אש מנגד – הקונספציה שכשלה

מאנגלית: אורי רדלר

ישנן שתי דרכים לנהל מלחמה: אסימטרית ואידיוטית. כל צד בלחימה חותר להשגת יתרון על יריבו, ואין מדינה הנהנית מאסימטריה מובהקת יותר מאשר ארצות־הברית. החשיבות הגוברת אצל האמריקנים לניהול מלחמות באמצעות הסתמכות על טכנולוגיות תקיפה מרחוק מתיימרת להפחית את מספר הפגיעות בקרב הלוחמים האמריקנים מאש כוחותיהם ומלחמות 'נקיות' עם שימוש מוגבל בכוחות קרקעיים. לרוע המזל, החיבה שרוחשים האמריקנים לטכנולוגיה מובילה לעתים קרובות להצבת מטרות אסטרטגיות שאינן בנות־השגה ולמבנה כוח בלתי־מאוזן, מה שהביא ויביא בסופו של דבר לאובדן חיים והשקעה כספית.

תיאוריות הפעלת הכוח הימי הפופולריות של אלפרד ת'ייר מֶהֶן, והאסטרטגיה הימית החדשה לנצל את הבסיס התעשייתי המתעצם של ארצות הברית הפכו את הצי האמריקני בשנת 1898 לכוח ימי מן המעלה הראשונה בעולם. תיאודור רוזבלט, העוזר לשר הימייה, ואחד החסידים המובהקים של מדיניות ההתפשטות האמריקנית, ניצל בפברואר אותה שנה את העובדה ששר הימייה נעדר ממשרדו בשעות אחר־הצהריים, כדי להורות לשייטת האסיאתית של הצי האמריקנית להעלות את דרג הכוננות שלה לרמת מלחמה. עם הכרזת המלחמה בין ארצות־הברית לספרד, בחודש אפריל, הפליג האדמירל האמריקני ג'ורג' דיואי למנילה שבפיליפינים, וב-1 במאי 1898 מוטט הצי המודרני שעמד לרשותו את כוחה הימי של ספרד באוקיינוס השקט, כשהפגיעות בשייטת שלו מסתכמות בקרבן אחד בנפש ובעוד תשעה פצועים.

התכנון הרשמי של המלחמה ראה בפיליפינים זירה משנית במערכה, אך דיואי הבריק בקשה לכוחות קרקעיים שינצלו את ההצלחה שנחל. "כדי לאחוז באדמה יש הכרח באנשים עם רובים," הצהיר האדמירל, שכן הכוחות הספרדיים עדיין שלטו בעיר הבירה ובשאר חלקי הפיליפינים. ממשל הנשיא מקינלי עשה מאמץ עליון כדי לגייס כוחות קרקע אותם ניתן יהיה להעביר לאוקיינוס השקט. הצבא, שכוחותיו כבר נוצלו עד תום בגלל מסעות המלחמה באזור הקאריבי, נאלץ להטליא במהירות כוח נוסף של 20,000 מתנדבים וחיילים בשירות סדיר, תחת פיקודו של מייג'ור-ג'נרל (דרגה מקבילה לאלוף) ווזלי מריט. הכוח הגיע לפיליפינים בקיץ, ועד מהרה יצא לפעולה קרבית כדי להבטיח את השליטה במנילה. עד תום מלחמת ארה"ב-פיליפינים בשנת 1902 כבר השתתפו בלחימה מן הצד האמריקני כ-125,000 איש — מספר גדול במידה ניכרת מזה שהשתתף בזירה העיקרית החזויה באזור הקאריבי; יותר מ-4,000 לוחמים אמריקנים נהרגו במהלך הלחימה.

