למרות קשר הדוק אל התנ"ך והכרה נלהבת ב"זכויות ההיסטוריות" של העם היהודי, אנגליה וארצות הברית הפגינו באופן עקבי מדיניות עוינת לציונות.
שם בעל ניחוח מקראי שנמצא מוטבע בכד חרס מתקופת הברונזה הצית מחדש את הדיון הנצחי אודות זכויות היהודים בארצם והשאלה הפלסטינית. "עם אינו יכול להיות כובש בארצו" הדהד שר החינוך נפתלי בנט בעמוד הפייסבוק שלו, וטען כי כדו של אשבעל בןבדע אינו אלא עדות אחת "מיני רבות למדינה היהודית ששיגשגה כאן לפני 3000 שנה".
השר בנט צודק כמובן, וידענו זאת גם לולא טבע אשבעל את שמו בחרס. הממצאים בעניין חד-משמעיים (עד כמה שממצאים מסוג זה יכולים להיות), ולמרות הוויכוח הגדול משלהי המאה שעברה על התנ"ך וההיסטוריה, הרי גם ה"מינימליסטים" מודים שאי פעם בעת העתיקה התקיימה כאן ממלכה יהודית, שאינה יכולה להיות כובשת בארצה. מבחינת הטיעון ההיסטורי, אין זה משנה הרבה אם המדינה היהודית הזו התקיימה בברונזה II או בברזל III. המדינה הייתה, היהודים גלו, והארץ שלנו על-פי צו ההיסטוריה, התנ"ך, המוסר, הדת ואפילו אשבעל.
השאלה היא, מה מוכיחה צדקתנו ההיסטורית? כפי שהבהירו היטב המגיבים משמאל השבוע – הטיעון של הפלסטינים וחלק מהקהילה הבינלאומית איננו היסטורי, אלא עקרוני, וכלל אינו עוסק בארץ אלא באנשים: זכויות אזרח, זכויות אדם, זכויות לאומיות, אלו הטיעונים העומדים בבסיסו של הטיעון הפרו-פלסטיני במערב. מבחינה זו לאיש לא אכפת מי היה כאן קודם ולמי היו בתקופת הברונזה ערים בבקעת בית שמש. החזקתם של כ-2 מיליון פלסטינים בעלי זכויות חלקיות נתפסת בעולם כדבר שלילי, ועל כן ישראל נדרשת להעניק להם מדינה עצמאית.
יובהר כבר עתה, יש לישראל הרבה מה להשיב בנושאים האלה, בעיקר בתחום הפרגמטי והביטחוני; אלא שנפנופי תצלום של שברי חבית אכסון פיניקית משום מה אינה נחשבת לתשובה עניינית.
למעשה, רובו של הוויכוח על הציונות וזכותה של מדינת ישראל לא התנהל בין מאמיני התנ"ך לבין מכחישיו. הדיפלומטיה הציונית מראשיתה התנהלה בעיקר אל מול אומות נוצריות, שהתנ"ך הוא חלק בלתי-נפרד ממורשתן. הן הכירו כולן ברקע ההיסטורי היהודי של הארץ. יתרה מכך: רוב "הצרות" בתחום הגיעו דווקא משתי אומות פרוטסטנטיות, המאמינות הלכה למעשה במציאות המקראית וחזונותיו.
אכן כן, אנגליה וארצות-הברית, שהמקרא נר לרגליהן, אחראיות לרוב הקשיים הדיפלומטיים שלנו במאה השנים האחרונות. החל בספרים הלבנים ועד אמברגו הנשק, מהסכמי אוסלו ועד להקפאות בניה – זו רק רשימה חלקית של החלטות קשות לישראל שקיבלו המעצמות הכי מקראיות בהיסטוריה.
ואם לא די בכך, את מדיניותן העקשנית מלווים בדרך כלל ציטוטים נלהבים מהמקורות המקראיים, והצהרות חוצבות להבות בדבר צדקת הציונות.
נשיאים עם דיסוננס?
