וולבק ממליץ: חפש את האשה הישראלית

כשהנצרות מכזיבה, הליברליזם דועך והאסלאם מאיים בהשתלטות המודל הישראלי נותר התקווה היחידה • הספר 'כניעה' שהספיק לעורר סערה בצרפת, פורסם החודש בעברית ומציף שאלות קשות על עתידה של אירופה • מישל וולבק, 'כניעה', הוצאת בבל , 2015

הספר 'כניעה' של מישל וולבק יצא לאור בינואר השנה, והפך מהר מאוד לרב מכר. תוך שבועות אחדים הספר נמכר במאות אלפי עותקים בצרפת לבד, ותרגומים לגרמנית ואיטלקית נמכרו כבר במאות אלפים. (תרגום לאנגלית צפוי בקיץ הזה; בעברית הספר יצא לאחרונה בהוצאת 'בבל') הספר עדיין מככב ברשימות רבי המכר בצרפת.

ביקורות רבות נכתבו על הספר; על ההיבטים הספרותיים, הפוליטיים, גישתו לאיסלאם ועוד. וולבק גם התבטא במספר הזדמנויות לגבי מסריו בספר. אבל יש זווית שעסקו בה פחות והיא – המקום המיוחד שתופסים מדינת ישראל והיהודים בהגותו וחווייתו של המספר.

הרקע לעלילה של 'כניעה' הוא מהפכה פוליטית שמתרחשת בצרפת בעתיד הקרוב, בשנת 2022. המוסלמים בצרפת הקימו מפלגה, האחים המוסלמים, הדוגלת במדיניות שמרנית בעניינים חברתיים ודתיים ומדיניות כלכלית ליברלית. ראש המפלגה, מוחמד בן עבאס, הוא פטריוט צרפתי אמתי ופוליטיקאי מחונן. הקצנה הדרגתית של הפוליטיקה הצרפתית מביאה לידי שחיקה בכוח האלקטורלי של המפלגות המסורתיות, ועלייה בכוחן של המפלגה הלאומנית 'החזית הלאומית' של מרין לה פן, ובכוחה של מפלגת האחים המוסלמים. כתוצאה מכך, בן עבאס מצליח למנף תמיכה של 22% בלבד בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות לניצחון בסיבוב השני, כאשר מפלגות המרכז חוששות להזדהות עם 'החזית הלאומית', המצטיירת קיצונית ומיושנת כאחד.

בעקבות הניצחון וההסכם הקואליציוני שמלווה אותו, ההשפעה של האסלאם הופכת לעניין מוחשי, ההשפעה ניכרת בכל מקום בצרפת. הסורבון מוכרז כאוניברסיטה אסלאמית, ונוכח היתרונות המקצועיים, האישיים והפוליטיים שנוצרים, אנשי סגל רבים מחליטים להתאסלם.

דמות המספר היא של פרופסור מוערך לספרות צרפתית בסורבון בשם פרנסואה. פרנסואה מספר לקורא על ההתמודדות שלו עם אתגרי החיים כרווק אקדמאי מזדקן לצד אתגרי התמורות הסוערות במדינה ובאוניברסיטה שלו. הוא מוצא, בניגוד לציפיות, שקיים ממשק רחב בין ההתמודדויות האלו.

המרחב שבין הקתוליות לאיסלאם

בתחילת הספר, אנו עדים לכך שזה שנים רבות פרנסואה בן הארבעים-ומשהו מוצא ריק מדכא בשגרת החיים שלו. הוא החל כחוקר מסור ומבריק, אך שנים רבות לא ביצע מחקר פורץ דרך באמת ונמצא בשגרה משעממת של לימוד קורסים, זהים כל שנה. החיים הרומנטיים אינם מבטיחים יותר; פרנסואה שם לב שהוא מחליף חברה (או שהן מחליפות אותו) בעקביות כל שנה, בלי לרקום אף פעם קשר רגשי של ממש; את החלל בין בנות הזוג הוא ממלא לפעמים במפגשים אנונימיים, נגועים אף הם בתקוה נואשת לקשר רגשי.