תחילת קונספציית זבנג וגמרנו

מֶהֶן ותאוריות הכוח הימי שלו, לצד אינטרסים כלכליים מתפתחים, העניקו למנהיגים אמריקנים השראה למודרניזציה והרחבה של כוחות הצי, מה שיצר בתורו דחיפה טכנולוגית לאסטרטגיה שאפתנית שתנצל את הצי המתוגבר במהלך מלחמת ספרד-ארצות הברית — אך האסטרטגיה הזו לא העניקה תשומת לב נאותה לדרישות הכוח היבשתי. המצאת המטוס הביאה איתה מנות נוספות מאותו תבשיל. התאוריה העקבית הראשונה של שימוש בכוח אווירי נוצרה בידי הגנרל האיטלקי ג'וליו דואה (Douhet). הגנרל טען כי על אומות להשקיע את משאבי הביטחון שלהן בכוח אווירי עצמאי, שישיג בשלב הראשון "שליטה אווירית" בשטחו של היריב, ובכוח שליטה זו ינצח במלחמות במהירות באמצעות הפצצת ערי האויב, עד שהאזרחים המבוהלים יכפו על ממשלותיהם להיכנע. אנשי כוחות האוויר האמריקנים, עם זאת, פיתחו בשנות השלושים של המאה הקודמת גישה שונה, שהתבססה על הפצצות מדויקות. המומחים האמריקנים השתמשו בעיר ניו־יורק כדגם והגיעו למסקנה כי פגיעה בשבע עשרה מטרות בלבד במערכות התחבורה, המים והחשמל של העיר תהפוך אותה למקום שלא ניתן להמשיך לשבת בו בלי אבדות כבדות בנפש. הם הרחיבו את התיאוריות שלהם לניצחון במלחמה לשיטה לניצול נקודות מפתח פגיעות בכלכלת האומות המתועשות, ופיתחו את תפישת ההפצצות המדויקות, שעיצבה את ההתפתחות וההשמה של כוחות האוויר האמריקנים מאז ועד היום.

התפישה הזו לא הייתה חלק מהתורה הצבאית הרשמית בארצות־הברית, אך הפכה לחלק מהתכנונים האמריקניים למלחמת־העולם השנייה, כשקצינים במחלקת התכנון של המלחמה האווירית גיבשו את הדרישות לתחמושת ולמשאבים אוויריים להבסת גרמניה בלי צורך בפלישה, והוסיפו אותן ל"תכנית הניצחון" שנוצרה בשנת 1941. התוכניות משנת 1942 דרשו בניין 273 להקים אוויריים, לצורך תוכנית הפצצות שאפתנית בשטחי האויב. הדרישות האלו, בשילוב עם הצרכים של התעשייה והצי האמריקנים, הגבילו מאוד את מספר האוגדות הקרקעיות שהיו זמינות ללוחמה. במקום 334 אוגדות קרקעיות שתבע המטה הכללי של הכוחות המזוינים בתחילת המלחמה, היה עליהם להסתפק ב"הימור תשעים האוגדות". עד ליום הניצחון על יפן, באוגוסט 1945, נפרשו כל 89 האוגדות הפעילות, וכולן למעט שתיים גם השתתפו בלחימה. כשהגרמנים יצאו למתקפת הפתע שלהם בארדנים בדצמבר 1944 כבר היה הצבא האמריקני התשוש באירופה זקוק נואשות לרענון כוחותיו ועסק בהכשרת אלפי לוחמים מכוחות האוויר לחיל הרגלים. אפילו תוספת מצומצמת של חמש אוגדות הייתה יכולה להביא שינוי משמעותי במאמץ הקרקעי עבור האמריקנים, ולספק עתודות אסטרטגיות, כוחות חלופיים וגמישות רבה יותר עבור המפקדים בשטח. אילו היו הגרמנים מסוגלים לארגן מתקפה קרקעית נוספת בתחילת שנת 1945, לא היו בשטח כוחות אמריקניים נוספים שהיו יכולים להתמודד עמה.

לכוחות האוויר הייתה תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי, אך היא לא הייתה מכרעת כפי שנצפה, וחלק ניכר מהמאמץ היה מיותר או נטול ערך. אפילו כשהכוח האווירי הגיע לפרישה המרבית שלו, באפריל 1945, רק 90 אחוז מכלל להקי האוויר הקרביים נפרשו מעבר לים (וגם מניין זה כלל רק 224 מתוך 273 הלהקים המתוכננים), ולא כולם נפרשו בזירות הקרב. עם תום המלחמה חנו כשליש מכלל המטוסים השמישים, 12,000 מטוסי קו ראשון, ללא שימוש בשדות התעופה בארצות־הברית.

