רגע לפני שהובלו כצאן לטבח על מזבח הדמוקרטיה, הספיקו שתי בהמות ימניות להימלט מכנס החירום של האומנים כדי לדווח מהנעשה בשטח.
מעשה בליזי ולב – שתי בהמות ימניות מלחכות קש טיפוסיות, מהסוג הידוע כמנשקי חציר ומשתטחים על מספוא, שרעו להן בשלווה בשדות האחו המוריקים של יפו.
ערב אחד, בחיפושן אחר מזון שישביע את רעבונן לתרבות זולה של דברי קש וגבבה, מהסוג שרק בהמות ימניות ניזונות ממנה, נקלעו הן בטעות לרפת מצוחצחת ומבריקה (לפחות מבחוץ) ששימשה כאכסניה לכנס החירום של אמני ישראל. אף על פי שהמונח "אמנות" היה זר לחלוטין לצמד הבהמות שתעו בדרכן, החליטו בכל זאת להיכנס – מי יודע, אולי אף ימצאו שם מזון לנשמתן החלולה שמשוועת לסוגה עילית אמיתית.
משנכנסו הבהמות לאולם המתורבת, הבינו שכר מרעה שכזה לא ראו עוד מעולם. על הבמה ניצבו רועים ממושקפים ומסורים לצאן מרעיתם הדמוקרטי, שדיברו במילים שאינן שגורות בכרי המרעה מהן הגיעו, כגון "סכנה לדמוקרטיה", "כיבוש", "לעלות על הבריקדות" ועוד כהנה וכהנה ביטויים שאזנם לא שמעו מעולם, אך נשמעו לצמד הבהמות כפניני חכמה שאין לחלוק על אמיתותן.
כיאה לבהמות מתלהמות וחסרות כל רסן, ליזי ולב לא הצליחו לרדת לסוף דעתם העמוקה של משתתפי הכנס, אך הצליחו ללקט מפה ומשם (או כפי ששגור בלשון השמאלנית: מן הגורן ומן היקב) אמירות שמבהירות שהכנס עוסק בזכותם של ה"אמנים" – מעין זן מיוחד ומיוחס של רועים שנטל לידיו עשרה קבין של חכמה ונאורות שירדו לעולם – ליצור אמנות שחותרת תחת קיומה של מדינת ישראל, ולקבל על כך כסף מהמדינה, בין השאר מאותן בהמות נבערות.
לאורך כל הכנס הוזכרה שמה של בהמת-העל שלוהקה בטעות לממונה על מיניסטריון התרבות – הידוע גם כמקור כוחם של אמנים אלו – הלוא היא השרה מירי רגב. נדמה היה שככל שהתקדם האירוע, כך גם גדל הזלזול, הלעג והבוז שביטאו אותן ישויות נאורות כלפיה. אמנם במקום שממנו הגיעו ליזי ולב, רחשו כבוד רב למירי רגב, אך מי הם שיחלקו על דברי העליונים? שהרי מי היא מירי רגב הזו, שתדרוש מהנשגבים להפסיק לחבר הצגות ומחזות שעוסקים בנושאים כה חשובים כמו רוצחי חיילים, נכבה, כיבוש, ומאבק במתנחלים? מי היא בכלל שתדרוש מהנאורים להפסיק לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל ואף תעז לשלול מהם מימון שידוע לכל שמיועד אך ורק ליוצרי סוגה עילית מסוגם?
למותר לציין שהיו כמה נאורים שקראו לנהל דיאלוג עמה, אך קריאותיהם לדיאלוג נקטעו בקריאות בוז מצד הקהל – שכן איך ניתן לנהל דיאלוג עם בהמה? הרי היא לא פלסטינית!
