מחאת האמנים: זעקת הקוזאק הנגזל

על רקע סערת תקצוב התרבות השוטפת את ישראל, מתחדד קו השבר הפוליטי בין ימין לשמאל. עצומת האמנים שחתמו כנגד התערבות פוליטית של שרת התרבות ושר החינוך התארגנה תוך זמן קצר, זריזות מעוררת תהיות באשר לאיכותה או עצם קיומה של חשיבה עצמאית בקרב חותמי העצומה.

בדבריהם מחו האמנים בשפה ברורה "נגד הצעדים האנטי-דמוקרטיים שנוקטים בשבועות האחרונים משרדי הממשלה כלפי יוצרים ואנשי תרבות שיצירותיהם או השקפותיהם אינן עולות בקנה אחד עם הרוח המנשבת במשרדים אלה". האמנים, שבחרו להציג את המאבק כהשתקה על רקע פוליטי מצד השרים של ממשלת הימין, הם אלו שהגדירו את גבולות הגזרה ואתגרו אותנו לבדוק אם אכן כצעקתה או ששוב אנו פוגשים את הקוזאק הנגזל.

קריטריונים אחידים?

רגע לפני שנעמיק בפרטים נתייחס למבנה היררכיית התקצוב של משרד התרבות. במשרד התרבות פועלת הסמכות המקצועית להקצבות לתרבות, תחת כותרת הגג "המועצה הישראלית לתרבות ואמנות". המועצה מונה חברים משלל תחומי התרבות – החל מאמנות פלסטית וכלה בזמר עברי, כאשר חברי המועצה מתחלקים למדורים לפי הרלוונטיות המקצועית שלהם. כל מדור בוחן את המועמדים לתמיכה על רשימת מבחנים, רובם ברי מדידה, כאשר הגופים זוכים לניקוד ולתקצוב בהתאם לעמידתם ביעדים. על רקע הדיון הציבורי בחרנו להתמקד במדור התיאטרון שעלה לכותרות, בין היתר בעקבות החלטת שר החינוך נפתלי בנט להסיר מסל התרבות הצגה של תיאטרון אל-מידאן המהללת מחבל רוצח.

השקעות המדינה בתרבות, השיטה נחשפת

מדור התיאטרון הוא הגוף המחליט על תקצובם הממשלתי של התיאטראות השונים בארץ, לפי רשימה של אמות מידה. חלק ניכר מאותם מבחני תמיכה אכן מדיד – מספר ההפקות החדשות, מספר ההרצות, הכנסות עצמיות וכדומה. אך, לא ניתן להתעלם ממרכיבים נוספים המנוקדים כחלק מהתחשיב הכולל בהחלטה האם לתמוך בתיאטרון או לא – מרכיבי ההערכה האמנותית.

היה זה הבמאי אלדד זיו שטבע את המשפט "באמנות כמו באמנות – אין דבר כזה שאין דבר כזה", במילים אחרות, אין שום דרך להעריך יצירת אמנות – הכל בעיני המתבונן. המתבוננים במקרה שלנו הם אנשי מדור התיאטרון, והם אלו שעל סמך טעמם האישי יחליטו האם ההצגה העומדת למבחן הינה בעלת רמה אמנותית וזכאית לתקצוב או לא. כל שנותר הוא לגוון את אנשי הוועדה, שיהיו בעלי מנעד תרבותי מגוון וכך להבטיח כי התמיכה הממשלתית תשקף את מגוון הקולות והקהלים הקיימים בציבור הישראלי.

מציאות לחוד ומעשים לחוד. איך זה עובד? מקורות בעולם התיאטרון מעידים כי חברי מדור התיאטרון פועלים בהתנדבות, אך אין הליך ברור למינוי החברים. כל אחד יכול להגיש מועמדות, אבל בסופו של יום שיטת הבחירה בחברים לא ממש ברורה. מעיון ברשימת החברים קל להבחין שמדובר באנשי מקצוע, אך משום מה הגיוון האמנותי לא מחלחל למטה.

מנהל של אחד התיאטראות סיפר לנו בתסכול כי הוא עומד היטב במבחנים המדידים המחמירים ביותר, מייצר הפקות חדשות ומקיים מאות הרצות מידי שנה, אך כבר שנים שחברי הוועדה פשוט לא מגיעים לבחון את רמתו המקצועית, חרף פניות חוזרות ונשנות לאורך השנים. "שנה אחר שנה אני מזמין את הוועדה. אני עומד היטב בכלל הקריטריונים, יותר טוב מתיאטראות אחרים בקטגוריה. למי לא פניתי? חברי כנסת, יח"צנים, פקידים בכירים. כלום לא הועיל. הוועדה פשוט לא באה ואני לא מתוקצב" אמר לנו מנהל אחד התיאטראות בייאוש.

