתה שהיא נעשתה כביכול "כובשת" בארצו של עם אחר. במציאות, ה"אימפריאליזם" הישראלי, קרי נוכחות ישראל ביש"ע ובגולן, מילא באיבה הערבית אותו תפקיד שמילא עניין האף הארוך של היהודים ב'פתרון הסופי': מנותק מהעובדות אך מכשיר יעיל בידי המבקשים להתכחש להן.

האשמה-עצמית

בקרב אזרחי ישראל גובר בהדרגה הפיכחון באשר לסכנות שבוויתור על שטח לאנשים שהוכיחו שהם מתקשים לקיים ממשל עצמי. היכן נמצאים יהודי אמריקה בסיפור הזה? במקום להקדיש את מרב מאמציהם לניסיון לספק מנופים מדיניים לישראל, הנתונה בסכסוך כה בלתי-סימטרי, רבים מהם מעדיפים להאשים את ישראל במלחמה המתנהלת נגדה, ומשבצים בהנאה את ראש ממשלתה הנוכחי בתפקיד ילד הכאפות. מלחמת התעמולה האנטי-ישראלית המשתוללת באמריקה, ובייחוד בקמפוסים האקדמיים, מפתה רבים להפגין את טוהר לבם באמצעות השתלחות בבני עמם האשמים-תמיד.

יש המביאים את השִפלוּת לשיאים חדשים. כך קרה בקיץ שעבר, כשרקטות חמאס פגעו פגיעה חסרת תקדים בעורף האזרחי הישראלי. בעוד הפלסטינים מפציצים את ישראל מהשטח שקיבלו ממנה ב-2005 פרסם העיתון היהודי 'פורוורד' רצועות קומיקס אנטי-ישראלי מעשה ידי אֶלי וָאלי. באחת מהן תוארה "שיחה על הציונות ועל ההיסטוריה היהודית" בין שני טייסים ישראלים "בשעת משימה צבאית בשמי עזה":

טייס א: "לאורך אלפיים שנות גולה התמודדנו עם אנטישמיות מתפרצת בשל סיבה פשוטה: גורלנו לא היה בידינו".

טייס ב: "נכון. היינו עם חלש ומפורד, טרף לשיגעונות של השנאה האי-רציונלית האינסופית הזאת".

טייס א: אבל עכשיו, כשיש לנו מדינה משלנו, אנחנו שולטים בגורלנו ומשחררים את עצמנו".

במשבצת האחרונה נראים הטייסים לאחר שהטילו את פצצותיהם והשאירו מאחוריהם ענן מפלצתי המזכיר את הירושימה.

טייס ב: "עכשיו סוף סוף השנאה האי-רציונלית של העולם כלפינו תיעלם".

הקריקטוריסט, שיצירותיו מופיעות גם במגזין 'דה ניישן', התעלה על התועמלנים הערבים המייחסים ליהודים תאווה לטבוח באחרים המשקפת את תאוותם של אחרים, בעבר, לטבוח בהם. הוא, הקריקטוריסט היהודי, הלך צעד נוסף קדימה, וטיפל ב"היסטוריה היהודית" עצמה, בהלעיגו על ה"רציונלית" של הציונות העוסקת עתה, משהשיגה ריבונות ליהודים, ברצח אי-רציונלי של אחרים. בשנות השלושים הופיעו הקריקטורות האנטי-ציוניות מהסוג הזה לא ב'פורוורד' הסוציאל-דמוקרטי כביכול (או בשמו אז, בימיו היידיים, פארוורטס), כי אם ביומון היִידי הקומוניסטי 'פרַייהַייט'. אם ההיסטוריה היהודית יכולה לשמש גם כלי ניבוי, אנו רשאים לשער שהתוקפנות הערבית תצמיח גם בעתיד אנטישמיות יהודית מסוג זה.

ה'פורוורד' הוא מן הפרסומים היהודיים המתמחים במה שהם אוהבים לכנות מסרים "פרובוקטיביים"; אך לכל הפחות הוא לא נוסד מלכתחילה ובמפורש כדי לחבל במאמצים הפוליטיים למען ישראל. ג'יי סטריט כן. נציגי ארגון זה נפגשו עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה ב-13 באפריל וביקשו ממנו לחדול מן הווטו האמריקני הקבוע המגן על ישראל מפני הצעות נגדה במועצת הביטחון של האו"ם, והבטיחו לו שאם ארצות הברית תאפשר להעביר שם קריאה להקמת מדינה פלסטינית, הארגון יגַבה את הפניית-העורף הזו לישראל בזירה הציבורית. אשר לעסקת הגרעין שהושגה עם איראן, המדינה שמנהיגיה נשבעים בלי הרף להכרית את "הסרטן הציוני" – כאן מתגאה ג'יי סטריט על כי חבר ל'מכון הערבי-אמריקני' ול'מועצה הלאומית האיראנית-אמריקנית' ובירך את אובמה ואת צוותו על "ההסכם ההיסטורי … שימנע מלחמה איומה". החיים הטובים בג'יי סטריט: להתעלל בישראל כיף תמיד – ואם אתה יהודי, זה בכלל כיף חיים.