החל משנות ה-20 ועד היום, כמעט כל נשיאי ארה"ב הצהירו שוב ושוב על מחויבותם לשגשוגה של מדינת ישראל ועל הזדהות עמוקה עם הציונות ועם ערכיה. אמריקנים רבים גדלו על התנ"ך, והם מתרגשים באמת ובתמים מחזרתה של ממלכת ישראל מתקופת הברונזה והברזל. יחד עם זאת, נשיאים רבים ודגולים, שהכריזו לאורך השנים על אהדתם לחזון הציוני, לא היססו לנקוט במדיניות הפוכה בתכלית. להלן מספר דוגמאות.
הנשיא הארדינג (1923-1921) סבר כי "כל מי שלמד את ההיסטוריה של העם העברי יודע ומאמין כי הם יחזרו יום אחד לביתם הלאומי". בו-זמנית הנחה את מחלקת המדינה להתנגד למשך חודשים ארוכים וקריטיים להענקת המנדט על פלשתינה לבריטניה, מנדט שנועד כמובן לאפשר את הקמתו של "בית לאומי יהודי בארץ ישראל".
או למשל הנשיא רוזוולט (1945-1933), שהכריז במכתב מפורסם כי הוא "מביע את אהדתו להקמתו של בית לאומי יהודי עבור היהודים בפלשתינה", וכי הוא "נפעם מההתקדמות שהושגה על-ידי החלוצים היהודיים". נפעם או לא, קשה להגיד שרוזוולט סייע לחידוש הממלכה היהודית. הוועדה האנגלו-אמריקנית שהוקמה לאחר המלחמה המליצה לקלוט לא יותר 100,000 פליטים מאירופה בארץ-ישראל, ולהקים בה מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית.
גם הנשיא טרומן (1953-1945), שהעיד כי "היה לי אמון בישראל לפני שנוסדה, ויש לי בה אמון היום", לא היסס להזהיר את בן-גוריון לבל יכריז על הקמת המדינה, הכיר בה בעצמו רק בדיעבד, והטיל אמברגו על משלוחי נשק לצה"ל הצעיר הנאבק מול פלישת מדינות ערב.
או קחו את הנשיא לינדון ג'ונסון (1969-1963), שהצהיר כי הוא "דואג לישראל דאגה עמוקה", אך היה הפטרון של החלטה 242 של האו"ם שקבעה כי על ישראל לסגת מחלק מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים.
וכך זה נמשך: רונלד רייגן (1989-1981), "קשרינו מבוססים על קשרים היסטוריים, מוסריים ואסטרטגיים", היה הנשיא האמריקני הראשון שדחף למשא-ומתן עם אש"ף; וג'ורג' בוש האב, "לא ניתן לגדוע את הקשרים המאחדים את שתי המדינות שלנו", הכריז כי ירושלים המאוחדת איננה חלק ממדינת ישראל, וכפה על ישראל את ועידת מדריד, שהייתה הפרומו להסכמי אוסלו.
הניחו לאשבעל
אז מה היה לנו כאן? כולם קראו את התנ"ך, כולם למדו על ההיסטוריה של העם היהודי וממלכות הברונזה שלו, וכולם ציפו לשחזור ההצלחה המקראית בהתרגשות רבה. יחד עם זאת, כולם גם היו נשיאים אמריקניים, ואת כולם עניין בראש ובראשונה דבר אחד: האינטרס האמריקני. והאינטרס הזה, מה לעשות, סותר במקרים רבים את הליטורגיה המקראית.
נחזור לאשבעל: ה"בעיה" הפלסטינית לא התחילה בהכחשת ההיסטוריה המקראית, ולכן השיבה אליה לא תעזור. למרכזיות השאלה הפלסטינית בחיינו יש גורמים רבים שקשורים ברובם למערכות מורכבות של יחסים בינלאומיים ואינטרסים כלכליים. שיקולים דיפלומטיים של המלחמה הקרה, אינטרסים הקשורים בנפט ובסחר בינלאומי, ומערכת היחסים המורכבת של המערב עם מדינות ערב – עניינים מסוג זה הם הכוח המניע האמתי של "השאלה הפלסטינית".
