המאבק בכסף המזומן יפגע בשכבות החלשות

הצעת החוק להגבלת השימוש במזומן תשיג בדיוק את ההפך מיעדיה • אזרחי ישראל, שגם כך מעבירים לידי הממשלה 66.7 אחוזים מהכנסותיהם, צפויים כעת לעמוד בפני מגבלה נוספת על חירותם, שתעלה עוד יותר את שיעורי המס • כרגיל, מי שישלמו את המחיר על החקיקה ה"פרוגרסיבית", יהיו דווקא השכבות החלשות

המתקפה נגד חירות הפרט נמשכת. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה ביום א' את המלצות ועדת לוקר להגבלת השימוש במזומן.

הסיבות בהן נקבה הממשלה הן הגברת המלחמה בהון השחור ובפשיעה הכלכלית והגברת גביית המסים. בפועל, עם זאת, עלולה החקיקה להגבלת המזומן להוביל לפגיעה חמורה בחירות הפרט, ולצמצם את יכולתם של אזרחים לבקר את כוחה של הממשלה.

לפי החוק המוצע תחול מגבלה של עד 10,000 שקל על עסקאות במזומן, עם כוונה להרחיב את המגבלה ל-5,000 שקל, כשכל עסקה מעבר לסכום זה תבוצע באמצעות המחאות, כרטיסי חיוב או כרטיסי אשראי. בשלב הבא יש כוונה להגביל הסבת צ'קים סחירים, למעט לגוף פיננסי מפוקח, בנק או בנק הדואר. סעיף אחרון זה נועד בפועל כדי לחזק את הבנקים ולמנוע קבלת אשראי חוץ בנקאי.

כוחה של רשות הציבור

בשיעורי אזרחות למדים התלמידים כי במדינה דמוקרטית יש שלוש רשויות: השופטת, המחוקקת והמבצעת. מה שהם אינם למדים הוא כי יש גם רשות רביעית, חזקה לא פחות, שהיא רשות הציבור. הציבור אינו יכול לחוקק, אינו יכול לשפוט וגם אינו יכול לבצע — אך שמורים לו כוחות אחרים, המעניקים לו יכולת עקיפה לדחוף חקיקה, לשנות את השיפוט ולכפות על הממשלה לבצע.

עדויות לכוחה של רשות הציבור ניתן למצוא כמעט בכל מקום: כשהציבור יוצא לרחובות להפגין, הוא יכול להביא לחקיקתם של חוקים ולביטולם של אחרים; הציבור יכול להחרים מוצרים מסוימים ובכך לסלקם מהשוק; הוא יכול לרומם ולמוטט חברות; הוא יכול להתרעם על פסיקת השופטים ולהביא להחמרה או להקלה בדינם של נאשמים; וכן הלאה וכן הלאה.

כוח מיוחד העומד לרשות הציבור — חמקמק יותר וגלוי פחות מאחרים — הוא כוח ההימנעות והחלופה: הציבור מגיב למציאות שסביבו באמצעות הימנעות מדברים מסוימים ובחירה בחלופות מסוימות. בתחום הכלכלי, לדוגמה, אם מחירם של תריסים מאלומיניום יעלה מאוד, הציבור יקטין את רכישות תריסי האלומיניום (הימנעות) ויקנה יותר תריסים מברזל, מעץ או מפלסטיק (בחירה בחלופות); ובמטבע דומה, אם הממשלה מפגינה ניהול לקוי וגורמת לשחיקת ערך השקל, עובר הציבור להשתמש במטבעות חלופיים כ'מדד'. כך, לדוגמה, מוצרים כמו דירות לקנייה ולהשכרה תומחרו שנים רבות בדולרים ולא בשקלים.

משלמים כמעט 67 אחוז מס

אחת הדוגמאות המובהקות לכוח ההימנעות והחלופה באה לידי ביטוי בתחום המיסוי. בישראל, לפי נתוני דו"ח מנהל הכנסות המדינה, עמד המיסוי בשנת 2011 על כ-66.7 אחוז מכלל הכנסות הציבור. כלומר, כ-284.4 מיליארד שקל למיסוי הממשלה הרחבה (כולל רשויות מקומיות) מתוך כ-426.6 מיליארד שקל הכנסות של הציבור.

