היהודים אשמים: גרסה 2.0

משנאת ישראל לשנאת (מדינת) ישראל • בסיפרו המונומנטאלי מותח פרופסור ויסטריך המנוח קו ברור מקרל מרקס וחלוצי הסוציאליזם ועד לברית השמאלנית-אסלאמיסטית של ימינו • במלאת שלושים לפטירתו

רוברט ויסטריך, מדו-ערכיות לבגידה: השמאל, היהודים וישראל (אנגלית), מרכז וידאל ששון לחקר האנטישמיות, 2012

"אמנם הקומוניזם חלף מהעולם לאחר 1989, אך אין זה אומר שמורשתו נעלמה". כך פתח פרופ' רוברט ויסטריך ז"ל את דבריו בכנס שנערך בסוף חודש אפריל בבר אילן. הכנס, אשר אורגן על-ידי בית-הספר לתקשורת באוניברסיטה, הוקדש לספרו האחרון של ויסטריך 'מדו-ערכיות לבגידה: השמאל, היהודים וישראל', שיצא כבר לפני כשנתיים בהוצאת אוניברסיטת נברסקה. אמנם ניתן למצוא גם בימין (הבינלאומי) אנטי-ציונות קשה, אמר ויסטריך, אך היה זה דווקא השמאל שהוביל ובנה את היסודות האידיאולוגיים לביקורת על הציונות.

בחמש עשרה השנים האחרונות הקואליציה של השמאל הרדיקלי והאסלאם הפונדמנטליסטי נגד ישראל תפסה כיוון כל כך קיצוני, שהיה צורך לבחון את יסודותיה של הברית הזו. התמונה העולה מהספר היא, שהמאבק בציונות ובמדינת ישראל ממלא את החלל האידאולוגי הריק שנוצר לאחר נפילת הקומוניזם. לדעת ויסטריך, קשה אפילו להבין ולתפוס את הרוחות האנטי ישראליות בשמאל האירופי. העיסוק הוא אובססיבי ומחוץ לכל פרופורציה. "כשיש רבע מיליון קורבנות בסוריה, זה לא נושא להפגנה ולהתגייסות. הג'נוסייד היחידי מתבצע בעזה". זו התמונה שמוצגת באירופה. התזה המרכזית שמציג ויסטריך בסיפרו עוסקת ברצף מסוים בין התופעה ההיסטורית של שנאת ישראל, ועד לתופעות החדשות בקמפוסים באירופה ובארה"ב. כפי שנראה בהמשך.

ההשראה של מרקס

אם רוצים לדבר על הסוציאליזם, אין דמות היסטורית טובה יותר להתחיל ממנה מאשר קרל מרקס, אבי התורה הסוציאליסטית המהפכנית. את תפיסתו כלפי היהודים ירש מהמטען היודופובי הכבד בו הייתה נגועה המחשבה הסוציאליסטית כבר מראשיתה. נדמה כי היהודים תמיד אשמים כשמשהו רע קורה. מגמה זו התפתחה בצרפת ובגרמניה כבר ב-1830. בגרמניה לדוגמה, שאבו הסוציאליסטים הראשונים השראה מקריאתו החוזרת ונשנית של מרטין לותר להרוס את היהדות.

באמצע המאה ה-18, היודופוביה הנוצרית המסורתית הפכה לאנטגוניזם חילוני מסוג חדש. הפילוסוף הגרמני פיכטה עשה צעד נוסף, ואמר כי "בחיקן של כל האומות באירופה מתפשטת אומה עוצמתית המונעת מרגשות עוינים ונמצאת במלחמה מתמדת עם כל השאר, ובחלק מהמקומות מדכאת באופן נוראי את האזרחים. אני מדבר על היהדות". פיכטה הציע "לכבוש עבורם את הארץ המובטחת שלהם ולהשאיר אותם שם". המונח יהדות בהגות הפילוסופית הגרמנית האנטישמית שימש להגדרת קבוצה אתנית, אך גם קהילה יהודית, לאום, וסמל של רוח מסחרית וקפיטליסטית. גמישות זו שירתה היטב את התדמית שקישרה בין היהודים ובין רדיפת הממון, מוטיב אנטישמי שהפך לנפוץ יותר ויותר בכתבים הסוציאליסטיים לאחר 1840.

