המשפטיזציה בצה"ל מסכנת את מדינות המערב

מאנגלית: צור ארליך

בסיס הקריה, תל-אביב. – במשך שלוש יממות, החל ב-15 ביולי 2014, התקשר צה"ל לאלפי תושבים בשג'עייה שבצפון רצועת עזה. בשיחות טלפון הללו התבקשו המקומיים לפנות את בתיהם לפני שהטנקים של צה"ל יחצו את הגבול. רבבות עלונים פוזרו בשכונה מן האוויר. בעלונים פורטו מסלול פינוי בטוח ויעדי מילוט בטוחים בתחומי הרצועה. מסרים דומים העביר צה"ל מדי יום ברדיו ובטלוויזיה המקומיים. ואם זה לא מספיק, צה"ל התקשר גם לעשרות תושבים בעלי השפעה בשכונה וביקש מהם להזהיר את הציבור מפני כניסת צה"ל הממשמשת לבוא.

האזהרות ניתנו, אלפים על גבי אלפים. למעשה, רשויות הצבא הישראלי סיפרו לאויב היכן ומתי ייכנסו הכוחות לתחומו. ובמשך כל אותם שלושה ימים, לוחמי החמאס, לא פראיירים גדולים, ניצלו היטב את ההזדמנות. הם התחפרו עמוק יותר. הם הכינו מלכודות אש. הם הטמינו מטעני צד. הם הציבו צלפים בעמדות שולטות. הם גייסו לוחמים נוספים. הם מיקמו כלי נשק. הם השמישו את מנהרות הטרור.

כבר בנקודה זו ברור היה מעל לכל ספק שמפקדי צה"ל הלכו הרחק מעבר למה שהחוק הבינלאומי מחייב כדי למנוע פגיעה באזרחים. אך הם לא הסתפקו בכך. בידיעה ברורה שהם מסכנים כך את כוחותיהם אפילו יותר, החליטו מפקדי צה"ל לחכות יום נוסף ולתת לאזרחים הזדמנות נוספת לצאת.

ואז נפתחו שערי שאוֹל. שג'עייה הייתה לזירת קרב אורבני נורא בין חמאס לצה"ל במבצע 'צוק איתן'. 67 חיילי צה"ל נהרגו במבצע הזה, ורבים מהפצועים עדיין מאושפזים.

בֵּן נשאר כדי לספר. בן הוא פרקליט צבאי מהיר-מחשבה שגדל ליד סידני שבאוסטרליה, סמוך לחוף הים. עכשיו הוא עומד על גבעה ליד קיבוץ מפלסים, לנוכח שדותיה המוריקים של רצועת עזה הרחוקה מחצית הקילומטר. הוא מתבונן במראה השליו: אותה שג'עייה עצמה. והוא מהרהר בשאלת מיליון הדולר: האם אתה חושב שצה"ל מגזים במאמציו לחסוך בנפגעים אזרחיים בקרב האויב? הוא מחריש, מבטו אל עזה, והרגעים חולפים. ועוד רגעים. "מי יודע?" הוא אומר בסוף. "אני יכול לומר לך שאני גאה במה שאנחנו עושים".

ה"הארוורד" של ישראל

מה בדיוק עושים בן ועמיתיו? בן משרת בענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, או בקיצור דבל"א: משרד עורכי הדין הנישתי הטוב ביותר שלא שמעתם עליו. פרקליטים מצטיינים אלה נושאים רובי סער, נורים בעצמם לא פעם, וניצבים בחוד החנית של דיני המלחמה.

"דבל"א היא לישראל כמו מה שמשמש בית הספר למשפטים של הארוורד לקהילייה המשפטית הבינלאומית", אומר יואל זינגר, שותף במשרד סידלי אוסטין בוושינגטון, לשעבר ראש היחידה היוקרתית. "אבל זה יותר מכך. בוגרי היחידה הזו נעשים האליטה של האליטה". פרקליטי דבל"א הם זן משובח של קצינים, גם אם זן שאינו זוכה להכרה הראויה לו: משכילים במידה יוצאת דופן, ומסוגלים לספק ייעוץ בזמן אמת במגוון סוגיות משפטיות בינלאומיות. עד כה, דבל"א מעולם לא פתחה בפני עיתונאים את דלתות חדרי חדריה,  את אחורי הקלעים של מערכת קבלת ההחלטות שלה.

אבל להבין את דבל"א הוא להבין את הטירוף של מטחי הביקורת הניתכים על ישראל בשל דרך הלחימה שלה. הבה נתחיל בהתבוננות בשני מסמכים יוצאי דופן.