לאחר אינספור נאומים מייגעים, פתאום עלתה על הבמה כבשה צחורה ויפת עיניים ושמה אורטל תמם. אורטל סיפרה בדמעות לקהל על דודה, משה תמם ז"ל, שהועלה כקורבן בידי מרצחים פלסטינים, בשם המאבק הלאומי של לוחמי החופש כנגד מדינת הבהמות. עם זאת, נדמה שהקהל לא התרגש מסיפורה של אורטל, וחלקו אף קרא "ומה עם השכול הפלסטיני?", "ומה עם ילדי עזה?".
ואז עלתה לבמה ד"ר ענת מטר, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, אשר ממוקמת בערבות שיח' מוניס – מקום עליו שמעו רק בסיפורים, שאין זה מקום המיועד לבהמות לא מתורבתות מסוגן. מטר החלה לספר על אישיותו הכובשת של וליד דקה, המחבל שרצח את משה תמם ז"ל, על המטאמורפוזה שעבר מאז הרצח – מצמא דם לשוחר שלום וחופש, ואף הוסיפה שלדעתה וליד אינו הרוצח (והרי ברור שמרצים לפילוסופיה יודעים את האמת שנסתרת מעיני השופטים), ושגם כך מעורבותו של וליד הסתכמה "רק" בהנהגת חוליית הרוצחים ובמתן ההוראה לחטיפתו ולרציחתו במקרה והחטיפה מסתבכת.
בשלב זה, צמד הבהמות, שחש נפעם מסיפורה הנוגע ללב של אורטל, החל להיזכר בכך שקרא פעם שאותה ענת מטר ביקרה בביתו של מחבל שזרק רימון על חיילי צה"ל, ושאותה ענת מטר קוראת השכם וערב לחרם אקדמי על ישראל ואף מובילה קמפיין לשחרורם של וליד דקה ושל שאר הרוצחים. הצמד הנבער נזכר בסיפורים על אנשים שנאמר עליהם כי "בסך הכל היו בורג במערכת", ואף נזכר כי במקום ממנו הגיע לא מפארים את מורשתם של רוצחים ולא פועלים כנגד העדר שלך. ואולי בעצם לא צריך שהמדינה תממן כל טירוף ושיגיון, גם אם הוא מגיע מטעמם של המורמים מהעדר?
עם הרהורי הכפירה הללו, וכשבראשן עדיין מהדהד קולו של עודד קוטלר, שזעק "אין פרות קדושות", הן הבינו שהן עלולות להיות הבהמות הבאות שיישחטו על מזבח חופש הביטוי. באותו רגע הן אספו את טלפיהן ונמלטו על נפשן אל עבר האחו המוכר והבטוח, שבו עדיין מבדילים בין לבן ושחור, בין כשר לטריפה ובין גיבורי תרבות לגיטימיים לבין רוצחים שפלים.
דבר אחד היה ברור לצמד החביב – אולי הן בהמות, אך הן עדיין בהמות עם לב טוב ושכל ישר – זאת לעומת חבורת הצבועים שפגשו בכנס.
הכתבה אומרת הכל ומבטאת את כל
מה שחושב רוב העם היושב בציון
הייתם בכנס, שמעתם הכל וזה הטקסט שאתם מפקים לנו?
ציפיתי לתיעוד מדויק וחד יותר במקום השטות הזאת על פרות באחו.
אבד – הגיון פשוט.
עזבו את הקטע שלא נתנו למירי רגב מאה ימי חסד איך לכל הרוחות הם עשו את הקטע הזה לאורטל תמם ,מה שמראה שהשמאל הישראלי( יותר נכון הפלסטינו-סקנדינבי ) פשוט קר ומרושע.
בס"ד
ערביי ארץ ישראל הם לא פחות ואולי אף יותר קרבנות של האירופאים (צלבנים חדשים) ומה שנקרא בטעות אצלנו "שמאל " ( small)
רק תראו כמה משותף יש למוסלמים וליהודים באירופה ממול
לשנאה הנוצרית הצרופה נגד הכשרות / חאלל, המילה ואפילו התפילה.
