פרשת V15 הוכיחה כי המאבק נגד מימון קמפיין מתרומות פרטיות הוא חסר תכלית. במקום, יש לחייב שקיפות מלאה וחשיפת כל המידע לציבור.
כולנו זוכרים את הצעירים החביבים שהתדפקו על דלתותינו בקמפיין הבחירות האחרון, בתקווה שנצביע למועמד השמאל. סליחה, למועמד "רק לא ביבי". הללו, שהתארגנו בעיקר סביב ארגון V15, הפעילו למעשה קמפיין בחירות לכל דבר ועניין, במקביל לקמפיין הרשמי של מפלגת העבודה. עד היום, מקורות המימון לקמפיין – שחלקו הגיע לכאורה מהממשל האמריקני – נותר לא ידוע; מטרות המארגנים אינן ברורות דיין; והחשוב מכל – הציבור עוד לא נחשף באופן מלא לטיב הקשר בין אנשי הארגון לבין מפלגת המחנה הציוני.
לכאורה, חוק מימון מפלגות בישראל נועד לטפל בדיוק במקרים כאלו, וכך גם ניסו לטעון במטה הליכוד. אך בפועל – למרות עתירות שונות לוועדת הבחירות ולבתי המשפט – החוק לא עצר את V15, הממשיכים לתפקד עד היום.
הפרשייה כולה מעוררת שאלות רבות, אך הקשה שבהן נוגעת למערכת מימון הבחירות בישראל. אם שום דבר לא מונע מעמותות הממומנות על-ידי גורמים מחו"ל לנהל קמפיין בחירות בישראל, מה הטעם בחוקי מימון הבחירות שלנו?
110 מיליון ש"ח לתפעול מפלגתי שוטף
במערכת הבחירות הארצית בישראל מושקעים מאות מיליוני שקלים. המפלגות השונות צורכות מדיה ואנשי שטח בהיקפים עצומים, כשעליהם מנצחות כוורות של יועצים שמשתכרים ביד רחבה. רק לסבר את האוזן, תקציב ההוצאות של כלל המפלגות במערכת הבחירות האחרונה על-פי הערכות שונות הגיע למעל 200 מיליון שקלים.
עלויות מערכות הבחירות מהוות תמריץ עצום, הן למפלגות והן לבעלי הון אינטרסנטים, לחבור לשותפות שממנה שני הצדדים ירוויחו. בעלי ההון יתרמו ונבחרי הציבור יגמלו להם מתפקידיהם השונים במוסדות השלטון. כפי שנתקלנו אך לאחרונה בחששו של השר כחלון לעסוק בנושא הגז, יש חשש סביר כי קשרים אלו עשויים לפגוע בתפקודם התקין של הנבחרים.
כדי למנוע כל זאת, ישבו חכמים ומצאו פתרון: המפלגות יוגבלו מאוד בקבלת התרומות המותרות להן, והציבור ישלם את עלויות הקמפיינים.
וכך נולד חוק מימון מפלגות, שמסדיר בפועל את המימון הציבורי לקמפיין הבחירות הארצי של המפלגות, ויותר מכך – מספק מימון גם לתפקוד השוטף של המפלגות.
בנוסף למימון מערכת הבחירות, המפלגות מקבלות גם מימון לפעילותן השוטפת לתקציבן החודשי, על סך 60,000 ש"ח כפול מספר המנדטים שלהן, ועוד אחד. כלומר, מפלגה בת 10 מנדטים תזכה בתקציב חודשי של למעלה מ-660,000 ש"ח. בכנסת הנוכחית הסכום מגיע כמעט לתשעה מיליון שקל מידי חודש, ולסך כולל של כ-110 מיליון שקלים בשנה. זאת, כאמור, מעבר למימון המיוחד של הבחירות, שהגיע השנה ליותר מ-200 מיליון שקלים.
ניתוח המעקפים של V15
אם להיות כנים, בהנחה שכמה מאות מיליוני שקלים בשנה יצליחו לנתק את הקשר בין עטיני ההון לפיות השלטון ייתכן שמדובר בעסקה לא רעה. מדובר בפרומיל מהוצאות המדינה, שאמורה לזכות אותנו לכאורה במערכת שלטונית נקייה.
