אתם באמת חושבים שאנחנו קונים את זה?

כשמבקרים את העובדה שארגוני השמאל הקיצוני ממומנים על ידי ממשלות זרות השמאלנים מיתממים, לא מבינים מה ההבדל בין תרומות מממשלות זרות לתרומות מאנשים פרטיים וצועקים ח"י פעמים "שלדון אדלסון".

כשמוחים על עוצמתו המופרזת של בית המשפט העליון – שלקח לעצמו סמכות לפסול חוקים והחלטות ממשלה על פי פרשנותו הסובייקטיבית, מחזיק ביכולת לשבט את עצמו באמצעות הוועדה למינוי שופטים ורומס את הפרדת הרשויות – השמאלנים מיתממים, לא מבינים מהי הבעיה בריכוז סמכויות בלתי מוגבלות בידי גוף בלתי נבחר וצועקים ח"י פעמים בחזקת 10 "ויימאר ויימאר".

כשחושפים את משטרת המחשבות באקדמיה, את העובדה שהסילבוסים מוטים, שחדרי ההרצאות הפכו למרכזי אינדוקטרינציה ושלאנשי ימין עדיף לסתום את פיהם במשך שנים אם בכוונתם לחלום על שמץ סיכוי לתקן אקדמי, אנשי השמאל מתחזים ללא מבינים את הטענה, צועקים שביקורת על המתרחש באקדמיה היא ציד מכשפות וזועקים ח"י פעמים בחזקת 100 "מקארתיזם מקארתיזם".

כשמנסים לבלום את ההטיה המובהקת שמאלה בתקציבי ובמוסדות התרבות המרכזיים ואת נטיית הלקטורים והועדות לממן כל תועבה אנטי-ישראלית ולגרוע מימון מיוצרים ימניים, אנשי השמאל שוב מיתממים, לא מסוגלים להבחין בין גריעת או ביטול מימון לבין צנזורה וסתימת פיות וצועקים ח"י בחזקת אלף פעמים "פשיזם פשיזם".

את התיאור הנ"ל ניתן להחיל גם על השיח אודות ההטיה בגלי צה"ל, ברשת ב', או בערוצי טלוויזיה חצי-ציבוריים, אודות סמכויות היועץ המשפטי לממשלה או למעשה בכל סוגיה אחרת בה מנצל השמאל את ההגמוניה שהשיג בכוח/עורמה/בשל טיפשות ופחדנות הימין.

באופן כללי ההתרשמות שלי היא שאחת משתיים.

1. לאנשי השמאל יש בעיה מסוימת בהבנה. טענה זו נתמכת בלא מעט ממצאים אמפיריים דוגמת העובדה ששמאלנים לא מסוגלים להבין שאוסלו היה טעות למרות שעלה בחיי אלפי אנשים, או למשל העובדה שהם לא היו מסוגלים להבין שיאסר ערפאת של 1994 הוא רוצח המונים צמא דם בדיוק כמו יאסר ערפאת של 1984 – למרות הקלטות של ערפאת מבטיח שיפר את ההסכם מיד לאחר שנחתם או הוכחות שהפר את אוסלו מיומו הראשון.
2. (אופציה ריאלית יותר למרות שאני לא מעניק קרדיט רב מדי ליכולות החשיבה של אנשי שמאל): מרבית אנשי השמאל מבינים טוב מאוד שיש אינדוקטרינציה באקדמיה, משטרת מחשבות בעולם התרבות, מאפיינים חתרניים בפעילות ארגוני השמאל הקיצוני ומאפיינים אנטי-דמוקרטיים בהתנהלות בית המשפט העליון.

אנשי השמאל מבינים את זה טוב מאוד אבל רחוקים כרחוק מזרח ממערב מתפיסה דמוקרטית. מבחינתם מדובר במאבק על כוח ובמאבק הזה כל האמצעים כשרים. סתימת פיות, רמיסת כללי היסוד הדמוקרטיים, ביצוע הפיכה שלטונית שמעבירה חלק ניכר מהריבונות על המדינה לידי גופים בלתי נבחרים (אהרון ברק עצמו הרי תבע את הביטוי "המהפכה השיפוטית"), גזילת כספי ציבור כדי לממן תעמולה כנגד אותו ציבור, השתקת יצירה תרבותית ימנית, רדיפה אישית באקדמיה וכמובן הטכניקה הקבועה והנלעגת: התחזות לצד הנרדף, המדוכא והמושתק.

מי שיבחן את השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות יגלה כי הדיונים בכל אחד ואחד מהנושאים הללו מתאפיינים בטיעונים מנומקים, מבוססים ויסודיים מצד אנשי הימין, לצד זעקות שבר דמגוגיות משמאל המשלבות בין זלזול באינטליגנציה של הציבור לבין איום מפורש לפיו אם נעז לגרוע מהפריבילגיות או מעוצמת היתר של השמאל, ידאגו אנשי השמאל לפגוע עוד יותר במעמדה של ישראל בעולם (שגם ככה מחכה לנו בפינה) תוך הצגת ישראל כמדינה לא דמוקרטית המדרדרת לפשיזם. הכל כמובן תוך התהדרות אוטו-סוגסטיבית עמוקה בתואר שומרי הסף של הדמוקרטיה, הנאורות, החכמה והמוסר. חברנו בשמאל: אתם באמת חושבים שאנחנו קונים את זה?

טוב יעשה את הימין אם יעבור משלב הבכיינות וההסברים ויעבור לשלב מימוש המדיניות. המאבק הפוליטי חד וברור: האם יש בישראל דמוקרטיה ליברלית, המכבדת את החירות ומעניקה לעם את הזכות לשלוט ולבחור את העדפותיו, או שמא שולט כאן משטר של זכויות אדם "נאור", שיקבע לנו מה לראות, מה לקרוא, איזה מגזרים עסקיים "לעודד", כמה יעלה לנו מה וכמה אחוזים ממשכורתנו יגזלו בכדי לממן תעמולה והסתה כנגדנו.

טוב יעשו אנשי הימין היושבים בעמדות השפעה בממשלה, בכנסת, בוועדות המקצועיות ובכלל אם יפסיקו להתרשם מזעקות הקוזאק הנגזל, יצפצפו על האיומים וההשמצות הדמגוגיות משמאל ויעשו את מה שנבחרו לשמו: לשלוט. ליישם מדיניות שמרנית-ליברלית ולתקן את העיוותים האנטי-דמוקרטיים והלא-מוסריים במוקדי הכוח.

הגיעה העת להחזיר את האיזון שבין הרשויות באמצעות הגבלת עוצמתו של ביהמ"ש העליון; לבטל את משטרי הזכויות והרגולציות שחונקים את שוק התקשורת ומעניקים יכולת שידור וביטוי רק למעטים; לחוקק את חוק העמותות ולעצור את רמיסת הדמוקרטיה הישראלית על ידי ממשלות אירופה; להפסיק את האינדוקטרינציה בסילבוסים ובכיתות הלימוד; ולצמצם עד למינימום את תקצובי התרבות הסלקטיביים והמעוותים – תנו לאזרח להחליט בעצמו אלו הצגות או סרטים ברצונו לממן באמצעות קניית כרטיס.