וכאן באים הקמפוסים. תנועת BDS היא היהלום שבכתר מלחמת התעמולה נגד ישראל. "אסור שתהיה  כאן עמימות: הצדק והחופש לפלסטינים אינם עולים בקנה אחד עם קיומה של ישראל" – דברֵי פרופ' אסעד אבו-ח'ליל מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת מדינת קליפורניה, מראשי BDS. שוב, היכן היהודים? גם בין היהודים יש פרופסורים, ובין פרופסורים אלה יש המפיקים יצירות השמצה לַמדָניוֹת, מארגנים הפגנות נגד ישראל, מפיצים תעמולה אנטי-ישראלית ונותנים את חסותם לפעולות BDS באוניברסיטאות ובאגודות האקדמיות שלהם. אחרים עומדים מנגד בשתיקה אנינה, או מייסרים את הסטודנטים והעמיתים הפרו-ישראלים שלהם הגורמים להם אי-נוחות.

נדיב יותר בגישתו, לכאורה, הוא ארגון הקמפוס החדש-יחסית 'אוֹפֶּן הִלל', 'הלל הפתוח'. על פי הסטודנטים שהקימו אותו, 'הלל הפתוח' שואף "לעודד הכלה ושיח פתוח" – בשפה פשוטה יותר, לכלול קולות וקבוצות אנטי-ישראליים בתוכניות של ארגון הסטודנטים היהודי הוותיק 'הלל'. מניסיוני אני יודעת שסטודנטים אלה יכלו לחסוך מעצמם את הטרחה. מנהלים בסניפים רבים של הלל כבר הטו כל כך את הכף אל הצד הפלסטיני של ה"נרטיב", שאחת לזמן מה הם נאלצים להצניח לתוכניותיהם דובר "פרו-ישראלי" כדי ליצור איזון מינימלי. אני יודעת זאת מפני שאני שימשתי דוברת כזו. נפגשתי עם סטודנטים יהודים התומכים בישראל ובאמריקה – מהצד הליברלי-דמוקרטי – וגם עם סטודנטים יהודים המשתמשים במילה 'הכלה' כמילת קוד להלקאתם המילולית של תומכי ישראל ואמריקה. האם אנו נדרשים להתמסר לשיחה איתם משום שהם צעירים, בורים ואכולי דה-מורליזציה? השאלה רטורית.

להתגייס למאבק בקמפוסים

המלחמה שונה משאר צורות של יחסי גומלין בין-אישים: היא מחלקת בין "אנו" ל"צרינו". ומכל המלחמות חורגת הפוליטיקה האנטי-יהודית מיוחדת אף היא: כאן כל התוקפנות נמצאת בצד אחד, וכל הרעָב לפתרון – בצד האחֵר. הייאוש, או ה"פסימיות", שיצר המערך האי-רציונלי הזה פיתו אי-אלו יהודים לראות ביהודים אחרים אחראים, באורח אבסורדי, לסבלותיהם של הערבים הפלסטינים. האנטישמיות שואבת כוח מהמחשבה מלאת התקוות, כביכול, שאם היהודים אחראים למשבר, משבר זה יכול להיפתר בקלות באמצעות שינוי היהודים או חיסולם. יהודים מסוימים, ההולכים שבי אחר הקסם האי-רציונלי הזה, מוסיפים קיסמים למדורתו.

כשאויבי היהודים באמריקה בחרו בקמפוסים כזירת הקרב הראשית, הם כמעט שלא נתקלו בהתנגדות מצד ראשי האוניברסיטאות ואנשי הסגל האקדמי, גם לא מצד היהודים שביניהם. הרי, האנטישמיות היא רק רעיון – הלא כן? – ואוניברסיטאות משתוקקות לרעיונות, כי רעיונות הם המקפצה למיטב הישגי האנושות. אכן, רעיונות הם מקפצות, אך ממקפצות אלו יכול לזנק גם הטוב וגם הרע, ומי שאינו יודע להבחין בין השנים, אפילו אלוהים לא יוכל לעזור לו. האנטישמיות, מן הגרועות שבהמצאות האנושיות, כבר איכּלה את העולם הערבי, והיא שבה עתה אל מכורתה אירופה במלוא להט חרבּה המתהפכת. האם תדע אמריקה לזהות את האיום, להילחם בו – ולהוכיח שהיא אחרת?

תקומת ישראל היא ההוכחה לכך שעַם המאמין בכוחות ההתאוששות שלו יכול לחולל גדולות ונצורות; וביטחון ישראל הוא ההוכחה לכך שדמוקרטיה חסונה יכולה לעמוד איתנה מול הרוע. טוב יהיה אם יהודי אמריקה, בקמפוסים ומחוצה להם, יאמצו את הרגלי הכבוד-העצמי וההישענות-העצמית של ישראל, ועל ידי כך יחזקו את מאמציהם הפרו-ישראליים של חבריהם האמריקנים – אלה המשתוממים למראה היהודים הרבים המגיבים למתקפה על עמם ברפיסות, בעמידה-מנגד, ואפילו בחבירה לתוקפים. בהתגייסות מוסרית זו יעזרו יהודי אמריקה לאוניברסיטאות בארצם, ולצעירים החוסים בין כותליהן, להירפא מהחולי הממאיר שהם נדבקו בו בחדווה.

______
רות ויס היא פרופסור ליידיש ולספרות השוואתית באוניברסיטת הארוורד, ועמיתה בכירה בקרן תקווה. בין ספריה: 'היהודים והכוח', 'הקאנון היהודי המודרני', ולאחרונה 'זה לא צחוק: צמיחתו של ההומור היהודי'. מאמר זה הוא מאמר חודש מאי של המגזין 'מוזאיק', אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.