הציבור אינו משלם בפועל שני שליש מכל הכנסותיו. חלק מהאוכלוסייה זוכה לתשלומים חוזרים (בעיקר קצבאות ותמיכות מביטוח לאומי) ובעלי הכנסות נמוכות משלמים חלק קטן יותר מהמיסוי הישיר; אך הכל, ובמיוחד העניים יותר, חשופים למיסוי העקיף (תשלום מכס, מע"מ ומסי קנייה על מכוניות, דלק וסיגריות, למשל). נתון המשקלל את כל ההחזרים בפועל מעלה כי שיעור המס הממשי, בניכוי החזרים, עומד על כ-52.3 אחוז מכלל הכנסות תושבי המדינה. שיעור זה, חשוב לציין, כמעט זהה לכל העשירונים. כלומר, גם בן העשירון התחתון וגם איש המאיון העליון משלמים בערך אותו שיעור מס, כ-52 אחוז.

בהתחשב בשיעורי מס גבוהים מאוד אלו, אין זה פלא כי רשות הציבור נוקטת בדרכים של הימנעות וחלופה: איש אינו שש לשלם 60 אחוז מהכנסותיו למדינה ולעירייה, ולכן רבים מאוד נמנעים מתשלום חלק מהמסים. לדוגמה, כמעט כל אזרח במדינה בוחר באמצעים חלופיים כדי לצמצם את תשלום המסים שלו באמצעות תשלומים ב'שחור' לעוסקים מורשים זעירים כמו שרברבים, מנעולנים, חשמלאים, מובילים, משפצים, ומתקנים. השרברב מעניק הנחה מסוימת בתשלום, ובתמורה זוכה להעלים חלק מהכנסתו מן הממשלה.

להחניק את האפשרות לבחור

התנהגות רשות הציבור כאן היא אולי עבירה על החוק ('כלכלה שחורה'), אך גם ביטוי מובהק של מגבלה על כוחה של הממשלה: ככל שזו תגדיל את המסים, כן יתעצמו המאמצים של הציבור לחמוק מהם, עד לנקודה בה כל העלאה של המסים לא תניב עליה כלשהי בהכנסות, ולפי תיאוריות כלכליות מסוימות אף תביא לירידה בהכנסות ממסים.

ההצעה להגביל את האפשרות להשתמש בכסף מזומן — כלומר, בעסקה שאינה מתועדת ואינה נתונה לפיקוח הממשלה — נועדה להחניק ולחסל את האפשרות של רשות הציבור לקבוע סייגים לכוחה של הממשלה לגבות מסים. להלכה, למשל, אם במצב הנוכחי העלאה של המע"מ משיעור של 18 אחוז לשיעור של 30 אחוז תזכה לתגובה בדמות עליה ניכרת בשיעור העלמת המס, הרי שבמצב בו כל עסקה נתונה לפיקוח ממשלתי לא ניתן יהיה לעשות זאת, וכל האזרחים ישלמו את מלוא מיסיהם.

לא כל התשלומים יוחלו באופן שווה, כמובן. החשמלאי המשלם מס מלא כחוק על הנתיך שנשרף יעלה את מחיר שירותיו וכמוהו ינהגו גם שאר העצמאים. גם מחירי המוצרים יעלו בשיעור דומה, וכך גם מחירי השירותים השונים. ובמלים אחרות, העלייה במיסוי תגולגל בעיקרה מאלו שיש להם ברירה, לאלו שאין להם ברירה.

האזרח א', מורה במקצועו; והאזרחית ג', עורכת־דין במקצועה, יתמכו בתיקון לחוק על בסיס הסברה שהמסים מנוכים ממילא ממשכורתם, ולכן הם ייהנו משירותים טובים ועשירים יותר מן הממשלה בזכות הדברת ההון השחור. בפועל, אין יש מאין והקטנת ההכנסות של מי שנותן לך שירותים תביא רק לכך שמחיר השירותים שלו יעלה. כלומר, הכנסתם הפנויה אחרי ניכוי המסים הישירים תקטן, שכן כל המוצרים והשירותים שהם צורכים יעלו יותר.

השורה התחתונה, כמו תמיד, תהיה שעלייה בנטל המסים או הקטנה ב'הון השחור' תתבטא בקיטון בהכנסות של הציבור בכללו. הווה אומר, אם אף אחד לא ישלם בשחור, כולם ישלמו יותר, כולל אלו שאינם צורכים 'בשחור' גם עתה.

הפושעים לא יתרשמו

ההנחה שכולם ישלמו את מיסיהם כחוק, עם זאת, אינה מציאותית. צמצום הפשיעה, לדוגמה, מוצג כאחד היעדים של החקיקה לצמצום השימוש במזומן, אך ספק אם זו תושפע ממנו. פושע העוסק בהברחת קוקאין ועבריין מושבע העוסק בסחיטה באיומים לא יתרשמו במיוחד מהאיסור על שימוש במזומן, שכן כל עסקיהם מתנהלים ממילא בלי דיווח או תשלום מסים.