את רוב הרעל אנטי יהודי ספג מרקס מחברו ברונו באואר אשר טען כי "ליהודים הגיע לקבל את הדיכוי שהם סבלו ממנו, משום שהם דיכאו אחרים", והסביר כי היהודים מטבע ברייתם מתנגדים לקידמה: "'ההיסטוריה דורשת אבולוציה לשלבים חדשים, קידום והתפתחות, היהודים רוצים להישאר תמיד אותו דבר, לכן היהודים מפרים את החוק הראשון של ההיסטוריה". מבחינת מרקס, היהודים לא תרמו דבר להתפתחות ההיסטורית, אלא רק במובן השלילי. ב-1843 כתב מרקס את החיבור שלו, 'לשאלת היהודים'. מחד הגן על האמנסיפציה ליהודים, אולם מאידך טען כי "האמנסיפציה החברתית של היהודי היא האמנסיפציה של החברה מהיהדות". מרקס הסביר כי הדרך לאמנסיפציה מלאה תחזיר את האדם לעצמו ותהפוך אותו למשתלב. כיוון שמרקס זיהה את היהדות עם הדת העולמית של הערצת כסף, ברור כי שחרור עולמי לא יתכן ללא שחרור מהיהדות. לכן תמך באמנציפציה כצורך פוליטי טקטי עבור החברה הבורגנית, כאשר בו זמנית הטיף לחיסולה של היהדות בשמו של סדר חברתי נעלה יותר. תפיסה זו הוריש לתנועה הסוציאליסטית, שהיתה באמצע המאה ה-19 בחיתוליה, ומכאן נבעה העמדה הדו-ערכית של הסוציאליסטים ביחס ליהודים. על התיאוריה הזאת ניתן היה לבנות תעמולה אנטישמיות.

מרקס מעולם לא התכחש לתפיסותיו אלו, ואמר ב-1856 כי "אנו מוצאים שמאחורי כל עריץ ישנו יהודי, כמו שמאחורי כל אפיפיור ניצב ישועי". את הדעות הקדומות שלו ניתן למצוא גם בחליפת המכתבים בינו לבין אנגלס. כך אמר על יריבו הפוליטי פרדיננד לסל: "כעת זה ברור לי, שגם צורתו של ראשו וגם מרקם שערו מראים – הוא צאצא לשחורי העור שהצטרפו ליציאתו של משה ממצרים (אלא אם אמו או סבתו מצד האבא הוכלאה עם כושי). כעת השילוב הזה של גרמניוּת עם יהודיות ונוכחות כושית בסיסית חייב ליצור תוצר מוזר. השתלטנות שלו גם היא מאופיינת בכושיות".

התרומה היהודית לסוציאליזם

חלקם של היהודים בקומוניזם, סוציאליזם והתנועות המהפכניות באירופה הוא עדיין נושא רגיש אך לא ניתן להכחשה. אישטוואן דיאק אמר פעם כי "היהודים היו אחראיים לחלק גדול מספרות השמאל' ושיחקו "תפקיד מכריע בתנועות הפציפיסטיות והפמיניסטיות". רדיקלים יהודים היו נלהבים להסיר את ההיסטוריה השבטית שלהם, לעיתים רבות עקב גלי האנטישמיות הגזענית באירופה.

הסוציאליזם הופיע ונתן מענה לבעלי מקצוע ואינטלקטואלים יהודים רבים. מקס הורקהיימר, יהודי מחלוצי אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, הוא דוגמא קלסית. ב-1939, לאחר שברח לניו יורק, התייחס הורקהיימר לסוגיית האנטישמיות, וטען כי הפאשיזם והנאציזם הם "היורשים הלגיטימיים לחברה הליברליסטית שגידלה אותם". הורקהיימר גם הוסיף כי "מי שלא מוכן לדבר על קפיטליזם, שלא ידבר על הפאשיזם" – סיסמא שהילכה קסם רקלמטי על אנשי מהפכת הסטודנטים במערב גרמניה ב-1968. בשנות ה-40 של המאה שעברה שינה הורקהיימר את דעותיו ואף הביע לבסוף תמיכה בציונות ובמדינת ישראל. יהודי בולט נוסף הוא אוטו באואר, ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית האוסטרית בין 1918-1934. גם היום ניתן לראות את המגמה הזו, ואולי הדוגמה המובהקת לכך היא אד מיליבנד היהודי, המנהיג המובס והמודח של מפלגת הלייבור בבריטניה. מיליבנד הקפיד להגיד כל הזמן כי "הדבר היחידי שחשוב לי הוא טובת האנשים העובדים", וכשנשאל בצורה הבריטית האופיינית לגבי היותו יהודי, אמר "אני בן של פליטים", אך לא התייחס למוצאו ולמסורת שלו. מיליבנד לא שכח לתקוף את דייוויד קמרון על שלא גינה את ישראל על מבצע 'צוק איתן' בעזה, דפוס התנהגות מתכחש שאפיין את רוזה לוקסמבורג וחבריה לפני מאה שנה.