עם תום המלחמה שימש סקר ההפצצות האסטרטגיות האמריקניות, שהיה לכאורה הערכה אובייקטיבית של הכוח האווירי אך בפועל גויס לתמיכה בשאיפתו של הכוח האווירי בעצמאות, כדי לספק שפע ממצאים שהועמדו לרשות תומכי הכוח האווירי כדי להלל את הצלחותיהם ולתלות את האשמה בכך שהכוח האווירי לא סיפק הכרעה בקוצר הראות של קובעי יעדי ההפצצה ובמגבלות שהוטלו עליהן. תומכי הכוח האווירי טענו, בניגוד לעובדות בשטח, כי אם הייתה התמקדות בשלב מוקדם יותר בהפצצת יעדים כמו אספקת החשמל או הנפט היה ניתן להשיג את הניצחון באירופה באמצעות הכוח האווירי, וכי הרחבת ההפצצות בערים או על תשתית התעבורה הייתה כופה על יפן כניעה בלי צורך בהטלת הפצצות האטומיות על הירושימה ונגסקי.

פתרון הפלא האווירי מעוות את התפישה הצבאית

מרכיב קבוע נוסף בטענות שהושמעו אחרי המלחמה היה שטכנולוגיות חדשות מבטיחות תוצאות טובות מאי־פעם בהתקפות אוויריות עתידיות — הפעם באמצעות השימוש בפצצות אטומיות. הטענות האלו היו מפתות במיוחד עבור מקבלי החלטות שביקשו לשמר את הכוח הצבאי האמריקני וגם לחסוך בכסף. על אף הקיצוצים בהוצאות הביטחון אחרי המלחמה הושקעו משאבים רבים בחיזוק הפיקוד האווירי האסטרטגי לצורך מתקפה גרעינית כנגד ברה"מ. כתוצאה מכך, כשצפון קוריאה תקפה את דרומה בשנת 1950 נתפסו ארצות־הברית וצבאה לא ערוכים ל"מלחמה מהסוג הזה." חיל האוויר האמריקני היה ממוקד לחלוטין בהפצצות אסטרטגיות, והיה צורך בהכשרה מחדש ובביצוע שינויים בכוח כדי לבצע משימות אוויר בזירה או לקיים ליווי אווירי צמוד. ההתמקדות ב"פתרון פלא" אסטרטגי יכולה לעוות את התפישות בכל צבא. כמה מיעדי המפתח האסטרטגיים היו מחוץ לתחום מסיבות פוליטיות, וגישות חלופיות כמו הפצצה ברצף לא השיגו את התוצאות המקוות. אחד הממצאים העיקריים בשימועי מקארתור אחרי מלחמת קוריאה היה ש"ציפו ליותר מדי מהאוויר."

במקביל לחיפוש אחר מטרות שפגיעה בהן תוכל להשפיע על קבלת ההחלטות של האויב, החריפו אנשי חיל האוויר האמריקני את פעולותיהם כנגד ערים וכנגד מטרות "דו־תכליתיות" (צבאיות-אזרחיות), ומגמה דומה בלטה ברוב מלחמות האוויר האמריקניות, כולל המלחמה בקוסובו. סליג האריסון, מומחה לענייני אסיה, טוען שההצדקה העיקרית לתוכניות הגרעין והטילים של צפון קוריאה היום היא הרצון להרתיע את ארצות־הברית ממלחמת הפצצה נוספת כמו זו שהמיטה חורבן על כל הערים והעיירות בצפון בשנים 1950-1953.

