האיש שראה את בן גוריון בוכה

השקרים של רבין ושיתוף הפעולה של התקשורת • בן גוריון התכסה בשמיכה ובכה, ובגין התמוטט • נשיאה החמישי של ישראל יצחק נבון הוא מהנשיאים הפופולריים יותר שידעה המדינה • ספרו האוטוביוגרפי החדש הוא מסע מרתק בזמן, ואוצר של דיווחים אינטימיים על צמרת המדינה מאז תחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת ועד העשור האחרון שלה

יצחק נבון, כל הדרך, אוטוביוגרפיה, כתר, 2015

נשיא המדינה החמישי יצחק נבון, שהיה גם סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, נולד בראש חודש ניסן תרפ"א, כלומר בראש השנה למלכים ולרגלים. אך סמלי אפוא שבספרו החדש 'כל הדרך, אוטוביוגרפיה' הוא מביא עדויות חדשות על אישי-מפתח ואירועים משמעותיים שהוא היה בקירבתם, בעיקר במחצית השנייה של המאה העשרים.

כמה ציוני דרך מתולדות חייו וכמה מתפקידיו באותם חמישים שנים מרתקות, מסבירים זאת: בסוף 1952 מונה נבון להיות מזכירו האישי של בן גוריון והפך לאחד האישים המקורבים ל"זקן" למשך עשרים שנים ויותר. ב-1964 היה בין מייסדי רפ"י, נבחר לכנסת, וב-1968, כשרפ"י למעשה התפרקה, שב עם רוב מפלגתו לחיק החם של מפלגת העבודה. בשנים 1978 עד 1983, שעמדו בצל הטרור בגבול הצפון והמלחמה בלבנון – כיהן כנשיא המדינה. ב-1984 חזר לקלחת הפוליטית, נבחר כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה ועד 1990 היה שר החינוך והתרבות. אחרי פרישתו, היה גם יו"ר של גופים ציבוריים שונים ובהם הרשות הלאומית ללדינו, נאות קדומים, מועצת יד בן צבי, ועוד. לבד מכל תפקידיו הוא התפרסם כסופר וכמחזאי מצליח ('בוסתן ספרדי').

נבון מספר בספרו, כי 'קפיצת המדרגה' ששינתה את חייו וקרבה אותו לראש הממשלה המיתולוגי דוד בן גוריון ארעה בראשית 1952 כשהתבקש ללמד אותו ספרדית. באותה העת 'הזקן' קיבל במתנה ספר בספרדית בן ארבעה כרכים על הפילוסופיה של ברוך שפינוזה מאת הפרופסור היהודי-ארגנטינאי ליאון דוכובנה, והחליט שעליו לקרוא אותו בשפת המקור. אחרי חודשים אחדים של לימוד השפה וקריאה משותפת של כרכי דוכובנה, בן גוריון המשיך וביקש לקרוא בספרדית גם את 'דון קיחוטה'. באחד השיעורים, כך מספר "המורה", ראש הממשלה הכין לו הפתעה: הוא דיקלם בספרדית את נאום דון קיחוטה בפני הרועים "על תור הזהב בחיי האנושות, שבו מודדים את בני האדם על פי ערכם האמיתי, תכונותיהם ומידותיהם ולא על פי כספם". לפי נבון, ראש הממשלה הראשון, למרות עיסוקיו הרבים, למד בחריצות שאין דומה לה (ובשנים אחרות למד שפות נוספות. כדאי לדעת: הוא במכוון לא למד ערבית).

'הזקן' נכנס לעומק השפה הספרדית, מדי פעם הישווה בינה ובין הלטינית, היוונית, הצרפתית, והגרמנית – ולבסוף שלט בה. באותה שנה הגיעה משלחת פרלמנטרית מאורוגוואי לביקור בכנסת ובן גוריון החליט לנאום לכבודם בשפתם. רוב חברי הכנסת היו מופתעים והתפעלו, אך ח"כ ערי ז'בוטינסקי, איש 'חירות', מחה בקולניות על כך שראש הממשלה מדבר בשפה זרה במליאת בית הנבחרים הישראלי. כתוצאה ממחאתו, נערך דיון ובסופו הוחלט שהשפות היחידות שחברי הכנסת יוכלו לנאום בהן במליאת הכנסת תהיינה עברית וערבית (עמ' 86-85).