התמורות החברתיות והדתיות סביבו גורמות לפרנסואה להתבונן באמונות ובאורחות החיים שמאפיינים את סביבתו: ההומניזם האינטלקטואלי השורר באקדמיה; הנצרות המסורתית, בעיקר קתולית; והאיסלאם המתון של המוסלמים בצרפת ובעיקר זה של המתאסלמים הטריים שבסביבתו. את האמונות האלו פרנסואה בוחן על שלשה צירים: מתן משמעות החיים לפרט; קיום המין באמצעות המשפחה; והצלחה פוליטית.

פרנסואה סבור שההומניזם הצרפתי מהסוג שרווח בקרב עמיתיו נכשל בכל שלשת הצירים. ההומניזם כבר אינו מסוגל לתת למאמיניו תחושת שליחות אמתית; הוא אפילו מצהיר שבתור אמונה הגישה הזאת גורמת לו בחילה. באותה מידה הוא רואה שהילודה בקרב הדבקים בערכי ההומניזם נמוכה ביותר ובוודאי אינה מספיקה לקיום המין. בתחום הפוליטי, המאורעות מתרחשים על רקע התפוררות מתקדמת של העוצמה הפוליטית של המפלגות האירופאיות המסורתיות, בעלות הגישה ההומניסטית. (יש רמזים לכך שהמחבר מישל וולבק עצמו רואה את הדברים קצת אחרת מדמות המספר שלו.)

מה עם המסורה הנוצרית? הכנסייה משמשת לפרנסואה, ולרבים מחבריו, כתובת טבעית לחיפוש הרוחני שלהם. הספר שזור בתזכורות שבעבר הלא כל כך רחוק, הכנסייה הקתולית היוותה הצלחה מרשימה בכל שלשת הצירים. הכנסייה סיפקה לאליטות ולהמונים מסורת עשירה של אמונה דתית ושל פולחן מרהיב; שימרה מבנה משפחה יציב עם ילודה בת קיימא; ובמשך מאות שנים, עם שיא בתקופת האימפריה הרומית הקדושה, היא שמשה כמוסד השולט בישות פוליטית אפקטיבית ועוצמתית.

לכנסייה יש קסם מיוחד עבור פרנסואה, שכן הוא מומחה עולמי לסופר הצרפתי ז'וריס-קרל הויסמנס (1848-1907). הויסמנס הזדהה בתחילת הקריירה שלו עם זרם ה"דקדנס" (הניוון המוסרי), אך במשך הזמן התקרב לכנסייה הקתולית ואף נהפך אובלט (קתולי חילוני אך בעל קשרים פורמליים  עם מסדר נזירי ספציפי, במקרה של הויסמנס הבנדיקטינים). האפיגרף של הספר הוא ציטוט של הויסמנס המתאר אדם באמצע החיים שנשבה בקסם הקתוליות ונדבק מן היופי החושני שמציעה הכנסייה הקתולית, ובפרק הראשון של הספר הגיבור מתאר איך הויסמנס מבחינתו אינו רק מושא מחקר אלא חבר ורע במלוא מובן המילה.

האם האיסלאם כל כך שטחי?

אלא שפרנסואה מוצא שהחוויה הנוצרית של המאה ה-21 לוקה בכל הצירים. במישור הרוחני, המפגש שלו עם הכנסייה רדוד. בביקור ממושך במנזר בו שימש הויסמנס כאובלט, פרנסואה נהנה מן השקט, מן הסדר, מן הערכים המסורתיים, ואף מן התפילות הסדורות והאסתטיות כל כך. אך החוויה היא בסופו של דבר סוג של שעשוע, רחוקה מחוויה מטלטלת שמסוגלת לתת משמעות לחיים. "במשך היומיים האלה המשכתי להתרגל לסדרת התפילות, אם כי בלי להגיע באמת לאהוב אותן".

מצב הנוצרים בעייתי גם במישור המשפחתי. פרנסואה כאמור שם לב שבחוגים שלו בקושי אנשים טורחים להקים משפחות; לו עצמו אין ילדים, והוא מתאר את ההורים שלו כ"שני בוגרי ה'בייבי בום', שהפגינו תמיד אנוכיות בלתי מעורערת". לצד זה הוא נזכר גם בבן מחזור שלו שאימץ קריירה "רגילה" והתקדם לחיי משפחה נורמטיביים על פי המודל הנוצרי המוכר בן ימינו. הזוג, ברונו ואנליז, משמש אב טיפוס לכל מה שנכשל בחיי המשפחה הערכיים, המסורתיים לכאורה של המאה ה-21. לאנליז יש כמובן קריירה תובענית, לצד עומס הטיפול בילדים. כתוצאה מכך, אינה מסוגלת להעניק סיפוק גברי – רגשי לא פחות מגופני – לברונו. פרנסואה מתאר איך היא יוצאת מטופחת ומנצנצת לעבודה בבוקר, אך אחרי יום עבודה עמוס וממצה, "היא מתמוטטת, לובשת חליפת טריינינג, וכך היא מציגה את עצמה לפני הבעל והאדון שלה. בהכרח הייתה לו איפשהו תחושה שדופקים אותו, וגם הרגישה שהיא נדפקת באיזשהו מקום". פרנסואה משער שללא ספק ברונו ואנליז הספיקו להתגרש מאז המפגש האחרון שהיה לו איתם.

