מיוחד: עם הכורדים בעיראק, שני קילומטרים מדאע"ש

מסע מרתק עם לוחמי הפשמרגה בכורדיסטן המתחדשת • סת' פרנזמן פגש את הלוחמים הכורדים, חלקם מתקרבים לגיל 50, ושמע מהם על הקרבות העזים מול דאע"ש • מדוע אין בכוונתם להקריב את חייהם למען הערבים ולמה איראן מאיימת על הכורדים הרבה יותר מלוחמי המדינה האיסלאמית

ערבות המדבר סביב מוסול צחיחות ולוהטות. צפון עיראק איננה מן המקומות שחייל קרבי משתוקק אליהם. אבל זה המקום שזימנו הגורל וההיסטוריה לאנשי הפשמרגה הכורדים להילחם באיום של דאע"ש. מיטות שדה רעועות ממתכת חוסות תחת יריעת ברזנט הנסמכת אל סוללת עפר. במרומי הסוללה הציבו הכורדים שקי חול ובנו קירות מגן מכל עבריו של המשלט, מכוסים בגגות גליים. בצד אחד עומד מקלע דש"ק סובייטי, מכונת ירייה כבדה היורה כדורי 12.7 מ"מ משרשיר הזנה. חבר-המפלגה כפול-ההדק הזה, יליד 1946, כוחו במותניו. אילו היה מדבר במילים ולא רק בכדורים, היה מספֵּר סיפורי מורשת קרב מווייטנאם ועד להודעה חדשה.

הכורדים גאים בעמדה הזו. המפקד, סרן ותיק בן 45 בעל שיער מקורזל, אפוד קרב ומכנסי שׂק מסורתיים, עושה לנו סיבוב. "תראו, הנה סולם שדאע"ש תקפו בעזרתו את העמדה שלנו בחודש שעבר". זהו חפץ עלוב למראה, סולם תוצרת בית, נטוי אל הסוללה. שני לוחמי דאע"ש הסתערו איתו אל העמדה, חוצים קילומטר או שניים של שטח פתוח בין הכפר הכבוש בידי ארגונם לבין העמדה הכורדית. הם קיוו לטפס אל הסוללה על גבי הסולם הזה. לוחם כורדי בגיל העמידה חיסל אותם בקלצ'ניקוב שלו.

המפקד מראה לנו תמונה של אנשיו עם הגופות. "בדקנו אותם, הם נראו זרים אבל לא מצאנו תעודות מזהות". הם שרפו את הגופות והותירו את שרידיהן על אדמת הטרשים. הכורדים הציבו זרקורים בקדמת העמדה, משום שדאע"ש אוהב לפעול בחסות החשכה. זוהי מלחמה מוזרה: השנה היא אמנם 2015, לא 1915, אבל הטקטיקות מזכירות את אלו של מלחמת העולם הראשונה. הנשק בחזית הזו בעיקרו סובייטי, אך דאע"ש נהנה מנשק חדיש יותר; בין היתר באמצעי ראיית לילה שתפס מצבא עיראק, שכמובן קיבל אותם מארצות הברית.

במשך היום הכול נראה שקט. עשן עולה באופק מכפרים נוצריים נטושים שדאע"ש כבש. "אנחנו חוטפים הרבה אש מרגמות, אבל זהו". זהו קו החזית של המלחמה בקיצוני האיסלאם. אבל זהו קו סטטי. הפשמרגה מגן עליו היטב. הם לא מתקדמים, ואין להם תכניות להתקרב אל מוסול. השמועות אומרות שמוסול מלאה במטעני צד.