צה"ל משתמש במסמך הראשון, הקרוי "כרטיס מטרות", כאשר מפקדים מכינים תקיפה על מטרות אויב. במבצע 'צוק איתן' היו בין מטרות אלו מחסן נשק בקומה שנייה בבית מגורים צפוף-אוכלוסין בן ארבע קומות, חמ"ל שמוקם במסגד, ומערכת עיקוב אלקטרוני שהוחבאה בבית חולים. בכרטיסים יש שפע מידע מודיעיני ומבצעי על המטרות. תנאי לכל תקיפה שכזו הוא חתימה של בן או מי מיתר היועצים המשפטיים על כרטיס המטרה – אישור לכך שהמטרה חוקית. המטרה מאושרת לאחר שכל אנשי המקצוע של צה"ל חתמו עליה – מומחי נשק, מתכננים מבצעיים וכן הלאה, וגם פרקליטי דבל"א. אם אישרו, ההחלטה הביצועית הסופית מסורה למפקד.

הנה רשימה חלקית של צעדים שצה"ל נוקט (לא את כולם בכל פעם) כדי למנוע פגיעה באזרחים. איסוף מידע מפורט על זהות תושבי הבניין; טלפונים או מסרונים לתושבי בניין מסוים, עם אזהרה על הפצצה מתקרבת; הצנחת עלוני אזהרה בערבית; שיגור כלי טיס בלתי מאויש עם מצלמות עיקוב מתוחכמות, כזוג עיניים נוסף שיוודא שהתושבים התפנו; שיגור פצצה קטנה לגג, להרעדת הבניין, כאות אזהרה אחרון לקראת הפצצה; ושימוש במערכות נשק מדויקות במיוחד, שנבחרו בקפידה, ואשר פרקליטי צה"ל ומפקדיו מקווים שישמידו את מצבורי הנשק אך לא את החדרים שסביבם.

בואו נדבר על הודעות מוקדמות לאויב. איך יכול צבא כלשהו לנצח במלחמה כשהוא מחליט להילחם בצורה כזו? לא חשוב. כך ישראל בוחרת להילחם. בהקפדתו להיות במהדרין מן המהדרין במילוי דיני המלחמה הבינלאומיים, צה"ל השתמש ביותר מ-4,000 כרטיסי מטרה כאלה לאורך חמישים ימי המבצע. בן וחבריו סימנו וי על כל מטרה שעמדה באמות המידה שלהם.

אך כאן באה ההפתעה: אף שרוב התקיפות בוצעו בלי לפגוע בעוברי אורח שלווים, מפקדי צה"ל ויתרו על מתקפות שאושרו ושעמדו בכל כללי התקינה החמורים למניעת פגיעה באזרחים. למה? "בחוק הבינלאומי אין שום סימטריה", אומר סגן-אלוף רוברט נויפלד, המופקד על תחום המטרות בדבל"א. "אנחנו עושים את זה מתוך מחויבות מוסרית; אנחנו עושים את זה מטעם עצמנו. אנחנו מדינה דמוקרטית הכפופה לשלטון החוק. כמובן, אנחנו גם מקווים שעל ידי כך נחסוך מעצמנו ביקורת בינלאומית. איך אפשר להאשים את מי ששמר על החוק?"

ובכל זאת, צה"ל ההולך הרבה מעבר לשורת הדין מואשם גם מואשם, בדרכים מפתיעות ואולי קצת מופרעות. כותב שורות אלו בילה ימים בקו האש של כוחות ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן, הכפופים לכללים מבצעיים שחלקם נוסחו בידי פרקליטי הפנטגון. אבל אחרי שבועיים של שהות עם פרקליטי דבל"א, ומפגשים עם מפקדים בחזית, אנשי חילות האוויר, השריון והרגלים, קשה שלא לעמוד נדהם אל מול קנאותו המשפטית של צה"ל.

כמעט כל ישראלי איבד במלחמות חבר אחד לפחות. חיילי צה"ל סופגים אש צלפים, מטעני צד, פצצות מרגמה ועוד ועוד. אבל החיילים בני שיחי, כל אחד בתורו ובכנות ניכרת לעין, אומרים שבעיניהם האזרחים ברצועת עזה הם קרבנות של הטרור החמאסי. סרן דורי, מפקד בחטיבת הטנקים 188, מספר סיפור מעת שהותו בבסיס ליד חברון. "בימים הראשונים של הכניסה הקרקעית לעזה היינו נתונים בקרבות עזים. נהגתי בטנק שלי, מרכבה סימן 3, וחטפנו אש תופת. זיהינו את מקור האש והכַנו פגז. באותו רגע יצא אדם בריצה מהבית שלו, ממש מול הטנק. אני לא יודע מי היה מופתע יותר, הוא או אני. הוצאתי את הראש מהטנק, חשוף, והסתכלתי מסביב. היה לו רובה קלצ'ניקוב והוא התחיל לירות בי. הקליעים דפקו על הטנק. ראיתי לו את הלבן בעיניים. הוא היה אולי 15 מטר ממני. למזלי הוא פספס.

