זעזוע בשמאל: מהסטליניזם ועד הפלסטיניזם

השמאל ביום המחרת של הבחירות, היה בהלם, נכנס להלכי רוח של ייאוש, אבל נראו גם סימנים לתגובות יותר מאוזנות. מדובר בעיקר בקו של שלי יחימוביץ', שדווח גם ב'מידה'. הקו המאוזן לא נוקט בעמדה אופוזיציונית אוטומטית אלא אף מוצא תחומים של הזדהות עם הממשלה עד כדי תמיכה בה. אלא שתפיסת יחימוביץ', שיש להעדיף את המכנה המשותף הכלכלי חברתי עם הממשלה, שאיתו היא מזדהה, על פני המפלג בתחום המדיני, היא כמעט קול בודד. דוברי השמאל באמצעות עיתון המפלגה ביצעו התארגנות תיאורטית נפשית מהירה. ואחד הביטויים המוקצנים אולי הוא מאמרו של אורי משגב בתחילת השבוע, שבדרך כלל אין הרבה מה ללמוד ממנו מלבד על הלכי הרוח הפסיכו-פוליטיים של קבוצת ההשתייכות שלו. בעקבות מה שנתפס כגל הכרזות חרם ומאבקים נואשים בזירה הבינלאומית, נכנס משגב לראשונה מאז יום הבחירות לאופוריה. "כמה טוב שהשמאל הפסיד בבחירות", הוא כותב. אמנם לא זכינו בכל הקופה וליברמן נשאר בחוץ, אבל "יש משהו פואטי בממשלת אבדון". "צריך למסגר ולחרוט באותיות זהב את התאריך הזה, 17 במארס 2015", הוא כותב וחוגג את מה שנראה לו כמפולת שלגים בינלאומית על מדינת ישראל, מפולת שרעידת האדמה באוורסט שקברה כפרים ועיירות היא לעומתה כמו חורף ידידותי בעמק יזרעאל למרגלות הגלבוע. הוא מונה את היוזמות הבינלאומיות נגד ישראל בהובלת ארצות הברית, הכרזות החרם השונות. "ישראל משלמת סוף סוף את המחיר המלא על מפעל הכיבוש וההתנחלות האובדני שלה… מה היינו עושים בלי 17 במארס, זה היום הראשון של אחרית חיינו".

בהנחה שאין כאן אירוניה דקה מן הדק, המסר של משגב ברור. הוא צופה בחדווה כאשר לישראל צפוי, לפי הבנתו כמובן, חורבן מדיני, עת מצוק כלכלית, ואולי גם חורבן פיזי חלקי. בחוקים של המדינות האנגלו סכסיות ההגדרה של "בגידה" היא להעניק סיוע וסביבה נוחה לאויב. ברור שאין כאן "בגידה", אבל מנטלית אורי משגב וסביבתו עושים תרגולות של צ'יר-לידרס, כמו בגמר האן-בי-איי, לכל מתנגדיה ואויביה של ישראל, מלבד אולי אלה המפתחים את נשק יום הדין. צ'יר לידרס, להקת המעודדות שנכנסת למיגרש בהפסקות, לא קולעות סלים. אבל הן יוצרות מצב רוח והרבה רוח גבית לצד מסוים. אין צורך להלאות את הקורא בעובדות, המנוגדות לחלוטין לתקוות אויבי ישראל, כולל מיואשי השמאל. ישראל כבר יצרה ביוזמת ראש הממשלה צונאמי נגדי לחרם ושום דבר מהלחצים הבינלאומיים אינו דומה אפילו למצב שבו ישראל היתה נתונה בעבר.