במישור הפוליטי, המצב מורכב יותר. תומכי האסלאם מציגים את העולם הנוצרי כנכשל גם בשימוש בכוח פוליטי; ההרג חסר המשמעות של מלחמת העולם הראשונה משמש כדוגמה. אלא שפה המחבר מותיר מקום לספק בעיני הקורא. פרנסואה שומע טענות אלו אך אינו משמיע אותן; נוכח הטענות, אינו מביע הסכמה ממש אלא מוכנות לקבל. הוא אינו לגמרי משוכנע אך מתנצל בכך שלא למד לעומק היסטוריה. למתח זה, הפנימי לספר, אפשר להוסיף את הרקע העובדתי הידוע לקורא, מציאות בה העולם הנוצרי נמצא בהחלט בעמדה דומיננטית במדיניות העולמית, בוודאי בהשוואה עם העולם המוסלמי השסוע והכושל כל כך. המלחמות הפנים-מוסלמיות התמידיות והעקובות מדם הופכות מגוחכות בעיניו, וכך גם הטענה בפי האיסלאמיסטים כאילו רק האיסלאם מסוגל להציע מערכת מוסדית ואמונית מאוחדת הראויה להנהיג אימפריה פוליטית אפקטיבית. על כל פנים בעיני פרנסואה הכנסייה עדיפה אולי על ההומניזם.

האיסלאם כפי שמוצג בספר מנותק לגמרי מן האיסלאם החי של המוסלמי המאמין המצוי. אין בנמצא מוסלמי אחד שמתפלל אחת מחמש התפילות היומיות; מוסלמי שצם ברמדאן; מוסלמי שנותן צדקה; מוסלמי שעולה לרגל למכה. וולבק אף מבליט את הווקום הפולחני. כאשר הוא פוגש את הנשיא החדש של האוניברסיטה, מתאסלם ותיק בשם רוברט רדיגר, הלה מציע לו יין ואף שותה אתו. פרנסואה תוהה: "הייתי קצת מסוקרן בכל זאת, היה נדמה לי שהאיסלאם אוסר שתיית אלכוהול, לפחות לפי מה שידעתי, בסופו של דבר מדובר בדת שאני לא הכרתי היטב". בהמשך הוא מדמיין שאם הוא יעבור טכס התאסלמות, המעמד ילווה בקוקטיילים.

כאשר נחשף פרנסויה לשיחה מסיונרית ממושכת של רדיגר, התוכן הדתי העצמי של שיחת השכנוע רדוד וסתמי ביותר. רדיגר מדבר על הסתירות הפנימיות שבאתאיזם ועל הסדר הנפלא של היקום, אשר מעיד על הבורא – טענות כלליות ונדושות שמשמשות באותה מידה בדיוק מחזירים בתשובה נוצרים, יהודים, וכו'. אין מילה אחת על מייסד האיסלאם או על כל תוכן דתי ייחודי שנמצא בקוראן.

למה וולבק מצייר את האיסלאם כדת רדודה ושטחית כל כך? ייתכן שהדבר פשוט מבטא את שיפוטו האישי על האיסלאם. יש לזכור שוולבק התבטא בפומבי שלדעתו האיסלאם הינו "דת טיפשית". הוא לא אמר שהדת היא טיפשית אלא באופן ספציפי כלפי האיסלאם. (וולבק נתבע לדין בצרפת בטענה שההתבטאות הייתה גזענית, אך זוכה שכן בית המשפט קיבל את טענתו שהתבטא רק כלפי הדת ולא כלפי הדבקים בה).