בין הסיפורים המרתקים הרבים שנבון מספר על בן גוריון, הוא מעיד על כך שפעם שאל את בן גוריון האם לדעתו יש אלוהים בעולם? לפי נבון, ראש הממשלה השיב לו: "אין ספק שיש איזה כוח עליון, אין ספק, יש כוח שמנהיג את העולם. הלוא זה עולם מופלא מאין כמוהו. מערכת השמש והכוכבים והעולם והיקום, והיחס בין זה לזה, וכוח המשיכה, והכול תלוי על בלימה והאחד תלוי בשני. וההרמוניה, איזו הרמוניה יש בטבע. אז יש שקוראים לו אלוהים ויש שקוראים לזה טבע. אינני יודע, אבל בלי ספק  יש איזה כוח עליון, כוח מופלא, שאנחנו לא מסוגלים להבין את עומקו" (עמ' 124).

ראיתי ראשי ממשלה ורמטכ"לים בוכים

נבון טוען כי בניגוד לדימוי הציבורי של בן גוריון, הוא היה "אדם חסר גאווה, לא מתנשא, תמיד במצב רוח טוב – צוחק והכתלים רועדים" (עמ' 95). יחד עם זאת סיפר כי ארבע פעמים ראה אותו מזיל דמעות ובוכה: הפעם האחת הייתה ב-1952, אחרי טקס חילופי הרמטכ"לים, כשהרמטכ"ל יגאל ידין עזב את צה"ל והעביר את השרביט למרדכי מקלף. נראה, כי בן גוריון העריך מאוד את ידין וקיווה שפעם יהיה ראש הממשלה; שתי פעמים נוספות היו ב-1961 וב-1963, אחרי ששמואל יבנאלי ויצחק בן צבי – שני ידידיו הקרובים מימי העלייה השנייה – הלכו לעולמם.

הפעם הרביעית בה בן גוריון מירר בבכי מר במיוחד , הייתה ב-1957, כשנודע לו שעוזרו הקרוב נחמיה ארגוב התאבד (אחרי שדרס אדם וחשב – בטעות – שהוא זה שגרם למותו). נבון מעיד: "בן גוריון… צנח על המיטה… הפנה את פניו אל הקיר, התכסה בשמיכה ובמשך דקות ארוכות… לא שמענו דבר, אך ראינו את גופו רועד ללא הפסק, מבכי בלתי נשלט" (עמ' 192). נבון מספר, כי מאוחר יותר 'הזקן' כתב מכתב, שמסר לחיים ישראלי שהוקירו במיוחד, ובוא ביקש: "בבוא היום ותכרו לי קבר – באשר ייכרה – תניחו לצדי האחד מקום לפולה, כשימלאו ימיה ותיאסף לעמה. ובצדי השני תכרו ביום מותי קבר לנחמיה. תעבירו עצמותיו למקום קברי ותורידו עצמות שנינו בזמן אחד זה לצד זה למנוחת עולמים". אולם אחרי המכתב, "התייעצו עם הרב אונטרמן ונתקבלה חוות דעתו שלא לעשות כן ובן גוריון קיבל עליו את הדין". (עמ' 198).