"אנחנו לא נקריב את חיינו למען הערבים", מסביר לוחם כורדי אחד. דבריו מכוונים למלחמה דרומה משם, ליד בייג'י, דרומית-מערבית לכִּרְכּוּכּ, עיר הנפט הגדולה שעל החידקל. המיליציות השיעיות מנהלות שם קרב צמוד עם דאע"ש. הכורדים לוחצים מכיוון כִּרְכּוּכּ כדי לתת לעיר כורדית זו מרחב נשימה. באין להם אספקה מארצות הברית ומן המערב, הכורדים אינם יכולים להתקדם הרבה, והם מסרבים להקריב את אנשיהם במלחמה שנכפתה עליהם מבחוץ. נסענו לארביל, לפגוש את הפשמרגה ולראות מקרוב איך נראית הממשלה האזורית של חבל כורדיסטן בצפון עיראק.

חומת המגן של פשמרגה

בטיסה לארביל, בירת החבל הכורדי האוטונומי, המטוס של חברת התעופה הירדנית עשה עיקוף גדול ממזרח. כנראה, כדי שלא לטוס קרוב מדי לעמדות דאע"ש מצפון-מערב לכִּרְכּוּכּ. מהחלון אפשר היה לראות עשן. סימן ללחימה? לאחר מכן התברר שזה רק חום הקיץ הכבד, 38 מעלות ומעלה, הגורם לריבוי שרפות, לאו דווקא עשן קרבות.

שדה התעופה הבינלאומי של ארביל קטן אך מודרני: הוא נבנה לפני שנים ספורות בידי חברה טורקית. מכוניות פרטיות אינן מורשות להגיע לטרמינל, והנוסעים מגיעים אל אולם קבלת הפנים באוטובוס.
השעה הייתה שש בבוקר, והיום היה יומו הראשון של מסענו אל מחוזות דאע"ש ואל המפגש עם צבא הפשמרגה הכורדי הנאבק בקיצונים האסלאמים זה יותר משנה. הדבר הראשון שאתה רואה זה שאין שום דבר עיראקי בכורדיסטאן. בוודאי לא דגלי עיראק; רק דגל שלושת הצבעים הכורדי, עם השמש הבוערת במרכזו.

ראשון נפגשנו עם זק הַף. בן 22, יליד איידהו, שעלה לישראל ושירת בהתנדבות בצה"ל, ובשנה שעברה החליט שצריך לעזור לכורדים. הוא הצטרף לזרבני פשמרגה, כוח השיטור הכורדי הכפוף לפשמרגה, ועוזר באימון חייליו.

הפשמרגה מחולקת לכמה סיעות, שריד מימי מלחמת הגרילה נגד סדאם חוסיין. הסיעה האחת קשורה לפי-די-קיי של מסעוד ברזני, נשיא כורדיסטן השולט בארביל. האחרת קרובה לפי-יו-קיי, המפלגה הכורדית הגדולה האחרת, שמרכזה בסולימאניה ומנהיגה הוא ג'לאל טלבאני. בכל הנוגע למלחמה בדאע"ש אין הבדל בין הקבוצות הללו, אולם הן משקפות מתיחות פנימית מושרשת בחברה הכורדית.

זק עבר מעזרה ללוחמים הכורדים לעבודה עם גורמי ממשלה בנושאים מדיניים ובענייני פליטים. הוא אחד מאזרחי חוץ לא רבים בבירה הכורדית. אף שכורדיסטן ארץ שלווה, השתייכותה לעיראק היא הקובעת את הדימוי שלה בעולם. העובדה שעיר הבירה שלה מרוחקת רק חמישים קילומטרים מעמדות דאע"ש ודאי אינה משפרת את הדימוי הזה. "אנשים לא מבינים שבינינו לבין דאע"ש יש חומת מגן של פשמרגה", מסביר זק.

נסענו במורד השדרות הרחבות של הבירה. היה שקט. לכורדים יש תרבות מוזרה של השארת המכוניות "כמו חדשות" והשארת ציפויי הניילון על גבי חלקיהן הפנימיים זמן רב ככל האפשר. זהו אחד משפע היבטים תרבותיים ייחודיים לכורדים. הם שותים תה, למשל, בעוד הערבים בעיראק הם אנשי קפה מובהקים. נראה שרבים מהם מעדיפים סיגריות דקות. אף כי שיעור פוקדי המסגדים נחשב נמוך, 10 עד 30 אחוז, כמעט 90 אחוז מהם נמנעים מאלכוהול.

