ירידה במספר הספרים? הערמת קשיים על סופרים צעירים? פגיעה אנושה במכירות ובציבור הקוראים? אם אתה תומך בחוק הספרים, זה כנראה לא ממש מטריד אותך
רוח טובה עוברת על הכנסת החדשה, רוח מעודדת. החל במתווה הרגולטורי המרוכך של שוק הגז, שהוביל להתפטרותו המשמחת של הממונה על ההגבלים העסקיים, דיויד גילה; עבור בשר החינוך הנכנס, נפתלי בנט, שבניגוד לקודמו לא נראה כמחולל רפורמות רעשניות והרסניות; וכלה ביואב קיש, חבר הכנסת החדש מן הליכוד, שמימש את הבטחתו והצעת החוק הראשונה שהגיש היא הצעה-לביטול-חוק, הלוא הוא "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) התשע"ג-2013" שהטיל את מוראו על שוק הספרים, ריסק באחת את נתוני המכירות, ופגע נואשות בסיכוייהם של סופרים חדשים להצליח לפרסם.
לרגל המאורע המשמח, ולכבוד שבוע הספר הממשמש ובא, אני מתכבד להגיש מילון למונחים שונים ששמעתם ושתשמעו בדיון הציבורי סביב החוק. הבה נתחיל:
"החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל"
שמו המלא של חוק שהרס חלקים רבים מן הספרות בישראל, ופגע בסופרים רבים. נתוני המכירה של ספרים חדשים, ספרי ביכורים וספרי ילדים רשמו ירידה של עשרות אחוזים, וזה רק קצה הקרחון. לאחר שנים בהם חלה עלייה מתמדת בכמות הספרים היוצאים לאור בישראל, יישומו של החוק החל מגמה של ירידה משמעותית. יש הסבורים ששמו המקורי של החוק היה "החוק לעשיית הדין בסופרים ובעוזריהם" אך הוא קוצר לשם הנוחות.
"הדואופול"
השם שבו משתמשים תומכי החוק לעשיית הדין בסופרים ובעוזריהם, לכינוי שתי רשתות הספרים הגדולות, צומת ספרים וסטימצקי, שלפני חקיקת החוק נלחמו בחירוף נפש אחת בשנייה לטובת הצרכן וגרמו לפריחה חסרת תקדים בשוק הספרים. הלוואי עלינו "דואופולים" שכאלה.
"ספר אינו מוצר צריכה"
לא, כל הקטע הזה של אנשים שבאים לחנות שמוקדשת לספרים, ניגשים לקופה שנראית בדיוק כמו קופה, ומשלמים בשטרות או בכרטיסי אשראי שנראים בדיוק כמו אלה שמשלמים באמצעותם על מוצרי צריכה – כל זה הוא פאטה מורגנה, מיראז', תעתוע דמיון ותו לא. מדובר באקט תרבותי טהור. אגב אותם אלה שטוענים ש"ספר אינו מוצר צריכה" הם בדיוק אלה שטוענים ש"סופר צריך להתפרנס מכתיבתו" (ע"ע), ומזדעזעים כאשר מבקשים מהם לכתוב עבור כלי תקשורת בלא תשלום או בתשלום נמוך, שהרי "כתיבה היא מקצוע בדיוק כמו שרברבות – לשרברב היית מציע לעבוד חינם?".
בכלל, אם ספר אינו מוצר צריכה אז מדוע יש צורך בחוק שלם שמוקדש לרגולציה על שוק שלמעשה אינו קיים? לתומכי החוק הפתרונים.
"הצרכנים עדיין לא התרגלו לחוק"
החוק אף פעם לא אשם, זה הצרכנים שאשמים. חכו עוד רגע, עוד שנה, עוד שנתיים – בסוף הם יתרגלו ויעשו בדיוק מה שציפינו מהם לעשות. כלומר, בינתיים חנויות הספרים הפכו ל"חנויות פנאי" ומוכרות צעצועים, משחקי לוח ועוד שלל שירותים מוזרים כדי לפצות על ירידת המכירות מספרים, ואנשים עדיין מתרחקים מספרים חדשים כמו מאש, אבל תנו לזה עוד חמש שנים או חמישים שנה, בסוף זה יעבוד. בעזרת השם. בלי נדר.
"לא צריך לבטל את החוק, צריך לתקן אותו"
עוד כלל של אנשי הדיסוננס הקוגניטיבי: אף פעם לא יתברר שטעינו. לכל היותר החוק נוסח באופן שגוי, כל שצריך הוא רק לתקן קצת פה, והוסיף עוד טלאי קטן שם והכל יהיה בסדר. אם רק נכריח אנשים גם לקנות את הספרים, ואולי נכניס לכלא אנשים שלא קונים ספרים חדשים, אנחנו בטוחים שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר.