מי האמן שכתב כזה סיפור יפה. הרי החוכמה נמצאת בשמאל האמנותי ההזוי
מכתב גלוי לעודד קוטלר
שלום עודד,
אינך מכיר אותי. ובכל זאת, אנא קרא את דברי המצורפים כאן.
הם נכתבו בעקבות דבריך עלי. כן, עלי.
אז בוא תכיר אותי, בוא נדבר.
אשמח גם לארח אותך בביתי.
והנה מה שכתבתי בדף שלי:-
עכשיו אני יודעת, זה ודאי, אני בהמה! בואו וצפו מה בהמה כמוני עושה. כנסו לאתר שלי:-
http://yonalg.wix.com/yona-arts-2
תמצאו שם ציורים, רישומים, עבודות וידאו, שירה ועוד. הכל על קצה המזלג.
ועכשיו, איך לדעתכם מייצרים ציבור של בהמות?
האם מישהו שאל את עצמו איך זה שבמדינה בה מרבית הציבור מצביע עבור הימין, כמעט כל היצירה התרבותית הזוכה בתמיכה ממשלתית והמוצגת במוסדות התרבות הישראליים היא יצירה הנוצרת ע"י אנשי שמאל?
כדי להפיק יצירה תרבותית צריך כמה דברים:- אנשים מוכשרים, זמן המושקע ביצירה, כסף המושקע למחייתם של היוצרים העושים את זמנם ביצירה ואמצעים פיסיים המשמשים את היצירה.
כל אלו דורשים השקעה כספית, כולל הכישרון. שכן, כל הכישרונות המגיעים לידי מיצוי יכולותיהם השקיעו את זמנם, נהנו מתמיכה, קשרים ותמיכה משומנת כדי לקדם את כישרונם.
וראו איך זה שהציבור כמעט ואינו נחשף ליוצרים ויצירות המדברים את שעל ליבם? וכי אין נולדים בציבור הזה כישרונות?
כבר שמעתי לא פעם קולות בעלי גוון גזעני הטוענים שהציבור השמאלני הוא "הציבור הנאור" ואילו הימין מפיק "בהמות".
כן, "בהמות", כך נבנה מיתוג לציבור אשר את הכישרונות הצומחים בתוכו מדכאים ברגל גסה.
הדיכוי הזה לא החל לפני שנה או שנתיים. אני נחשפתי אליו בשנות התשעים של המאה הקודמת כאשר נאמר לי שאת היצירה שלי לא יציגו במוזיאון ת-א מכיוון שאני איני "פוסט-ציונית". המקרה שלי קיבל אישור ע"י האוצרת במוזיאון ת-א בכתבה במוסף שבת של "מעריב".
http://goo.gl/29yFUA
מה שחשוב להבין מהתשובה של האוצרת זה שיותר ממחצית מהיוצרים בארץ אינם מוצגים בו לא בגלל איכות אמנותית אלא משום שיצירתם אינה עונה לאג'נדה פוליטית שמאלנית.
חשוב להבין כי על פי הקריטריונים הללו נקבע לא רק האתוס התרבותי בארץ אלא מי מהיוצרים יזכה שהאמירה שלו תקבל תמיכה וקידום. מי מהיוצרים יזכה לפרסים ממשלתיים שיביאו חשיפה ציבורית, וזו תביא להכנסה ורווחה כלכלית שתאפשר המשך עבודה בתחום האמנות, שתגדיל ותפאר את היוצר ושמו ילך לפניו, שיפתח דלתות נוספות ותעשיר את הקשרים ואת הקופה וכן הלאה מעגל סובב של חד-גדיא.