לאחר האמנסיפציה ב-1848, גברו הקולות לשחרור מהיהודים, ולא רק במובן הדתי. היה זה ההוגה הגרמני וילהלם מאר, האיש שטבע את המונח 'אנטישמיות', אשר טרח להדגיש כי האנטישמיות שלו איננה נובעת משנאה דתית. מאר, אנטי קתולי שהושפע מקריאת כתביו של וולטייר ('היהודים הם האומה הבזויה ביותר על פני כדור הארץ'), היה משוכנע כי היהודים הם שורש כל רוע ועריצות על פני כדור הארץ. יחד עם אויגן דירינג, האידאולוג המוביל של האנטישמיות במרכז אירופה בסוף המאה ה-19,האמין מאר כי אף נוצרי לא יכול להיות אנטישמי הגון משום שהנצרות עצמה מבוססת על המסורת היהודית הגזענית. דירינג עצמו קרא לשחרור מוחלט של הגזע הארי המודרני מהתרבות היהודית נוצרית. זוהי בעצם מהותה של האנטישמיות המודרנית, שכעת לא אפשרה יותר את מפלט ההמרה ליהודים.

צרפת – הגרסה הקיצונית של האנטישמיות

גם בצרפת הייתה קיימת מסורת נכבדה של אנטישמיות. דבריו של וולטייר, לפיו "'היהודים הם עם ברברי ונבער שכבר מזמן איחד את תאוות הבצע המושחתת ביותר עם האמונות הטפלות המתועבות ביותר", התקבלו בהבנה ואף צוטטו בהמשך על ידי סוציאליסטים צרפתים. אמירתו של האנרכיסט פרודון כי "הגזע הזה מרעיל הכל, באמצעות מיזוג הכל מבלי לצרף את עצמו לאנשים אחרים" הייתה די ייצוגית עבור השמאל הצרפתי באותה עת. פרודון כתב כי "צריך לשלוח את הגזע הזה בחזרה לאסיה או להשמיד אותו" והוסיף כי "שנאת היהודים, כמו שנאת האנגלים, צריכה להיות אחת מעקרונות האמונה שלנו". (הקונספט דומה מאוד לנאצים).

האובססיה הזאת הגיעה לממדים פתולוגיים בעבודתו של המהפכן הסוציאליסטי גוסטב טרידון, חבר האינטרנציונל הראשון, אשר טען כי היהודים בתנ"ך היו קניבלים וכי הם המציאו את טקס הקרבת קורבנות-אדם. ההבדל בין צרפת למדינות אחרות היתה העוצמה של היודופוביה הזו. עד לשנות ה-90 של המאה ה19, עיתונאים ומלומדים למדו כיצד למזג את המסורת היודופובית הסוציאליסטית עם לאומנות. הגרסה הזו של הנציונל-סוציאליזם הגיעה במשפט דרייפוס לנוסחה המתוחכמת ביותר של אנטישמיות שהושגה עד אז באירופה. לקח 30 שנה עד שהפוטנציאל ההרסני המלא של האידאולוגיה הרדיקלית הזאת יגיע לכדי מימוש.

שנות ה-70 באירופה

מפאת קוצר היריעה, נדלג על הנאציזם המוכר לכולם, ונעבור ישר להתגלמותה של האנטישמיות החדשה, דהיינו – ההתנכרות והשנאה לישראל. בכנס בבר אילן לפני חודשיים, סיפר ויסטריך ז"ל על זכרונותיו כילד באנגליה של שנות ה-50 וה-60. הוא עצמו למד בבית ספר נוצרי והכיר את הכתבים הנוצריים לא פחות מאשר כתבי היהדות. כך יצא שלמרות שהחילוניות היום ניצחה את הנצרות וחוגגת באירופה, הרי שהיסודות התרבותיים האנטישמיים נשארו. בתקופתו מנהיג הימין הקיצוני בבריטניה היה אינוך פאוול שנחשב כפוטנציאל לראשות הממשלה. פאוול ידע כבר אז להגיד שההגירה הבלתי מוגבלת מהעולם השלישי לאנגליה תוביל לשפיכות דמים. כמובן שדבריו אלו הובילו לחיסולה של הקריירה הפוליטית שלו בידי הדמוניזציה של השמאל.

לאחר התפרקות הקומוניזם, השמאל פיתח דת חדשה שבאה למלא את הריק – "הפלסטיניות". אסור להבין את זה רק כאנטי ישראליות. זה המיתוס של "פלסטין". השמאל בנה רעיון של עם ילידים מדוכא שאדמתו נגזלה ממנו על ידי פולשים זרים שאין להם שום קשר למקום הזה. ויסטריך אף הוסיף ואמר כי מבחינת הקרב ההיסטורי, הנרטיב הפלסטיני ניצח בחוגים הללו. כדי להבין כיצד הדבר קרה, הכרחי להציג את האיש שהכניס את יאסר ערפאת כאורח מכובד בסלונים של אירופה. זהו הקנצלר היהודי של אוסטריה, ברונו קרייסקי.