חיל האוויר האמריקני (USAF) טען, בלי ביסוס עובדתי של ממש ובלי הערכה מסודרת של תוצאות ההפצצות האמריקניות בקוריאה, שמסע "הלחץ האווירי" שלו נגד תחנות הידרו-חשמליות, נגד ערים ונגד סכרי השקיה היה בעל משקל מכריע בשכנועם של הקומוניסטים להסכים לשביתת־הנשק של 1953. הנשיא אייזנהאואר, מצידו, האמין כי דווקא האיום שלו להשתמש בפצצות אטומיות הוא שהוביל לסיום המלחמה, וסבר שחיל האוויר האמריקני רק ניצל את הנטייה שלו להסתמך על כלי נשק כאלו ואת רצונו לקצץ בתקציב הביטחון האמריקני כדי להפוך למנצח הגדול בתכניות ההגנה של "המראה החדש" בשנות החמישים. המצב הזה הוביל לירידה ביכולות קונבנציונליות ועודד את יריביה של ארצות־הברית לפתח גישות לא-טכנולוגיות שהוכיחו את הצלחתן בקובה, בלאוס ובווייטנאם. גם כאן הפיקוד האסטרטגי האווירי יצא נשכר מן המלחמה, וחיל האוויר האמריקני נכנס למלחמה מוגבלת בהיקפה בווייטנאם מצויד בתורת לחימה, בציוד ובהכשרה שלא התאימו לדרישות שדה המערכה. הצבא האמריקני סבל גם מפגעי ההתנסות הכושלת שלו עצמו עם פיתויי הכזב של "האוגדה המחומשת" ומהבעיות המבניות שנבעו מקיצוצים תקציביים.

הפעם היה זה ממשלו של לינדון ג'ונסון שנפל קרבן לקסמי הטכנולוגיה ושם את מבטחו בכוח אווירי. כישלון ההפצצות האוויריות הרציפות ומבצע רעם מתגלגל היו חזרה על לקחי קוריאה. בשנת 1954, בתגובה לבקשותיה של צרפת לסיוע, הזהיר ראש מטות הכוחות המזוינים האמריקני, הגנרל מתיו ריג'וויי, כי הסתמכות ראשונית על כוח אווירי לפתרון בעיות בהודו-סין יוביל לפריסת כוחות קרקעיים בהיקף נרחב. עשור מאוחר יותר התברר שהגנרל אכן ראה את הנולד. ההצלחה, לכאורה, של מבצע ליינבקר 1 וליינבקר 2, בשנת 1972, בשלהי מלחמת וייטנאם, אפשרה לחסידי הכוח האווירי לטעון כי המבצעים היו בעלי חשיבות מכרעת באכיפת קבלת תנאי השלום על האויב. מרק קלודפלטר, עם זאת, הראה כי ההפצצות הועילו בעיקר להרגעת מנהיגי דרום וייטנאם ובקבלת אישורם להסכמי השלום בפאריס. צפון וייטנאם לא איבדה דבר אחרי שעכבה את חתימתה על ההסכם. הנשיא ניקסון ומזכיר המדינה קיסינג'ר ציפו כי הכוח האווירי האמריקני יבטיח את עצמאותה של דרום וייטנאם, אך בשנת 1975 היו מגבלות פוליטיות שמנעו את השימוש בו כדי להציל את הדרום הקורס. גם אם היה ניתן להשתמש בכוח אווירי, הפצצות נוספות היו מביאות לגיבוש של הקואליציה מבית ומהעולם כנגדן ומחוללות, בשורה התחתונה, יותר נזק מתועלת.

ראשי חיל האוויר האמריקני התלוננו שהם היו יכולים לנצח במלחמת וייטנאם לבדם בתוך שבועיים אם היו מאפשרים להם להפציץ כפי שביקשו לעשות. למרות הטיעונים האלו, בניין הכוח בתקופת הנשיאים קרטר ורייגן יצר מבנה כוח מאוזן, עם יכולות מגוונות, שתפקד בצורה מזהירה בפלישה לפנמה ובמלחמת המפרץ. תורת קרב אוויר-יבשה (AirLand Battle) יצרה סינרגיה רבת־עצמה של כוחות משולבים. הצבא העיראקי במלחמת המפרץ היה תקוע בעמדותיו בגלל האיום של פלישה קרקעית, ובינתיים נכתש בשבועות של תקיפות אוויריות שהחלישו אותו במידה ניכרת. ובכל זאת, כוח המפתח של המשמר הרפובליקני לא נפגע בעיקרו, והיה צורך לחסלו במתקפה קרקעית מקיפה של 100 שעות להסגת הכוחות הפולשים מכוויית. עוד לפני שהאבק שקע בכוויית המשוחררת כבר התייצבו חסידי הכוח האווירי כמו מריל מקפיק וריצ'רד הליון להריע לתחילתו של עידן חדש שבו הכוח האווירי, באמצעות מטוסים חמקנים והפצצות מדויקות, יוכל להביס צבאות בשדה הקרב, להחזיק בשטח ולנצח מלחמות בעצמו. כשסקר הכוח האווירי למלחמת המפרץ גילה כי רבות מטענות הכוח האווירי היו מופרזות, הגביל חיל האוויר האמריקני את תפוצתו של הדוח.