החברה הכורדית עוברת תמורה חריפה. עד 1991 היו הכורדים נתונים לרדיפות אכזריות. סדאם חוסיין רצח 180 אלף כורדים במבצע אַנְפָל. הוא החריב אלפי כפרים. "כל הגברים היו בכלא – או נלחמו בהרים", משחזר פוליטיקאי מפי-יו-קיי. אלו היו שנים אפלות. אבל לאחר שארצות הברית גירשה את סדאם מכוויית, כורדיסטן העיראקית קיבלה מרחב נשימה. מיליון הפליטים שברחו ממנה חזרו. הם ירדו מן ההרים ובחרו פרלמנט מקומי. כיום יש בכורדיסטן קניונים מודרניים וסניפים של רשתות ההסעדה האמריקניות פרַיידֵיי'ס וקנטקי-פרייד-צ'יקן. אין תחבורה ציבורית; דומה שלכולם יש רכב פרטי, ולעתים קרובות זהו רכב ראוי לשמו. המחירים בשמיים. כוס בירה עולה כמעט 8 דולרים. הדלק לעומת זאת כמעט חינם: כ-7 סנט לליטר.

להגעתו של דאע"ש היו שתי השפעות עיקריות. דאע"ש חסם את הכביש המהיר לבגדאד דרך כִּרְכּוּכּ; והוא גרם לשני מיליוני פליטים ערבים, יזידים, נוצרים ואחרים לנהור לכורדיסטן. חלקם גרים במחנות פליטים המנקדים את פני הארץ; אחרים גרים ביישובים הכורדיים. במלון שלנו, אנשי הצוות היו ערבים ממוסול. בעיר דָהוּכּ, כל עובדי חנות הממתקים הם פועלים ערבים. כך הייתה כורדיסטן מארץ של קרבנות לארץ מפלט לקרבנות חדשים. היא הכוח היציב החזק באזור, שעה ששכנותיה הערביות מתפוררות. כורדיסטן גם מארחת שפע דתות; בערים שכיחות כנסיות נוצריות. יזידים, שבכּים ושאר עממים ילידיים חיים בקרבה. העם הכורדי מבליט את הרבגוניות ואת הסובלנות כסימן ההיכר שלו.

אבל האויב נוכח תמיד. בעַנכּאווָה, הרובע הנוצרי של ארביל, אירע פיגוע התאבדות, ובפתחי עסקים של זרים עומדים לוחמי פשמרגה חמושים עד צוואר. בכניסות לקניונים צריך לעבור בדיקה של גלאי מתכות וסריקה גופנית (בכל עמדה יש גם אישה הבודקת את הנשים העוברות). הביטחון הוא פה עניין רציני. בכבישים יש מחסומי ביקורת, כל עשרים קילומטרים בערך. הם לא מטרידים את הבריות, אבל מזרים מצופה להציג דרכון. דרכונים אמריקנים, דוגמת אלו שהשתמשנו בהם, מתקבלים בברכה של בהונות זקורות: "כן, אמריקה!"

הם זוכרים את הימים הטובים ההם, כשיחידות אמריקניות הובאו במטוסים לעזור להם במלחמה נגד סדאם. הם לא ישכחו זאת לאמריקנים, כשם שלא ישכחו לישראל כיצד הביאה לתחומיה לוחמים כורדים להכשרה ולאימונים בשנות השישים. "דוד שלי נסע לישראל דרך איראן כדי להתאמן", סיפר לנו אחד הלוחמים. "הישראלים באו לכאן, להרים, להילחם לצדנו". אלה היו הימים שלפני "הבגידה הגדולה" של 1975, כשהנרי קיסינג'ר מכר את הכורדים בהסכם אלג'יר שהשיג בין איראן לעיראק וסדאם התחיל לרמוס אותם.