אך מסתבר ששאיפות לחוד ומציאות לחוד. ידוע על קשרי ידידות ברמות שונות גם בין פוליטיקאים שונים נוספים לבין אנשי עסקים רבים. לאלו יש לצרף פרשיות שהתפוצצו בשנים האחרונות, המעידות על קשר הדוק בין בכירי הפוליטיקאים בישראל לבין בכירי עולם העסקים. פרשות שחיתות שונות בהן הורשע ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, החשדות הכבדים נגד השר לשעבר בנימין בן אליעזר, קשרים שעדיין לא הובהרו מספיק בין המיליארדר מרטין שלאף לבין מספר בכירים במערכת הפוליטית בישראל – כל אלו הם מקרים שנחשפו, אך אין ספק שיש קשרים דומים רבים אחרים שטרם נודעו.
החוק גם לא מצליח באמת למנוע שימוש במימון פרטי לקמפיין בחירות. הפטנט פשוט: במקום לתרום למועמד, תורמים לעמותה; במקום להכריז "הצבע לפלוני" מפצירים "אל תצביע לאלמוני" והכל שריר וכשר וקיים. ההון הפרטי זורם, הקמפיינים מתנוססים בראש חוצות, ומי שנותר נבוך הוא הציבור, החשוף לתעמולה אנונימית אגרסיבית, ללא שקיפות וחובת גילוי אלמנטרית. במצב זה, התקשורת וחשיפותיה הן המפלט האחרון המסוגל עוד לשמר מראית עין של התנהלות דמוקרטית תקינה.
מימון פרטי בשקיפות מלאה
כמו בנושאים אחרים, כדאי ללמוד מה קורה במדינות העולם המערבי. מאמר שפרסם ה'מכון הישראלי לדמוקרטיה' מגלה כי חוק מימון מפלגות מקובל במדינות רבות בעולם בווריאציות שונות, אם כי בישראל הוא מקיף מאוד. למעשה, לבד משוויץ כל יתר המדינות החברות ב-OCED מממנות מתקציב הממשלה את מערכת המפלגות שלהן באופן כזה או אחר.
אך למרות זאת, לצד המימון הציבורי, במדינות רבות השימוש במימון פרטי פשוט יותר ומקובל יותר. בארצות-הברית למשל, למרות קיומו של חוק מימון מפלגות, רוב הקמפיין ברמה הפדרלית מתבסס על תרומות של בעלי הון בהיקפים עצומים. לא מדובר בקשרים מתחת לשולחן, אלא תרומות ידועות שזוכות לפרסום רב, ומערכת הקשרים של המועמד עם תורמיו השונים הם חלק בלתי נפרד מהדיון במערכת הבחירות, והם נלקחים בחשבון על-ידי הבוחרים. הסערה בארצות-הברית סביב הפרסומים בימים האחרונים אודות 'קרן קלינטון' שרכשה לכאורה מאמר לקידום הקריירה הפוליטית של הילארי, היא דוגמה מאלפת לתרבות הפוליטית האמריקנית הדורשת מהפוליטיקאים שקיפות מלאה.
השיטה הזו מושרשת עמוק בתרבות הפוליטית האמריקנית. החוק האמריקני מאפשר בעצם לגייס תרומות למפלגות השונות למימון קמפיין הבחירות לנשיאות, התרומות לא מוגבלות בסכום, אך ניתן לתרום רק למפלגה (לא למועמד עצמאי) והמפלגה נדרשת לחשוף מי התורמים שלה באופן גלוי. שיטת מימון זו היא חלופה למימון ציבורי, ומפלגה שבחרה במסלול זה לא תוכל להסתייע במימון מכסף ציבורי.
מחקר משווה שבחן את מדיניות מימון הבחירות במספר דמוקרטיות מערביות מובילות, מציג גם את אוסטרליה וגרמניה כמדינות המאפשרות תרומות משמעותיות מאזרחי המדינה ודורשות את חשיפת הקשר בין התורמים למפלגות. ישראל מככבת ברשימת המדינות המקיימות מדיניות נוקשה ביותר בנושא.