קנאי הכוח האווירי נוטים להתעלם מעובדות

הפעולות בבלקן בשנות התשעים הניבו אף הן שילוב של טענות לנצחון הטכנולוגיה המודרנית, ותלונות על הגבלת המטרות. תפישות שגויות ביחס להישגי הכוח האווירי במבצע "כוח מכוון" (Operation Deliberate Force) בסרביה בשנים 1994-95 תרמו לציפיות מופרזות ממבצע "כוח מאוחד" (Allied Force) במהלך מלחמת קוסובו. מרכיב המפתח שהביא את הסרבים לחתום על הסכמי דייטון לא היה מסע ההפצצות הקצר אלא ההשתוללות של הצבא הקרואטי והבוסני בשטחי הסרבים. כוח אווירי בלי כוח קרקעי נכשל באופן מחפיר במניעת טבח סרברניצה, למשל, ומפקדי הכוח האווירי האמריקני נזהרו מאוד שלא להבטיח תוצאות מכריעות לפני תחילת מבצע "כוח מכוון", אך מיד אחרי המבצע השתמשו חסידי הכוח האווירי הקנאים ביותר בפרשנות משלהם להפצצות כדי להעלות את הטענות המוכרות על יכולתו של הכוח האווירי להביא להכרעה בכוחות עצמו.

ההצהרות הרברבניות חיזקו את התפישה הרווחת בנאט"ו, ארגון הברית הצפון־אטלנטית, כי כוח אווירי יכול לבדו להשיג את יעדי הכוח המאוחד בקוסובו. החלטה זו עלתה בחייהם של קוסוברים רבים. הנשיא קלינטון הכריז בפני האומה האמריקנית כי מבצע ההפצצות מכוון להשגת שלושה יעדים עיקריים: לבלום את הטיהור האתני בקוסובו, למנוע מתקפה רצחנית עוד יותר מצד הסרבים נגד האזרחים שם, ו"לפגוע באופן אנוש" ביכולת הצבאית של הסרבים לחולל פגיעה שכזו. אך ההפצצות לא השיגו אף אחד מהיעדים, ולמעשה סייעו בהחרפת הפגיעה באזרחים בידי הסרבים.

יש הסכמה רחבה כי ההפצצות מן האוויר גרמו רק נזק מועט לכוחות הסרביים בקוסובו, וההצלחה המוגבלת שנחלו באכיפת הסדר נבעה מהחורבן העצום שזרעו ההפצצות בתשתית האזרחית ביוגוסלביה בעקבות הפצצות ה"דו־תכליתיות" שאוזכרו קודם לכן. נשיא הבנק העולמי הביע את דאגתו מיכולתו של הארגון לממן את תיקוני הנזק שנאמד במיליארדי דולרים בעקבות ההפצצות, ולחורבן מתקני התחבורה והתעשייה היו השלכות סביבתיות באזור כולו. נוסף על־כך, המרכז לזכויות אדם בבלגרד ניבא כי "הנזק ההיקפי החמור ביותר יהיה ריסוק הסיכויים לדמוקרטיה בסרביה," בשל תגובת הנזק נגד הערכים המערביים בעקבות הברוטליות, מנקודת מבטם של הסרבים, של המתקפה האווירית.