"ואז הוא חזר בריצה לבית, ואחרי עשר שניות חזר לאמצע הרחוב, עם ילד בן שמונה או תשע בידיים. הוא השתמש בילד כמגן אנושי. הילד לבש גופייה לבנה והיה יחף. שמעתי עוד קודם על לוחמי חמאס שעושים את זה, ובכל זאת נדהמתי. כמובן, הפסקנו לירות. האיש הסתלק, והשאיר את הילד באמצע הרחוב. אני עדיין זוכר את הפנים שלו: לא היה לו שום מושג מה קורה. התאמצנו מאוד לפגוע רק במחבלים ולתת לאזרחים לחיות. האויבים שלנו עושים ההפך: הם רוצים להרוג אזרחים".

יש עוד שפע דוגמאות למקרים שישראלים עיכבו או ביטלו מתקפות לגיטימיות נגד לוחמי אויב כדי להגן על אזרחים. קחו למשל את מה שאירע בעיר עזה ב-9 ביולי. מכונית שהסיעה לוחמי חמאס וכלי נשק הוסוותה בסימון "טי-וי". צה"ל עיכב את התקיפה בגלל זה. האלוף במיל' גדי שמני, לשעבר נספח צה"ל בארצות הברית, אומר כי "אנחנו מסייגים את עצמנו בסייגים נוספים כדי להגן על אזרחים, בגלל הערכים של ישראל, בגלל הנשמה והמוסר שלנו".

דוקטרינת חמאס: הקף עצמך באזרחים

אגב מוסר, הבה נפנה למסמך השני. זהו "מדריך דוקטרינה" שחמאס הכין, ושצה"ל תפס בשג'עייה בתחילת אוגוסט. המסמך, בלשון הערבית, מורה ללוחמים להקיף את עצמם באזרחים פלסטינים, בתקווה שהדבר יגרום לצה"ל להרוג אזרחים. הוא מכריז בגאווה, "נזק דו-צדדי לאזרחים ולרכוש אזרחי מגביר את שנאתם של האזרחים לתוקפנים ואת תמיכתם במגני העיר", כלומר בחמאס.

הנה כי כן, זה מול זה: ספר ההוראות של חמאס קורא ללוחמי הארגון להרוג את אחיהם, אזרחים פלסטינים, בשעה שספר ההוראות הצה"לי מציב בפני הלוחמים דרישות מופלגות, יש שיאמרו מוגזמות, להגנה על אותם אזרחים פלסטינים.

עמוק בתוך בונקר ישן בבסיס הקריה בתל-אביב נמצא חדר המבצעים הוויזואלי של צה"ל. שבוּ שם לשעה קלה, ותוכלו לצפות בסרטי שחור-לבן של לוחמי חמאס בעזה משתמשים בילדים כבמגינים אנושיים בעוד הקליעים שורקים, יורים מן הקומה השנייה של בית החולים אל-וואפא (המשמשת גם חמ"ל ועמדת עיקוב), וקופצים על אמבולנס מסומן היטב של הסהר האדום כדי לברוח מיחידות הקרקע של צה"ל.

ודאי תגיעו גם לסרטון המתעד משפחות פלסטיניות ממהרות לרוץ אל גג בניין, רגע לאחר שצה"ל הודיע לאזרחים להתפנות. למה? מי יודע. תועדו מקרים שלוחמי חמאס כפו על אזרחים להישאר במקומות כאלה, וכנראה כך אירע גם פה. מפקדי חמאס יודעים לזהות הזדמנויות של רווח-בכל-מקרה. או שצה"ל יזהה את האזרחים ויבטל את ההפצצה, או שצה"ל לא יזהה אותם וכך יהיו לחמאס תצלומי זוועה מרשימים להפיץ בקרב העיתונאים האוהדים. "אנחנו יכולים להוכיח זאת, כי במקרים רבים זה מתועד בווידיאו", אומרת סגן-אלוף לימור גרוס-וייסבוך מיחידת דובר צה"ל. "אבל לָעולם זה לא ממש אכפת".

היא צודקת, למרבה הצער. עולמנו הוא עולם הפוך. קואליציה רבת עוצמה של עיתונאים צדקנים, ארגונים לא-ממשלתיים פרו-פלסטיניים, אקדמאים תומכי שמאל, ארגוני זכויות אדם מוטים וכמובן האו"ם בוחרת להתמקד במקרים מסוימים ומאשימה דרך קבע את צה"ל בביצוע פשעי מלחמה, ברצח חפים מפשע ובהפרות גסות של הדין הבינלאומי.

