בֹּקֶר טוֹב, שְׁפוּטִים שֶׁלִּי. אַתֶּם וַדַּאי בְּהֶלֶם: פִּתְאוֹם לָרִאשׁוֹנָה שְׁמַעְתֶּם עַל הַבִּי-דִּי-אֵס. נוּ, בִּשְׁבִיל זֶה אֲנִי קַיָּם. רַק לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַצִּיל לָכֶם אֶת עוֹלַמְכֶם: הַכֹּל בִּיבִּי-בִּיאֵס.
בֹּקֶר טוֹב, שְׁפוּטִים שֶׁלִּי. אַתֶּם וַדַּאי בְּהֶלֶם:
פִּתְאוֹם לָרִאשׁוֹנָה שְׁמַעְתֶּם עַל הַבִּי-דִּי-אֵס.
נוּ, בִּשְׁבִיל זֶה אֲנִי קַיָּם. רַק לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
אַצִּיל לָכֶם אֶת עוֹלַמְכֶם: הַכֹּל בִּיבִּי-בִּיאֵס.
אֲנִי אַחְזִיק לָכֶם בַּיָּד בְּוֶתֶק וּבְמֶתֶק.
אֲנִי הַמֵּיינְסְטְרִים שֶׁלָּכֶם אֲשֶׁר עַל הַמִּרְקָע.
אֲנִי אַסְדִּיר לָכֶם אֶת הָעֻבְדּוֹת בְּתוֹךְ הַמֶּטְרִיקְס:
פַּרְשָׁן-מְרֻאַיָן-מֻמְחֶה, תַּמְצִית הַשְּׂמֹאל-מֶרְכָּז.
כִּי הַבִּלְבּוּל בֶּאֱמֶת קָשֶׁה: פִּתְאוֹם נִדְמֶה כְּאִלּוּ
שׂוֹנְאִים אוֹתָנוּ סְתָם וְאַקִּבּוּשׁ הוּא לֹא הַתִּיק;
אוּלַי עַל עֶצֶם קִיּוּמֵנוּ אֶת חַרְמָם הִטִּילוּ.
וְזֶה קוֹרֵעַ אֶת הַלֵּב: יָצָאנוּ הַצַּדִּיק.
לְהֵרָגַע. בְּלִי פָּנִיקָה. אַתֶּם סוֹמְכִים עַל סַחְבַּק.
לֹא הִתְהַפֵּךְ פֹּה שׁוּם עוֹלָם; עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ.
גַּם אִם אֵין קֶשֶׁר לַקִּבּוּשׁ, וְיִשְׂרָאֵל הִיא נַכְּבָּה,
כְּשֶׁגּוֹי מַכֶּה בִּיהוּדִי אָז יֵשׁ דְּבָרִים בְּגוֹי.
אִם מַחְרִימִים אוֹתָנוּ זֶה בָּרוּר שֶׁיֵּשׁ סִבָּה, לֹא?
הֵן בְּלִי סִבָּה עוֹד נִתְבָּאֵס וּבְלִי אַשְׁמָה נַשְׁמִין.
הַמִּתְנַכֵּל אוּלַי נוֹתֵן אֶת הַתֵּרוּץ שֶׁבָּא לוֹ,
אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ: הַסִּבָּה הִיא הַיָּמִין.
תִּשְׁעָה קַבִּין שִׂנְאָה בַּחֵרֶם – לִי הוּא זוּג קַבַּיִם.
כִּי בְּיָדוּעַ: כְּשֶׁעֵשָׂו מַשְׁמִיד אֶת יַעֲקֹב
זֶהוּ סִמָּן לְיַעֲקֹב לִמְצוֹא אַשְׁמָה בַּבַּיִת;
אִם עֵת צָרָה לְיַעֲקֹב – עֵת אֶת עַצְמוֹ לִתְקוֹף.
יוֹרִים בְּךָ? תַּחְשֹׁב מַדּוּעַ. עֶשֶׂר, תֵּשַׁע, שְׁמוֹנֶה –
עַד שֶׁתַּגִּיעַ לָאִפּוּס תּוֹדֶה שֶׁאַתָּה רַע.
אוֹמְרִים אָנַסְתָּ תִּינוֹקוֹת? כֵּן, יֵשׁ פֹּה תַּרְבּוּת אֹנֶס!
אוֹמְרִים הִרְעַלְתָּ בְּאֵרוֹת? וַדַּאי, הַהַפְלָרָה!
אוֹמְרִים הַחֵטְא שֶׁלְּךָ הִתְחִיל בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה?
כֵּן, אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שְׁנוֹת כִּבּוּשׁ, תְּחִלַּת-סְפִירָה!
שֶׁלֹּא תִּתְּנוּ לַבִּידִיאֵסִים לְבַלְבֵּל בַּמֹּחַ,
לִפְסוֹל אֶת הָרִקּוּד וּלְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַמִּקּוּד.
אֵין טַעַם עֲלֵיהֶם לִסְמוֹךְ; מוּטָב אִתִּי לִשְׂמוֹחַ
עַל כָּךְ שֶׁזֶּה נוֹפֵל בַּכְּהֻנָּה שֶׁל הַלִּכּוּד.
כֵּן, הֵם אוֹמְרִים בִּמְלֹא גָּרוֹן וּבְבֵרוּר כַּשֶׁמֶשׁ
שֶׁהַיְּהוּדִים וּמְדִינָתָם הֵם שֹׁרֶשׁ הַדִּיסְלַייק –
אַךְ מִמָּתַי אַתֶּם מַאֲמִינִים לְאַנְטִישֵׁמִים?
אֲנִי הַמֵּיינְסְטְרִים שֶׁלָּכֶם, אַתֶּם סוֹמְכִים עָלַי.
צור ארליך מפתיע כל פעם מחדש
שיר נוקב ולצערנו אמיתי
עם חריזה גאונית!
תודה!!