גינוי בלתי-נמנע

גם בתחילת מבצע "כוח מאוחד" היו אנשי האוויר זהירים בהערכותיהם לגבי אפשרות של ניצחון מהיר. אף שמלחמת האוויר חבקה כ-34,000 גיחות במשך 78 ימים, הם מחו על ההגבלות הפוליטיות על השימוש בכוח. מיד אחרי המלחמה, עם זאת, ציטטו רבים את דבריו של ההיסטוריון ג'ון קיגן, שגרס כי התוצאות "הוכיחו שניתן לנצח במלחמה באמצעות כוח אווירי בלבד." התאחדות חיל האוויר (Air Force Association), מלכ"ר אמריקני העוסק בקידום חיל האוויר, הזדרזה להפיץ עלון צבעוני בשם "המלחמה בקוסובו: הכוח האווירי עשה זאת." העלון התעלם לנוחותו מאזכור העובדה שההפצצות האוויריות לא עמדו ביעדים הראשוניים שנקבעו, ולא הביאו להשגת הסדר מקיף כמו זה שהנשיא מילוסביץ' דחה ברמבוייה. העלון גם התעלם מבעיות מזג־האוויר, המודיעין, הערכת נזקי ההפצצות וכשלים טכניים שפגעו בפעולות האוויריות, והמעיט בחשיבותם של הדיפלומטיה או של האיום בפעולה קרקעית כגורמים שתרמו לקיצו של העימות.

חסידיו הקנאים של הכוח האווירי נוטים גם להתעלם מהמחאות בעולם, הבאות תמיד בעקבות ההפצצות. מחקר של הפרויקט לחלופות ביטחוניות (Project on Defense Alternatives) הגיע למסקנה שההסתמכות המופרזת על מתקפות אוויריות אסטרטגיות מובילה ל"גידול במספר הטעויות שיש להן חשיבות אסטרטגית, להגברת החיכוך בתוך קואליציות הלחימה, לזעזוע חריף יותר אחרי המלחמה ולגינוי בינלאומי." חלק לא מבוטל מהתגובה השלילית נובע מהאופן בו מוצג ונתפש נזק היקפי מופרז. יריביה של ארצות־הברית בעימותים צבאיים בשנים האחרונות רכשו מיומנות ניכרת בהצגת דימויים של מסגדים הרוסים וילדים מתים, כשהם מאשימים בכך את האמריקנים. כוחות יבשתיים עלולים לחולל זוועות כאלו לא פחות מהכוח האווירי, אך מי ששולט בשטח ממש שולט גם במסר, וכוחות קרקעיים מותאמים הרבה יותר לייצב מצבים כאלו במהירות, ולהבטיח דיווח הולם עליהם.

נוסף על־כך, חייבים לציין כי אף שהכוח האווירי היה התרומה הצבאית העיקרית של האמריקנים לאכיפת השיחות לסיום העימות בבוסניה ובקוסובו, עדיין היה צורך בפרישת כוח קרקעי בהיקף נרחב כדי לאכוף את יישום ההסכמים. האוגדה המשוריינת הראשונה הייתה חלק מכוח של 60,000 חיילי נאט"ו שנפרשו בשטח כדי לייצב את המצב בבוסניה. הכרזתו של הנשיא קלינטון כי מעורבותה של ארצות־הברית במבצע תימשך פחות משנה הייתה משאלת לב במקרה הטוב, ופחדנות פוליטית במקרה הרע. כוח הייצוב פורק לבסוף בשנת 2004, אך האיחוד האירופי עדיין מחזיק בשטח כוחות לשמירה על הסדר עד היום. כוח קוסובו (KFOR) כלל בשנת 1999 כ-30,000 חיילי נאט"ו שהוצבו כדי לשמור על הסדר אחרי סילוקו של מילושביץ', וזאת מחוץ לכוחות הרוסיים שנזעקו אף הם אל תוך המדינה. הבסיס המרכזי בקוסובו היה ועודנו מחנה בונדסטיל. כוח קוסובו ומשלחת המנהל הזמני של האו"ם בקוסובו הוקמו לתקופה של 12 חודשים ביוני 1999, אך הם קיימים עד היום. בטווח הארוך, אין ספק שהכוחות הקרקעיים המורחבים האלו שווים את ההשקעה, אך הם לא היו חלק מהתחזית כשהחל השימוש בכוח אווירי אמריקני בפעולה בקוסובו.