נלחמים עם נשקים סובייטים

המשק המקומי נאבק עם המצב. משאיות טורקיות מעבירות סחורות מטורקיה, והכבישים המהירים הומים בכל הכיוונים. אולם הפסקות החשמל שכיחות, ובערים נפסק החשמל לשש שעות ביממה ואף יותר. בעת שישבנו בביתו של פרופסור מקומי החשיכה לפתע השכונה כולה, וכולם חיכו לגנרטורים.

למרות התגייסותן של נשים לפשמרגה, הנשים הכורדיות נמצאות רק בירכתי הבמה. הן אינן חובשות בורקה, ובבתים שביקרנו בהם הנשים גלויות שיער או חובשות כיסוי רופף. אבל נשים אינן יוצאות לשבת בבתי הקפה והנרגילה, ובקרב כוחות הפשמרגה כאן נראה שאין נשים רבות.

המערכת הפוליטית כאן יונקת משורשים סוציאליסטיים. בכל פינה תמצאו "קולחוזים", "פוליטבירואים" ו"מועצות". אבל לכורדים יש יחסים מורכבים עם העתיד. "אין לנו ידידים", מסביר ג' ס', גולה כורדי מסוריה המתגורר בארביל זה חמש שנים. "המצב היום איתן מכפי שהיה לפני עשר או עשרים שנה… אבל יש לנו בעיות כלכליות ובעיות עם הממשלה בבגדאד".

לפני היות דאע"ש, כורדיסטן ניסתה להתמתג כ"עיראק האחרת". הפוליטיקה התגוונה במפלגה אסלאמית ובמפלגה של "שינוי". המלונות התמלאו בתיירים ערבים. שר לשעבר שדיבר איתנו זוכר איך הכול השתנה ב-9 ביוני אשתקד. "קמנו בבוקר עם שכן חדש החולש על הגבול עם סוריה, ושמו דאע"ש". כוחות עיראק וסוריה נָסו. הברברים עמדו בשער. פי-יו-קיי קראה למכת מנע. הכו בדאע"ש לפני שיספיק לאמן את כוחותיו. אבל הממשלה התדיינה והתמהמהה – בעוד האויב נע קדימה. הוא שטף צפונה ומזרחה, אל תוך מוסול ואז אל תוך הרי שינגל שליד גבול סוריה, אזור מגוריהם של היזידים.

כדי להבין מה קרה נסענו מרחק שעתיים צפונה מארביל, אל העיר ההררית היפה דָהוּכּ. איש הקשר המקומי שלנו, ואגר סעדוללה, היה עיתונאי עד שדאע"ש באה. עכשיו הוא עובד במשרה חלקית עם עיתונאים זרים. נסענו מעבר להרים, אל מישורי נינווה שסביב למוסול. הקרקע הייתה צהובה והעשב חרוך. האגם שמעל לסכר מוסול נשקף מנגד. הרחקת דאע"ש ממאגר מים אסטרטגי זה עלתה בקרב דמים.

נסענו דרך מחסומי ביקורת והגענו לכפר נוצרי נטוש. הפשמרגה הוא צבא, אבל צבא של אנשים. לוחמיו קונים בכספם את מדיהם ונשקם. זוהי מיליציית מתנדבים אזרחית עם מאות אלפי מגויסים. משלמים להם 500 דולר לחודש, אבל חלק מהם איבדו את משכורתם מפני שהממשלה הכורדית חנוקה באין הכנסות נפט מבגדאד. אך אלה הם אנשים שיילחמו גם בלי שכר, ואפילו בלי מפקדים שינהיגו אותם. על שכמם רובי הקלצ'ניקוב הרוסיים הישנים. לאחדים רובי אם-16, שהתגלגל לידיהם מצבא עיראק דרך האויב מדאע"ש. "רוב המפקדים שלנו נלחמו נגד עיראק בהרים. זה מה שעושה אותנו שונים. אנחנו שחררנו את שטחינו בעצמנו". האנשים הללו זוכרים מתקפות גז רעיל.