כך פועלת אחת השיטות המונעות מגופי תרבות לעמוד בקריטריון ה"רמה האמנותית" והם מפעילים את התיאטרון ללא תמיכה ממשלתית כלל.

פוליטי? מהיום אמור "שיקולים מקצועיים"

האם חברי המועצה נותנים לשיקולים זרים, שלא לומר פוליטיים, להשפיע על הציון האמנותי שהם מעניקים להצגות השונות? האם יש אג'נדה שאינה אמנותית טהורה מאחורי העדפות הוועדות? תשובה חד-משמעית כנראה שלעולם לא נקבל. במקום, כדי לקבל רושם מסויים, יצאנו ובדקנו את סכום ההשקעה בתיאטראות שונים, לעומת היקף פעילותם.

התחלנו בנתוני הפעילות וההכנסות של תיאטרון אל-מידאן, העומד לאחרונה בעין הסערה, המופיעים בדו"ח של פילת מחקרים, דו"ח שנעשה בהזמנת משרד התרבות.

בשנת 2013 הציג התיאטרון 13 הפקות מקור ושש הפקות חיצוניות, וקיים בסך הכל כמאה הרצות במהלך השנה. כל אלו הניבו לתיאטרון כחצי מיליון שקלים מקרב קהל הצופים שעמד על כעשרים אלף איש. בנוסף השכיר התיאטרון את אולמות המבנה לגופים חיצוניים תמורת קרוב למאה ועשר אלף שקלים נוספים. סך הכל הכניס התיאטרון באופן עצמאי מעט יותר משש מאות אלף שקלים. היקף פעילות צנוע זה, זיכה את העמותה מפעילת התיאטרון בקצבה עירונית בגובה מיליון שקלים ורבע ובנוסף זכתה העמותה בעוד למעלה ממיליון שקלים מתקציב משרד התרבות. המדינה והעירייה השקיעו יחד בכל צופה של הצגות אלמידאן 114 שקלים, המתורגמים לשני מליון ושלוש מאות אלף שקלים בקירוב.

מנגד, השוואה שערכנו מול תיאטרון 'אספקלריא', המשתייך למגזר הדתי-לאומי, העלתה כי האחרון מתקיים מהכנסות עצמיות בגובה מיליון ושש מאות אלף שקלים, מציג קרוב לשלוש מאות הצגות בשנה לעיני שישים אלף צופים, ומייצר עשרים וחמש הפקות מקור. המדינה, אם שאלתם, הקציבה לו פחות ממיליון שקלים.

המספרים הללו חזרו על עצמם גם ביחס לתיאטרון "מ.ת. עכו". התיאטרון הריץ מספר דומה של הפקות מקור כמו 'אספקלריא', 23 במספר, ועוד שלוש הצגות מתורגמות. התיאטרון הריץ את מופעיו קרוב למאתיים פעם בשנה האחרונה ולעיני 18,000 צופים בלבד, הרחק מאחורי אספקלריא המקביל. יבול זה זיכה את תיאטרון עכו בתמיכה ממשלתית בגובה שני מיליון ש"ח, כפול מתיאטרון בעל הספק דומה.

כיצד קורה דבר כזה? תשובה אפשרית נמצאת אולי בבדיקת הרפרטואר של תיאטרון עכו, שם מצאנו שקרוב למחצית מההפקות בתיאטרון העוסקות בדיאלוג ערבי-יהודי, מה שכנראה מוצא חן באופן מיוחד בעיני הועדה המתקצבת. תיאטרון הספריה, מתמודד גם הוא באותה קטגוריה: הרפרטואר שלו מגוון ואינו עוסק ביחסי ערבים-יהודים באופן מובהק, וההקצבה בהתאם. התיאטרון הריץ מאתיים הצגות לעיני 18,000 צופים, אך תמיכת רשויות המדינה הסתכמה בתשע מאות אלף שקלים בלבד.

כשהפריפריה מממנת את המרכז

בכלל, ככל שנכנסים לנתונים המספרים מגלים עד כמה המצב מקומם. אם חשבנו שהמרכז מממן את הפריפריה, בכל הנוגע לתקציבי תרבות נראה כי ההיפך הוא הנכון.