ויתור על כוחות היבשה הוביל לכאוס במזרח-התיכון

ציפיות מופרזות מטכנולוגיה המובילות להצבת יעדים אסטרטגיים שאינם בני־השגה, ולצורך בפרישה קרקעית בהיקף גדול מהחזוי — כזה בדיוק היה התסריט שהתממש באפגניסטן ובעיראק במשך העשור האחרון. באפגניסטן הופתעו האמריקנים מהמהירות בה קרס הטליבאן, בסיוע אנשי כוחות מיוחדים אמריקנים, שכיווננו את המתקפות האוויריות מעל גב סוסים. התוצאות עודדו את שר ההגנה האמריקני דונלד רמספלד ואת תומכיו, שראו לנגד עיניהם אסטרטגיה בטחונית הנשענת בעיקר על הפצצות מדויקות, עם חיסכון בכסף הנובע מקיצוץ ניכר בכוחות הקרקעיים. הם התלהבו במיוחד מהטיעונים על יתרון טכנולוגי של הארלן אולמן, ג'יימס ווייד ואחרים בספר הלם ומורא: השגת שליטה מהירה. היו מומחים שהזהירו מהסקת מסקנות רבות מדי מהמצב הייחודי באפגניסטן, או מציפיות מופרזות מטכנולוגיה, אך רמספלד שלח בתחילת שנת 2002 את דגלס מקרגור למפקדה הראשית של הכוחות המזוינים (CENTCOM) כדי לטעון שכוח קרקעי עתיר שריון בהיקף של 15,000 איש יספיק כדי לכבוש את בגדד, עם תוספת של 15,000 אנשי חי"ר שיפרשו מאוחר יותר כדי לייצב את המדינה אחרי נפילת המשטר.

תחת לחץ כבד ומתמשך של רמספלד צומצם באופן משמעותי היקף הכוחות הקרקעיים המתוכנן לכיבוש עיראק. בשני המקרים, באפגניסטן ובעיראק, לא היו תוכניות של ממש, או לא היו תוכניות כלל, ל"פעולות שלב 4" — כלומר, למה שיקרה ביום שאחרי הקרב העיקרי. פרישת כוחות קרקעיים דלילה מדי הובילה למהומה רבת אחרי תום הקרבות ולעשור של התקוממות-שכנגד שאיש לא חפץ בה ואיש לא ציפה לה. בעיות אלו נבעו במידה רבה מציפיות מופרזות של מנהיגים פוליטיים וצבאיים מיכולות הטכנולוגיה הצבאית. פעולות הביטחון של הנשיא אובמה וממשלו בשנים האחרונות משקפות נטייה חזקה להימנע מדפוסי העבר האלו, בעיקר בהימנעות מפרישת כוחות קרקעיים, אף כי התקיפה מרחוק נותרה אפשרות מפתה מאוד מבחינה צבאית.

מהדגש על קרב אוויר-ים עם "האיזון-מחדש" באוקיינוס השקט משתמע שלא יהיה צורך בפעילות קרקעית משמעותית להשגת יעדים צבאיים באזור זה, שיש לו חשיבות קריטית עבור האמריקנים. ההפצצות בלוב, שכוונו להפלת משטרו של קדאפי בלוב, ממש כמו באפגניסטן, מצביעות על נכונות להשתמש בכוח אווירי כדי לתמוך בכוחות מקומיים. המשך המאבקים הפנימיים, ערעור השלטון במדינות שכנות כמו מאלי, והחדירה המשמעותית של נשק לאזור נתפשים כסיכונים או תוצאות קבילות, שמניעתן תהיה קשה מדי או יקרה מדי באמצעות כוח קרקעי. סירובה של ארצות־הברית להתערב במלחמת־האזרחים בסוריה, על־אף המהומה הקטלנית והמכוערת במדינה, היא דרך נוספת להימנע מהצבת מטרות אסטרטגיות שאינן בנות־השגה.