מה שחשוב זה חוסר היכולת של אנשי הזרם המרכזי בשמאל להישיר מבט למציאות ולשנות את תפיסותיהם המדיניות בהתאם. לא תמיד זה היה כך, ומעניין להשוות כיצד הגיב השמאל ובייחוד השמאל הקיצוני מול משברים אדירים שריסקו את תמונת עולמם. צריך לומר מיד, שמנהיגי השמאל של הדורות הקודמים ידעו תמיד להשתנות ונראה שמה שעזר להם בכך זה המצפן הציוני והמצפון היהודי. בהשוואה למשברי העבר ברור שתבוסה בלתי צפויה בבחירות לא נמצאת באותו סדר גודל של משברים מהסוג של חלוקת הארץ, הוועידה ה-20 בברית המועצות ב-1956 או פרוץ מלחמת ששת הימים. אבל תגובות מהסוג של אורי משגב והגברת הווליום של האופוזיציה למדינה – ולא לממשלה – משקפות את המשבר הגדול יותר שממנו השמאל טרם התאושש: הכשלון הטוטלי של מהלך השלום עם אש"ף.

משבר ההזדהות הכפולה

משברי שמאל קיימים בארץ מאז 1920. הם כונו בדרך כלל משברי "השמאלה", כאשר קבוצות שנוטות לקומוניזם נטשו של המשמר השמאלי של הציונות, אם זה פועלי ציון או השומר הצעיר. משברי ההשמאלה הובילו בדרך כלל להזדהות עם אויבי הציונות. אבל אני בוחר להתחיל במשבר שהוא יותר בגדר של משבר אמונה וצלו מגיע עד ימינו. זה ההלם של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שבה נשא כרושצ'וב את "הנאום הסודי" שלו בו ניתץ את דמותו של סטלין והאשים אותו בפשעים נוראים. הזעזוע בישראל בקרב שתי המפלגות הסטליניסטיות מפ"ם (השומר הצעיר) ומק"י (המפלגה הקומוניסטית) היה אדיר. גם אחדות העבודה (הקיבוץ המאוחד) הושפעה מגלי ההדף. היו דיווחים גם על התמוטטויות נפשיות. במרחק השנים הסיפור הזה של תנועות שמאל שמזדהות באופן גורף וטוטלי, כולל סגידה חולנית, עם מעצמה זרה, אנטישמית, טוטליטרית כמו ברית המועצות נראה מוזר יותר ויותר. פחות ופחות מובן. בייחוד למשקיפים, שאינם בקיאים בהיסטוריה של תנועות השמאל בארץ ישראל.

הנה מה שאמר אחד החברים בצמרת מפ"ם, בדיון הראשון של הנהגת המפלגה בסוף מארס 1956, כאשר כבר התקבל מידע על נאום כרושצ'וב: "סטלין ועוזריו עשו יחד משטר של עריצות, רצח, שחיתות, עריפת ראשים – יימצא אחד שיגיד אני לא! כולנו אשמים כי הצדקנו את הפשע הזה. כולנו הלכנו בתלם – לא העזנו לפתוח פה. החרשנו ביחס לגורלם של הסופרים היהודים בברית המועצות… סטלין הוא ילד חוקי של המרקסיזם לניניזם".

בשיא תקופת הסטליניזם, שלוש שנים קודם לכן, בן גוריון התחשבן עם השומר הצעיר ותבע מהם נאמנות ברורה; בחוברת הפולמוס שלו 'על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר' (בחתימת ס.ש יריב) הוא האשים אותם שהם על סף בגידה, והתריס בציניות: אם יבואו כוחות הדמוקרטיה העממית מעבר לגבול כדי לשחרר את פועלי ארץ ישראל מהדיכוי של המשטר הציוני, האם השומר הצעיר יתייצב להגנת המדינה או לצד האויב "המשחרר"?

ב-56' לרוב חברי הצמרת של מפ"ם היה קל יחסית להשתחרר מפולחן סטלין, אבל הם לא היו מסוגלים להשתחרר מהזדהות עם ברית המועצות. אם כי, לפי הגדרת מאיר יערי זה היה "לימוד זכות ולא צידוק הדין".

פרוטוקול הדיון (הסגור) של הוועדה המדינית בראשות חזן ויערי נמצא בארכיון גבעת חביבה. יעקב חזן אומר שם: "לנו צריך להיות אומץ לומר את כל האמת. אילו זה לא היה חומר רשמי (הודעת המפלגה) היינו צריכים לזעוק הרבה יותר מאשר אמרנו בהצעה זו. את יחסנו לבריה"מ נציל רק על-ידי האמת".