שלושת התיאטראות הגדולים בישראל הם תיאטרון הבימה, התיאטרון הקאמרי ותיאטרון בית לסין. שלושתם ממוקמים בתל אביב ונהנים מ-35 אחוזים מתקציב התמיכות של המדינה, קרוב לשבעים מיליון שקלים. מיסי הפריפריה מתברר, מממנים את צרכני התרבות במרכז. לאור הנתונים הללו, היינו מצפים למעט צניעות מאנשי תרבות שנהנים מנדיבותה הלא ברורה של המדינה, מסתבר שהרעיון של ביקורת על הוצאת כספי ציבור גורם לאותם אמנים להשתלח בנבחרי הציבור באופן מאוד לא תרבותי. לשמוע "תודה" זו אולי ציפייה קצת מוגזמת, אבל לכל הפחות יכולתם להיות קצת יותר מנומסים.

חוסר יעילות במסווה של חופש ביטוי

לאור הנתונים כפי שהם מופיעים בדו"ח פילת, נראה כי אין מנוס מבחינה יסודית של דרכי התקצוב והתמיכות של משרד התרבות. אם המוסדות הללו לא מסוגלים להחזיק את עצמם כלכלית באופן עצמאי, יש מקום להנחה שהציבור לא מוצא בהם עניין שיצדיק תמורה כספית נדיבה. אך גם שיתנגד לשינוי מקיף של השיטה, יסכים כי אפילו בכללי המשחק הקיימים ישנם עיוותים שהדעת אינה סובלת בכל הקשור לדרכים בהן בוחר מדור התיאטרון במי לתמוך ובאלו סכומים. את החלל הכספי שנוצר בין תשלומי המשתתפים לבין הוצאות התיאטראות בפועל, ממלאת כיום המדינה, ומושקעים בכך מאות מיליוני שקלים. ייתכן שהפתרון הנכון ביותר הוא לצמצם את מימון התרבות בידי המדינה.

חזרה לאלמידאן. התיאטרון, כך עולה ממידע שהגיע למידה', מרבה בפעילות שניתן לראות בה חתירה תחת יסוד קיום המדינה ואולי, יאמרו המחמירים, אף תמיכה בטרור. כך למשל, התיאטרון אירח בין כתליו מספר פעמים כנסים מטעם תנועת 'זוכרות', טקסי 'יום האסיר הפלסטיני' ואף כנס תמיכה בבשאר אלאסד. וכמובן, יש גם את ההצגה המדוברת, "הזמן המקביל", המספרת את סיפורו הנוגה של רוצח פלסטיני.

התקציבים המכובדים כפי שנוכחנו מגיעים לתיאטראות הערבים מכח סעיף מיוחד לתיאטרון הערבי, ומעדיפות אותם על פני תיאטראות יהודיים. מבנה תקנת התקציב המנקד בין היתר גם תיאטרון ערבי מוכיח שאין פה סתימת פיות אלא להיפך, נדיבות מוגזמת בשם חופש התרבות, לתיאטרון שמשתמש בכספי המדינה כנגדה.

אנשי התרבות השמיעו בימים האחרונים את הטענה לפיה חובה על השלטון לאפשר חופש ביטוי לכל ומדיניות השרים בנט ורגב הינה צנזורה פסולה. מדובר בהטעיה מכוונת שמבקשת ליצור זיקה בין מימון ציבורי לבין חופש ביטוי. אכן, חובתה של המדינה לאפשר לכל אמן ולכל תיאטרון להביע עצמם בכל צורה בה יחפצו. המרחק מכאן ועד המסקנה לפיה חייבת המדינה לממן כל גחמה של מי שמכנה עצמו "איש תרבות" ארוכה הדרך.

הפסקת הקצבות ממשלתיות אינה סתימת פיות אלא הזמנה של האמנים להציע את יצירותיהם בהתאם לדרישת הציבור. קשה למצוא הצדקה מתקבלת על הדעת לדרוש מהציבור מימון ללא שמץ בקרה. אין שום היגיון שהציבור יממן מכיסו תרבות בו בזמן שנציגיו הנבחרים לא יוכלו לבקר את השימוש של אנשי התרבות באותם כספים. גם אם נניח להיבטים פוליטיים של אמנות, נראה שאפילו במבחן הבסיסי ביותר של יעילות, תיאטרון אל-מידאן כשל. הנתונים עליהם הצבענו מוכיחים כי תיאטרון מתחרה מייצר תפוקה רבה יותר ומציג בפני קהל גדול יותר בתקציבי פעולה נמוכים משמעותית. במידה ומוסיפים לכישלון במבחן היעילות את העובדה שלא ניתן לצפות מאזרחי מדינת ישראל לממן מחזות המהללות את חייהם של רוצחים הבעייתיות בולטת שבעתיים.