אבל כשכוחות דאע"ש שעטו ב-2,300 ההאמרים הנטושים של צבא עיראק שהם חמסו, הכורדים לא יכלו לעמוד נגדם ברוביהם. "סבלנו ממחסור בנשק אל מול כלי הרכב המשוריינים שלהם", זוכר הגנרל סרדאר כרים, הנושא אקדח וולטר 9 מ"מ. "באוגוסט איבדנו הרבה כפרים".

אנשיו מחייכים. "ואז הגיע לכאן מסעוד ברזאני, לקח פיקוד, עמד לצדנו וארגן את הפשמרגה מחדש. הוא לימד אותנו לעמוד נגד האויב". הכורדים אוהבים לומר כי "החברים היחידים שלנו הם ההרים", אבל עתה הם נאלצים להילחם בערבות המישור. והם אכן נלחמים. הם הדפו את דאע"ש מן העיירות הנוצריות.

"הרבה לוחמים ותיקים באו לחזית כמתנדבים", אומר הגנרל, "כך שלא הייתה לנו בפשמרגה בעיה של כוח אדם. הבעיה הייתה בנשק שהאויב השתמש בו". לדבריו, אנשיו היו נכונים למות למען ארצם. הלוחמים הכורדים רוחשים כבוד כלפי כל אדם שנהרג. והם מעמידים רגש זה כניגוד למקובל אצל האויב "האכזרי והגס". "הלוחמים שלהם רוצים למות. זה ההבדל". הם מספרים כיצד הותקפו בידי גברים מחופשים לנשים. מחבלים מתאבדים תקפו את המשלט בסולמות תוצרת בית ובחגורות נפץ. מנגד, כאמור, העמידו המגינים סוללות עפר ושקי חול, מקלעי דש"ק וזרקורים. לפשמרגה יש מספיק לוחמים, הם אומרים. "רק תנו לנו טילי נ"ט 'מילאן'".

הצבא העיראקי – "הפחדנים הכי גדולים בעולם"

מתנדבים זרים מתגברים את הלוחמים הכורדים. בחזית כִּרְכּוּכּ משרתת לצדם מחלקה בת 29 גברים ואישה אחת. סמנתה ג'יי, פנֶיה האמריקניות-נשיות של היחידה, מרבה להעלות תמונות לאינסטגרם. ביחידה שלה חסר ציוד בסיסי כגון אמצעי ראיית לילה וערכות חובש. "יש לנו חמישה האמרים בגזרה, ושניים מהם מתקלקלים כל יום", מספר אלכס פּינֶסקי. לדאע"ש יש אמצעים אופטיים ורובי אם-4, ציוד שנבזז מן הצבא העיראקי, ולפשמרגה ובני בריתו אין. המפקדים מתבדחים על כך. "אתם יודעים מאיפה אנחנו משיגים רובים. דאע"ש מקבל אותם מצבא עיראק, ואנחנו הורגים את דאע"ש ומקבלים מהם". כורדים רבים משוכנעים שצבא עיראק נסוג ונותן את הנשק במתכוון. "הם הפחדנים הכי גדולים בעולם. יורים עליהם שני כדורים והם בורחים".

יש בשורות הפשמרגה גם יחידות של מתנדבים נוצרים. בכביש היורד מעמדות הפשמרגה, שלושים קילומטרים ממוסול, פגשנו את חיילי היחידה הקטנה של "כוחות מישורֵי נינווה". הם קנו כלי נשק בעצמם והתארגנו כיחידה. הפשמרגה נותן להם לשמור על כפרים נוצריים ששוחררו מידי דאע"ש. מפקדם הוא תושב אחד הכפרים הללו. מפלגתם, המועצה העממית האשורית-סורית-כלדית, שעל דגלה צלב מיוחד, אדום-כחול, המסמל את שני נהרות בבל הגדולים, הקימה את המיליציה הזו כחלק ממדיניות מקיפה יותר החותרת להשגת מעמד אוטונומי לנוצרים במישורי נינווה.

