שארל דה גול והחרם שלפני עידן הכיבוש

48 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, בעולם ובקרב מגזרים מסוימים בישראל נתפס "הכיבוש" כחטא הקדמון • סיפור נשכח על יחסי ישראל-צרפת ופניית הפרסה של שארל דה גול מלמד על אופיים האמיתי של החרמות והאנטי-ציונות

בשנת 2015 הפכה צרפת למדינה המסוכנת ביותר ליהודים באירופה. זו אינה עוד אנקדוטה או פאניקה חסרת בסיס: הנתונים מצביעים על עלייה דרסטית במקרי האלימות האנטישמיים נגד יהודים. רבים מנסים להציג את המגמה הזו על רקע השינויים הדמוגרפיים שעוברת החברה הצרפתית, או ליתר דיוק, האחוז הגבוה של המוסלמים במדינה (עשרה אחוזים), אשר מפעילים לחץ כדי לשנות את דעת הקהל. אך למעשה, השינוי שעברה צרפת, ממדינה שבעבר הייתה מאוד פרו-ישראלית, בעלת ברית למעשה, למדינה פרו-ערבית שמעניקה סביבה ידידותית לאנטישמיות ולאנטי-ציונות, טמון במלחמת ששת הימים.

באופן ספציפי, האיש שאחראי לכך הוא נשיא צרפת באותה תקופה – שארל דה גול, שאותו כינה בן גוריון: "המדינאי הגדול ביותר של המאה ה-20". דה גול האשים את ישראל בפרוץ מלחמת ששת הימים והטיל עליה אמברגו. אך הכרזת האמברגו לא הייתה אחרי המלחמה, כפי שהתקבע בזיכרון הקולקטיבי, אלא דווקא שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. יתכן שזו היתה תרומתו של הגנרל דה גול להחרפת המשבר שדחף את ישראל לצאת למלחמה ב-5 ביוני 67'. עתה, בימים בהם אנו עוסקים במלחמה שהתרחשה בארצנו לפני 48 שנים, זו הזדמנות מתאימה לחזור לשנות ה-60' של המאה הקודמת ולנסות להבין מה בדיוק קרה בין ישראל לדה גול.

דה גול ב-55': ישראל צריכה לתקן גבולותיה, גם במחיר מלחמה

באותם שנים נחשב ריימון ארון לאחד משני האינטלקטואלים הבולטים בצרפת, כאסטרטג ומנתח חברתי פוליטי שמרני, שעמד מצדו השני של המתרס הפוליטי כנגד ז'אן פול סארטר. ארון (אהרון) גילה כמעט בניגוד לרצונו את יהדותו. ב-1968, הוא פרסם את הספר 'דה גול, ישראל והיהודים'. בספרו חושף ריימון ארון, שהיה ידיד מקורב לדה גול, את עמדתו הראשונית של הגנרל כלפי ישראל. הספר נכתב כמענה לנאום האנטישמי של דה גול בנובמבר 67', שבו כינה דה גול את היהודים "עם יהיר ומתנשא".

מהי נקודת הפתיחה של דה גול ביחס לישראל? ארון כותב על שיחות שנערכו בין מי שהיה שגריר ישראל בצרפת יעקב צור לשארל דה גול באפריל 1955. באותו זמן דה גול היה במדבר הפוליטי אליו היגלה את עצמו לאחר תקופת שלטונו הקצרה עם תום מלחמת העולם השניה. בשתי פגישות שהתקיימו בין השניים, דה גול פרש את תפיסתו לגבי המזרח-התיכון וישראל, והסביר לצור כי "משחר ההיסטוריה, הערבים תמיד היו מחולקים ומסוכסכים. כל ניסיון לאחד אותם נידון לכישלון. האנגלים נכשלו בכך פעם אחר פעם בשלושים השנים האחרונות, מי יכול להצליח?". בהקמת מדינת ישראל ראה דה גול "צורך היסטורי". לדידו, "לעם היהודי הייתה הזכות לצפות לתיקון עבור העוול ההיסטורי שבוצע כלפיהם במאות השנים האחרונות". הוא טרח גם להדגיש, כי "מעולם לא הייתה ממלכה ערבית מאוחדת במזרח-התיכון מאז דעיכתה של הח'ליפות, והמדינות הערביות הקיימות נוצרו באופן מלאכותי לאחר מלחמת העולם הראשונה". מי כמו גנרל צרפתי יכול היה להעיד על כך.