"לא הגיוני שסופר לא יכול לחיות מההכנסות מספריו"
אלפי שנים אנשים כתבו חיבורים נפלאים בלי לראות שקל (או דרהם, או זהוב) אחד ממכירת ספריהם. תוקידידס, אריסטו, יוספוס, אוגוסטינוס, רש"י, הרמב"ם, ועוד רבים, כולם כתבו יצירות מונומנטליות, ולא חיו מההכנסות מספריהם. מה אתם יודעים, אפילו על זכויות יוצרים אף אחד לא שמע עדיין, וזה לא מנע מהם לכתוב וליצור. חלק מהסופרים עבדו לפרנסתם במשרות שונות, וחלקם (המועט) חי על חשבון פטרונים עשירים, ואף לא אחד מהם חשב על הרעיון המדהים לחוקק חוק שיכריח את הציבור לשלם להם כסף על כתיבתם.
כמובן, הטיעון הזה, כמו חבריו, נוטה להיות מעורפל ביותר. מה פירוש "לא הגיוני"? אם לא הגיוני, הרי הסופר יעשה את החישוב ההגיוני ולא יכתוב ספרים, נכון? או שהוא כן יכתוב משום שהוא רוצה להפיץ את דבריו לעולם, אף שהוא יקבל על כך שכר מועט? ובכלל כיצד ה"טיעון" הזה (אם אפשר לקרוא לו טיעון) מוביל לתמיכה בחוק שמוריד דרמטית את התמריץ של אנשים לקנות ספרים בכלל, ובכך לא ממש משפר את מצב פרנסתם של הסופרים, אולי מלבד קומץ נבחרים ומורמים מעם?
"יש יותר מדי ספרי זבל שיוצאים, לא נורא אם יצאו פחות"
ספרו את זה לסופר חדש שמנסה להוציא את ספרו אך לשווא – אי אפשר לעשות מבצעים על הספר החדש, והסיכוי שהוצאת ספרים תתן לו צ'אנס כיום הוא קלוש. אז שבו איתו ותסבירו לו שזה לא אישי, זה פשוט שהוא כנראה כותב זבל, ובכל מקרה אנחנו לא נדע כי אי אפשר יהיה לבדוק את זה בחנות הספרים. יש ודאי הרבה ספרי זבל שיוצאים – רק שהקטנת מספר הספרים שיוצאים לא תעזור בהכרח לסינון של ספרי הזבל. מי יודע אם הספרים שלא יצאו לאור הם דווקא הזבל, ולא הפנינה הבאה? כיון שלא נתנו להם אפשרות לבדוק את עצמם בחנויות הספרים, לעולם לא תדעו.
"אנחנו אף פעם לא טועים, זה השוק שטועה"
הסאבטקסט מאחורי כל תמיכה בחוק סוציאליסטי גם לאחר שנזקיו הדרמטיים הוכחו. ושיהיה לנו בהצלחה.
עם כל ההסתיגות שלי מחוק הספרים, אני ציפיתי שהשוק יעבור מהפכה – שסופרים חדשים יפרצו לשוק ע"י ספרים אלקטרוניים. בצד האקולוגי, זה היה חוסך את כמויות הנייר, בצדדים הכלכליים מקטין מאוד את הסיכונים שבהוצאת ספר. זה היה יכול להקטין את העלויות גם בצד של עלויות תיווך הספרים היו נמכרים ישירות ע"י המחבר. מה שכן, זכויות יוצרים הן עניין יותר חמקמק בעידן הדיגיטלי.
מסיבה כולשהי כל זה לא קורה. מעניין למה?
רוב האנשים שקוראים, קוראים ספר מנייר ולא דיגיטלי. צרכני המדיה הדיגיטלית הם צעירים יותר ורובם קורא פחות ספרים. זה בטח ישתנה, אבל לאט
בארה"ב הספרים האלקטקונים פורחים גם בלי חוק. בארץ הם לא פרחו עם החוק ובלעדיו. צריך פלטפורמה. ביום שאמאזון יקבלו ספרים בעברית תהיה פריחה.
התשובה פשוטה: אין בישראל פלטפורמה נפוצה לזה. EVרית הוא עדיין לא נפוץ, ואין קינדל או מקביל נפוץ. כשיהיה, אפשר יהיה לדבר על העניין. כרגע, אגב, מי שמשתמש בEvרית יכול לקנות ספרים אלקטרוניים בערך במחצית עד שליש ממחירם חדשים.
ליגיל הנקין: הכללים של התמחור של ספרים חדשים חלים גם על ספרים אלקטרוניים.
צד האקולוגי? זו שטות סביבתנית אם כבר צד אקולוגי הוא לקנות ולזבזב כמה שיותר נייר. כשנייר ממוחזר מציל עצים כמו שלא לצרוך צ'יפסים מציל תפוחי אדמה.
החוק הוא חוק חשוב שתורם לחיי התרבות בארץ. גם בצרפת בשנתיים הראשונות לחקיקת החוק היו כל מיני תנודות בשוק אבל בסופו של שדבר החוק יצב את השוק ואין כשוק הצרפתי בו הספרים אינם יקרים, גדל מספר ההוצאות לאור ועלה מספר הספרים החדשים שיצאו לאור.
כעבור 30 שנה לחוק הצרפתי הוציא המשרד דוח על הצלחת החוק.
השוק האנגלי בו ביטלו את הסכם המחיר הקבוע נכנס להתדרדרות עצומה. המו"לות שהיו בה יותר מ1000 הוצאות לאור ירדו באופן דרסטי וכמה רשתות ספרים השתלטו על השוק. חנויות הספרים מתחסלות בזו אחר זו.