קחו לדוגמה את החלטת מועצת האו"ם לזכויות אדם להקים ועדת חקירה על העימות בעזה. העיתוי היה מעניין. הוועדה הוקמה לפני שהעימות הצבאי נגמר, ובכל זאת הספיקה עם הקמתה לגנות "הפרות נרחבות, שיטתיות וגסות של זכויות האדם הבינלאומיות" ו"פעולות חסרות אבחנה ובלתי מידתיות" נגד אזרחים. מצד מי? צה"ל כמובן. אין שם אפילו העמדת פנים של הוגנות או של יושר אינטלקטואלי. איזו חקירה בינלאומית סבירה מגיעה למסקנות לפני החקירה?

ערימות של תלונות המאשימות את חיילי צה"ל בפשעי מלחמה מוכנות לתיוק בבית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג. האישומים ברובם מגוחכים עד מוקרצים, אבל עורכי הדין של צה"ל מתייחסים לעניין ברצינות. זו הסיבה שעיתונאים אינם מורשים למסור את שמותיהם המלאים של רבים מן החיילים שהם מראיינים. פרקליטי דבל"א חוששים שסרן בן, ועוד אלפים כמוהו הלובשים מדי צה"ל, ייעצרו בעת שהם נופשים באירופה, תחת עילה של פשעי מלחמה.

ראוי לציין שפרקליטי דבל"א עושים הרבה יותר מחתימה על כרטיסי מטרות ומייעוץ משפטי ליחידות לוחמות בענייני שיטות לחימה וכללי התנהגות. להיקף מעורבותם בצה"ל אין כנראה אח ורע בצבאות אחרים. שוטטו במשרדי היחידה בקומתו השלישית של מבנה הבטון הכעור בקריה, ותשמעו עורכי דין מייעצים בסוגיות כגון שימוש הולם בנשק, אמצעי מעצר, עניינים הומניטאריים כגון חלוקת מצרכים לתושבי הרצועה, עבודה עם כוחות שמירת השלום של האו"ם, ואפילו יחסים עם צבאות זרים ופרטיהם המבלבלים של הסכמי שלום. פרקליטי דבל"א עמדו על משמרתם כשישראל נתבעה בתורכיה על סיכול משט שניסה להבריח נשק לעזה, וכאשר ארגונים אנטי-ישראליים ניסו להשתמש בבתי משפט בחו"ל כדי להוציא צווי מעצר נגד קציני צה"ל.

הטמטום הטהור: הציפייה למלחמות סטריליות

ובכל זאת, בבית המשפט של דעת הקהל הבינלאומית צה"ל נחשב פורע-חוק. "אני קורא לזה 'צרוּת האופק של הסטנדרט הכפול'", אומר ג'פרי קורְן, קצין בדימוס בצבא האמריקני וכיום מומחה בעל שם לדיני מלחמה, ממחברי דו"ח מעמיק על 'צוק איתן' בהזמנת המכון היהודי לענייני ביטחון לאומי (JINSA). גדודים של מומחים מטעם עצמם לדיני מלחמה צצו כפטריות מאז מתקפת 11 בספטמבר, ורבים מהם מגלים נאיביות באשר למציאות המלחמתית. "הם רואים תמונות של אזרחים מתים, וברור להם שישראל אשמה", אומר קורן.

מהי תקיפה מידתית נגד מי שהשתתף ישירות במעשי איבה? ההגדרה קלה להבנה, אם טורחים לקרוא את החוק הבינלאומי. התקפות על מטרות חוקיות הן בגדר משחק הוגן כל עוד בעת קבלת ההחלטה על ההתקפה נראה היה שהנזק המִשני שתגרום לא יהיה מופרז ביחס לתועלתה הצבאית הצפויה. נשמע פשוט.

ובכל זאת, בין אם מתוך תמימות, מתוך הטיה או מתוך אנטישמיות גלויה, ארגונים בינלאומיים רבים נוטים להאשמה אוטומטית של ישראל. העובדה העגומה היא שמלחמה היא דבר נורא. אנשים נהרגים. אבל חמאס יודע שאם יוכלו תועמלניו להראות די תמונות של אזרחים מתים יקל עליהם לשכנע את האוהדים ואת הפתאים כאחד שישראל אשמה בהכרח בפשעי מלחמה – ולא חשוב אם נהרגו בשוגג ובמסגרת חוקי המלחמה.

ההיגיון הזה הוא טמטום טהור. כפי שמסביר פרקליט צבאי אמריקני בכיר, שביקר בישראל והתוודע למבצעי צה"ל, "אנשים מצפים לאפס נפגעים אזרחיים כל הזמן. זה לא מה שהחוק דורש. מלחמה היא עסק מכוער שלפעמים נפגעים בו חפים מפשע".

