הטרגדיה היוונית של האיחוד האירופי

בנקים בסכנת סגירה, חוב לאומי הולך ותופח ואירופה מכריזה על מצב חירום: יוון בדרך ליציאה מגוש האירו • ניסיון של שנים בתכנון חברתי מסתיים שוב ושוב בכישלון ובמדינה המסרבת ללמוד מטעויות • כרוניקה של איוולת סוציאליסטית

מדובר בסיפור פשוט. הוא לא קשור לקומוניזם. הוא לא קשור לקפיטליזם. הוא לא קשור לסוציאליזם. הוא קשור לסירובם של בני אדם ללמוד לקח מהמציאות וליומרה האנושית להנדס את העולם. יוון היא רק דוגמה טובה.

מחר (יום ב') לאחר סוף שבוע מתוח שבו הבנקים סגורים, חוששים שתימשך ההתנפלות על הבנקים שהחלה ביום חמישי שעבר. התרחיש שבו יוון חדלת הפירעון תעזוב בסוף החודש את גוש האירו ואולי גם את האיחוד האירופי, הולך ונעשה לריאלי. תושבים ביוון מאמינים שהבנק האירופי המרכזי לא יתן לבנקים ביוון ליפול. אבל יש גבול לכמות הזרמת המזומנים שהבנק המרכזי יהיה מוכן לבצע כדי לאפשר ליוונים למשוך את פקדונותיהם במזומנים. בארצות הברית נזכרו פרשנים באמירה בת האל-מוות של מרגרט תאצ'ר, כי "לממשלות סוציאליסטיות תמיד נגמר הכסף שהן לוקחות מאחרים".

חדלות פירעון כהרגל

יוון מעולם לא הייתה מדינה מצליחה העומדת על רגליה. לא באמת. לפי נתוני החוקרים ריינהרטורוגוף, ב-135 השנים הראשונות לעצמאותה של יוון, משנת 1829 ועד 1964, הייתה יוון במצב של חדלות פירעון לאורך 73 שנים – כלומר, בכ-54% מכלל שנות עצמאותה יוון לא שילמה את חובותיה.

ובכל זאת, היא הצליחה. בשנים 1929-1980 צמח התוצר המקומי הגולמי ביוון בשיעור ממוצע של כ-5.2 אחוז — מהיר אף מזה של יפן, מה שהקנה לחלק מהתקופה (1950 – 1974) את השם "הנס היווני". הנס התרחש על אף שהעידן הזה חבק את תקופת השפל הגדול, מלחמת־העולם השנייה, מלחמת אזרחים ממושכת, הפיכות צבאיות, שלטון דיקטטורי קצר וארוך מועד, סוציאליסטים ושמרנים, קליטת מספר עצום של פליטים יוונים מאסיה הקטנה ושחיתות מושרשת.

התוצר ביוון צמח כי ליוון לא היה על מי לסמוך. קשה היה לגייס כספים מן העולם למדינה בעלת יציבות מפוקפקת ועבר עתיר התכחשות לחובות. כתוצאה מכך, החוב הציבורי היה מרוסן (רק 22.6% מהתוצר בשנת 1980), האבטלה עמדה על 3-2 אחוז והגירעון בתקציב היה רק כ-3 אחוז מהתוצר. למעשה, מצבה של יוון היה כה טוב, עד שהקהילייה האירופית, הגלגול הקודם של האיחוד האירופי, החליטה בשנת 1981 לצרף את המדינה כחברה העשירית באיחוד – עוד לפני ספרד ופורטוגל. ההחלטה נומקה גם בהתייצבות המשטר הפרלמנטרי במדינה, אך המניע העיקרי שלה היה כלכלי.

המהפכה של פפנדריאו

ואז הגיע אנדראס פפנדריאו. ראש מפלגת פאסו"ק (המפלגה הסוציאליסטית הפאן הלנית) היה ממשיך השושלת של פפנדריאו בפוליטיקה היוונית, אך עמדותיו היו רחוקות מאוד מהתפישות הליברליות יחסית של אביו, גאורגיוס פפנדראו. פפנדריאו הבן היה חסיד מובהק של סוציאליזם, כוח ריכוזי ופופוליזם. עד שאילו היה עולה לשלטון ביוון היום, דב חנין היה ממהר לשלוח הודעת ברכה בפייסבוק. פפנדריאו שימש ראש ממשלת יוון משנת 1989-1981 ושוב בשנים 1996-1993, ותחת שלטונו לבשה יוון דמות שונה לגמרי מזו שהייתה לה בשנות הצמיחה המהירה.