אך נראה יותר שהאמירה אינה באמת מכוונת כלפי האיסלאם. מתברר, שהמוסלמים שאנו פוגשים בספר הם אך ורק צרפתים ממוצע נוצרי שמתאסלמים מטעמים אופורטוניסטיים מובהקים. התוכן הרוחני הבנלי כל כך מהווה אמירה כלפי היושר והעומק, הרוחניים והאינטלקטואליים של אנשי אקדמיה בני זמננו. קבוצה זאת, ולא הדת המוסלמית, מצטיירת כרדודה וצינית.

הצרפתים שוב משתפים פעולה

פה אי אפשר שלא לחוש הקבלה משתמעת עם משתפי הפעולה עם הנאצים. הכיבוש הגרמני של צרפת הסתיים אמנם לפני 70 שנה, אבל נושא שיתוף הפעולה בתקופה ההיא נשאר נושא חי מאד בספרות הצרפתית בת ימינו. למשל, בכתיבתו של פטריק מונדיאנו, הסופר הצרפתי שזכה השנה בפרס נובל לספרות. הקלות הבלתי נסבלת בה צרפתים מוכנים לאמץ דרך חיים זרה לטובת הקידום המקצועי והנוחות האישית מזמינה השוואה עם תקופת הכיבוש הגרמני. וולבק מזכיר את הדבר במפורש. "להתקפל לפני המשטר הסעודי החדש [הסעודים נהפכו הפטרונים החדשים של האוניברסיטה האסלאמית – פ"ל]  נחשב עדיין בעיני רבים כמעשה מבייש משהו, אפשר לומר אפילו מעשה של שיתוף פעולה", הוא כותב.

במישור הפוליטי, המחבר בחר לצייר את האיסלאם ככוח פוליטי סוחף ומצליח, כוח שנראה בלתי ניתן לעצירה. בן עבאס הוא פוליטיקאי מבריק ופטריוט צרפתי אמתי, המתחיל ביצירת בריתות פוליטיות מוצלחות עם מדינות איסלאמיות ואיסלאמיות למחצה, בריתות בעלות פוטנציאל להעמיד את צרפת בראש סוג של אימפריה מוסלמית עולמית. מדוע בחר וולבק לצייר כך את האיסלאם הפוליטי? ייתכן שכך וולבק רואה את פני הדברים, אך זה עוד תחום שהספר לא תואם את המציאות. התנועות האיסלאמיות של היום שסועות מאי פעם; לא רק שאין המדינות האיסלאמיות הקיימות יוצרות יחד גוש פוליטי מוצק, אלא שמדינות אלו מתפוררות ונהפכות אחת אחת מדינות כושלות.

תשובה אפשרית היא שזאת הדרך של וולבק לרמוז שהוא רואה באיסלאם בעיקר תנועה פוליטית ולא דת. הוא פותח את החלק האחרון של הספר עם ציטוט של האייטולה חומייני, "אם האיסלאם אינו פוליטי, הוא אינו כלום".

הפרשנות היותר מתקבלת היא שוולבק אינו באמת רואה באיסלאם העולמי ככוח פוליטי אפקטיבי המאיים על אירופה, אך מבחינה ספרותית התפאורה הזאת התאימה לו.  במקום האיסלאם הוא יכול היה באותה מידה לבחור בתנועת האידנטיטארים, סוג של לאומנות זעירה שמציבה עצמה כיריב לאיסלאם.

בליבת הספר אנו מוצאים את שאלת יחסי גבר ואישה ויחסי משפחה בכלל, ובפרט את יחסו של האיסלאם (או לפחות זה של הספר) לחיי המשפחה. זו משמעות השם. "כניעה" היא כמובן תרגום אפשרי של המילה "איסלאם", כאשר הכניעה המדוברת היא הכניעה של האדם לאל. אלא שבספר של וולבק, הכניעה של האיסלאם מתבטאת בעיקר בכניעה של האישה לגבר בחיי המשפחה ובחיים הציבוריים. בספר, כל גבר מוסלמי זוכה לריבוי נשים שכולן מושכות, מאושרות, זמינות וכנועות. פרופסור אחד, סוג של חנון-על שלא הסתדר אף פעם בחברה, זוכה פתאום באישה צעירה ומסורה שמצליחה להשליט קצת סדר וחן בחיים שלו ולתת לו סיפוק; פרנסואה פוגש ברכבת איש עסקים מוסלמי עם שתי נשים צעירות ומושכות ומשועשעות; לרדיגר, ראש האוניברסיטה החדש, שלוש נשים, כאשר הצעירה רק בת 15. רדיגר אף מבשר לפרנסואה שמחמת מעמדו האקדמי הרם, גם הוא יהיה זכאי לשדרוג הסטטוס המשפחתי עם מספר נשים צעירות וכנועות. הוא רק מתבקש להתאסלם.