אפיזודה אחרת העוסקת בבכי קורע-לב, קשורה בחיים לסקוב, שהיה הרמטכ"ל החמישי של צה"ל מינואר 1958 עד דצמבר 1960. לפי נבון, באחד מימי 'הפרשה', כשהתעצמה המחלוקת בקרב ראשי מפא"י, הוא ולסקוב ישבו יחד במסעדה בהמתנה לראש הממשלה. לפתע הרמטכ"ל – שנסער מן הקרע שהלך והתרחב בין בן גוריון ובין גולדה מאיר –  אמר לנבון: "אני לא יכול יותר. בן גוריון זה אבא שלי, גולדה זו אמא שלי… הם רבים ביניהם ואני נקרע!". ואז: "[לסקוב] אחז בראשו ופרץ בבכי בלתי נשלט". לדבריו, "היו במסעדה רק שלושה אנשים שישבו סביב שולחן מרוחק… מזל שלא היה אף עיתונאי בסביבה".

הנגב מוקף אויבים תוצרת בית

נבון מעיד מקרוב על מפגשיו של בן גוריון עם מנהיגים בינלאומיים. כך הוא מספר גם על הפגישה הראשונה בין ראש ממשלה ישראלי ובין הקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר בחורף 1960. לפי נבון, לפני הפגישה הוסכם כי בן גוריון יבקש באותה פגישה היסטורית כמחווה מיוחד מגרמניה מלווה-כספי בסך רבע מיליארד דולר בתנאים נוחים במיוחד. נבון חשב שהבקשה צנועה מדי וטען כי יחסית לרצח הנורא שהגרמנים עוללו לנו, יש לבקש יותר. לדבריו, בהשפעתו בן גוריון ביקש סכום כפול ואמר לאדנאואר: "הגרמנים רצחו את האוכלוסייה העתידית של מדינת ישראל… כפי שהתבייש העם הגרמני בדורו של היטלר, כך יתפאר העם הגרמני בדורך אם תשקיעו כספים ביישוב הנגב". להפתעת הכל, מנהיג גרמניה השיב מייד בחיוב והכריז כי גרמניה תלווה לישראל חצי מיליארד דולר (הסכום מקביל לארבעה מיליארד דולר דהיום).

כשבן גוריון שב ארצה וסיפר על המלווה הגרמני הצפוי, החלו להתמקח איתו היכן יושקע הכסף. ראש הממשלה תבע כי המלווה המיוחד יושקע – כפי שאמר לאדנאואר – באזור אילת, במצפה רמון, במפעלי ים המלח, בחבל ערד, ובמפעלים תעשייתיים וחקלאיים אחרים ברחבי הנגב. אולם: אשכול, ספיר, גולדה, דיין ואחרים – שלא כל כך הוטרדו כמו בן גוריון מנושא הנגב – הכריעו כי הכסף יושקע בכל חלקי הארץ. נבון, הכותב את הדברים אחרי יותר מחמישים שנה, מסכם: "לא קשה לשער מה היה מעמדו של הנגב כיום אילו הייתה מתקבלת עמדתו של בן גוריון, ואותו סכום עתק של המלווה הגרמני היה מושקע כולו בבניית ערים, מסילות רכבת, חקלאות, תעשייה ומפעלים בדרום הארץ".

שנה אחר כך, ב-1961, בן גוריון נפגש עם מנהיג צרפת שארל דה גול וגם הפעם השניים דנו בנושא הנגב. כשדה גול שאל את בן גוריון איך הוא מצפה שישראל, ששטחה קטן כל כך, תקלוט עוד מיליוני יהודים, ראש הממשלה השיב לו: "אנחנו נכבוש את המדבר… לכיבוש המדבר נחוצים שלושה דברים: רתימת אנרגיית השמש, התפלת מי הים ונוער אידיאליסטי".