פפנדריאו יצר ביוון שילוב חדשני בין מדינת רווחה מערבית לשחיתות של רפובליקת בננות אפריקנית: הוא יצר מנגנוני רווחה מסועפים, שמומנו באמצעות חוב ציבורי וגירעונות — החוב הציבורי גדל בשנים 89-81 עד ל-60% ובשנת 1994 כבר עמד על 100.5% — ומן העבר הפופוליסטי של המשוואה, הפך את השחיתות, את העלמת המס, את התרמית, ואת מינוי המקורבים והנפוטיזם לכלל המקובל במדינה. דוגמה קטנה תוכל לאייר את עומק השחיתות: ביוון בריכה פרטית נחשבת סימן לעושר, ומס ההכנסה היווני משתמש בקיומה כדרך לאתר העלמת מס. עם פרוץ המשבר, בשנת 2009, הצהירו רק 364 אנשים באתונה כי יש להם בריכת שחייה. צילומי לוויין, עם זאת, גילו כי בריכות פרטיות כאלו יש ב-16,974 בתים. כלומר, רק 2.1% מהנישומים ביוון דיווחו אמת.

פרה חולבת בבריסל

יוון לא הייתה מסוגלת לממן את הוצאות היתר שלה בשום צורה ואופן אלמלא האיחוד האירופי, שהזרים ליוון סובסידיות וסיוע. חמור יותר, לקראת סוף שנות התשעים, כאשר ביקשה יוון להצטרף לגוש האירו, היא פשוט זייפה את מאזניה (גם בסיוע חברות מוול-סטריט), כדי ליצור מראית עין של עמידה בדרישות האיחוד להצטרפות למטבע המשותף. התרמית נחשפה רק בשנת 2010, אחרי יותר מעשור של מאזנים מזויפים, כשהנזק כבר נעשה.

בשנות האירו העליזות נהנתה יוון בהלוואות באירו ביד רחבה, על בסיס ריבית נמוכה, זיוף מאזנים שיצר מראית עין של יכולת להחזיר את החוב, ועל בסיס אמונתם של המלווים כי האיחוד האירופי לא ירשה ליוון לקרוס. חובותיה של יוון תפחו בשנים 1998-2015 בהיקף משוער של כ-300 מיליארד דולר — הרבה יותר מכלל התמ"ג השנתי של המדינה. חובה של המדינה בשנת 2012 היה כ-360 מיליארד אירו, ועל־אף הסיוע מאירופה, הוא ככל הנראה תפח מאז.

האמת נחשפת

בשנת 2009, כשהחלה להיחשף האמת ביחס למצבה של יוון, היה ברור כי דרכה לחדלות פירעון. כדי לשלם את החובות הקיימים, או לפחות את הריבית עליהם, יש צורך בעודף תקציבי או לכל הפחות בצמיחה כלכלית אמיתית ומהירה, שתקטין את נטל החוב. מאחר שעודף תקציבי או צמיחה כלכלית לא נראו באופק, היה ברור כי ממשלת יוון לא תוכל לעולם להשיב את החובות בכוחות עצמה.

הפתרון המתבקש היה הכרזה של יוון על חדלות פירעון. כלומר, יוון הייתה מכריזה על קיזוז חד צדדי בחובותיה (מה שמכונה 'תספורת') ועל שמיטה מלאה של חובות אחרים. הבעיה כאן הייתה כי ביום שאחרי שמיטת החובות, איש בעולם לא היה מוכן להלוות כספים ליוון: למדינה לא היה כסף לשלם משכורות לעובדי הממשלה, לקיים חוק וסדר, או אף לייבא מזון. המדינה הייתה זקוקה, כחלופה להלוואות חיצוניות, ליכולת להדפיס כסף — אפשרות שאינה עומדת לה כאשר היא חלק מגוש האירו, ואינה יכולה להדפיס כספים. משמעותה של שמיטת חובות, מכאן, הייתה יציאה מגוש האירו וחזרה למטבע הישן, הדרכמה.

אלא שהיציאה מגוש האירו הייתה בעייתית עבור גוש האירו. אם גוש האירו היה מניח למדינה פוחחת כמו יוון לצאת מגוש האירו ולשמוט חובות, משמעות הדבר הייתה שהאיחוד אינו ערב להתנהגות הפוחחת של חברותיו ולא יכסה את חובותיהן — ומכאן, שהנושים של פורטוגל, ספרד, איטליה, צרפת ושות' צפויים אף הם לשמיטת חובות. במצב כזה, שבו אין ערבות לחובות החברות בגוש, איש לא היה מלווה כספים למדינות גוש האירו. התוצאה הייתה קריסת דומינו של גוש האירו, ריסוק של חלקים ניכרים במערכת הבנקאית, פשיטת רגל של חלק מהמדינות, ומצוקה חמורה אצל אחרות.

במדינת הגילדות והשוחד

כדי למנוע את המצב החמור הזה, נקטו מדינות גוש האירו מדיניות של "מחר כך." ראשית, הן הלוו כספים לממשלה היוונית. הכספים שימשו לפירעון החובות עבור בנקים וגורמים פיננסיים פרטיים באירופה — כלומר, תכנית מילוט עבור הבנקים האירופיים הכושלים, שהלוו כספים ליון. שנית, הם התנו את המשך הסיוע בכך שיוון תנקוט אף היא צעדים להגדלת הכנסותיה והקטנת הוצאותיה. צעדים כאלו, ואפילו מראית עין של צעדים כאלו, הייתה יכולה לשכנע מלווים להלוות ליוון או, לכל הפחות, לאפשר את המשך האשליה לפיה יוון עתידה לעמוד בתשלום חובותיה.