גם אם הממשלה תכנוס את כל השטרות שבידי הציבור ותשרוף אותם במדורה גדולה בכיכר העיר, עסקי הפשיעה יתנהלו כסדרם. אם לא שקל, כי אז זהב, דולרים, יינים, סיגריות, יהלומים או כל חלופה אחרת שתיראה הולמת בעיניהם. גם הגברת האכיפה לא תחולל כל שינוי, שכן היא פשוט תגדיל את הסיכון ותעלה את המחירים שידרשו הפושעים עבור 'שירותיהם'. כמו במקרה של אזרחים שומרי־חוק, העלייה באכיפה תגולגל מאלו שיש להם ברירה, לאלו שאין להם ברירה. אם הסיכון לסרסור יגדל, מי שתיפגע היא זונת הרחוב. אם הסיכון למבריח ההרואין יגדל, מי שישלמו את המחיר הם המכורים לסם.

עוולות החלוקה הבלתי מאוזנת

דבר דומה יתרחש גם בשוק בכללו: לא ניתן להעלות מסים בלי שרשות הציבור תגיב לכך, וניסיון לסלק את האמצעי להתחמקות ממיסוי גבוה מדי יביא רק לשינוי האמצעים להתחמקות ולהגברתם. הציבור אינו נשוי לשקל, ואם שטרות השקל לא יהיו כלי זמין להתחמקות, הוא ישתמש במגוון אמצעים אחרים, ממטבעות אחרים ועד לעסקאות חליפין (ברטר). למעשה, העלאת ה'רף' מצד השלטון בניסיון להעלות את המסים תביא להעלאה מקבילה של רף התחכום בהעלמת המסים, עם תוספת תשלום. כלומר, לפי החוק החדש שימוש במזומן בסכום של יותר מ-10,000 שקל יהיה עבירה פלילית, מה שמגביר את הסיכון עבור מי שמשלם במזומן. התגובה תהיה העלאת מחירים כללית, כדי לתמחר את הסיכון המוגבר עבור מי שמשלם או מקבל כסף במזומן.

הפגיעה לא תתחלק באופן שווה. למעשה, כמו במקרים האחרים, היא תגלוש מן החזקים אל החלשים, ומאלו שיש להם ברירה, לאלו שאין להם ברירה. כלומר, ככל שהכנסותיו של אדם גדולות יותר, כך הוא יהיה מוכן להשקיע יותר זמן, מאמץ וכסף בעקיפת התקנות החדשות. ככל שהכנסותיו של אדם קטנות יותר, כך יהיה לו פחות זמן וכסף להשקיע בכך. במלים אחרות, הכנסות הציבור בכללו תקטנה, אך שיעור הקיטון יהיה גדול יותר עבור העניים יותר והחלשים יותר.

גם חלוקת ההכנסות תשתנה. כאשר שיעור המסים נמוך, רוב האזרחים מעדיפים להשקיע את כוחם בעבודה, ומקצים רק חלק קטן למאמצי העלמת־מס. במלים אחרות, מסים נמוכים משמעם צמצום תעשיית העלמת המס. מסים גבוהים או אכיפה מחמירה או ניסיון למנוע תשלום במזומן הם דרך טובה להגדיל את נתח ההכנסות של "תעשיית ההעלמה." לעשיר כדאי לשלם כסף לעוד עורך־דין ולעוד רואה חשבון. לאיש מעמד הביניים הגבוה כדאי לשכור מנהל חשבונות שיסייע לו בעקיפת מגבלת המזומן. העניים פשוט ישלמו.

ויש עוד ממד שבו מועברות הכנסות מאלו שיש להם ברירה, לאלו שאין להם ברירה: כאשר המסים עולים, החזקים יורדים. כלומר, ככל ששיעור המס הנגבה בפועל עולה, כך בוחרים רבים יותר פשוט לארוז את המזוודות וללכת למדינה אחרת. היו שהטיחו כינויי גנאי במי שבחרו לעזוב את ישראל — אך בפועל הם אינם ראויים לגנאי: הם פשוט אנשים שהגיבו לתמריץ כלכלי מובהק. מי שנשארו היו אלו שלא הייתה להם ברירה אחרת. הגבלת המזומן, לפיכך, לא תחול על החזקים, אלא על החלשים. היא מתהדרת באדרת מלחמה בפשיעה הכלכלית ובהלבנת ההון, בפועל היא תתרום לחיזוקם ולפגיעה בעניים יותר ובחלשים יותר.