נבון, מזווית הראייה של היום, מסכם באופטימיות: "חזונו [של בן גוריון על פיתוח הנגב] הולך ומתגשם, אך עדיין רבה המלאכה". דומני כי הסיכום ורדרד מדי ואינו לוקח בחשבון את ארבעת השרטונים שגבהו מאד אחרי שבן גוריון פרש והתעצמו במיוחד בעשורים האחרונים: "מומחי" הכלכלה, המשפטנים, הבדואים ו"הירוקים"…

המצב הזה של בגין נמשך רק כמה שבועות

כמעט חמש שנים אחרי שבן גוריון נאסף אל אבותיו, באביב 1978, יצחק נבון נבחר להיות נשיא המדינה החמישי. הוא כיהן כנשיא קדנצייה בת חמש שנים, עד 1983, וסירב להיבחר לקדנצייה שנייה. נבון היה נשיא פופולרי מאוד, ובמיוחד אהבו אותו בשכונות המצוקה ובעיירות הפיתוח. רבים חשו אהדה אליו לא רק בגלל חינו הרב ומעלותיו הרבות האחרות, אלא גם בזכות העובדה שאבות אבותיו עלו ארצה ממרוקו בשלהי המאה ה-17. בעיני לא מעטים – עם כל האבסורדיות – הוא נחשב נציג "עדות המזרח".

נבון מספר בספרו על כמה מסיוריו בארץ והוא מדגיש במיוחד את ביקוריו בעיירות הפיתוח קריית שמונה, בית שמש, ירוחם וחצור הגלילית. הביקורים בקריית שמונה זכורים לי היטב כזיכרון אישי, כיוון שבאותם ימים ניהלתי את בית הספר התיכון המקיף המקומי. למרות מתקפות טרור החוזרות ונשנות ויותר מ-3,000 קטיושות אז על קריית שמונה, לא היו בעיירה די מקלטים – לא בשכונות ולא במוסדות החינוך. פנינו בנושא הכאוב לשלושה שרי ביטחון – עזר וייצמן, שמעון פרס ואריק שרון –  ואלו כלל לא טרחו להשיב לנו. רבים בעיירה חשו שהנהגת המדינה מזלזלת בנו ומתנכרת לנו. אחד היחידים שבאותה העת נתן לנו תחושה אחרת היה הנשיא נבון. ידענו שאין לו כוח אופרטיבי, אך הוא – למצער – התמיד לבקר בעיירה, הקשיב לתושבים וחיזק את רוחם. בביקוריו אפפה את קריית שמונה אווירת חג והוא הותיר במקום תחושה שהוא מחבק את כולנו ומחבר אותנו לארץ ישראל האחרת, שהדירה אותנו.

נבון מדגיש בספרו כי נוכח לדעת שתושבי קרית שמונה הוטרדו לא רק מהמצב הביטחוני, אלא גם – ולעיתים יותר – מבעיית תדמיתם. בספר הוא מצטט נערה מקומית שאמרה לו – ואני זוכר היטב את דבריה: "מה חושבים שאנחנו? שאנחנו פרימיטיבים? איך מדברים עלינו?" (עמ' 333). במקביל הוא מספר כיצד טרח לשפר את תדמית העיר אצל עיתונאים ובקרב מקבלי ההחלטות.

עם זאת, יש משהו מצער בהכרזה הבוטה שלו בספרו: "הודעתי כי איני מבקר ביישובים שמחוץ לתחומה הריבוני של המדינה, ודחיתי בנימוס כל הזמנה להיות אורחם של יישוב או התנחלות מעבר לקו הירוק".

בחמש שנות כהונתו כנשיא היו לנבון מגעים רבים עם ראש הממשלה מנחם בגין. הוא מעיד בספרו עדות מפתיעה על מצבו של ראש הממשלה בראשית 1981. לדבריו, כמה שנים לפני שכולנו נוכחנו לדעת שבגין התמוטט, הוא חש שראש הממשלה "שרוי בעולם אחר. תוהה ובוהה. דיבורו רפה". הוא מספר כי נחרד כשהיה נראה לו ש"המדינה מופקרת בידי אדם שאינו יודע מה קורה סביבו!". אבל, לדבריו, המצב הזה של בגין נמשך רק כמה שבועות. הוא חזר לעצמו והתאושש לקראת הקיץ של אותה שנה, כשהתקרבו הבחירות. אז, שוב "לא היה ספק. ראש הממשלה שב לאיתנו". (עמ' 339-338).