יש מונח להיגיון המופרך הרואה אזרחים מתים ומסיק שמישהו בהכרח אשם במשהו נורא. הוא קרוי "נזק משני מצטבר". התיאוריה, המשמשת את אויבי ישראל, גורסת שאם מאות אזרחים מתים, אפילו אם ננקט כל צעד זהירות אפשרי, ברור שישראל אשמה בפשעי מלחמה.

פרשנות רדיקלית זו של דיני המלחמה צוברת תאוצה בחוגים מסוימים. ובכל זאת, זוהי שטות גמורה. יחידת המידה הנכונה לבחינת התנהגות צבאית היא תקיפה מסוימת, לא מלחמה. יתרה מכך, המבחן הוא מבחן הכוונה. מפקד השרוי בערפל קרב אינו יכול לדעת הכול. לפעמים אזרחים צצים במקומות בלתי צפויים. החוק אומר במפורש שמה שקובע הוא אם המפקד התכוון להרוג אזרחים.

חמאס יודע שאין הוא יכול לנצח את ישראל בעימות צבאי, ועל כן הוא מציב יעדים אחרים; על פי הדו"ח המפורט בן 75 העמודים של JINSA, מטרה ראשונה במעלה בעימות האחרון בעזה, שחמאס פעל להגשמתה ביעילות, הייתה לבנות "קמפיין מֵידע מתוזמר לעיוות ההבנה והדיווח של התקשורת באשר לעימות, מתוך מטרה לערער את הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל". שלא במפתיע, האסטרטגיה התקשורתית הזו נחלה הצלחה.

ומה בדבר חקירת פשעי המלחמה של חמאס? אל תעצרו את נשימתכם בציפייה. אין חשש שזה יקרה, אף כי חמאס כתב ללוחמיו מדריך שלם המסביר איך להפר את דיני המלחמה. מסביר דו"ח JINSA: "חמאס הציב במתכוון מפקדות, עמדות ירי ומתקנים לוגיסטיים במבנים שהוא ידע שצה"ל מחשיב למוגנים במיוחד, כגון בתי חולים, בתי ספר, מסגדים וכנסיות – בתוכם, מתחת להם או בצמידות להם". חמאס הוא נצלן ממולח של דבקות צה"ל בחוק הבינלאומי. הוא במילא מוכר כארגון טרור; מה אכפת לו אם קובעי המדיניות בוושינגטון או בפריז יחשבו שהוא נלחם בצורה מלוכלכת?

סרן גיא מדבל"א סופח בימי 'צוק איתן' למעבר ארז. כחבריו ליחידה הכתיב גם הוא לנועציו צעדי זהירות נוספים על אלו הנדרשים בדין הבינלאומי. בגלל חוות דעתו המשפטית הקל צה"ל על כניסתם של אמבולנסים עם לוחמי חמאס פצועים לתחום ישראל, ואפילו תיאם את תנועתו של טנק באופן שאפשר לטכנאים פלסטינים לתקן סיב תקשורת אופטי למען העזתים.

האם חמאס החזיר טובה? שאלה טיפשית. חלון משרדו של גיא מנוקב בחורי קליעים. במגרש החניה שמתחת לחלון יש מכתש שיצרה פצצת מרגמה. הסרן הצעיר בילה את רוב ימי 'צוק איתן' במאוצים אל בונקר סמוך; כשצופרי האזעקה בישרו על רקטות באוויר, היו לו בקושי חמש שניות להגיע אל תחת מחסה מבטחים. חמאס הרעיף טילים ורקטות על מעבר ארז, הרג שם שניים מאזרחיו שלו ואפילו פגע בבית ספר של אונר"א.

"אנחנו עושים מעבר למה שהחוק מחייב", אומר גיא, שרובֶה נכון-לכול תלוי על שִכמו, "כי אכפת לנו מאוד מהאזרחים. מה גם שאנחנו רואים את ההקשר הרחב של שיקולים מוסריים, הומניטריים ותדמיתיים".

כאן כדאי לחזור לרגע לדבל"א ולכעשרים פרקליטיה המובחרים. כמו מקביליהם בארצות הברית, גם פרקליטי דבל"א מרוויחים רק מעט מזעיר ממה שיכלו להשתכר במגזר הפרטי. אך הדמיון בין יחידות הייעוץ המשפטי של שני הצבאות נגמר כאן. בשרשרת הפיקוד בצבא ארצות הברית ובצבאות מערביים אחרים, הפרקליטים כפופים למפקדים צבאיים שדרגתם גבוהה יותר, ועובדים למענם. לא כן בישראל. פרקליטי דבל"א כפופים אך ורק לפרקליטים בדרגות גבוהות יותר. הייעוץ שהם נותנים לקצינים הקרביים איננו שירות, כי אם פקודה מחייבת. כוחם והשפעתם של פרקליטי דבל"א התנפחו ב-10 או 15 השנים האחרונות. "גם היום יוצא לך לשמוע מפקד אומר שהיועצים המשפטיים הם כאב ראש", אומר אלוף-משנה אבי גיל, לשעבר מפקד חטיבה קרבית וכיום מפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1. "אבל לפני עשר שנים, הספקנות הזו כלפיהם הייתה עמדת הרוב. היום, כמעט כל המפקדים חושבים שהפרקליטים של דבל"א מועילים להם".