בשדות זה יש לישראל הרבה מה לעשות ויש לה גם טיעונים טובים שנשמעים בבירות העולם. אך עד כמה שמצער הדבר, כל עוד בכדו של אשבעל לא מצאו גם מרבצי גז או שדות נפט, לתגלית המרעישה הזו תהיה השפעה קטנה מאוד על חיינו.
טעות בידך עקיבא.
המערכה נגד ישראל נעשית בכמה מישורים במקביל. גם במישור "זכויות האדם" וגם במישור של הכחשת זכותנו על הארץ.
ולכן, תמיד כשתצוץ ראיה ארכיאולוגית ינפנפו בזכויות האדם, ותמיד כשנוכיח זכויות אדם, ינפנפו בחוסר זכותנו על הארץ.
והפיתרון: להילחם בכל מקום ובכל חזית, ולהשתמש בכל טיעון דאפשר ולחזור ללא לאות. וכמובן גם להיות חזקים ועשירים ובטוחים בעצמנו. כי לכאלו תמיד נמצאות כל הזכויות. ואם אתה לא מאמין לי, תשאל את האינדיאנים.
הכי חשוב זה העשירים והחזקים.
ועדיין זה לא הפריע לבן-גוריון לנופף בתנ"ך ולומר שהוא הקושאן שלנו. כפי הנראה יש טעם גם באמירות היסטוריות, אם אינן מחליפות את המאמצים האחרים. והמאמץ שהפלסטינים משקיעים בניסיון למחוק היסטוריה יהודית בהר-הבית ולהכחיש קיומה בארץ בכלל, מעיד שכנראה גם הם חושבים שיש לכך חשיבות מסויימת.
וכבר נדרש לכך נתן אלתרמן בטור השביעי
פירמידות השאיר גאונה של מצרים
ומה כאן? שריד כירה ובדל כותל עשן.
אך הנה.. עלי אלה אבני הכירים
סוף-כל-סוף התבשל משהו. הלא כן?
את הקרב היהודי, שניטש לא להבל,
אבא אבן מסביר לאומות במסיבן.
אבל טוב שמעומק-ימים אמא-אבן
מדברת גם היא באותו הענין.
העיר החדשה / דצמבר 1948
בן גוריון נופף בתנ"ך כמו שכל נשיאי ארה"ב נופפו. זה טוב לרטוריקה וודאי שלא צריך להתכחש להיסטוריה.
אבל יחד עם זאת, צריך לזכור שמבחינה מעשית אין לזה הרבה חשיבות.
זה לא סתם 'טוב לרטוריקה'. זה טיעון שסובר שאם אתה מתעסק רק בפרקטיקה ולא בזכות, אתה נופל למלכודת של (כבר לא זוכר מי אחראי למשל), אותו אחד שטוענים נגדו שהוא פולש בדירה של אחרים , והוא אומר "אבל למען בטחוני אני צריך את הסלון".
(ובהחלט טוענים, על כל חלקי ארץ ישראל, כולל ברמיזות עבות כגון בנאום אובאמה בהזדמנות אחת שחזר על סיפור 'בגלל השואה על חשבון הפלסטינים').
אבל ברור לך ולכולם שזו הדירה שלך.
רק אומרים – תן גם לאחרים. אז אתה אומר: אני צריך את זה.
ואז הם אומרים: ניקח לך את הערבויות הבינלאומיות
אז אתה אומר: אוקיי, שייכנס לקצת
זהו, שלא ברור לאחרים וגם ללא מעט אנשים בארץ (טוב, לא כל כך הרבה, אבל טיעוני השמאל הקיצוני נוטים להיקלט כשהטיעון שאתה מציב מולם הוא רק 'יש לי כח'). אתה *מניח* שברור לכולם שזו הדירה שלך. בעצם, חצי מה'כולם' אומרים 'היי, כל מה שיש לך לומר הוא שיש לך כוח להחזיק בחלק מהדירה ואולי בכולה'. וזה, אפעס, טיעון שלאורך זמן עוזר לצד השני. אתה לא תחזיק בכלום אם תהיה חלש, אבל חוזק לא מודדים רק בכמות הטנקים או בכסף. מודדים גם בנכונות להילחם על שלך – והנכונות הזו בהחלט מושפעת מזה שאתה מאמין שהוא שלך, ולא שאתה פשוט הבריון הכי חזק בשכונה.