מאיר יערי נשמע כמי שעדיין מתנדנד בין נאמנות חלקית לסטלין המת לבין הקו המפלגתי החדש שמשודר ממוסקבה: "אף אחד לא הוכיח שבימי סטלין לא היה פוליטביורו. יתכן שסטלין היה האחראי לאותו קו אנטי-יהודי… אני אף פעם לא אמרתי שאני קומוניסט – אני תמיד אמרתי שאני ידיד בריה"מ. לנו אין שום עניין לקבל את כל מה שנאמר שם – ועלינו לא ללכת גם לפי הקו האנטי-סטליני. הם מייחסים את כל מה שנעשה ללנין. הם לא גמרו עם פולחן האישיות גם עכשיו".

בעוד חלק מההנהגה עדיין דואג לשמו הטוב של סטלין, חזן החזיר אותם לעיקר: "עד היום נמשכים המאסרים – אלפים יושבים רק מתוך כך שהם ציונים". הזכיר כמובן את מרדכי אורן בכלא שליד פראג. כל הדיון ההזוי הזה שזור בביטויים הלקוחים מהיהדות. כך בדיון על סעיף מסוים בהודעה המפלגתית, אומר אלעזר פרי: "מציע לא להזכיר כאן את 'השם המפורש'". וכל ההנהגה המאובנת והנוקשה פרצה לפתע בצחוק. הצחוק הזה אומר הרבה. הוא הניצוץ היהודי שלהם שלא כבה. האמירה והצחוק הם סימני הקוד שמזכירים לחברים את האמת שהם תמיד ידעו: התהום הבלתי ניתנת לגישור בין עולם המהפיכה הקומוניסטית לבינם כקבוצה של יהודים שמאמינה לשווא בברית המועצות.

הם מדברים על "רלטיביזם מוסרי" (מה שעושה בריה"מ צודק, גם אם זה רצח ועינויים; מה שהמערב עושה אינו צודק גם אם זה סיוע כלכלי בדמות תכנית מרשל). הם מדברים על דאגה שעניין רצח הסופרים ועלילת הרופאים יכולים לחזור, משום שלא שונתה העמדה של הסובייטים לגבי זכות היהודים להגדיר עצמם כחלק מהעם היהודי.

קובה ריפתין מיאן להשלים עם הרשעת סטלין: "יש מצב שבו מתערערת האמונה וחובתנו הראשונה מול נחשול של חוסר אמונה לחזק את האמונה…"

"מה מזה נובע?" שאל. "האם צריכים לפקפק בזכויות הגדולות של סטלין? זכויותיו הגדולות שמורות לו בהיסטוריה האנושית".

גם שמחה פלפן (היה איש כזה) הזהיר מהסדקים בהזדהות עם ברית המועצות: "ברית המועצות אחרי ועידת ה-20 זכאית ליותר אשראי ולא לפחות אשראי… לגבי בעיית סטלין. לא השתכנע(תי) על-ידי הביקורת הנמתחת עליו, עדיין דמותו כמנהיג הדיקטטורה הפרולטרית עומדת לנגד עיניו… יש גם צד שני של סכנה רצינית ביותר של ביקורת בלתי מרוסנת לגבי בריה"מ". גם פלפן וגם ריפתין, נציגי הפלג שכמעט וסטה שמאלה יחד עם משה סנה למק"י, מצאו לעצמם לאורך השנים דרכים שונות להישאר נאמנים לקו הישן. פלפן עמד בראש קבוצת הערביסטים של מפ"ם וייסד את כתב העת 'ניו-אאוטלוק'; כשפרופ' רוברט ויסטריך עבד לצדו בכתב העת בתחילת שנות ה-70 הוא העיד, שבחדרו של שמחה פלפן כבר היתה תלויה אז תמונתו של מרטין בובר. במאמר מכונן של בני מוריס בכתב העת 'תיקון' מ-1988 הוא מנה את פלפן כאחד האבות הרוחניים של קבוצת "ההיסטוריונים החדשים". כנראה שיש בכל זאת איזו המשכיות מהסטליניזם הישן לליברליזם החדש והנאור. ההמשכיות ודפוסיה יתבררו בהמשך כעמוקים ביותר.