לפרופ' יורם דינשטיין, מומחה לדיני מלחמה, יש תיאוריה צינית למדי. "כל עוד דבל"א חתום על פעולה צבאית, המפקדים יודעים שתמיד יוכלו להאשים אותו אם יהיו צרות". כמובן, פירוש הדבר הוא גם שהמפקדים נוטים לציית לייעוץ של דבל"א.

"אי אפשר להתכונן נפשית לזלזול של חמאס בחיי אדם"

קיומה של דבל"א כמעט אינו ידוע מחוץ לישראל. ובכל זאת, הדבל"אים הבוחרים להשתחרר מצה"ל יכולים לכתוב לעצמם את חוזה העבודה הבא שלהם, היכן שרק ירצו. דניאל רייזנר, ראש דבל"א בעבר וכיום שותף במשרד עורכי הדין הגדול והיוקרתי בישראל הרצוג-פוקס-נאמן, אומר שלביקוש הרב ליוצאי דבל"א יש סיבות טובות. "לבוגרי דבל"א יש איי-קיו גבוה, מומחיות רבה במשפט הבינלאומי, מוסר עבודה גבוה ומהימנות רבה. הם עסקו שנים רבות בקבלת החלטות שהבנה לא נכונה שלהן עלולה לעלות לאנשים בחייהם". לכן הם אינם טועים הרבה. אין זה מפתיע למצוא בכירת דבל"א אחרת במיל' בבית הספר למשפטים של הארוורד: גבריאלה בלום משמשת שם פרופסור בקתדרה לזכויות אדם ולמשפט הומניטרי על שם ריטה האוזר.

ועדיין, עיתונאי המבקר בדבל"א מופתע מהרקע המגוון של פרקליטיה. ביחידה משרתים היום, בין היתר, משפטן שעסק באוסטרליה בדיני חברות, ועורכת דין צרפתייה – אימא צעירה, למען האמת – שבידיה תואר שני במשפט בינלאומי מהסורבון. וישנם הפרקליט החרדי, עם הכיפה השחורה והציציות בחוץ, וחברו הנאה ככוכב קולנוע ואשר מוחו המשפטי הושחז בעת שכתב דוקטורט במשפט בינלאומי באוניברסיטת ניו-יורק.

ומדוע אינני מופתע למצוא עורך-דין-פילוסוף בראש היחידה הזו? ראש דבל"א הנוכחי, אלוף-משנה נועם נוימן, הוא מוסמך בית הספר למשפט צבאי באוניברסיטת וירג'יניה, וגם מוסמך אוניברסיטת בר-אילן בפילוסופיה. קציני דבל"א אינם סתם חְנונים אקדמיים. רבים מהם בעלי ניסיון קרבי, ויש להם שפה משותפת עם המפקדים השועים לייעוצם. כזה הוא למשל החייל הקרבי לשעבר המציג בגאווה כנפי צניחה מימי שירותו בגולני.

באבק הנגב המערבי, כמטחווי אבן משטח האויב, אני שואל את בן מדוע היה מוכן לעזוב משרה בכירה בתחום המשפט התאגידי ולשרת בצה"ל במדינה שמלחמה עלולה – ולא רק עלולה – לפרוץ בה בהתראה של רגע. "ישראל נמצאת בחזית הקדמית של יישום החוק הבינלאומי במצבים ממשיים", הוא מסביר. "אנחנו לא יושבים בחדרי הרצאות ודנים בסוגיות הללו באופן תיאורטי. אנחנו עוסקים, על בסיס יומיומי, בכל דבר – משיחות שלום ועד סיכולים ממוקדים. איך אפשר להחמיץ דבר כזה?"

המצב הממשי העיקרי שבן ועמיתיו עוסקים בו שוב ושוב הוא סוגיים הגנת האזרחים. הימנעות מפגיעה באזרחים בעת לוחמה בשטח בנוי, כשהאויב מתמקם במתכוון בין אזרחים, היא משימה סבוכה מאין כמוה. סרן דן, מפעיל מזל"טים בחיל האוויר, מספר את הסיפור. הוא מוצב בבסיס פלמחים, בין דיונות החול שלחוף הים התיכון.