מלחמת של"ג החלה בקיץ 1982. נבון חוזר על שגיאה-היסטורית, שלצערי הרב התקבעה בארץ ובעולם, כי המלחמה התחוללה בראש וראשונה בגלל ניסיון ההתנקשות של המחבלים בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. הוא מצטרף לכל אלו ששכחו את העיקר: שאחרי שנים של טרור פלסטיני היה הכרח להביא שלום ליישובי צפון הארץ – והשם שנקבע לאותה מלחמה לא היה לשווא.

לנשיא נבון, שמעולם לא הסתיר שהוא איש שמאל, היה חלק באחת ההתפתחויות הפוליטיות המשמעותיות שאירעו בימי מלחמת של"ג: ב-20 בספטמבר 1982 הוא התראיין בטלוויזיה ותבע ממשלת ישראל בתוקף רב, כי תוקם ועדת חקירה שתחקור את העמידה מן הצד של מפקדי צה"ל בשעות הטבח הנורא שביצעו ערבים נוצרים באחיהם הפלסטינים בסברה ושתילה. עד היום חלוקות הדעות אם ועדת החקירה לאירועי סברה ושתילה לא טשטשה את העובדה שהרצח בוצע בידי ערבים, ואם לא גרמנו במו ידינו לכך שהיום רוב העולם בטוח שאנו היינו האחראים הראשיים לזוועות שאירעו במחנות הפליטים בלבנון. למרות שנבון אילץ את בגין להקים ועדת חקירה הוא מדגיש בספרו: "לא חשתי אי-פעם שבגין נטר לי טינה על עמדתי בנושא" (עמ' 369).

היחיד שהתנגד לעיסקת ג'יבריל

נבון טוען שאחרי שפרש מן הנשיאות הוא הוצף בפניות לעמוד בראש 'המערך' לקראת הבחירות של 1984, וכי הסקרים ניבאו אז כי מפלגה בראשותו תזכה בניצחון מוחץ, ואחד הסקרים קבע שהיא תזכה ב-62 מנדטים. נבון הציע ליצחק רבין כי שניהם ירוצו יחדיו לבחירות, אך רבין סירב והחליט לרוץ לבדו. הוא מאמין שהסיבה לסירובו של רבין הייתה, כי "ידע שאם יחבור אליי כדי להתמודד מול פרס, יוותר מחנה פרס על מכונו, אבל ממחנהו שלו לא יוותר דבר, שהרי הוא ייטמע במחנה נבון".

היום נבון משוכנע, כי עיקשותו של רבין – וחוסר נכונותו להתעלות מעל לשיקולים אישיים ומעל לשיקולי מחנאות – הביאו לידי כך שבבחירות של 1984 נוצר למעשה תיקו בין 'המערך' ל'ליכוד'. בסיכום אותו פרק בספר, נבון חוזר על דברים שאמר פעמים רבות: כי טעה טעות גסה כאשר החליט לחזור לקלחת הפוליטית אחרי תקופת נשיאותו.

במאי 1985 נבון היה מעורב בהחלטה שערורייתית אחרת, המלווה מאז ועד היום כצל את מדינת ישראל. באותה העת הוחלט על 'עסקת ג'יבריל' שבעקבותיה שוחררו מן הכלא שהישראלי 1,150 מחבלים ורוצחים פלסטינים, תמורת 3 חיילים ישראלים. אחרי העסקה שר הביטחון רבין הצהיר בכנסת כי אף חבר בקבינט הביטחוני של "ממשלת האחדות הלאומית", לא הצביע נגדה. טענתו השקרית של רבין מעיקה על נבון עד היום, כיוון שהוא יצא בקבינט בחריפות נגד העיסקה והזהיר מפניה. לדבריו, הקבינט שהחליט על כך כלל אז את ראש הממשלה שמעון פרס ותשעה שרים נוספים: שר הביטחון רבין, שני שרים שנבון בספרו מדביק להם כינויים: "אריק [שרון] גיבור מלחמה" ושמיר 'הנץ הטורף'", ושישה חברים נוספים: יצחק מודעי, דוד לוי, עזר וייצמן, משה ניסים, חיים בר-לב ונבון. לטענתו כולם מלבדו צידדו בעסקה.