הבעיה האמיתית התעוררה בקרב הנוער. גדי דנציג ז"ל היה צלם סירטו של נדב לויתן 'ילדי סטלין'. בעת צילומי הסרט (1986), הוא סיפר על חוויות ילדותו בקיבוץ שריד: "אני זוכר שאת התמונה של סטלין שמו ליד התמונה של חיים ויצמן. באותה תקופה לא הייתי צריך לשאול מי זה סטלין. הוא היה כל כך שגור לעין. הוא היה כמו טוטם באמצע החצר. מין אליל כזה שאנחנו הילדים, למעשה, לא ידענו עליו כל כך הרבה… אני זוכר שבן כיתה שלי נקרא על שמו של יוסף סטלין. כולנו קראנו לו יוסי. אבל הקשר בין השמות היה ברור. מעל למיטה שלו היתה תלויה תמונה של סטלין".

"לגבינו ולגבי הנוער שלנו – הננו במבוכה… הפולחן של סטלין היה גם בנוער שלנו – וזה זעזוע גם בנוער שלנו", נאמר בדיון בצמרת מפ"ם. נתן פלד, חבר קיבוץ שריד ולימים השר בממשלת גולדה שטבע את המושג "מחדל" לגבי יום הכיפורים, אמר: "חברים קוראים שהקונסטיטוציה של סטלין היתה הכי דמוקרטית בעולם, וכיום קוראים לכל התקופה הזאת עריצות".

חזן שוב בהיר מכל האחרים, כנראה משום שנפשית הוא כבר הכיר בעובדת היותו של סטלין עריץ נפשע עוד לפני הוועידה ה-20. הוא רק חיכה להזדמנות כדי לנער את סביבתו: "מי שיבוא ויספר שהוא לא זועזע על-ידי הוועידה ה-20 הוא או שקרן או פטפטן. אך איננו אמיץ והגון".

"עומדים בדילמה, שאו לומר שכל מה שנאמר על סטלין זה שקר וכזב ואז אלה שעומדים היום בראש שקרנים. או שהם בוגדים השותפים לפשעו של סטלין – אנשים שנתנו לחבריהם שיערפו את ראשם ולא אמרו מלה. מבלי לומר מלה? זאת אומרת שהאמיצים הלכו לעולמם והסתגלנים ששתקו… נשארו בחיים. אי אפשר להתעלם שאנו מסתכלים לתהום ממש".

וחזן בניסוחים האופיינים למפלגתו המשיך לחבוט באגף השמאלי הסורר של ריפתין ואלעזר פרי: "כולנו בסירה אחת, אך אני במקום יבש ופרי במקום רטוב מאוד".

משום מה דווקא במק"י האנטי-ציונית היתה התקוממות יותר חופשית בעקבות זעזוע הוועידה ה-20. מנהיג המפלגה שמואל מיקוניס היה מוכן פתאום להתוודות, כי משפחתו נפלה קורבן לפשעי הדיכוי הסובייטי שכן שני אחיו חוסלו בימי סטלין. מיקוניס סיפר לחבריו כי פגש באחד מביקוריו במוסקבה את בנו של אחד מאחיו, "תלשנו זה לזה את השערות מרוב צער!" "גילויו של מיקוניס עוררו תדהמה רבה", דיווח 'דבר'.

אבל מיקוניס בכל זאת התגייס כדי לדכא את האופוזיציה שהתפתחה במפלגתו הקומוניסטית שרקדה לצלילי מוסקבה. הכתב הפוליטי של מעריב משה מייזלס סיפר, כי מנהיג האופוזיציה החדשה חנוך בז'וז'ה "האשים שגם אחרי הוועידה אין זכר לדמוקרטיזציה, מוסיפים לבלום את הוויכוח בשיטות לחץ והפחדה והטלת דופי". הוא תובע דרך לאומית ישראלית לסוציאליזם, השתלבות בבניה הלאומית, תמיכה בעליה המונית ושיתוף פעולה עם המפלגות הציוניות והחלוציות.