הגבלות על בנין הכוח

אך אפשר להתייחס אל הדברים אחרת. ברור כי ארצות־הברית אינה יכולה להסתמך על כוחות מקומיים או על בנות בריתה בשטח כדי לקדם את האינטרסים שלה. פרישה של כוחות קרקעיים כרוכה לעתים קרובות בתוצאות לא נעימות, אך הצבה של כוח קרקעי מקצועי בהיקף נרחב על־ידי ארצות־הברית יכולה להביא את המצב תחת שליטה לפני שהוא יוצא מכלל שליטה, לשמר את האינטרסים האמריקניים ולאפשר לכוחות אחרים לקחת על עצמם משימות שיטור וסדר ארוכות־טווח. שאלת המפתח עבור מקבל ההחלטות האמריקני היא "כמה כאוס אתה מוכן לקבל בעולם, והיכן?" אם היציבות באזור שיש בו מהומה פנימית נתפשת כאינטרס לאומי עבור האמריקנים, לא ניתן להשיג את היעד באמצעות תקיפה מרחוק.

הרתיעה שיש לאמריקנים עתה ממלחמות גדולות תוביל באופן בלתי־נמנע לקיצוץ בכוחות הקרקע הפעילים של ארצות־הברית. בעשור האחרון גדל הצבא האמריקני ב-90,000 חיילים, בעקבות דרישות המצב באפגניסטן ובעיראק, וסביר מאוד להניח שהיקפו יופחת עם תום המלחמות שם. הצמיחה האטית בגודל הצבא, עם זאת, חושפת אמת חשובה ביחס למיתוסים הרווחים על המהירות בה יכולה ארצות־הברית להרחיב את הכוחות המזוינים שלה. בעבר יכלו הכוחות המזוינים לשאת קיצוצים ניכרים בתקופות שלום, ועדיין לעמוד בהגדלת הדרישות לכוח בעת משבר, בזכות מערכת השירות הסלקטיבי ובזכות בסיס תעשייתי איתן. אבל לא זו ולא זה קיימים עתה. החלטות על מבנה הכוח הצבאי בסביבה של מגבלות תקציביות יביאו למצב בו הגדלת הכוח הצבאי בכללו לא תהיה אפשרית בפרק זמן נאות, אם אכן ארצות־הברית תמשיך להסתמך על הנחות אסטרטגיות שגויות.

מקבלי ההחלטות בארצות־הברית צריכים לשמור על כוח צבאי בהיקף מספיק להתמודד עם כל סוגי האיומים, כולל כאלו הכרוכים בהפעלת כוחות קרקעיים בהיקף נרחב. כוח משולב מאוזן יאפשר לבחור באיזו אסימטריה של כוחות כדאי לבחור. בסופו של דבר, תתחולל מהומה במקום כלשהו שתהיה בלתי־קבילה מנקודת המבט של האינטרסים הלאומיים האמריקניים, ושוב יתעורר הצורך במעורבות קרקעית בהיקף נרחב. או שהפיתוי של 'תוצאות קלות' באמצעות טכנולוגיה המאפשרת פגיעה מרחוק עלול להוביל פעם נוספת לעימות מורכב ולא חזוי במקום בלתי־צפוי. כשתבוא עיתו של עימות כזה, ניתן לקוות שמנהיגי הפוליטיים של ארצות־הברית המחפשים "נשק ששווה כל גרוש" לא יתפתו לציפיות מופרזות מטכנולוגיה — אחרת ארצות־הברית ובנות בריתה ישלמו את המחיר בדם ובכסף, ואולי אף בכישלון ברמה האסטרטגית. זהו המחיר שתידרש ארצות־הברית לשלם על צבא שמבנהו בלתי־מאוזן, שאינו אוחז במגוון שלם של יכולות צבאיות.

______

ד"ר קונרד קריין הוא ראש המחלקה להיסטוריה של המרכז למורשת והשכלה צבאית (Army Heritage and Education Center). קריין שימש כמנהל המכון להיסטוריה צבאית של צבא ארצות־הברית וכפרופסור להיסטוריה באקדמיה הצבאית של ארצות־הברית. הוא כתב וערך כמה ספרים על מלחמת האזרחים האמריקנית, מלחמת־העולם הראשונה, מלחמת־העולם השנייה, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם; והרצה במקומות רבים על נושאים הקשורים בכוחות אוויר וקרקע.

המאמר פורסם בגיליון קיץ 2013 של כתב העת Parameters בטאון מכללת הצבא האמריקני. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.