יגיל אני חושב שאתה מפליג בערך הסבלנות והעקביות של האנשים האלה. לרובם הגדול אין ראש להתפלפלויות היסטוריות, ולרוב אלו שיש להם את הראש לזה ממילא לא יזיז אם תנופף מולם את התנ"ך יען כי הם ממילא לא שותפים לאותה מטאפיזיקה. הרוב הגדול של השמאל, בארץ כמו גם בחו"ל, נעצר בגבולות הסאונד ביט והסלוגן שתקף עד למחר בבוקר.
אשבעל. אש בעל. על פי שמו כלל לא בטוח. שהיה שומר תורה ומצוות
כשתמצאי חותמת מתקופת הברזל שכתוב עליה יאסר עריקאת או תחי פלסטין אז תחזרי אלינו. עד אז, את מוזמנת לבקר בכל מוזיאון ולראות אלפי עדויות קדומות לקיומם של יהודים שומרי מצוות אדוקים יותר מאותו אשבעל.
כשם ששמו האחר של גדעון היה ירובעל, דהיינו מי שרב עם הבעל, ע"ש המעשה שעשה, אפשר לטעון גם שאשבעל הוא שמו האחר של יהודי ששרף את הבעל באש.
והרי לך יהודי שלא רק שומר מצוות, אלא אף קנאי גדול, ובלשון עממית 'האם אמא של הקנאים', משום ששם כזה מצביע על מעשה בולט מאד ללא חשש ומורא מפני תגובת הציבור.
כלל לא בטוח אבל גם לא בטוח שבתקופה הזאת היה כל קשר בין השם הזה לאל בעל. המשמעות יכולה להיות ״בעל של האש״ או ״איש חזק״ ולא בהכרח ״איש של בעל״. זה הובן אחרת אחר כך כמובן. מעניין שהשם הזה נעלם אחרי המאה העשירית לפני הספירה.
א. לשונית, "מורכב" הוא דבר שכולל מנגנון משוב וכו', ולכן נוהג באופן לא לינארי; למשל, נלחץ עד גבול מסוים- ומשםלוחץ בחזרה."סבוך" הוא מה שכולל הרבה רכיבים , ולכן הוא קשה להסבר למרות שלהוא לינארי. בהקשר הזה מערכת היחסים של המערב עם מדינות הנפט היא "סבוכה" ולא "מורכבת": הוא תמיד רוצה לדבר לטובת ישראל ולפעול לטובת הנפט, למשל.
ב. אסור להזניח את הפלג המשמעותי במערב שרוצה להסיג את ישרא לקו הירוק לא מתוך אינטרס, אלא מתוך מחשבה שדווקא מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק היא התגשמות חזון הנביאים ומורשת ישראל.
הרי הפלסטינים מעניינים הרבה יותר מסיפורים מדממים אחרים במזה"ת עתיר הנפט (נניח, קופטים וכורדים).
לדעתי, גם כשיעלם הנפט, הסיפור הישראלי יישאר מאוד מעניין ומנהיגי המערב יירצו להישאר מעורבים בו..
נתנייתי יקר, מאיפה בכלל להתחיל?
א. תחילת הדיון סמנטיקה מעט תלושה ולא ברור הקשרה. אקווה רק, שאינה כסות נוצות אינטלקטואלית.
ב. לא ברור לי איפה בחזון הנביאים קיימת מדינה פלסטינית הבנויה על מהגרי עבודה סעודים, מצרים וירדנים.
ג. לאור הסיכונים הגלויים לעין, קשה לי להאמין שיש מישהו כנה שחושב שמדינה פלסטינית לא תסכן את בטחונה של ישראל.