"אין לדרוש מישראל ידידות חד-צדדית כלפי בריה"מ", אמר החבר צירולניקוב וזרק את המפתחות כמזכ"ל תנועת הידידות ישראל-בריה"מ. לקומוניסטים היו כל מיני אמנים בצמרת, ואחד מהם, הפסנתרן פרדריק פורטנוי, אמר באסיפה מפלגתית: "בהונגריה התרחשה טרגדיה ולא חפיפת ראש, כפי שנאמר בציניות. כיצד אפשר למחות נגד מעשה כפר קאסם ובו בזמן להתעלם ממעשי עוול בארצות הקומוניזם?" נשמע אקטואלי? מוחים נגד צה"ל בקרב של הגנה עצמית, אבל כאשר הפלסטינים נרצחים בדמשק או ברפיח המצרית, שותקים. רלטיביזם מוסרי. "משהו התקלקל באותו מצפן ששמו מרקסיזם", אמר קומוניסט קדמון ב-56'. אבל אל דאגה המצפן הדפוק הזה עובר כל הזמן שיפוצים והוא ממשיך להראות את הדרך לשמאל הישראלי, גם אם חבריו אינם מודעים בכלל למי שמסובב את המחוג.

כשהשמאל היה מסוגל להתפכח

אחד המוטיבים שחוזרים ב'שיח לוחמים' שחזר לאחרונה לכותרות הוא בגידתה של ברית המועצות שדרדרה למעשה את המשבר של מאי לכדי מלחמה ביוני 1967. כך כתב המשורר עלי אלון מעין שמר בקטע שפורסם ב'שיח לוחמים': "יש החולמים בלילות ומראות האימים דוקרים את גבות עיניהם מבפנים… האם יוכלו לשכוח אי-פעם את הבגידה הנוראה של ברית-המועצות, אמונת נעורים שהפכה לרוצחת".

"נוצרה כאן בעיה רצינית לאנשים שהאמינו בברית-המועצות, ועכשיו ראו שמדינה זו נתנה ביודעין את היד לאפשרות השמדת מדינת ישראל", אומר בן קיבוץ עין שמר בשם חגי. "עברו כבר מספר שנים מאז הוועידה העשרים, אבל אני עדיין לא עיכלתי את העניין הזה. יש עוד רבים בתוכנו, שלא בן-יום יעכלו… זהו אחד המבוכים שעדיין נשאר קצת סתום".

קשה למצוא דוגמאות קיצוניות יותר להשפעה של אינדוקטרינציה בלתי פוסקת כמו העניין הסטליניסטי והחיבור הנפשי לברית המועצות. שהרי מעצמה זו ירשה במובנים רבים את המאפיינים הרצחניים האנטישמיים של המשטר הנאצי. איך אפשר להאמין שקבוצת יהודים בישראל, שהיו לה אז מעל ל-20 חברי כנסת (מפ"ם פלוס מק"י פלוס אחדות העבודה) תסגוד למפלצת מדינית טוטליטרית כזאת. ועובדה, זה קרה. אבל מאידך, מי היה מאמין שקבוצת אוכלוסיה בישראל תסגוד לפלסטינים, שרואים עצמם כאויבי ישראל ופועלים כדי לחסל אותה. אבל בעניין הזה כדאי לשאול את אורי משגב, גדעון לוי, מיקי קרצמן, אורן יפתחאל ועוד מאות ואלפים כמותם.

מה שמבדיל בינם לבין מקביליהם ב-1967 הוא היכולת להביט למציאות בעיניים ולהסיק מסקנות. בדיון של צמרת מפ"ם ב-31 במאי 67', חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, נזכרים החברים בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. המקבילה באותה עת: ברית בין רוסיה למצרים. "ברית המועצות מפקירה אותנו ומוכנה להעלות אותנו קורבן תמים ועולה", אומרים.