בימי 'צוק איתן' הוא ניהל מעקב אווירי אחר חמישה אנשים שהוא זיהה בהתגנבם לשטח פתוח. הם נראו כלוחמי חמאס. "הם הוציאו מתוך מחבוא חפץ שנראה כמשגר רקטות", הוא מספר. "טייס הקרב שהייתי מתואם איתו קיבל אור ירוק לתקוף אותם. נשארתי במעקב. שתי שניות לפני שהטייס עמד לשחרר את הטיל הבנתי שמדובר בצינור שהם אספו מהקרקע. הם היו חקלאים. הלב שלי דפק בטירוף. ביטלתי את הירי בשנייה האחרונה. האזרחים הללו בשום אופן לא היו צריכים להיפגע. אלה אנשים הגונים שנקלעו למצב נורא". כמו חיילים ישראלים רבים אחרים, חזותו של דן מעלה על הדעת לא איש צבא קשוח אלא הנער עם המשקפיים העבים שישב לידך בכיתה י"א במגמת כימיה.

אנשי הפרקליטות הצבאית מבצעים "בדיקה", כלשונם, לכל טענה להתנהגות לקויה. כל תלונה, ואין זה משנה מי מגיש אותה, נבדקת לעומקה, ובמידת האפשר נכתב דו"ח המתפרסם בפומבי. לעתים התמריץ לבדיקות אלה הוא תלונה מארגון אנטי-ישראלי מצוי, או אפילו דיווח חדשותי של צוות טלוויזיה פרו-פלסטיני. דוגמה: סוכנות האו"ם לסיוע הומניטרי פרסמה תלונה המאשימה את צה"ל כי הפגיז מסגד בג'בליה ב-31 ביולי האחרון וכי רסיס מן הפגזים פגע בבית ספר של האו"ם ופצע עשרה אזרחים. הבדיקה העלתה כי חמאס, או ארגון טרור אחר, שיגר את הרקטה המדוברת מאזור שצה"ל לא פעל בו (צה"ל מסוגל לזהות אתרי שיגור של רקטות ופצצות מרגמה ברגע הירי). אכן כן: הפלסטינים ירו על בית ספר של האו"ם וניסו להאשים את צה"ל.

כדי למנוע לזות שפתיים שצה"ל מלבין מעשים נפשעים שעשה, הוצגו כמה תיקים שבהם הממצא הראשוני הצביע על ראיות לכאורה למעשים אסורים של כוחות צה"ל, ראיות שהיה בהן כדי להצדיק חקירה פלילית. אבל אלה הם רק קומץ מ-126 מקרים שנבדקו.

במקרה של סַמָּל עדי שום בדיקה אינה נדרשת. הוא סיים תיכון בקליפורניה ב-2012, עלה לישראל, התגייס ומצא את עצמו נכנס לעזה ברגל, עם חבריו ליחידת הצנחנים, ביום השלישי של השלב הקרקעי ב'צוק איתן'. 19 ימים עברו עליו בלוחמה אורבנית אינטנסיבית. באחד הימים הללו גילתה היחידה שלו רצפה ממולכדת במחסן כלים שהוסתר בו פתח של מנהרת טרור. לו הלך שם לתומו חקלאי פלסטיני או מי מילדיו, היה מתרסק לגזרים. ביום אחר מצאה היחידה סליק ובו רובי קלצ'ניקוב, רימונים ומשגרי טילים בתוך בית פרטי עם ילדים קטנים. הוא נתקל גם באמבולנס שהוביל חומרי נפץ. "אי אפשר להתכונן נפשית לזלזול של חמאס בחיי אדם, אפילו בחיי בני עמם".

המדיניות ה"אצילית" הופכת לתקדים מסוכן

בינתיים גוברת הביקורת על המדיניות הייחודית של צה"ל בכלל ושל דבל"א ביחס לפגיעה באזרחים, וזאת מכיווּן מפתיע: מאקדמאים ומשפטנים שאינם מתנגדי ישראל. אחד מהם הוא וולף היינטְשֶל פון-היינֶג, מומחה בעל שם לדיני מלחמה, איש האוניברסיטה האירופית וְיאַדרינה בפרנקפורט. דבל"א אירחה  אותו לאחרונה, עם עוד מומחים מחו"ל מן השורה הראשונה, כדי שידריכו מפקדים קרביים בצה"ל במבוכי דיני המלחמה.

במפגש בבסיס צבאי קטן בפאתי גוש דן הסכים המשפטן הגרמני שצה"ל עשה "מאמצים גדולים ואציליים" למנוע פגיעה באזרחים בעזה ובעימותים אחרים, אך הוסיף כי "צעדי הזהירות הללו מרחיקי לכת בהרבה מן הנדרש", וכי הוא חושש שבכך צה"ל "מעמיד תקדים בלתי-סביר בפני מדינות דמוקרטיות אחרות העשויות למצוא את עצמן במלחמות א-סימטריות נגד שחקנים לא-מדינתיים אכזריים הרומסים את דיני המלחמה".