ד. לא הבאת שום נתון המוכיח כי יש פלג משמעותי במערב שמבין, שאיכפת לו, ושבאמת רוצה חלוקה לשתי מדינות. מפעילי החרם אני שומע כי פלסטין צריכה להיות חופשית מהים עד הנהר. לא משאיר לנו הרבה מקום.
ה. לא ברור על מה אתה מבסס את הטענה האתנוצנטרית ואגוצנטרית שהפלסטינים מעניינים יותר מאחרים. האם למדת אי פעם את סיפורם של הכורדים או הקופטים? איך החלטת שכאשר כל האזור עולה בלהבות, מאות אלפים נרצחים ומיליונים פליטים מזי רעב, דווקא הפלסטינים מעניינים? סביר מאד שהם טרנד חולף שיימאס.
רק תיקון היסטורי, פרשת ה100,000 הייתה בתקופת טרומן.
מרוזוולט גם את זה לא היינו מוציאים.
אולי הוריו של אשבעל עבדו לבעל ואולי לא. מה שבטוח הוא שבכול אותם אתרים מתקופת ההתנחלות לא נמצאו עצמות חזיר, אלא רק חיות כשרות על פי התורה.
על מה נלין? הלא העם שעבר את השואה מסרב עד היום להכיר ברצח העם הארמני, מסיבות אינטרסנטיות לחלוטין. לפני שנבקר אחרים שמודרכים על ידי אינטרסים ומוכרים את הצדק ההיסטורי, אולי נבדוק את עצמנו תחילה ואולי אח"כ ידינו יהיו נקיות יותר בתביעתנו.
ידוע שהנפט הישראלי מגיע מאזרביג'אן בעלת בריתה של טורקיה שזורם לנמל הטורקי ומשם במיכליות לארץ, בנוסף על הקשרים הכלכליים והבטחוניים האדוקים עם טורקיה לפני ארדואן ואחריו, אז על מה נלין,?
מה זה מיליון וחצי ארמנים מתים כדי לחסוך עוד חצי שקל בטנק הדלק?
למה ללכת רחוק? גם ביבי נוהג בנאומיו הנלהבים, הנחשבים לטובים ביותר, להדגיש את זכותנו ההיסטורית על הארץ. אך בפועל מתחנן לפני הערבים להשתלט על אחוזים ניכרים מהארץ, למרות שהוא יודע היטב כמה מסוכן להקים פה מדינה ערבית בתוך ישראל. נכון, בינתיים הוא רק מדבר, אך זה לא מתקדם בגלל ההתנהלות הערבית ולא בגלל ביבי הוא מצידו דרוך ומוכן.
לא ברור לי למה ההישענות על התנ"ך זה מבחינתכם המודל ל'ארץ ישראל השלמה' ? הרי בזמן מלכות שלמה, מפת ישראל הגיעה עד דמשק, אך לא כללה את הנגב למשל… האם מישהו רוצה לחזור לזה? אין לדבר הזה אחיזה.
אין לי ספק שאנחנו כאן בזכות התנ"ך, אך גבולות הארץ נתינו לנו בזכות המנדט וחבר הלאומים (האו"ם דאז), אשר קבע את גבולות כל המדינות של היום במזה"ת, כולל ישראל.
החלטה זאת היתה תחילה על בית יהודי בא"י על כל שטח המנדט שהחיל את ישראל וירדן של היום, ולאחר מכן צומצם לארץ ישאל של היום, כולל חלקים מרמת הגולן!
למה אנחנו צריכים הוכחות תנכ"יות שלא משכנעות אף אחד? (חוץ מאת עצמנו), אם יש לנו זכאות הרבה יותר חזקה?
מר קיבוצניק, האם כאשר האו"ם קבע שהציונות היא גזענות, גם אתה החרת אחריו? מסופקני. החלטות האו"ם הן טיעון צודק אך על בסיס רעוע. חברי האו"ם אינם מחוייבים לתקדימים, ויכולים להפוך את החלטתם בבין רגע. ציינת בעצמך מקרה שכזה. לפיכך הצעתך להשתית את הטיעונים הישראליים על מוסד שבו לערבים ולשאר אויבנו יתרון קבוע וגדול עקב מספרם ועקב הנפט בעייתית מאוד.