שוב אלעזר פרי, איש האגף הכי קיצוני והכי פרו-סובייטי שהיה אז: "אם לא נעמוד לבדנו הרי אני חושש שעלולה ישראל להיהפך לויאטנאם שניה". ועוד: "הציבור שלנו מזועזע מעמדתה של בריה"מ".

חברו ריפתין בשלו. הוא אמנם פעל אצל השגריר צ'ובחין בנסיון לשכנעו שאין שום ריכוזי כוחות ישראלים על הגבול הסורי, אבל התנגד למהלך מלחמתי של ישראל: "התפקיד הראשי שלנו הוא למנוע מלחמה, זה עלול לפתוח במלחמת עולם, אנו יכולים להיות קורבן של התנגשות של אינטרסים עולמיים".

יעקב חזן: "אני אומר בוודאות – בריה"מ אשמה בכך מה שנעשה עתה באזורנו. זה מר מאוד. בריה"מ מורדת באמת וחוזרת על השקר והכזב שארבע דיוויזיות שלנו חונות בגבול סוריה… אני רואה את העם בגדולתו ובאומללותו… אני במצב הזה אינני אומר על אף אחד 'מנוול' וכל יהודי הוא אחי במלחמה זו".

מה שיפתיע משקיף מהיום זו עמדתו של איש ציבור ערבי, שהיה שותף בהנהגת מפ"ם. זהו עבד אל עזיז זועבי: "חברינו בשורות אינם מפגרים בהתנדבות, קשה היום לעשות חשבונות… שנת 1948 היתה מלחמה צודקת (!), ב-56' היתה מלחמה אגרסיבית… עובדה היא שנאצר מחכה שנתקיף. טעיתי בהערכת נאצר – נאצר בפירוש רוצה למחוק את מדינת ישראל. הוא אומר שמדינת ישראל היתה שגיאה והוא רוצה למחוק אותה".

החבר יהודה טובין: "אינני מקבל את הנוסחה שהדבר העיקרי זו שמירת השלום, צריך לשמור על זכויותינו אפילו בנשק ביד".

ואפשר לעקוב אחר התפתחות עמדתו של יערי לפי התבטאויותיו לפני ומיד אחרי המלחמה, כאשר היסוד הנפשי עולה מבין השורות: "אני אחלוק על קובה (ריפתין), למרות שזה בשבילו דבר טרגי עמדת בריה"מ בענייננו". אי אפשר שלא להזכיר כי בנו של ריפתין שהתנגד למלחמה, גיורא ריפתין, לחם אז כסמג"ד באחת החטיבות הצפוניות. המשיך יערי: "בריה"מ התייצבה מאחורי נאצר ומדפיסה מפות של 1947. אני הגעתי לדברים חמורים – ממש זעזוע טרגי ביחס לברה"מ… משמעות הדבר שאנו נהיה פה כורדים… ברה"מ רוצה להפקירנו לנאצר. אי אפשר לברוח מהאמת הזו. צ'ובחין חוזר כתוכי שהיה ריכוז צבאי שלנו בצפון…"

אי אפשר לברוח, וקצת יותר משבוע אחרי המלחמה (19 ביוני) מדווח יערי לחבריו על ההצלחות המהממות של כוחותינו והוא עושה זאת בסוג של שמחה שרק בקושי הצליח להסתיר. אבל שוב העניין העיקרי: "זעזוע קשה עובר את תנועתנו ביחס לברית המועצות, שסיפקה למצרים וסוריה את הכלים והתייצבה אחרי התוקפנות של האויב והיא נושאת באחריות לכל מה שקרה. יש לנו חשבון חמור עם ברה"מ… אני מציע שנמשיך להוקיע את מדיניותה הכפולה ושהיא מוכנה להפקיר מדינה קטנה להשגת מטרתם".

תכניות השלום כבר פורחות באויר ואחד החברים מגיב: "תנועת השלום זה פגר של בובה ואינני רוצה שאנו נשלים עם השקר הזה – זו לא תנועת שלום, זו תנועת מלחמה". זוהי המפלגה השמאלית ביותר בישראל הציונית.

