כשהאח היהודי של אובמה התחיל לדקלם: האחר הוא אני

יותר ויותר ישראלים חושדים, שלאובמה יש איזו זיקה יתרה או חיבה מיוחדת לעולם המוסלמי.

אבל האמת היא הפוכה – אם כבר זיקה או חיבה מיוחדת, הרי שאובמה הרבה יותר קרוב ליהודי השמאלן, הליברל, בעל יצר תיקון עולם מאשר לכל מוסלמי שאי פעם הכרתם. כי האמת היא שהוא לא ברק חוסיין אובמה אלא ברק נמרוד אובמה.

ברק נמרוד אובמה, או כפי שכינו אותו מגיל צעיר "נימי", נולד ברמת אביב הישנה. ההורים שלו, יוצאי הקיבוץ ואוחזי פנקס אדום, שרידים למהפכת ההשכלה והחילון היו חלוצים ציונים, שלא גמגמו את זכותו של העם היהודי ליישב את ארץ ישראל. מתוקף כך, נימי אובמה הנער היה פעיל חרוץ בתנועת השומר-הצעיר, אחר-כך הוא התגייס לנח"ל, שם הכיר את דפנה שגדלה בשכונה הסמוכה ושירת שירות קרבי שהיה מוצדק בעיניו ללא עוררין.

נימי ודפנה אובמה הביאו לעולם שלושה ילדים וניהלו קריירות נפרדות ומרשימות. נימי אובמה, ממש כמו הוריו, תמך במפלגת מרכז שמאל סוציאליסטית, אבל בערך בגיל ארבעים הוא הצביע מרצ לראשונה כי נמאס לו מהכיבוש. כקורא עיתון 'הארץ' וכאדם מצפוני וערכי, נימי לא יכול היה לשאת יותר את העוולות שסביבו והחל לדבר בשפה, שהוריו לא היו מבינים אם הם עדיין היו בחיים – נימי התחיל לדבר על עוולות, על נרטיב, על קיפאון ועל כך "שהאחר הוא אני" ולכן איננו אויב.

אל תטעו בו – נימי אובמה הוא ציוני גאה ויהודי גאה' אם כי הגדרת יהדותו מרוקנת באופן עקרוני מכל סוג של תוכן דתי.

ובינתיים, הילד של אובמה סרבן מצפון

הוא לעולם לא יקנה מכונית גרמנית בגלל המשפחה של אימו שנספתה בשואה, הוא איש היי-טק מצליח, שתורם בשמחה את מיסיו למדינת ישראל, כשהוא טס לחו"ל לנסיעת עסקים הוא שגריר מצוין של הקונספט הציוני ושני הגדולים שלו, ממש כמוהו, שירתו ביחידות קרביות מובחרות.

אלא שבן הזקונים שלו מתחיל לזמר מנגינה אחרת – הוא כבר קיבל צו ראשון אבל הודיע להוריו באופן חגיגי שהוא מעוניין להיות סרבן מטעמי מצפון. בלילה, כשנימי ודפנה אובמה מתהפכים במיטה, נימי, ברגע של אמת לוחש לדפנה – "הילד צודק, לא יכולתי להתווכח עם הטיעונים שלו, זה הורג אותי להודות בזה אבל הפכנו למדינה לא מוסרית, מדינת אפרטהייד שמדכאת עם שלם, איך אני יכול להכריח אותו להתגייס לצבא של כיבוש ומחסומים?"

בעוד שנימי אובמה מאמין בפיתרון קונפליקטים ולא במלחמה, בשיחות ולא בכוח, במשא ומתן ולא במחסומים, בכך שכל בני האדם רוצים את אותו דבר ולכן דומים במהותם, הבן הצעיר שלו מאמין בדברים אחרים לגמרי: הבן הצעיר של נימי אובמה מדבר שמאל חדש – שמאל שמאשים את הקולוניאליזם המערבי שכפה את עצמו על התרבות האוריינטלית המוסלמית, שמאל שלא מטיל ספק רק ברעיון הכיבוש אלא בכל הרעיון הציוני כולו, שמאל שפונה אל העולם בבקשה להטיל חרמות ונידוי על ישראל, שמאל שמקבל אלימות רצחנית ככלי ביטוי לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא ובעיקר שמאל שבשם ערכים נאורים כמו חופש ושוויון מגן על תרבות שהחופש והשוויון רחוקים ממנה מרחק מזרח ממערב.