אחרי שחרור המחבלים, רבים בציבור הישראלי התקוממו. אז הופיע רבין בפני מליאת הכנסת ו"נשא נאום שבו הצדיק את הצעד. בין היתר טען, שהחלטת הקבינט הביטחוני התקבלה פה אחד". נבון התקומם, צילצל לעיתונאי 'הארץ' עקיבא אלדר ,ואמר לו: אני התנגדתי ואני מבקש שתפרסם זאת. למחרת, הוא בדק בעיתון וראה שאלדר לא ציטט אותו. לשאלתו מדוע לא צוטט, השיב לו העיתונאי: "אני מתקשר ללשכת ראש הממשלה – אומרים לי שלא הייתה הצבעה כזו. אני מתקשר ללשכת שר הביטחון – אומרים לי שלא זכור להם דבר כזה". נבון ממשיך וכותב: "התקשרתי למזכירות הממשלה ודרשתי את הסטנוגרמה של הישיבה… עד שקיבלתי את הסטנוגרמה, עבר זמן לא מבוטל וכאשר קיבלתי אותה, סוף סוף, הופתעתי לגלות כי היא כוללת רק את הדברים שאני אמרתי". כאשר קבל וטען, כי הוא חבר קבינט וסגן ראש הממשלה ואמר כי הוא זכאי לקבל את הסטנוגרמה במלואה, השיבו לו ממזכירות הממשלה כי ניתנה הוראה שיקבל רק את דבריו (עמ' 397).

בכך לא תמה הפרשה: אחרי כמה ימים נכתב במגזין 'כותרת ראשית', כי "[יצחק נבון], שאינו אהוד עוד ואינו מצליח בתפקידו הנוכחי… ניסה השבוע לתפוס טרמפ על ההתנגדות הציבורית שעורר ההסכם לחילופי שבויים. 'אני הצבעתי נגד', מיהר הנשיא החמישי להודיע לעם שאהב אותו. כמה מעמיתיו בממשלה הרימו גבה. ככל שהם זוכרים, הדבר לא עלה כלל להצבעה". נבון, כמובן, כעס מאוד. הוא קובע בספרו: "מעולם לא טענתי כי הייתה הצבעה, או שהצבעתי נגד. כל שטענתי היה שהייתי היחיד…. שהתנגד".

בנובמבר 2003, 18 שנים אחרי 'עיסקת ג'יבריל' – כשנבון היה כבר "פנסיונר גמור" – הוא כתב ב'מעריב' בחריפות נגד "עסקת טננבוים", שהפעם ראש הממשלה אריק שרון דחף שתתקבל. גם בפעם הזאת, דבריו לא השפיעו… אבל גם לא הפיצו עליו שקרים ולא השמיצו.

יצחק נבון, מסיים את  הפרק האחרון של האוטוביוגרפיה המרתקת שלו בתערובת של "השתאות וגאווה עצומה" מכל מה שהושג בארץ במאה השנים האחרונות, יחד עם "אכזבה וחרדה" (עמ' 415). אולם, השורות האחרונות של ספרו של נבון, ככל דרך חייו, אופטימיות מאוד: "אין לאבד תקווה. אני סמוך ובטוח שאם נפרוש לפנינו חזון ונציב אתגרים אמיתיים, נביא למימוש הפוטנציאל הענקי הטמון בנו. אור לגויים אינה מליצה. היינו דוגמה ומופת לעם, שקם מן החורבות והצמיח מדינה לתפארת; בכוחנו ובידנו לחזור ולמלא את מקומנו ההיסטורי כעם שהטביע את חותמו על התרבות האנושית".

_____
ד"ר צבי צמרת, הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל ציבורי, לשעבר מנכ"ל יד בן צבי ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.