ברור כבר מתיאור זה שהכניעה המדוברת היא מעבר לצניעות נשית נוצרית מסורתית של "בעל ואדון" המרומז בסיפור של ברונו ואנליז, ומגיע לממדים שהקורא של וולבק תופס אותם כאפלים ומשפילים. זאת, במיוחד על רקע הקולגות הנשיות של פרנסואה, בעלות הישגים אינטלקטואלים של ממש, אשר מועלמות מן האוניברסיטה בהתגלמותה החדשה כמוסד מוסלמי.

וולבק מקצין את הנקודה בשיחה שלו על האיסלאם; רדיגר מבטא את האידיאל של כניעה דתית במונחים של כניעה מינית סוטה, זאת של שליטה וכניעות. "יש בשבילי התאמה בין הכניעה המוחלטת של האישה אל הגבר, כפי שמתאר הספר "סיפורה של O" (ספר צרפתי משנות ה-50  ששואב את ההשראה שלו מכתבי המרקיז דה סאד), והכניעה של האדם לאל, כפי שמתאר האיסלאם". דווקא קטע זה אינו מייחס את הכניעה של האיסלאם ליחסי גבר/אישה, אבל עולם האסוציאציות המקומם של רדיגר מותיר רושם שמודל זה חל גם לדעתו על היחס הנכון של אישה לבעלה באיסלאם.

גישה זאת מתבררת דווקא כמושכת מבחינת פרנסואה, שהוא גבר נזקק שאינו מצליח לקשור קשרים רגשיים של ממש עם נשים. חיים עם אישה קבועה, צעירה וכנועה דווקא קורצים לו, כל שכן חיים עם כמה כאלו.

האם אין בעולם של פרנסואה חלופה למשולש המרוקן שמורכב מהוואקום ההומניסטי, הניוון הפוליטי והמשפחתי של הנצרות, והניוון הרוחני והמוסרי של האיסלאם? מתברר שיש כזאת: החיים היהודיים במדינת ישראל.

הפרטנרית המינית המושלמת וגם יותר מזה

מתברר שמכל החברות המתחלפות של פרנסואה, זאת שאיתה הוא בכל זאת נקשר היא צעירה יהודייה בשם מרים, סטודנטית לספרות צרפתית. פרנסואה מתאר לנו בהתחלה את מרים כפרטנרית מינית מושלמת. אך במהרה אנו מבינים שמרים היא אידיאל נשי במובנים נוספים. כסטודנטית לספרות צרפתית שנמשכת לשיעור הקומה האינטלקטואלי של פרנסואה, אנו מבינים שיש לה גם הרבה שכל.

מתברר שמרים חיה במסגרת ערכים משפחתיים בריאים וברי קיימא. בביקור בבית שלה בפריז, פרנסואה מגלה שבביתה יש את כל מה שחסר בבית הערכי הצרפתי כבר דורות רבים. "פתאום שמתי לב שמרים, שעברה כבר את גיל העשרים, עדיין אוכלת ארוחת ערב כל יום עם ההורים; שהיא עוזרת לאחיה הקטן עם שיעורי הבית; שהיא הולכת לקנות בגדים עם אחותה הקטנה. מדובר בשבט, שבט משפחתי מגובש, וביחס לכל מה שהכרתי זה היה כל כך לא יאומן שהתאפקתי לא לפרוץ בדמעות". אנו לומדים שבדור בו גדל פרנסואה (בן ארבעים ומשהו ב-2022), כבר לא היו בתים כאלו בנמצא.