אבל המעגל מסתובב גם הפוך. כישרונות רבים, רבים מדי איבדו את התמיכה הציבורית רק משום שדעתם הפוליטית לא תאמה את השמאל. ראו את ההרכב האנושי של כל הוועדות המחלקות פרסים וכספי תמיכה לפרויקטים תרבותיים. כולם שייכים לאותו מגזר. כולם ממליצים זה על זה. ומה קורה לאמן שבמשך שנים בקשותיו לתמיכה נדחות? במרבית המקרים הוא מחפש להתפרנס לא מיצירתו. גם זמנו וכישרונו, עם הזמן, עוברים לכיוונים אחרים. מעטים מאוד מצליחים לדבוק ביצירה כאשר הם מודרים בצורה כל כך מגמתית, מכל תמיכה ומכל חשיפה.
והנה מאמר של דרור אידר. מומלץ מאוד לקרוא עד הסוף.
http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1220527665/1220527733
ואחרונה חביבה, מי שכל צעד ושעל בארץ הזו לוווה בשיריה מ"חורשת האקליפטוס" ועד "לו יהי" ו"ירושלים של זהב". נעמי שמר. אז מדוע ואיך היא וגם זאב ז'בוטינסקי הועלמו מהלקסיקון לסופרים עברים כאשר כל זב חוטם נמצא בו?
http://www.israelhayom.co.il/article/194243
לא פלא שאמנים אשר נהנו מחשיפה ומהאדרת שמם בעולם התרבות והיו אדישים לערכי הדמוקרטיה, לחופש הביטוי והיצירה ובמיוחד, אדישים לחבריהם האמנים אשר נזרקו ממוסדות התרבות כאשר התגלה כי הם אינם אנשי שמאל, נזעקים עכשיו מחשש שמא כישרונות רבים יעלו ויצופו מנבכי השכחה והחלל יתמלא במתחרים רבים. זו הסיבה שהם משתוללים ומגלים את פרצופם האמיתי היהיר וחסר הערכים. לא חמלה, לא ערכים מוסריים בסיסיים בין אדם לחברו היו לנגד עיניהם, גם לא התרבות הנזקקת כאוויר לנשימה לכל מגוון קולות היוצרים. כך השמאל בעולם ה"תרבות" ועולם ה"תקשורת" האדיר את אנשיו ודרס עד דק כל מי שאינו חושב ופועל כמותם. עתה הם פוחדים שמא בתקופתה של מירי רגב יתגלו עוד כישרונות שנזרקו לפח השכחה מסיבות פוליטיות והם כבר לא יהיו היחידים והבודדים שהציבור ימחא להם כפיים.
הם יודעים היטב שמירי רגב לא תכלא וגם לא תרצח אף יוצר כפי שנעשה במשטרים חשוכים בארצות שסביבנו, שחלקם אף סוגדים לאותם משטרים. מארגני העצרות יודעים שכל מה שהיא מבקשת זה פלורליזם, חלוקה הוגנת לכל סוגי היצירה. והם יודעים שבעקבות זאת הם יצטרכו להתחלק בעוגה ולהתמודד עם יוצרים טובים שאמירתם אחרת ומאתגרת. לכן נזעקים.
משהו על מוסר, האם שאלו את עצמם האם זה מוסרי לדרוש ממדינת ישראל לממן ולהאדיר יצירות הנושאות את אש השנאה למדינת ישראל? האם זה מוסרי לממן ולהכריח את תלמידי בית הספר לצפות בהצגות כדי להזדהות עם רוצחים המתכננים לרצוח אותם? והאם זה מוסרי לשקר ולעוות דברים כאילו השרה מתכננת להעמיד למשפט את כל היוצרים הללו. כי הרי כל מה שהיא אומרת זה לא לממן יצירות אלו מאוצר המדינה.
ולגבי היצירה שלי:- לו לא הייתי יהודייה, לא הייתי מוחרמת כבר יותר משלושה עשורים, כנראה הייתי נישאת על כפיים ע"י מוסדות התרבות בישראל. אבל אני גם יהודייה וגם שייכת ואוהבת את א"י. וזה אסור עפ"י הקריטריונים של מנהלי התרבות במדינת ישראל.