הוא אינו היחיד. פנינה שרביט-ברוך, ראש דבל"א בעבר וחוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי בתל-אביב, מספרת שכאשר היא מופיעה בכינוסים ברחבי העולם היא נתקלת ב"תלונות חוזרות ונשנות" מפי יועצים משפטיים בצבאות אחרים שצה"ל "מגזים במגבלות שהוא כופה על עצמו לצורך הגנה על אזרחים, ושהדבר עלול להזיק למדינות דמוקרטיות אחרות הלוחמות בארגונים חמושים".

מלחמת ישראל בחמאס איננה רק דוגמה ללוחמה א-סימטרית קלאסית, אלא גם דוגמה לזיפת בריבוע. למה? חמאס הוא אולי שחקן לא-מדינתי, אך ללוחמיו יש גישה למערך נרחב של נשק מתוחכם המאפיין צבאות של מדינות. מדינה או לא-מדינה, מבחינתה של ישראל חמאס הוא הרע שבשני העולמות.

אלו חדשות רעות לא רק לישראל, אלא כמדומה גם ליתר מדינות המערב. "האזהרות שצה"ל משגר הן בלי ספק הרבה יותר ממה שהחוק דורש, אבל לפעמים הן גם הרבה מעבר למה שההיגיון המבצעי יכול לסבול", אומר מייקל שמיט, מנהל מרכז סטוקטון לחקר המשפט הבינלאומי במכללת הצי הצבאי של ארצות הברית, שהשלים לאחרונה מחקר מקיף על מערכות הטיווח של צה"ל. "אנשים יתחילו לחשוב שארצות הברית ודמוקרטיות מערביות אחרות צריכות לחקות את ההתנהגות הישראלית בעימותים מסוגים אחרים. זהו סיכון ממשי".

בשקידתה העמלנית של ישראל על הגנת אזרחי האויב טמון סיכון נוסף. משקיפים צבאיים ומשפטיים מן החוץ חוששים שפרקליטי דבל"א מסתכנים באובדן מעמדם בעיני הצרכנים שלהם, המפקדים הקרביים. בשלב מסוים הם עלולים לומר, "בשביל מה כל זה? הרי יצאנו מכלינו כדי להגן על אזרחים, ובכל זאת חטפנו ביקורת. אז מה הטעם?"

שאלה טובה, הזוכה מפי אלוף-משנה נוימן לתשובה חד-משמעית. "אנחנו אומרים למפקדים מה הם צריכים לעשות כדי לקיים את הדין הבינלאומי. אנחנו אומרים להם בבירור שדי בכך, אבל במקרים רבים הם עושים יותר". נוימן, נפש עדינה המקרינה יושרה, מאמין בכל לבו שהמפקדים הקרביים, ולא דבל"א, הם אלה אשר מאמצים אמות-מידה חמורות יותר מאלו שהחוק הבינלאומי דורש.

למרות תשובתו החדה של נוימן, עדיין שורר ערפל סביב השאלה מיהו הדוחף את צה"ל לצעדי זהירות כה קיצוניים להגנה על אזרחי אויב. המפקדים אומרים שאלה הם המשפטנים. המשפטנים אומרים שהמפקדים. המומחה למשפט צבאי שמיט הגיע למסקנה שגם המשפטנים וגם המפקדים. בסופו של דבר, זה לא באמת משנה.

ויש עוד סיכון אחד אחרון שישראל משיתה על עצמה במדיניות הזו. הוא מחכה לה בצפון, מקום שם אורב לישראל אויב מסוכן בהרבה מחמאס: חזבאללה, הממומנת בידי איראן והשולטת בדרום לבנון. עוצמתה וחימושה עולים על אלה של חמאס בסדר-גודל שלם. ברור למדי שבעימות עתידי עם חזבאללה בלבנון צה"ל לא יוכל לנקוט את שיטות הטלפון האישי ו"הקֵש בגג". האם קציני צה"ל ייכתשו במכתשי הביקורת על שלא התחשבו באזרחי לבנון כפי שהתחשבו באזרחים בעזה? זה לא הימור פרוע.

מילא. לטוב ולרע, מפקדי צה"ל ומשפטניו ייצאו תמיד מגדרם למנוע פגיעה באזרחים. זה צרוב בעומק התרבות הצה"לית.

_____

וילי שטרן, מרצה-עוזר בבית הספר למשפטים וַנדרבילט, כתב ל"וויקלי סטנדרט" מאפגניסטן, מעיראק, מישראל, ממאלי וממקומות נוספים.

המאמר המקורי פורסם בשבועון 'ויקלי סטנדרד'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.