כך שבציר המשפחה – היהודים יוצאים מן הכלל; מצליחים להנציח דגם של חיי משפחה בר קיימא אך ליברלי. ומה עם המישור הפוליטי? בן עבאס עצמו עושה כל מאמץ לקרב את היהודים ולהטיב עם המוסדות הדתיים, אך לאור הניסיון העולמי עם עליית מפלגות האיסלאם מעדיפה משפחתה של מרים, עם משפחות יהודיות רבות, לעלות באופן פתאומי לישראל. כל ההכנות נעשות במהירות הבזק, וימים אחדים אחרי הניצחון של בן עבאס מרים מבשרת לפרנסואה שהיא עולה לישראל עם ההורים. פרנסואה נפרד ממנה תוך גילוי רגשות לא אופייני, ואומר למרים בעצב: "בשבילי, אין ישראל". המספר ממשיך: "מחשבה עלובה, אך מחשבה מדויקת". ישראל כמולדת אוניברסאלית, החסרה כל כך למי שאינו יהודי.

כך גם בציר הפוליטי. מרים, הצעירה הצרפתיה המתבוללת, דווקא נקלטת היטב בישראל, ואוהבת את החיים בה. במכתב אחד היא מסבירה שלמרות שבפועל ישראל יותר מסוכנת מצרפת, בישראל זה לא מפריע כי המאבק הוא חלק טבעי של החיים. זה בדיוק המימד שחסר לאירופאי המודרני; האפשרות לראות את המאבק כחלק מן החיים בלי שהחיים נהפכים עצמם מאבק. ואחרי שמרים נמצאת כבר מספר חודשים בישראל, אנו מוצאים: "עבור ישראל, בכל מקרה, היא גילתה עדיין אותה התלהבות. 'זה קשה, אבל יודעים למה אתה שם', היא כתבה; אני לא יכולתי לומר אותו דבר".

הציר הדתי אינו זוכה להתייחסות שכן היהודים הם פן מינורי בספר, אבל יש בכל זאת סימנים לקיומם של חיים דתיים חיוניים. כאשר הגיבור שם לב שתוך חודשים אחדים אחרי עליית בן עבאס לשלטון, יש רק סימנים מועטים של שינוי ביום יום, בין היתר "נעלם המדף הכשר בג'יאנט קזינו" (רשת סופרים גדולה). הוא גם מדבר על המשך השגשוג של המוסדות היהודים הדתיים שנשארים בצרפת.

בסוף הספר, המספר מתחיל לשקול אף הוא את היתרונות של התאסלמות, ומתחיל לדמיין איך תהליך כזה היה מתרחש ואיך הוא היה משנה את חייו. הוא מוסיף: "יהיו לי, ללא ספק, מחשבה אחרונה על מרים. היא תלך לנהל את החיים שלה, אני יודע, בתנאים קשים בהרבה מאלו שלי. הייתי מאחל לה בכנות שחייה יהיו מאושרים, על אף שאני לא כל כך מאמין בכך". הקריאה שלי של אמירה זאת היא כך: בעולם בו צרפתי אינטלקטואל אתאיסט כמו פרנסואה מוכן להתאסלם עבור קידום בקריירה והבטחה של נשים ילדותיות וכנועות, החיים יהיו קשים לנשים כמו מרים, נשים בוגרות, אינטלקטואליות ותלת-ממדיות; ובאותה מידה – בעולם של אופורטוניזם פוליטי באירופה החיים צפויים להיות קשים עבור הישראלים, המוכנים לעמוד על שלהם. או שבנושא הזה וולבק כבר מדבר על ההווה.

בספר 'כניעה', אירופה שקועה בסוגים שונים של ניוון ושפלות. העולם הנוצרי מתאפיין בחיי משפחה וחיים פוליטיים נשחקים, האיסלאם רענן בזירה הפוליטית אך מנוון במישור הרוחני ואפל במישור הבין-אנושי; האידנטיטארים שסועים בעצם המהות שלהם לקבוצות זהות קטנות ומנוגדות. העולם נראה לכאורה חסר חיוניות אמתית. על רקע תמונה עגומה זאת, וולבק רומז שעדיין קיים בעולם מוקד אחד של חיוניות: היהודים בישראל. בישראל עדיין תיתכן אישה אינטלקטואלית ועצמאית, אך בעלת זיקה איתנה למשפחה מגובשת ולעם בעל חיוניות פוליטית. בעולם של העתיד הקרוב, שוולבק מציג ברב המכר הבינלאומי שלו, רק בקרב היהודים אנו מוצאים אורח חיים שמצליח בכל שלשת הצירים: משמעות בחיים לפרט, יחסי משפחה לא משפילים אך ברי קיימא, ועוצמה פוליטית.