קרייסקי היה אולי המנהיג הסוציאליסטי העוין ביותר לישראל מאז הקמתה,שנודע בהצהרתו כי ""אם היהודים הם עם, אז הם חתיכת עם מכוער". הוא היה חניך המסורת האוסטרו-מרקסיסטית מבית מדרשם של קרל קאוטסקי ואוטו באואר. לפני מלחמת העולם הראשונה, טענו אלו כי מכיוון שליהודים אין טריטוריה או שפה משותפת, הם לא יכולים להיחשב כקבוצה לאומית שזכאית לאוטונומיה תרבותית או מדינה עצמאית. האוסטרו מרקסיסטים האמינו כי מיליוני היהודים שחיו בתחום המושב (ברוסיה) ישתלבו בחברה האירופאית. הם שאפו לראות את קיומו של החזון הסוציאליסטי בדבר חברה נטולת מעמדות אשר תביא להתבוללות סופית של העם היהודי וקץ ההיסטוריה שלו.

ב-1938 נאסר קרייסקי בידי הנאצים שהשתלטו על אוסטריה, אבל הצליח להשתחרר ומצא מיקלט בשוודיה. מאוחר יותר, כשכיהן 13 שנה ברציפות בתפקיד הקנצלר האוסטרי וראש המפלגה הסוציאליסטית, קרייסקי הקפיד להדגיש את חפותם של ההמונים האוסטרים שכביכול נפלו קורבן לנאציזם. כך התעלם מחגיגות השמחה ההמוניות במצעד הכניסה של היטלר לווינה ב-1938. קרייסקי נועד להיות "היהודי המטהר", זה שישחרר את האוסטרים מעול האשמה במעורבות בשואה. אירוני לגלות שדווקא יהודי שברח מפני הנאצים הפך למלבין הרשמי של אוסטריה נגד האשמות באנטישמיות. מיד לאחר שזכה בבחירות בפעם הראשונה ב-1970, ניתן היה לגלות את סלחנותו לנאציזם כאשר שני שרים בקבינט האוסטרי נחשפו על-ידיי שמעון ויזנטל כבעלי עבר נאצי, אך קרייסקי הבהיר כי הוא מתכוון להתעלם מהעבר הנאצי של כל אלו ששבו והשתלבו באוסטריה של אחרי המלחמה. את ויזנטל כינה "פאשיסט יהודי".

הרעיון של מדינה יהודית ערער את כל תפיסת עולמו, משום שהוא תמך בגישת באואר לפיה היהודים אינם לאום אלא 'קהילת גורל', מונח שגם הנאצים השתמשו בו. לדעתו לא היה שום דבר מחבר בין יהודים אמריקנים או ממערב אירופה לבין האוסטיודן (יהודי המזרח, פולין, רוסיה וכו') או ההמונים הספרדים מארצות האסלאם. "אני לא מקבל את הציונות, אני דוחה אותה" אמר בראיון בשנת 1975, "זה נכון שאני ממוצא יהודי אבל אין שום דבר שמחבר אותי לישראל או למה שנקרא העם היהודי".

הלובי של אש"ף

קרייסקי אף הגדיל וטען כי הציונות אימצה את גישת קידוש 'הדם והאדמה', מונח שהושאל מהנאצים. בסוף שנות השבעים הוביל את האינטרנציונאל הסוציאליסטי להכרה באש"ף. יחד עם חברו הקנצלר הגרמני וילי ברנדט, עשה קרייסקי כל שביכולתו כדי להפוך את ערפאת לדמות מכובדת במערב. תחת כהונתו הייתה אוסטריה למדינה המערבית הראשונה שהכירה באש"ף. קרייסקי עשה כל שביכולתו כדי להציג את ערפאת כאיש של שלום והתעקש להגדירו כלוחם חופש וכפטריוט. את מנחם בגין הגדיר כפאשיסט עבריין ו"עורך דין קטן מפולין". לתפיסתו, החשיבה הציונית כלפי הערבים הייתה שוביניסטית ושחצנית. מדינה פלסטינית היא כורח המציאות ואילו מפעל ההתנחלויות הישראלי הוא המכשול המרכזי לשלום. קרייסקי סימן את הכיוון הכל כך דומיננטי היום.

לפני חודש, זמן קצר לפני שהיה אמור לשאת נאום בפני הסנאט האיטלקי ברומא, קיבל ויסטריך התקף לב והובהל לבית החולים שם נקבע מותו. בדבריו האחרונים בכנס בבר אילן התווה פרופ' ויסטריך את הדרך: "ישראל לא יכולה להציג את עצמה כמו פעם כמדינה נחשלת, קטנה וסוציאליסטית עם הקיבוצים והחקלאות. ישראל צריכה להציג את הנרטיב שלה בגאווה. צריך לחשוף את השקרים".