ההרגשה הרווחת בקרב הכורדים היא שהלוחמים הלא כורדים עוד אינם בשלים להחזיק גִזרה. קשה להתווכח עם חיילים ותיקים שבילו ארבעים שנה במיליציה ובלוחמת הרים, בעוד הנוצרים הצעירים הללו, הששים אלי קרב-מגן, צברו ותק של חמישה חודשים. כשפגשנו אותם נראה היה בבירור שאין להם הרבה מה לעשות; רק לשבת סביב הבתים ששוחררו. לא נראה שיש תכנית להעבירם לעמדות בקו החזית. ועם זה, דרומה משם, ליד כִּרְכּוּכּ, ישנן יחידות של נוצרים ובתוכן מתנדבים זרים שחוו קצת יותר מבצעים.

כאמור, הממשלה האזורית הכורדית מתמודדת בין היתר עם גל פליטים עצום, שעיקרו 1.7 מיליון פליטים ערבים מאזורים שנכבשו בידי דאע"ש ובידי מיליציות שיעיות בתמיכת איראן. כורדיסטן נעשתה מין מגרש גרוטאות לשאר חלקי עיראק. כרגע היא מארחת מסורה. רוב הכורדים מתפארים כי עדתם סובלנית ומכניסת אורחים מכל הדתות. אבל לא כל כך מזמן התלוננו הכורדים על כי סדאם מנסה "לשערֵב" מקומות כגון כִּרְכּוּכּ. כיום כִּרְכּוּכּ כורדית ברובה, אך עתה, כשאחד מכל חמישה תושבים בכורדיסטן דובר ערבית, דומה שהשערוב נכנס בדלת האחורית.

איראן רואה בכורדים איום ישיר

במחנה הרשאם שבפאתי ארביל הצריפים והאוהלים של הפליטים מוצבים בשורות. סביב המחנה יש גדר, וסוכנות האו"ם לפליטים UNHCR מסרה את ניהולו לסניף המקומי של ארגון הסעד Acted. שלל ארגונים וגופים מסייעים לפליטים, ביניהם 'סמאריטן' (השומרוני הטוב), ממשלת טייוואן, אונסק"ו וארגון צדקה מקומי הקרוי על שם מולה מוסטפה ברזאני, האב המייסד של הלאומיות הכורדית המודרנית. שלטים מסבירים שהדרך הנאותה לעשות צרכים היא בתוך בית הכיסא ולא בחוץ.

עיר המוצא השכיחה ביותר של הפליטים כאן היא מוסול: ממנה באו 531 מתוך 1,432 דיירי המחנה. אחרים באו מרחוק – למשל ממחוז אנבר. נראה כי כולם מוסלמים סונים, וכמעט מחציתם ילדים. הם באים במשפחות, לא כיחידים, ורוב הגברים מנסים למצוא עבודות מזדמנות בבנייה בארביל. הסונים בורחים דווקא לכאן כי בחלקים השיעיים של עיראק הם חוששים להיות למשיסה למיליציות השיעיות. פליט מתִכּרית סיפר לי כי בני משפחתו נרצחו בידי לוחמים שיעים, וכי השיעים מביאים לעיר תושבים מבני עדתם כדי להשתלט על עיר זו, עיר הולדתו של סדאם. ייתכן אפוא שסונים אלה לא יוכלו אף פעם לחזור לביתם בבטחה. הפליטים ממוסול יודעים שדאע"ש מתחפר שם לאורך ימים, וגם הם חוששים שלעולם לא ישובו. הרשאם הוא רק מחנה קטן יחסית, אחד מרבים באזור ארביל.