וכמה התקדמנו מאז הימים הראשונים שלאחר המלחמה תעיד סקירת תכניות השלום מפי מאיר יערי: "… יש גם תכנית הקנטונים – יש קנטון של מק"י ויש קנטון של אבנרי, דיין ובן-גוריון. הצעת מק"י היא להקים מדינה פלשתינאית, כחלק ערבי של ארץ ישראל המחולקת, שתכרות שלום עם ישראל. אני אומר, מדינה כזו היא תהיה מנוהלת ע"י שוקיירי (קודמו של ערפאת) ותהיינה לנו שלוש מדינות בא"י המחולקת. זו הצעה הרפתקנית ומסוכנת מאוד. הצעת בן-גוריון – קנטון כחלק של מדינת ישראל, עם אדמיניסטרציה לחוד. למעשה זה שלב להצעה קודמת".

לא התחדש דבר, מלבד זה שב-67' היתה הסכמה, כולל בשמאל, שאת רצועת עזה צריך לספח כחלק ממדינת ישראל.

מועדון חברים אנטי-ישראלי

אז מה מבדיל בין הסטליניזם מני אז לפלסטיניזם דהיום?

בגדול, אצל השמאל הקומוניסטי שסגד לברית המועצות נשאר חוט דק אבל חזק שחיבר אותם על אף כל הסתירות לציונות ולעניין היהודי. "מרטנו אחד לשני את שערות ראשנו מרוב צער". אין היום רגשות כאלה בקרב אוכלי המסמרים של עתון 'הארץ' והסוכנים האירופים של 'שוברים שתיקה'. הדמיון הוא בעולם התקשורתי הסוגר, האינפוזיה הרעיונית והלכי הרוח שמוחדרים לוורידים.

לשמאל של פעם היה התוכן החיובי של הסוציאליזם, שמילא את עולמו. אם אין סטלין, יש ברית-המועצות; אם אין ברית-המועצות, נשאר הסוציאליזם; אם גם העולם הסוציאליסטי מכזיב, נשארת החלוציות המקומית שלנו, חיי השיתוף, התנועה, ההסתדרות. בעיקר מדינת ישראל. אפילו השמאל האנטי-ציוני בדמות מק"י השאיר בחבריו ניצוצות של קשר לזהות היהודית.

לשמאל הפלסטיניסטי של היום לא נשאר מזה כלום. אין סוציאליזם, אין תנועה, יש הגנה על מוסדות אליטיסטים שהם בבחינת מאחזי כוח שלטוניים. אחרי משברי האמונה של פעם באה הקריסה הפנימית הגדולה של ההגמוניה הפועלית וקריסת ההסתדרות והתנועות הקיבוציות. באופן פרדוכסלי, אם אבות השמאל הנוכחי נטשו את ברית המועצות כי היא הפקירה את ישראל, הרי הדור הנוכחי מאמץ את השקפות היסוד של ברית המועצות על הציונות, על מדינת ישראל ועל העם היהודי. כל התורה של פרופ' שלמה זנד היא ריענון של התיאוריות הלאומיות של סטלין בדבר אי העמידה של "העם היהודי" בקריטריונים.

כמו בעבר הרחוק גם השמאל של היום מחובר לתנועה עולמית. זה אחד מגורמי הפיתוי של להיות בשמאל. אתה חלק ממהלך גדול ולא חלק ממערכת של עולם יהודי קטן ומצומצם שבמקרה הטוב הוא פרובינציאלי. על אף שבימי סטלין הקומוניזם שלל את הציונות ונלחם בה במידת האפשר, הציונות ומדינת ישראל לא היו אחד מיעדי המערכה המרכזיים של האינטרנציונל; רוברט ויסטריך מציין, כי אחרי מלחמת העולם השניה הפכה האנטי-ציונות מסעיף אידיאולוגי לכלי אסטרטגי. וכאן מתחיל השינוי. בתחילת שנות ה-50 הדמוניזציה של מדינת ישראל והעם היהודי הופכת לאמצעי תקיפה מרכזי במלחמה הקרה.