דה גול הביע תמיכה איתנה ואהדה רבה לישראל: "הקמתה של ישראל והתפתחותה המהירה הפתיעו אותי לטובה. תמיד ידעתי להעריך את תכונותיהם של היהודים, את התבונה הלוגית והברורה שלהם ואת האנרגיה שלהם, אבל מעולם לא דמיינתי לעצמי שהם יהיו כה מוצלחים בחקלאות. התלהבתי מהארגון של הצבא הישראלי ומצוינותו בקרב. אני רואה בצבא הישראלי צבא איכותי מאוד, שמסוגל לנצח את הצבאות הערבים בצורה מושלמת". לגבי הסכסוך עם העולם הערבי, הבין כבר אז דה גול כי "אתם הישראלים תצטרכו להתמודד במשך שנים ארוכות עם תקריות גבול, פעולות חטיפה ותסיסה קדחתנית. לא משנה כמה אני חושב על זה, קשה למצוא פתרון מהיר שישים קץ לסכסוך בין ישראל ושכנותיה".

בנקודה זו סיפר יעקב צור על הקטע המעניין ביותר. לדעת דה גול, "ישראל תצטרך לתקן את גבולותיה, כולל ירושלים, ומעל לכל תהיה מוכרחת להשיג גישה חופשית לים האדום, אפילו אם משמעות הדבר היא מלחמה". בסיום השיחה הסביר דה גול בכמה מילים את השקפתו על מדיניות החוץ הצרפתית: "אם תהיה מדיניות חוץ צרפתית יציבה, הרי שהיא צריכה להתבסס על המיעוטים הדתיים והאתניים בכדי לפעול פעולה נגדית מול הרוב האקסקלוסיבי של המוסלמים. זוהי הנטייה הטבעית של המדיניות הצרפתית, אשר העניקה את תמיכתה בעבר למארונים, לארמנים ולכורדים. התמיכה לישראל היא חלק מהדוקטרינה הפוליטית הזאת". גם שנה לאחר מבצע קדש, אמר דה גול לשגריר שיגיד לבן גוריון כי "ישראל הרוויחה רבות מהפעולה, מעמדה הבינלאומי השתנה לחלוטין. הצבא הישראלי זכה בניצחון מרהיב ומכאן והלאה ישראל ייצבה את מעמדה באזור".

דה גול ב-67': אם אתם תתקיפו, נגנה את יוזמתכם

לעומת הדברים המדהימים בנחרצותם, מופיע דה גול של 1967 בדמות הפוכה. לאחר שפינה את התושבים הצרפתים וכוחות הצבא הצרפתי מאלג'יריה ב-1962, פניו היו מועדות להשלמה עם העולם הערבי. דה גול נטר טינה לאמריקנים מאז 1945. הרגיז אותו שלא הוזמן לוועידת המעצמות ביאלטה, שבה חולקה אירופה והעולם כולו. הוא טיפח סנטימנט אנטי-אמריקני, וראה את ההתפתחויות במזרח-התיכון בשנות ה-60'  כחלק מהעימות הבין-גושי הסובייטי-אמריקני, כשברקע מלחמת וייטנאם.

על רקע זה מתפתח המשבר של מאי 67'. ראש הממשלה לוי אשכול פנה אליו כמה שבועות לפני המלחמה, ואמר לו כי ביטוי גלוי של תמיכה צרפתית בביטחונה של ישראל יהווה נכס דיפלומטי חשוב, אך דה גול לא טרח להשיב על פניית אשכול. בספרו על מלחמת ששת הימים, מתאר ד"ר מייקל אורן, היום ח"כ מטעם 'כולנו', את מה שהתרחש בפגישת אבא אבן ודה גול. כבר בתחילת הפגישה אמר לו דה גול: "אל תילחמו, אל תירו ראשונים". אבן הזכיר למארחו, שצרפת הייתה אחת מהמדינות שהתחייבו לאפשר שיט חופשי במפרץ אילת ב-1957 ולכן ישראל נסוגה משארם א-שייח'. דה גול ענה, "זה היה 1957, עכשיו זה 1967". בסיום השיחה אמר דה גול, "אל תצאו למלחמה". לעיתונות אמר דה גול, "אם ישראל תותקף לא נאפשר את חיסולה אבל אם אתם תתקיפו, נגנה את יוזמתכם".