כך, בדיוק כך, כשקול היצירה שלי, המספרת על שייכותי למקום הזה לא נשמע, קולו של הציבור שלי לא נשמע. ומכאן קצרה הדרך למתג את כולנו כבהמות.
לגברת יונה לוי גרוסמן,
דברייך מעודדים סיוע ליוצרים שדעותיהם מבוססות על אהבת עם ישראל וארץ ישראל, ולו רק בעבור הפלורליזם האמנותי. הלוואי וירבו אמנים כמוך (הציור בדף הבית של אתר האינטרנט שלך פשוט מדהים).
אגב, ההנחה שלי היא שהממונים על האמנות מטעם עצמם היו מזלזלים ביופיו של בית המקדש, לו היו רואים אותו בתפארתו, וסוגדים לו אם היו מגלים שמי שבנה אותו הוא הורדוס.
מצד שני, בכדי להיות אמן יש לפרוץ מסגרות, רק שישנם אמנים שפורצים גבולות מתוך אהבה ומעוררים תחושות חיוביות בקרב הציבור (ע"ע נעמי שמר), וישנם אנשים שפורצים גבולות מתוך בעיות נפשיות וחושבים שהם אמנים (ע"ע מי שעשתה מה שעשתה על דגל מדינת ישראל, ע"ע מי שצילם עצמו באופן סוטה וקורא לזה אמנות, וכו' וכו'). אמנם אין לנו ברירה אלא לחיות עם חולים, אך אין הכרח לתמוך בהם (בין פוליטית, בין כספית ובין באופן אחר כלשהוא).
חזקו ואמצו מחכה שהגלגל יתהפך ותזכו להכרה המגיעה לכם
חבל שלא התחתנת (למשל) עם ראש ממשלה מושחת – פתאום היו מגיעים אליך הרבה קליינטים מעניינים לקנות, ולא היו לך בעיות למממן את היצירה שלך.
באסה.
הכתבה אומרת הכל ומבטאת את כל
מה שחושב רוב העם היושב בציון
וואו כמה אתם רצים על אידיוט שלא מייצג אף אחד ואפילו לבוז'י היה מספיק שכל לצאת נגדו
קראתם פעם עיתונות חרדית? זה ככה כל שבוע. קראתם עיתונות לאומית-דתית? ההתנשאות זה הדבר העיקרי שיש להם להציע. אז תרגעו
יופי להם. זה חופש הדיבור. אם תגלה שהם מממנים את זה בכספי מסים, אז תחזור אליי.
לב סולודקין: אולי פעם אחת, רק אחת, תכתוב משהו קונסטרוקטיבי? קוטלר דיבר שטויות במיץ, ודבריו ראויים לגינוי, אבל כמה אפשר להיעלב מכל אמירה שמישהו אמר? וגם אם כן – אין לך דרך לנסח מחשבה ביקורתית נגדו? רק התבכיינות וטוקבק אחד ארוך? חבל על האכסניה המכובדת.
גדול!!!
נדמה לי שהחליטה התרבותית/ /אמנותית מפוחדת. ככל שהם יהיו מנוהלים יותר הם יוציאו מתוכם רפש רב יותר
דברים כדורבנות- כתוב נהדר.
מבטא היטב את הקינה והעצב על ההדרה של הימין מהיצירה והאומנות בישראל.
עם זאת, צריך שיהיה מוסר השכל, טוויסט, איך יקרה השינוי?
לא לשכוח- הימין הוא הרוב, השמאל במיעוט, וככל שיעבור הזמן הוא יצטמק יותר. הזמן שלו קצוב.
העלייה לישראל ברובה הגדול ימנית, והילודה שייכת לאנשים שמאמינים בעתיד, ולא לאנשים נדכאים ומוכי יגון שפועלים נגד האינטרס הלאומי.