מיהו יהודי? משהו בין דילן לסיינפלד

למעשה יש לנו כאן שלושה דורות של שמאל: נימי אובמה הוא בעצם שמאל ליברלי שמהווה גשר בין השמאל הסוציאליסטי של הוריו לבין השמאל הרדיקלי של בנו, ואם ההורים של נימי היו שומעים איך הנכד שלהם מדבר – הם היו שולחים אותו לשטוף את הפה במים וסבון כי מי שמע על יהודי ישראלי שרץ לגויים ומבקש מהם להטיל חרם על ישראל, לא בשביל נכדים כאלה הם בנו את המדינה הזאת.

נימי אובמה הוא שמאל הולך ונכחד, הוא עצמו עדיין לא יודע את זה ועדיין לא מבין את הגשר שהוא מהווה לכדי השמאל הרדיקלי, הוא בסך הכל היה רוצה להחליף את ביבי ולהתחיל סוף סוף במשא ומתן מול הפלסטינים. בעניין הזה נימי אובמה וברק אובמה הם כמעט תאומים זהים: מחשבת הבסיס של שניהם היא שלכעס יש סיבה הגיונית וקוראים לה כיבוש. מחשבת בסיס נוספת המשותפת לשניהם היא שאין קונפליקט אנושי שאין לו פיתרון – כל עוד יש שולחן למשא ומתן ושני הצדדים הם בעלי כוונות טובות, ניתן וצריך מוסרית לשבת לצידי השולחן הזה ולהתחיל לדבר.

מחשבת הבסיס המתבקשת אם כך, (מחשבה שגם נימי וגם ברק אחוזים בה בלהט) היא, שביבי אשם ולא נניח איזו מהפכונת דתית מוסלמית שמתרחשת נגד עינינו. ממש כשם שנימי אובמה שגדל ברמת אביב הישנה ופקד את תנועת השומר-הצעיר הכיר בעיקר יהודים ליברלים שדומים לו, כך ברק אובמה הכיר רק יהודים אמריקנים. והיהודי האמריקני, שוחר המפלגה הדמוקרטית, מתקן עוולות העולם שנלחם את מלחמתו של מרטין לותר קינג, כתף אל כתף, זה שיודע להכות על חטא, להתנגד לעוולות, להתנגד למלחמות ולשיר שלום ב"שול" אליו הוא נוהג במכוניתו בשישי בערב עם כיפה על הראש – הוא היהודי שברק אובמה מעדיף ולמעשה היהודי היחיד שהוא מכיר מקרוב. משהו שנע בין הצדקנות של תומס פרידמן ,לנוירוטיות של וודי אלן, לפיוטי השלום של בוב דילן, למצפון המיוסר של לאונרד כהן ולחוש ההומור של ג'רי סיינפלד – הוא הוא היהודי הראוי ועם יהודים כאלה ברק חוסיין נימי אובמה יודע איך להתנהג.

הוא מחבב אותם, דומה להם, וחולק איתם את אותו עולם ערכים ליברלי וחילוני.

ברק אובמה לא מבין מה זה נקרא להיות יהודי מסורתי מזרחי ישראלי שגר בשדרות ושרוף על ביבי – הוא פשוט לא מכיר את החיה הזאת ולא יודע איך מתנהלים מולה. חיה נוספת שהוא לא מכיר מקרוב היא המוסלמי הדתי או במילים אחרות – מרבית המוסלמים בעולם.

נימי מרמת אביב ואובמה מהבית הלבן מכפיפים באופן נאיבי וכמעט נוגע ללב את עולם הערכים הליברלי ומשולל האלוהים שלהם על ציוויליזציה שבזה להם מעמקי נפשה. מאמציו הכבירים של אובמה, הן סמנטית והן מעשית, לא להפוך את כל העולם המוסלמי לאויב ולגרום בד בבד לעולם המוסלמי לראות בארה"ב סוג של בעלת ברית במקום "השטן הגדול", לא יצליחו אף פעם לשנות עובדה אחת:

הערבי המוסלמי הדתי לא יכול ולעולם לא יצליח להעריך משנה פוליטית של גברים שלא מדברים דתית, שהנשים שלהם מתהלכות כמו פרוצות, ושאין להם מושג מה זה כבוד בתוך הבית.

זאת איננה מלחמה בטרור אלא התנגשות חזיתית בין שתי ציוויליזציות.