למרות ש"מוסקבה" ו"הקרמלין" כסמלים של השמאל הישן כבר לא קיימים, ישראל ממשיכה לתפוס מקום מרכזי ביעדי המאבק של תנועות השמאל העולמי. ובמידה רבה יותר ממה שהיה מוכר בעבר. המאבק נגד "משטר האפרטהייד" של ישראל נמצא בשורה אחת של יעדי תקיפה כמו המאבק נגד התחממות כדור הארץ, שוויון זכויות להומואים, והמלחמה הנמשכת בכל דרך נגד הקפיטליזם. נעמי קליין היא במידה רבה המחליפה של נעם חומסקי כאידיאולוגית המגייסת הקונצנזואלית של השמאל הרדיקלי. אפילו בכתיבתה על המאבק ב"שינוי האקלימי" היא מתייחסת לישראל וכל מי שסוקר את ספריה מגדיר אותה כ"מבקרת נחרצת של מדיניות רצח-העם של משטר האפרטהייד בישראל". היא מעודדת את ה-BDS נגד ישראל "האפרטהיידית", וכך כתבה: "הגיע הזמן, מאוחר מאוד הגיע. האסטרטגיה הטובה ביותר לסיים את הכיבוש ההופך למדמם יותר ויותר היא להפוך את ישראל למטרה של תנועה גלובלית מהסוג ששם קץ לאפרטהייד הדרום אפריקני".

"כמובן שבדיוק אותם מושגים של אנטי-גזענות ואנטי-רצח-עם ואותן דרכי פעולה צריכות להיות מיושמות על הג'נוסייד האקלימי", נכתב בסקירה על סיפרה האחרון. המאבק נגד "השינוי האקלימי" איננו אלא הדרך שאומצה על ידי השמאל במאה ה-21 למאבק בקפיטליזם. נעמי קליין אמרה פעם, שהסיבה שצריך למקד את המאבק בישראל היא, שבגיזרת ישראל ניתן להגיע להישגים. כלומר, לנצח.

כך שלאיש שמאל אמיתי בישראל אין מנוס אם הוא רוצה בכלל להיות זכאי לתואר איש שמאל, אלא להילחם נגד מדינת ישראל. הלוגו שמכסה על הפניית העורף הבלתי נסבלת הזאת היא המלה "שלום". כמו פעם. לא חשוב שתנועת השלום היא "פגר של בובה", כמו שאמרו במפלגה אחרי ששת הימים. המלה הזאת ממסכת היטב, גם נפשית פנימה, את כל המעשים ההרסניים כלפי מדינת ישראל. וכאשר שטחים שנמסרים לפלסטינים הופכים בעליל לבסיסי טרור, בא עיתון המפלגה וכמו נעמי קליין מוכיח שזה לא הטרור; זה הכיבוש שהופך לתוקפני ומדמם וגזעני יותר ויותר.

אבל תנועת החרם הבינלאומית אינה מתקרבת אפילו למה שאנשי שמאל כמו אורי משגב מייחסים לה. רוני פרייזר מארגון 'אנשי אקדמיה למען ישראל' מדווח, שמיד למחרת לאחר ההחלטה של אגודת הסטודנטים הבריטית להצטרף לתנועת החרם, קיבל ארגון הגג של אוניברסיטאות בריטניה 'UNIVERSITIES UK" החלטה השוללת לחלוטין כל הצעת חרם. בכך ביטל הארגון החלטות חרם של איגודי מרצים וסטודנטים. כך שלמעשה החרם האקדמי בבריטניה הורד מהמסלול.

האפקט האמיתי של תנועת BDS, וזוהי המטרה האמיתית שלה, הוא לגבש סביב רעיון החרם האנטישמי קהילות שנאה לישראל. את זה הם מצליחים להשיג, ועובדה שגם האוהדים מהשמאל הישראלי עוסקים בעיקר בביטויי שנאה לישראל, לכל דבר ישראלי, לכל מה שמריח מדת ישראל, צה"ל וכל תולדות הציונות.