אלא ששש השנים שחלפו מאז 2009 הוכיחו לכל כי יוון אינה מסוגלת לא לזה ולא לזה וגם לא לזה: לא צמצום הוצאות, לא הגדלת הכנסות ולא עמידה בתשלום החובות. המשק היווני, הסתבר, עמוס ביורוקרטיה קטלנית, כשהליכי ההעסקה והפיטורים בו מורכבים וקשים; המשק כולו הוא רשת של גילדות, קרטלים ומונופולים; המשקיעים בו חשופים לידה הרעה של המדינה המפגינה עוינות גלויה ליוזמה כלכלית; החינוך והבריאות הם חינם, אך כדי ליהנות מחינוך ובריאות ראויים לשמם, נדרשים היוונים לשלם שוחד לרופאים, לאחיות, למנהלים, ולפקידים — שיעורי פשיטת הרגל ביוון הם מן הגבוהים בעולם, בעיקר בגלל הוצאות אלו. ההלוואות שהעניקו האירופים ליוון היו לריק, ומצבה של המדינה רק הלך והחמיר בהדרגה, מהלוואה להלוואה.

איסור על זריחת השמש

ב-25 בינואר עלתה לשלטון ביוון קואליציית המפלגות הסוציאליסטית סיריזה. כבכול מדינה ובכל מערכת בחירות, הבטיחה סיריזה פתרון לכל הבעיות, בלי הכאב הנלווה לפתרון: סולידריות לכל פועל, שגשוג מיד, הגדלת המגזר הציבורי, הפצצת כוחות הגרמנים הרשעים תוך כדי הסכם שלום יציב עמם, ביטול החובות במקביל להסכם לכיבודם, והטלת איסור על זריחת השמש בימים זוגיים בצפון אירופה, לקידום התיירות ליוון היפה.

המהפך ביוון התקבל בתשואות חן בקרב גורמים מתקדמים בעולם, בהם גם ח"כ דב חנין, שברך על איחוד מפלגות השמאל אך הזהיר ברוב תבונה כי "האתגר הגדול באמת יתחיל עבורם מחר בבוקר." ואכן, למחרת התברר כי בניגוד להבטחות ערב הבחירות השמש ממשיכה לזרוח כסדרה בצפון אירופה, ונדמה שהיא אפילו מתחזקת עם בוא האביב.

סיריזה נקטה את כל הצעדים הנכונים, כולל נפנוף בידיים, קפיצות למעלה ולמטה, מבחר הבעות ייאוש, ואפילו צעד שכולו רצון טוב בדמות מינוי שר אוצר גברי וחתיך ש"מסתובב ברחבי אתונה על אופנוע גדול ושחור, לעולם לא תוחב את חולצותיו למכנסיים ומקרין סוג של גבריות קלאסית שבה נתקלים בדרך כלל רק בפסלים יווניים," כפי שציין "שטרן" הגרמני. ובכל זאת, אנגלה מרקל לא התרשמה, החובות עמדו בעינם, השחיתות רווחה כביום אתמול, היוונים היו אותם יוונים והים האגאי נותר כחול ועמוק.

מכאן ואילך, נטושה מלחמה בין גרמניה ליוון — אך מוקדה אינו החזר החובות כי אם מה שיקרה ביום שאחרי שמיטת החובות. היוונים נאחזים בסירובם לשלם, שכן אין להם ממה לשלם. וכפי שברור לכל הצדדים, גם לא יהיה להם ממה לשלם. גוש האירו — קרי, גרמניה — רוצה לדחות את ההחלטה ליום מחר: לשלם ליוונים את חובותיהם היום, תמורת הבטחה שקרית מחודשת של היוונים להתנהג יפה יותר מעכשיו. היוונים מודעים לכך שגוש האירו תלוי (גם) בהישארותם, ומנצלים את עמדת הכוח הזו עד תום, אף כי יציאה מגוש האירו עבורם דומה להתאבדות כלכלית.

יוון וגוש האירו עומדים על כיסא אחד, ועל צוואר כל אחד מהם חבל תלייה, והם מאיימים זה על זה בבעיטה בכיסא. מועצת אירופה מאיימת בהכרזת מצב חירום, כדי להדיח את ראש הממשלה הנבחר של יוון בגלל אולטימטום של נושים. ראש ממשלת יוון מצידו מאיים להלאים את הבנקים במדינה, ובכך לשמוט את חובות המדינה להם. שאר מדינות האיחוד צופות בעניין. חלק מודאגות מכך שהן תצטרכנה לשלם עבור חובות יוון. אחרות, כמו פורטוגל, ספרד ואיטליה, יודעות כי אותו חבל יווני כרוך גם סביב צווארן.