עוד בין הפליטים באזור הכורדי יזידים ונוצרים שנדחקו מפני כוחות דאע"ש אל עבר מישורי נינווה ואזור סינגל שבקרבת מוסול. הרושם הוא שפליטים אלה מתאקלמים טוב יותר מהפליטים המוסלמים. נוצרים רבים נקהלו בענכאווה, פרוור של ארביל הסמוך לנמל התעופה. הרחובות מקושטים בשלטי פרסומת לבירה, וסלונים אופנתיים מסתפחים לְבתים במגוון מצבי עזובה. כומר המשתמש בקניון לא גמור לשיכון פליטים, וכנסיות עם קירות דמויי חומה הם מראות שכיחים.

היה כאן לא מזמן פיגוע התאבדות: ב-17 באפריל, ליד הקונסוליה האמריקנית. נהרגו שלושה, ונפצעה אישה מארצות הברית. הפשמרגה חסם את הכבישים סביב זירת האירוע. היחסים בין הדתות לא לגמרי על מי מנוחות. בבר 'פלמירה' (כשמה האירופי של תדמור), בקומה העליונה של מלון מהוגן, מסבירה המנהלת, אישה אלבנית מקועקעת, שלא משמיעים שם מוזיקה בחודש הרמדאן. אבל בבר ושמו טי-בר, שצוותו כוללו בעיקר נשים פיליפיניות, התפריט כולל משקאות המכונים "סקס עם הברמנית" ו"מציצה". לא שיא האנינות המוסרנית.

ועוד זן שכיח של פליטים בכורדיסטן העיראקית: פליטים כורדים מסוריה ומאיראן. הפוליטיקה הכורדית בשתי המדינות הללו מסובכת. בחלקה הצפון-מזרחי של סוריה, מפלגת וויי-פי-ג'י, מפלגת שמאל קיצוני כורדית, מובילה את המאבק בדאע"ש. היא שועטת קדימה, אבל שולטת בפוליטיקה שם. באיראן, הפוליטיקה הכורדית לא חוקית.

מוסטפה חירג'י, מזכ"ל המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן האיראנית, גר בכורדיסטן העיראקית ולאחרונה ביקר בוושינגטון כדי לדון בפוליטיקה שמעבר לגבול. הוא נולד ב-1945, וזוכר היטב את החיים בימי השאה ואת הדיכוי שלאחר המהפכה האסלאמית ב-1979. איראן, הוא אומר, היא איום אזורי. היא מייצאת את המהפכה דרך מפלגות שיעיות בכל האזור, מתימן עד לבנון ועד עיראק: "איראן מנסה, באמצעות תמיכה בקבוצות הללו, ליצור אי-יציבות ועימותים בכל האזור, כדי להגדיל את כוחה ואת השפעתה. למדיניות הזו יש השפעה ישירה ועקיפה על הכורדים. איראן מעדיפה להזרים מיליארדי דולרים לארגוני טרור מחוצה לה במקום להשקיע אותם בתחומיה".

אבל לכורדים שם אסור למחות. "המשטר רואה את הכורדים כאיום על ביטחונו, ומשתמש בכל השיטות הברוטליות למחוץ כל התנגדות בכורדיסטן", הוא אומר. כ-15 אלף איש מכורדיסטן האיראנית חיים עכשיו בכורדיסטן העיראקית. כשדאע"ש תקף בשנה שעברה בעיראק, המפלגה הכורדית האיראנית התנדבה לשלוח את לוחמיה לעזרת ממשלת כורדיסטן העיראקית. לבסוף ביקשה מהם זו האחרונה לסגת, ומאז יושבים הלוחמים הכורדים-איראנים במחנותיהם ואינם יכולים להשתתף בעימות. הסיבה היא כנראה חששה של ממשלת כורדיסטן העיראקית שהדבר יגרום למתח בינה לבין איראן. ממשלה זו נאלצת לתמרן כדי שלא לעורר את זעמן של איראן ושל טורקיה, ששתיהן חוששות משאיפות העצמאות של הכורדים בתחומיהן.