יומיים לפני פרוץ המלחמה, בעקבות הכרזת אמברגו הנשק על ישראל, נכנס השגריר הישראלי ולטר איתן לחדרו של דה גול. בעקבות השיחה שיגר מברק בהול לראש הממשלה. בפגישה עם דה גול הסביר איתן שצריך להתייחס לאיומי הערבים ברצינות, אולם דה גול ענה לו כי למרות רצונם הם (של הערבים) לא יצליחו במלחמה נגד ישראל. דה גול אף טען כי למרות הניצחון שהוא חוזה, ישראל תסבול מאבדות קשות והמלחמה רק תגביר את השנאה. כעת, עם שיפור יחסיה עם ארצות ערב, צרפת איננה מעוניינת בהסלמה. דה גול הזהיר את השגריר מהסתמכות יתרה על האמריקנים ואמר כי הדרך היחידה היא בפתרון מוסכם בין המעצמות וכי "הרוסים מתחילים לשוחח ולהביע עניין". ולבסוף הבהיר כי האמברגו יישאר כי עוד לא ברור האם ישראל מתכננת לצאת למלחמה. רגע לפני תום הפגישה, ניסה שוב איתן להסביר לדה גול את חומרת המצב. במברק לראש הממשלה הוא כותב: "אמרתי לו שהוא שולל מאתנו את הנשק כדי ללחוץ עלינו לא לצאת למלחמה, אבל (לעיתים) קורה שאם יוצרים אצל אנשים מצב של ייאוש, דוחפים אותם דווקא למלחמה". דה גול הגיב על הדברים האלה בשתיקה.

מיעוטים לעזאזל

במסיבת עיתונאים שכינס בנובמבר 1967, עבר המנהיג הצרפתי לדבר על "היהודים". הייתה זו הפעם הראשונה מאז השואה בה עמד מדינאי מערבי ודיבר על תכונותיהם של היהודים. לרוב ההיסטוריונים מוכר במיוחד המשפט בעל הניחוח האנטישמי: "רבים חששו כי היהודים שנשארו בטוחים בעצמם, שתלטנים ואליטיסטיים, יהפכו את התקווה של 'לשנה הבאה בירושלים' לאמביציה בוערת של כיבוש". אם נסתכל על פירוט הדברים המלא, נמצא ביטויים נוספים שעשויים להעיד על המהפך שביצע דה גול. כך, אמר, "רבים, אף יהודים, שואלים את עצמם האם הצבתה של הקהילה הזו (היהודים) באדמות שהושגו תחת תנאים מוצדקים יותר או פחות ובעיצומה של עוינות ערבית פונדמנטליסטית לכך, תוביל למתח ולסכסוך".

דה גול שינה את הנרטיב והציג את ישראל כתוקפנית: "ראינו את עלייתה של מדינת ישראל כמלחמתית ומבוססת על התרחבות. בניגוד לממשל הקודם, הרפובליקה החמישית בראשותי שקדה על פעילות להפגת המתיחות במזרח-התיכון, ולכן התנתקה מהקשרים הקרובים והמיוחדים שהיו לממשל הצרפתי הקודם עם ישראל". כוונתו בדברים אלו לברית שנרקמה בין שתי המדינות בתקופת הרפובליקה הרביעית, שנפלה ב-1958. משפט מעניין במיוחד מתייחס למדיניות החוץ הצרפתית, שכזכור העדיפה בעבר את ברית המיעוטים, כולל הישראלים. כל זה נגמר: "מנגד, ברגע שהסכסוך עם אלג'יריה הסתיים, המשכנו באותה מדיניות של ידידות ושיתוף פעולה עם העמים הערביים במזרח, אשר הייתה חלק ממדיניותה של צרפת במשך מאות שנים. המדיניות הזו, על קשריה ורגשותיה, חייבת להיות היום אחת מעמודי התווך של יחסי החוץ שלנו". הדגש על "העמים הערביים", מה שמרמז להתחברות עם הנאצריזם הפאן-ערבי ולעזאזל המארונים, הכורדים וכל השאר.

דה גול גם הסביר את מהלכיו לפני המלחמה, ובייחוד את דבריו לשר החוץ אבא אבן: "צרפת אמרה ב-2 ביוני כי בכל מקרה, היא תטיל את האשמה על מי שיתחיל בכל פעולה צבאית, וזה גם מה שאמרתי לו (אבן). אם ישראל תותקף, לא נאפשר שישמידו אתכם, ואם אתם תתקפו, אנו נגנה אתכם. למרות שאתם בעמדת נחיתות בהתחשב בגודל האוכלוסייה, אתם מאורגנים הרבה יותר טוב, מאוחדים יותר ומחומשים טוב יותר מהערבים, ואין לי ספק שאם תותקפו אתם תנצחו, אך תמצאו את עצמכם בעמדה בעייתית. אם אתם תהפכו לכובשים, הבעיות שייוצרו מכך ייחשבו בסוף כאשמתכם".