איני גם מסכים להערכתך "שהטיעונים האלו אינם משכנעים אף אחד". לאנשים חילוניים כמונו יש נטייה לזלזל במה שמניע אנשים דתיים. חלק ניכר הן מתומכינו והן משונאינו מונע מסיבות דתיות.
עם כל זאת, זהו המאמר של ביגמן שאיתו אני מסכים יותר מכל: הפוליטיקה הבינלאומית מוכרעת ע"י כח ולא טיעונים. אבל לדעתי לטיעון המקראי יש עדיין חלק מסוים כאן. בין השאר גם בגלל שאנו באמת צריכים לשכנע את עצמנו – לפחות את המהססים שביננו. ועם שיהיה מאוחד ונחוש יותר גם יהיה חזק יותר.
תודה על תגובתך. אני מסכים עם דברך, אך כן- חבר הלאומים קבע את גבולות כל המדינות באזור. הגבולות המוכרים לנו עד היום ומכובד ע"י כל העולם (פרט לדאעש שמנסה לשבור את זה…).
כאשר האו"ם לקח עליו את כל החלטות חבר הלאומים לפני פיזורו, הוא קבע שאין לאו"ם יכולת לבטל החלטות בסיס- כמו גבולות מדינה, אשר הוחלטו ע"י חבר הלאומים. זה כולל החלטת חבר הלאומים מיולי 1945, אשר קובעת את גבולות מדינת ישראל, כולל יש"ע וחלקים מהגולן.
אין קשר לכמה אני מסכים או לא, שהאו"ם הוא מוסד אנטישמי. כל עוד ישראל בוחרת להיות חלק ממנו, אז יש להציג בפניו את ההחלטות שלו עצמו כהוכחה לבעלות שלנו על המדינה שלנו.
הוכחות של הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל, יש הרבה יותר חזקות מהטיעון שניתן כאן. אך הקשר הזה לא מגדיר גבולות. ואם כן, אז אין לנו בעלות על הנגב.
בקיצור, ברומא תתנהג כמו רומאי, ועם אויבך, דבר בשפה שהם מבינים…
לא חסרות דרכים לעקוף החלטות כאלו אם ממש רוצים. ומי ימנע מהם? אם מספיק מעצמות יאשרו, אין בית דין שיעצור אותם. אפשר למשל לחייב "זכות שיבה" בלי להזיז שום גבול ובלי להפר פורמלית שום החלטה.
בקצרה, אני מסכים שעלינו להשתמש גם בהחלטות או"ם ושהן טיעון ראוי, אבל עלינו להשתמש בטיעון בזהירות – ואין די בו בלבד. בסופו של דבר, האו"ם יכול לעזור להסביר לעולם למה אנו לגיטימיים. הוא לא יכול להסביר (לעולם ולעצמנו) למה אנחנו כאן.
הדבר החשוב באמת, חשוב יותר בסדרי גודל ממה יאמרו או יחשבו נשיאי ארה"ב, הוא האמונה בצדקת דרכנו. לכן לממצאים האלו חשיבות ראשונה במעלה
הבעיה במקורה היא שנאת ישראל (השם היותר מדויק לאנטישמיות, שמעולם אל הייתה אנטי, אלא שנאה, ולא נגד שום 'שמי', שאינו מעם ישראל). כאשר אדם הוא שונא ישראל הוא מוכן להאמין לכל שקר. תאמר לו שהיהודים שולטים בוול סטריט ובהוליווד, יאמין. תאמר לו שצה"ל מבצע ג'ינוסייד בעזה, יאמין. תאמר לו שהיהודים משתמשים בדם של ילדים לא יהודים, יאמין.
אז כמה זה כבר קשה לארגוני הטרור להפיץ את הטענה שלא הייתה מעולם ממלכה יהודית בארץ ישראל, ולא היה בית מקדש, וישו ודוד המלך היו בכלל מוסלמים, והיהודים הם סתם אירופאים קולוניאליסטים, ושכל שונאי ישראל בעולם יאמינו לשקר הזה.