הכורדים לא רצים לעצמאות

כמו כל בני שיחנו הכורדים, חירג'י מקווה שארצות הברית תעשה יותר למען הכורדים. הוא מציין במיוחד את הכורדים באיראן, "הנאבקים להשתחרר משעבוד המשטר האיראני. הכורדים באיראן יכולים להיות מגדלור של דמוקרטיה באזור, ממש כמו הכורדים כאן בעיראק. תמיכה אמריקנית תעזור לנו להפיץ את הדמוקרטיה באזור כולו".

עוד אומר חירג'י שיש אי-הבנה באשר לתמיכתה של איראן במלחמה נגד דאע"ש. ארגון המדינה האסלאמית מספק לאיראן תירוץ לשלוח עוד מזרועות התמנון שלה אל תוך עיראק. וכך, בטווח הארוך, הקיצונים הסונים של דאע"ש למעשה מביאים על עיראק שלטון שיעי-איראני. הדבר מאיים על הכורדים, לא רק מפני שהם סונים, אלא גם מפני שלאיראן, כמו לטורקיה, התנגדות מיוחדת לעצמאות כורדית.

לא כל בכירי הממשל הכורדים הם אנטי-איראנים. חלקם סבורים שאיראן ממלאת את מקומה של ארצות הברית הקופצת את ידיה מלתמוך בכורדים. עסקה בין איראן לארצות הברית היא לדידם התפתחות חיובית. שר לשעבר, שביקש להישאר בעילום שם, טען באוזניי שהקהילייה הבינלאומית ניסתה לבודד את איראן שלושים שנה אך לא הצליחה. "איראן נמצאת בסוריה, בלבנון, בתימן, והיא משפיעה על ישראל, על חצי האי סיני, על בחריין, על דרום אפריקה ועל דרום אמריקה… היא הגיעה לכל פינה בעולם. ניסיונות הבידוד שלה היו מדיניות כושלת. ממילא הנשק הגרעיני שאנחנו כה חוששים ממנו כבר נמצא בידיה". הוא מאמין נלהב בחבירה לעיראקים – ומתוך כך גם ליועצים האיראנים – במאמץ לסלק את דאע"ש מכִּרְכּוּכּ לעבר מוסול, וטוען שהחזרתה של איראן לחיק הקהילייה הבינלאומית תרכך אותה. "אם היא תהיה בתוך המערכת יהיה קל יותר לפקח עליה".

פוליטיקאים כורדים אלה טוענים כי אף על פי שהעצמאות הלאומית היא זכות לגיטימית של העם הכורדי, מוטב להתקדם אליה לאט. מטרתם כעת היא כורדיסטן חזקה בתוך פדרציה. "אנחנו לא רוצים שקבוצה אחת תשלוט בעיראק. מאז 2003 הכורדים הם הכוח העיקרי בעיראק". הממשלה בבגדאד חייבת לכורדיסטן יותר מ-18 מיליארד דולר בהכנסות מס ונפט המעוכבות אצלה. אבל הכורדים יכולים לחכות. "דאע"ש היה צלצול השכמה. שנים רבות עברו עלינו בפשמרגה בחיי פרטיזנים בהרים, ופיתחנו סבלנות. אז קל וחומר היום, כשיש לנו מזגנים", מתבדח הפוליטיקאי.
ברור שהגעת דאע"ש איחדה את כורדיסטן. נכון לעכשיו הממשלה האזורית הורתה לאנשיה להשהות את ההתקדמות למוסול. הם מוכנים למות למען המולדת, לא "למען הערבים". להגן על התושבים, על המיעוטים ועל הפליטים, ולסייע לממשלת עיראק בהתקדמותה האטית צפון-מערבה, אל כִּרְכּוּכּ. כשיגיעו לשם יצטרכו הכורדים להחליט על עתידם.

תרגם מאנגלית: צור ארליך