הבוז הערבי ששמור למרצ

המוסלמי הרדיקלי כמובן ישחק את המשחק כי המשחק מתנהל לטובתו – יותר ויותר אידיוטים שימושיים, גם מישראל אבל בעיקר מארה"ב, מגנים עליו ועל זכותו להרוג את מי שלא דומה לו. שהרי כשם שהבן של נימי בוכה בסרטי הנכבה שמוקרנים בסנימטק הקרוב לביתו, כך ילדיו של אובמה – אותו שמאל צעיר ורדיקלי בארה"ב, הפך את המוסלמי הפונדמנטליסט ליקיר הרשת ולשמורת טבע שיש להגן עליה בחירוף נפש, כל זאת בשם התקינות הפוליטית כמובן.

כך, המנהיג המוסלמי הפונדמנטליסט אולי יעשה קולות של שיתוף פעולה אבל מאחורי הקלעים הוא יחוש רק בוז למפגרים מהעולם החופשי, שלא מתחילים להגיע לקצה הבנת המהות שלו. מובן שלא כל הערבים הם מוסלמים פונדמנטליסטים, אבל רובם המכריע אינם חילונים ולכן הלך הרוח הזה אינו זר להם, הן בעולם והן בישראל.

במערכת הבחירות האחרונה קיבלנו כולנו שיעור מאלף לעניין הזה – הבוז של הרשימה (הערבית) המשותפת כלפי מרצ היה חד משמעי ולא מרומז. סטירת הלחי שקיבלה מרצ הייתה רק קצה הקרחון, כיוון שמי שהקשיב טוב יכול היה לשמוע שיש קהל אחד שערביי ישראל לא בזים לו – הקהל היהודי המזרחי המסורתי.

מי שעקב אחרי הלך הרוח של ערביי הרשימה המשותפת יכול היה למצוא משפטי אלמוות נוסח – "ההתנשאות של השמאל גרועה מהגזענות של הימין" או את בקשתו החוזרת ונשנית של איימן עודה לש'ס – "תחברו איתנו למאבק משותף, שנינו מדוכאים באותה מידה".

וכאן נשאלת השאלה מדוע היהודי המזרחי המסורתי מסרב להרים את הכפפה ובוחר פעם אחר פעם במפלגות הימין? מדוע הוא אינו מאמין במשא ומתן? מדוע הוא אינו נלחם בכיבוש? האם זה בגלל שהוא מאותגר מוסרית? האם זה בגלל שכשם שהשמאל סבור – הוא נתון להתניה פבלובית ויוצא מהחורים שלו רק כשהוא שומע את שם הקוד ביבי?

לא ולא.

היהודי המסורתי המזרחי בישראל מכיר מבית את הלך הרוח המוסלמי, את הקודים ואת ההתניות. מכיר ולפעמים אפילו מוקיר, כיוון שגם הוא שותף להרבה קריטריונים מעולם הערכים הזה. ההבדל היחיד בינו לבין המקבילה המוסלמית שלו היא בבחירה בחיים במקום במוות, הבדל של פרשנות דתית אם תרצו, לא יותר, לא פחות.

ומתוקף כך הוא מכיר את המושג "טומאה" ומבין היטב מה זה אומר כשהמוסלמי מכריז על כל יהודי באשר הוא כטמא כי כך ציווה אותו אללה. הוא מבין את ההשלכות של העניין הזה ויודע שלא יוצר עוד שולחן משא ומתן שיכול לגשר על זה. הוא גם מבין מה זה ציווי אלוהי ויודע ששום גבולות של 67' לא יספקו את הציווי האלוהי שמרבית המוסלמים מאמינים בו – הציווי שמורה עליהם להיות אדוני השטח הזה שנקרא, לעת עתה, מדינת ישראל.

ובעיקר הוא מבין שעם כל אידיאולוגיה אנושית אפשר להתווכח – אבל לא עם אדם ששומע בקולו של האל כפי שהוא מפורש במסגדים של ימינו. הוא לא בז לזה, לא לועג לזה ולא מתפלא על זה – הוא פשוט מבין את זה באותה מידת אינטימיות שהוא מבין את עצמו, מבין וגוזר מכך מסקנה אחת – כל עוד אללה לא מצטרף לשולחן המשא ומתן, אין אובמה ישראלי או אמריקני שיצליח להביא לסיום הקונפליקט.