לבטל את המימון הציבורי
בחזרה לישראל. מה היה לנו כאן? כדי לנתק את האינטרסנטים מהפוליטיקה שלנו, הטלנו על הציבור לממן את מערכות הבחירות ואת תקציב המפלגות. התוצאה היא שהציבור מממן את המפלגות בעוד האינטרסנטים מממנים את העמותות המנהלות קמפיין מקביל. "נתניהו טוב ליהודים" של בחירות 1996, עמותות ברק והרצוג של בחירות 1999, וכמובן – V15 של הבחירות האחרונות מוכיחות שזה פשוט לא עובד.
בעלי ההון והפוליטיקאים, כמובן, מצאו גם דרכים עוקפות למימון הפעילות השוטפת, כאן ניתן להתרשם מהשר משה כחלון: בשנתיים האחרונות הוא התפרנס בעיקר מניהול תכנית מחקר במכללת נתניה. מי מימן אותה? שאלה.
הגיע הזמן להתבונן במציאות נכוחה ולאמץ מדיניות שונה: ביטול מוחלט של המימון הציבורי למפלגות, והתרת כלל המגבלות על תרומות למפלגות בארץ; במקביל, החוק ידרוש שקיפות מלאה, וגילוי שמות התורמים וגובה תרומתם באופן ברור.
כך נוכל להפחית את הנטל הכלכלי על הציבור, ולהנות משקיפות גדולה יותר בקשריהם של בעלי אינטרסים עם נבחרי ציבור; המפלגות ייאלצו לעבוד יותר קשה להצדיק את עלויות ההתפקדות או התרומה, דבר שיביא להתפתחותו של קשר בריא יותר בין נבחרי הציבור לבוחרים. ייתכנו גם התפתחויות אחרות: צמצום היקפי התרומות שיוביל לקמפיינים פוליטיים צנועים יותר; ואולי אף להתרכזות סביב מפלגות גדולות המסוגלות לגייס את הסכומים הנדרשים לקמפיין מהלך שיגביר את יכולת המשילות. והכי חשוב, השקיפות והגילוי יחליפו את המאבק הצדקני נגד בעלי ההון, ואת פקידי ועדת הבחירות יחליף הציבור הרחב, שידע וישפוט.
אם יבוטל המימון הציבורי, זה יקשה מאד על חסרי הממון והקשרים להתמודד בבחירות מקדימות, ועל מפלגות דלות אמצעים להתמודד בבחירות. אולי זה מוצדק – כדי להתמודד על ניהול המדינה הם צריכים גם להשיג תמיכה מהציבור.
אבל ההצעה שלך לא תשפר את השקיפות – גם אם התורמים יוכלו לתרום ישירות למפלגות, עדיין יהיו ארגונים ועמותות "לא מפלגתיים" שיעדיפו לתמוך בעקיפין באחד הצדדים, או לפרסם מודעות נגד אחד הצדדים. ארגונים כאלו עדיין יהיו מחוץ לתחום של חוקי מימון המפלגות.
(ולא סביר שצמצום המימון הציבורי יוביל לקמפיינים פוליטיים צנועים יותר)
ולא יצא ידי חובתו מי שלא הפטיר: שלדון אדלסון ונוני מוזס.
כתבה מצוינת… והכי חשוב: מאוזנת פוליטית – מצרך נדיר בארצנו
נו באמת
נראה לך שאפשר לקבל "שקיפות
מה שאתה מציע זה שמבצע העבירה רק יספר לנו איך הוא ביצע אותה ובא לציון גואל.
את כנופיית הפושעים שנקראת וי חמש עשרה, שהסתובבה כאן בבחירות ועשתה שמות בדמוקרטיה הישראלית, יש לכלוא מאחורי סורג ובריח למשך הרבה שנים.
כל מי שעובר על חוק מימון מפלגות צריך לדעת שהעונש הוא נורא.
רק כך יפסק הקרקס הזה שנקרא בחירות בישראל.
אם בוזי היה נכלא לתקופה ארוכה בבית הסוהר על מעלליו בפרשת העמותות ועל שתיקתו בעת החקירה, החיים במדינה הזאת היו נראים אחרת. ההתערבות בבחירות באמצעות כסף גדול – מעוותת באופן מחריד את רצון הבוחר