מלבד פתיחת הדלת ללגיטימציה של האנטישמיות, דה גול העניק לגיטימציה לטרור. לדידו, ישראל מארגנת בשטחים שכבשה "משטר של כיבוש וקוראת להתנגדות שמוצגת שם טרור". נראה כי כדי להוציא את צרפת מהרשימה השחורה של האימפריאליזם האמריקני וכל שאר מדינות המערב הקולוניאליסטיות החליט דה גול ליישר קו עם הערבים והסובייטים. כך יצא שדה גול אף ניסה לשכנע את נציגי דרום אפריקה באו"ם להצביע בעד הצעת ההחלטה הסובייטית באו"ם, שהייתה רעה יותר עבור ישראל. בנוסף ניתן להסביר את מהלכיו על רקע אכזבתו הקשה מכישלונו האישי בניהול המדיניות במזרח-התיכון. הוא האמין כי לאחר שחרור אלג'יריה הוא יצליח לעשות שלום בין ישראל לארצות ערב, ומשנכשל בכך בחר דה גול להאשים את היהודים.

דה גול מזהה השפעה ישראלית בתקשורת

בחזרה לריימון ארון. לטענתו, הטרנספורמציה של דה גול נבעה ממניעים מדיניים ולא מרגש אנטי-ציוני או אנטישמי, אך מהלך הדברים בצרפת מאז מעיד כי היה זה דה גול שעורר את הרגש האנטישמי. כך לדוגמה, בהצהירו על האמברגו המוחלט ב-1969, הוסיף משפט הרסני על "ההשפעה הישראלית בקרב מובילי דעת קהל באמצעי התקשורת". דה גול זעם על הביקורת שהשמיעו נגדו יהודי צרפת, ולכן הוא מדליק בדעת הקהל הצרפתית את החשד הקבוע בנאמנות כפולה. סיפור דומה מאוד למה שקורה בארצות הברית, בייחוד בימים אלה, אגב. יתכן ששתיקתו של דה גול מול טענת ולטר איתן שהאמברגו הצרפתי דווקא ידחוף את ישראל למלחמה, אי אפשר לשלול את ההשערה שאולי זה מה שרצה דה גול לכתחילה. הרי הוא סבר שישראל תנצח בכל מקרה ולכן מבחינתו הייתה זו סיטואציה אופטימלית: גם למנוע מהישראלים את הנשק ולהרוויח הון פוליטי לפני המלחמה, וגם לבוא בסופה ולהאשים את הישראלים שפתחו בה, כדי להוכיח את ידידותו לערבים.

האמירות של דה גול נתנו למעשה אישור לאנטישמיים בצרפת להרים שוב את ראשם. בתחזית היסטורית מדויקת להפליא, כתב ריימון ארון כי הגנרל הצרפתי התחיל ביודעין שלב חדש בהיסטוריה היהודית, וייתכן שאף באנטישמיות. ארון גם חזה את התהוותה של הברית האסלאמו-קומוניסטית, והסביר שבעצם כעת אין שום דבר שיעצור את דה גול מלהמשיך בדרך שלו. הקומוניסטים, אשר מחויבים נגד האימפריאליזם המערבי ולכן נקטו עמדה אנטי-ישראלית, ימצאו את המטרה המשותפת יחד עם הגוליסטים בעלי הלאומנות העוינת לישראל.

המהפך שהניע דה גול בששת הימים לא הצטמצם רק לצרפת. בכל היבשת החלו לראות בטרור הפלסטיני "התנגדות לכיבוש", ואימצו עמדה שאמנם תומכת בזכותה של ישראל להגן על עצמה אך מונעת ממנה באופן אקטיבי לעשות זאת. המדיניות הפרו-ערבית אולי נראתה לדה גול אז כדבר ההגיוני ביותר, אך במבט של 50 שנים קדימה נדמה כי הברית הצרפתית-ערבית הזיקה לצרפתים. הפנייה של דה גול אולי בוצעה במטרה לחזק את הידידות עם הערבים, אך היום יש כבר הוגים שתוהים האם צרפת תמשיך להתקיים כמדינה חופשית מול התעצמות הטרור המוסלמי. למהפך המדהים הזה מצד בעלת הברית הקרובה של ישראל, שאף ציידה אותה בנשק חדיש, יש לקח ברור גם לעידן הנוכחי של התהליך המדיני הפלסטיני והמשא-ומתן על הגרעין האיראני.

________

מתן אשר הוא סמנכ"ל המרכז לקידום יחסי ישראל אירופה, חוקר יחסים בינלאומיים ואנטישמיות.